"חשבתי שזו פוסט טראומה. מי ירצה לתרום כליה? אבל הרב הבר הצליח"

בליל א' דר"ח אייר, יום חמישי בלילה, נלקח מאיתנו הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל, מייסדו של הארגון "מתנת חיים", שסייע עד היום לכ-820 חולי כליה לקבל השתלות כליה מתרומות אלטרואיסטיות. פטירתו הכתה בהלם לא רק את המושתלים ואת התורמים שנעזרו בו כל כך, אלא רבים רבים אחרים. על אף הנישה הספציפית מאד בה עסק, היה שמו של הרב הבר זצ"ל מוכר בבתים רבים, בעיקר בזכות חוברות "מתנת חיים" שהופצו ברחבי הארץ, ובהן סיפוריהם של התורמים והנתרמים – סיפורים שרגשו רבים שאף הם, בתורם, הפכו לתורמים.

בסוף השבוע האחרון פורסמה בעיתון "ישראל היום" כתבה מורחבת שעסקה בפועלו של הרב הבר זצ"ל. במסגרתו, נערך ראיון עם אלמנתו של הרב הבר, הרבנית רחל הבר.

הרבנית הבר סיפרה כי נישאה לרב הבר בהיותה בת 19 בלבד, ולאחר פגישה אחת בלבד. "אם היו שואלים אותי בגיל 19, כשהכרנו, האם אני מסכימה להתחתן עם ישעיהו אף על פי שהוא יילקח ממני רק בגיל 55, הייתי עונה 'ודאי!' בלי להסס", אמרה בראיון.

הרבנית הבר ספרה את סיפור חייו של בעלה זצ"ל, ואת המסלול המיוחד שעבר, שהוביל אותו להפוך לדמות מוכרת, תומכת, משפיעה ומצילת חיים.

(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

"יום פטירתו של פנחס היה יום ההולדת של 'מתנת חיים'"

הזוג הבר חי את חייו על מי מנוחות, בתחילת הדרך. הרב הבר שימש כר"מ בישיבה וכמנהל בית ספר, כמו גם כיועץ בתחומים שונים, והיה אדם בריא לחלוטין. אלא שבשנת תשס"ח הוא החל לחוש בחולשה שהלכה והתגברה, עד שנאלץ להתפנות יום אחד לבית החולים, שם התברר כי כליותיו הפסיקו לתפקד. הוא נזקק לדיאליזה באופן דחוף. "רק אז הוא הרים אלי טלפון, ואמר 'אני בדיאליזה'", ספרה אלמנתו. "בחיים לא שמעתי את המילה הזו. אמרתי לו: 'אין לנו דודה עליזה'"... הרבנית הבר ספרה כי בעלה מעולם לא הסכים שתשהה לידו בזמן הדיאליזה, מפני שהוא הצטער לראותה מצטערת בשל סבלו.

בתקופה שבה עבר טיפולי דיאליזה, הכיר הרב הבר זצ"ל בחור כבן 19 בשם פנחס, שעבר בילדותו השתלת כליה. הוריו של פנחס היו הורים שכולים, בנם החייל נהרג מירי צלף. ככל הנראה, במהלך השבעה שכח פנחס ליטול את תרופותיו הקבועות, וכך הידרדר מצבו, והוא נזקק שוב לדיאליזה. השניים יצרו קשר קרוב ואמיץ. כאשר כעבור זמן קצר יחסית התגלה כי חבר קרוב של הרב הבר יכול לתרום לו כליה, התחנן פנחס אל ידידו החדש שיעזור לו למצוא כליה גם עבורו.

ואכן, 6 שבועות בלבד לאחר שעבר השתלת כליה בהצלחה, החל הרב הבר לפעול במרץ כדי למצוא כליה עבור פנחס. הוא פרסם מודעות בבתי כנסת, בכתב יד, עם הכיתוב "מחפשים כליה לאח שכול". לבסוף, המאמצים נשאו פרי – ואדם מנתניה נמצא מתאים לתרומה. אלא שסמוך לניתוח ממש, קיבל פנחס דום לב, ונפטר. "יום פטירתו היה יום ההולדת של 'מתנת חיים'", מספרת הרבנית רחל הבר, "שם בעלי קיבל על עצמו שאנשים לא ימותו עוד בדיאליזה. הוא עזב הכל ורתם את חייו לחלץ אנשים מהמקום הנורא הזה".

הרבנית עצמה היתה מופתעת מן היוזמה החדשה של הרב הבר, ואפילו חשבה שמדובר בשיגעון או בפוסט-טראומה בעקבות פטירתו של פנחס. אבל הרב הבר זצ"ל השקיע את עצמו בפרויקט שלקח על עצמו במלוא העוצמה. הוא הכים עמותה והחל לפרסם אותה, ובהדרגה, החלו להגיע אליו חולים שחיפשו כליה, ולאט-לאט גם תורמים פוטנציאליים. "בשנה הראשונה הוא הצליח לתאם ארבע השתלות אלטרואיסטיות. חשבנו שהגענו לאוורסט. בשנה השנייה היו 11, ועכשיו הגענו ל-140 השתלות בשנה". מדהים.

באמצעות ארגון "מתנת חיים" זכו 820 איש בכליה חדשה ובחיים חדשים. וזה לא הסוף. ישנם יותר מ-100 מתנדבים שנמצאים כעת בהליכים של תרומת כליה, ועוד רבים אחרים ממשיכים ומתקשרים, מתעניינים בתהליך ובאפשרויות התרומה, גם לאחר פטירתו של הרב.

הרבנית הבר מספרת כי הרב מעולם לא שכנע אדם באופן אישי לתרום כליה. הוא סיפק מידע והעלה את המודעות לנושא בצורה נפלאה, והתורמים הגיעו. הוא אף קיבל את תמיכתם של כל גדולי הרבנים, שגם התירו לו להתראיין מעל לכל במה אפשרית כדי לקדם את הנושא. רעייתו, עם הזמן, החליטה שלא להפריע – ובהמשך, גם לעזור בפועל. בני הזוג פגשו באופן אישי כל תורם וכל נתרם, "לראות בעיניים את הנס", כדבריה. היא גם תרמה בפועל בליווי של נשים תורמות ונתרמות, שלעיתים חשו בנוח יותר לדבר עם אישה, כמו גם בתרגום של הרצאותיו של הרב לאנגלית, ושל חומרים נוספים שהוציא מתחת ידו.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"אני בבידוד, אבל לא לבד"

כאשר החלה מגיפת הקורונה לתפוס תאוצה, החליט הרב הבר זצ"ל על דעת עצמו להיכנס לסגר ולהישאר בביתו. הוא ידע כי מושתלי כליה נמצאים בסיכון גבוה מאד במקרה של חשיפה לקורונה, וכך גם לפני שפורסמו ההנחיות השונות, הוא התאמץ מאד לשמור על עצמו. הוא ביטל פגישות עם אנשים, ובמקביל שלח הודעות למושתלי כליה בכל הקבוצות, כדי להזהיר אותם לשמור על עצמם. "הוא נהג לומר: 'אני בבידוד, אבל לא לבד'", מספרת הרבנית. אך ככל הנראה, אחד מבני הבית נדבק, למרות הזהירות הרבה, וגם הרב הבר עצמו נדבק. הרבנית לא מטרידה את עצמה בשאלה איך בדיוק נדבק. היא חוזרת ואומרת שהכל משמיים, נשלח במיוחד לכל אחד. בתחילה לא עלה אפילו חשד שמדובר בקורונה, כיוון שהתסמינים היו שונים מעט, אך בכל זאת נלקחה בדיקה. כאשר הגיעו תוצאות הבדיקה, כבר היה הרב הבר על האמבולנס בדרכו לבית החולים. מצבו הידרדר בבת אחת בחול המועד פסח, והוא נלקח לטיפול בבית החולים.

"הזמנו אמבולנס ואמרתי להם שנבדקנו לקורונה ועוד אין תוצאות. הגיע מיד רכב עם פרמדיק עטוף כולו בציוד מגן בצבע לבן. מבעד למסכה הוא אומר לי: 'הרבנית! זה אני, חיים נוימן מחברון'". הוא היה אחד מתורמי הכליה שתרמו דרך "מתנת חיים".

חיים נוימן, מתנדב מד"א וגם תורם כליה, הפך בעקבות תרומת הכליה שלו לפעיל בעמותת "מתנת חיים" ולמקורבו של הרב הבר זצ"ל. בראיון הוא מספר על הרגע שבו קבל את הקריאה להגיע לביתו של הרב. "הקריאה הוגדרה 'דחופה'. פתאום קלטתי מה כתוב שם, 'משפחת הבר, מושתל כליה, חשד לקורונה'. אני מכיר היטב את הכתובת הזו, כי הרי הייתי שם בעבר. הכל התחבר לי בבת אחת. טסתי לכיוון הבית בסירנה פועלת ולקח לי בדיוק חמש דקות להגיע.

"כשהורדנו אותו לאמבולנס ההידרדרות שלו היתה מהירה מאד, והייתי חייב לחבר אותו לחמצן. ואז הוא התייצב וחזר להכרה. הוא דבר איתי ועם החובש ואמר לנו, כדרכו הצנועה: 'תודה רבה לכם, אני מלא התפעמות מהצוות הרפואי ומבקש סליחה על הטרחה'. זה כל כך אפיין אותו".

בבית החולים, כשהועבר הרב למחלקת הקורונה, התקשה נוימן להתנתק ממנו, ובהיותו ממוגן היטב, חיבק את הרב. "אמרתי לו: 'הרב, יש לנו עוד רשימת המתנה של תרומת כליות לחסל. כולנו צריכים אותך, תהיה חזק ובריא... כל הזכויות שלך יעמדו לך, אין מצב שלא תצא מזה בריא'. הרב ענה לי: 'חיים, אני כל כך אוהב אותך'".

באותו ערב התקשר הרב הבר לרעייתו בבקשה שתתייעץ עם רופאיו הקבועים, משום שהרופאים בהדסה מעוניינים להרדים ולהנשים אותו. היא התייעצה וחזרה אליו עם תשובה חיובית – רק כדי לגלות שבינתיים הוא כבר הורדם. אותה שיחה הפכה להיות שיחתם האחרונה.

"הצוות הרפואי נלחם עליו בצורה מרגשת. בימים הנוראים האלו חשוב כל כך להוקיר תודה למלאכים האלו מהדסה, שלא ויתרו לרגע... שידעו שקשה לנו כל כך שהוא שם לבד, בלעדינו, והיו שליחים בשבילנו", אומרת הרבנית רחל.

(צילום: shutterstock)

"התורמים דואגים – איך הם יסתדרו? עם מי הם יתייעצו?"

בלוויה, שנערכה באופן מצומצם בהתאם להנחיות של משרד הבריאות, ספד לרב הבר בנו, שישב באמבולנס – כיוון שכל בני המשפחה נדבקו אף הם בקורונה – דרך מכשיר הקשר. קשה להישאר אדישים מול הדברים שמספרים עליו בני משפחתו ואנשים שהכירו אותו. "כל נשמה שמסיימת את תפקידה בעולם מגיעה למקום הראוי לה בעולם העליון", אומר עליו אביו, הרב צבי הבר, "והמחשבה הזו מנחמת אותי, אבל לא מונעת את הדמעות מלהשתפך. אני יושב עם אשתי ושנינו בוכים. אמרתי 'קדיש' על הבן שלי, במקום שהוא יגיד 'קדיש' עלי. היה לי בן, ואין לי אותו. ב"ה, יש לנו עוד ילדים לשמוח בהם, אבל שעיה היה היהלום שבכתר. אוהב אדם ונאהב על ידי אחרים".

גם מתאמת ההשתלות בבילינסון, רחל מיכוביץ, שהכירה את הרב מקרוב ב-13 השנים האחרונות, מספרת עליו: "מדובר באדם עם האינטליגנציה הרגשית הגבוהה ביותר שפגשתי מימי... התפעלתי לגלות עד כמה הוא בקי בכל כך הרבה תחומים. לא מעט תורמים מתקשרים אלי בימים האחרונים", היא מוסיפה, "כמוני, גם הם מפחדים מה יהיה עכשיו. הם קשורים אליו בעוצמות אחרות, שואלים איך הם יסתדרו? עם מי הם יתייעצו?".

הרבנית מתעתדת להמשיך את דרכו של הרב הבר זצ"ל, ואף קבלה עבור כך הסמכה מיוחדת מהרב קנייבסקי שליט"א. "אני מקווה שיהיו לי כוחות נפש", היא אומרת על כך. "זו משימת חיי עכשיו. למזלי, הרב ידע להגדיל את כל מי שסביבו... אני צריכה למדוד עכשיו זוג נעליים גדולות, ואולי אצטרך ספידות, אבל בסוף אני ארוץ.

"הרב הבר כל הזמן אמר שלא כל אחד צריך או יכול לתרום כליה, אבל כל אחד יכול וצריך לעשות טובה קטנה לאדם שסביבו", היא מוסיפה. אפשר לתרום אוזן קשבת, אפשר לתרום לב רחום או להושיט יד לעזרה. אפשר לתרום מילה טובה, חיוך. איזה חיוך היה לו. זו הצוואה שלו, וזה מה שאני מחויבת להמשיך מעתה והלאה".