"אבא, החזרתי לך שתי נשמות. תשלח לי נחמה"

אז הסיפור שלי מתחיל לפני שנתיים בערך, אחרי שילדתי את ילדתי הבכורה. עברתי הפלה טבעית בחודש מוקדם מאוד, ולאחר חודש נקלטתי שוב, ברוך השם. שמחנו מאוד להרחיב את המשפחה, חיכינו וציפינו, עברתי בדיקות וגיליתי שיש לי בת. כל חודשי ההיריון הכל היה תקין, שהגעתי לשבוע 36, חודש תחילת תשיעי. ישנתי אצל אמא שלי שנת צהריים, ופתאום הפסקתי להרגיש תנועות. חשבתי שזה נורמלי. כשהתעוררתי משינה של כשעה וחצי, עדיין לא הרגשתי אותה. אכלתי משהו מתוק, אומרים שזה עוזר להעיר את העובר, אך כלום. היתה לי הרגשה לא טובה. התקשרתי לבעלי, ואמרתי לו שאני הולכת עם אמא שלי לבית החולים, כי אני לא מרגישה תנועות.

הגעתי למיון. הרופא בדק אותי, הכניס אותי לחדר ובדק אותי באולטרסאונד. הוא לא הבין מה קורה. הוא אמר לי: "משהו לא עובד טוב, כנראה המכשיר עושה בעיות. בואי נלך לעוד מחשב״. הייתי מבולבלת, התחלתי לרעוד. הלכתי איתו ועם אמא שלי לעוד חדר, שהוא רחוק מהמחלקה של היולדות, חדר אינטימי, הכניס עוד רופא איתו, כדאי להיות בטוח, כנראה, ואמר את המשפט הכי מרעיד עולמות: "אני מצטער, אני לא רואה דופק". לא עניתי. הדמעות ירדו מעצמן, עולמי התחיל להסתחרר.
אמא שלי לידי, מתקשרת ומספרת לאבא שלי - הוא בבית, חולה במחלה במצב קשה, והם בוכים ביחד שניהם.

הרופא נכנס, ואומר: "עכשיו אנחנו צריכים להביא לך סוג של זירוז, כדי שתהיי מוכנה ללידה". הכל מבולבל, לא ברור בכלל. מה לידה? מה, יש לי תינוקת מתה בבטן? מה, אני אלד בלי בכי של תינוק?

עושים לי זירוז למעלה, במחלקת נשים, ואני מחכה שהגוף ייתן את הסימנים שלו להתפתחות של לידה. צירים, ולאחר כמה שעות, בחסדי השם שלא לקח יותר מידי זמן, הגוף כבר קיבל את הזירוז, והכל התקדם. נכנסתי ללידה. חדר הלידה ריק. לוקחים אותי לסוף המסדרון, למקרה שיבואו עוד נשים ללדת, שאני לא אשמע שום בכי של תינוק.
שמו לי אלחוש אפידורל, שלא ארגיש כלום, אבל הלב, הנשמה הרגישה הכל. את בחושך, מחכה שמישהו ידליק לך את האור... הכל מבולבל.

המיילדת אומרת לי: "את לא צריכה ללחוץ כמו לידה רגילה. ברגע שיש עובר מת בבטן - הוא פשוט נפלט ממך". אני לא מבינה. מה זה עובר מת? מה זה נפלט? איך אני אתמודד עם זה שהיא תצא? אני אראה אותה? איך היא תצא? נקייה, יפה, או חלילה מעוותת? אני מפחדת להסתכל, לא רוצה להיות פה.
מתחילה הלידה. משהו נפלט ממני, כמו שהיא אמרה. הילדה שלי נפלטה ממני, והדופק שלי במקביל מתחיל להגיע ל-30. לא מבינים מה קורה, הטראומה שהנשמה שלי עוברת שולחת סימנים פיזיים..

היא יצאה. שקט, איזה ערפל, לא מבינה מה קורה. בחרתי לראות אותה. היא היתה מדהימה, יפה כמלאך, נקייה. הרופאים היו בשוק, היא נראית פשוט ישנה. אף אחד לא הבין.

חיבקתי אותה ונישקתי אותה, אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושאני מצטערת שאולי אמרתי דברים שפגעו בה כשהיא עוד היתה בבטן שלי, ושלא התכוונתי.

לקחו אותה ממני.

ואני נשארתי שם בחדר. אני עוברת במסדרון של חדר לידה בין החדרים על כיסא גלגלים, והדבר הראשון שעובר לי בראש - "בורא עולם, איזה חסד עשיתי לי, איזה רחום אתה שחדר הלידה ריק. מי היה מאמין שלא תיתן לי לשמוע בכי של תינוק של מישהי אחרת, לא רצית שיכאב לי יותר".
יש אבא כזה, רחום. מי שברא אותי ידע שיהיה לי קשה לשמוע בכי אחרי הניסיון הקשה שעברתי.

לאחר 8 חודשים אבא שלי נפטר. קברתי 2 אנשים שהם חלק ממני תוך 8 חודשים.
לא ידעתי אם הנשמה שלי מסוגלת להיקלט שוב להריון. אמרתי שאולי אתן לעצמי לנוח, לחבר את החלקים שבי, אבל הרב שלי אמר לי שכדאי לי לנסות. יש משהו מרפא בחזרה של ללדת שוב. אתה מתגבר על הפחד, מתמודד עם הטראומה, מנסה להרגיש שוב. נכנסתי לתוך האש.

התפללתי לשם כל הזמן, ואמרתי לו: "אבא שבשמיים, 2 נשמות הלכו לי. החזרתי לך אותן, את אהבות נפשי, אני בחיים לא שאלתי למה, כי אני יודעת שזה רצונך, כמו שמברך על הרעה מברך על הטובה. תשלח לי רק נחמה. לשכוח - אני לא אשכח אותה בחיים, היא חלק ממני, היתה ותישאר לתמיד. תעזור לי להתמודד עם האובדן הגדול הזה, בלי אבא ובלי ילדה. תשלח לי משהו שינחם לי את הנפש".

באזכרה של ה-30 לאבא שלי, עליו השלום, הייתי צריכה לטבול במקווה, וכל המשפחה המורחבת היתה. לא ידעתי איך אני הולכת לטבול בלי שישאלו שאלות, התפללתי לקדוש ברוך הוא שייתן לי ללכת ולחזור בלי שאף אחד ישים לב שנעלמתי, וככה היה באמת, ברגע שהגברים סיימו ערבית - אני בדיוק נכנסתי לבית, ברוך השם. באותו לילה חלמתי על אבא שלי, שהוא מחבק אותי. התעוררתי מהחלום נרגשת ובוכה, החיבוק הרגיש אמיתי כל כך.

לאחר שבועיים גיליתי שנקלטתי להריון. ההיריון הכי מוזר שהיה לי, עם עייפות כבדה מאוד. הלכתי לבדיקה, כי הייתי בהריון בסיכון בעקבות מה שקרה לי. הרופא שלי מסתכלת באולטרסאונד, וצועקת. אמרתי לה, "ד"ר, מה קרה??? אל תבהילי אותי... תגידי לי מה את רואה...".
האי אומרת לי: "תקשיבי, אני רואה וראיתי הרבה מקרים, אבל מקרה כזה לא ראיתי".
היא מסובבת אלי את המסך, ואני רואה שני עוברים.

" יש לך תאומים".

מה??? תאומים??? מה לי ולתאומים? אין לי תאומים במשפחה... אני לא מאמינה.
היא אומרת לי: "תקשיבי, זו רק השגחה מלמעלה. אני לא מאמינה, אני חילונית ואני מומחית לטיפולי פוריות, אבל מקרה כזה טבעי אחרי 8 חודשים של הריון שהסתיים בצורה קשה, תאומים - זה רק מלמעלה".

היינו בהתרגשות מטורפת. פחדנו, אבל סמכנו על השם. ההיריון הזה עבר עם מלא ניסיונות של אמונה, ביקורת בבית חולים בלי סוף. ברוך, השם בחסדי השם נולדו לנו בן ובת.

ביקשתי מבורא עולם נחמה, והוא שלח לי שתי נשמות טובות, כנגד אבא והבת שלי, נחמה כפולה.

אני רוצה בסיפור שלי לחזק את כל הנשמות הטובות בעם ישראל, כל האנשים והנשים שעוברים ועברו ניסיונות לא פשוטים, שתדעו שלבורא עולם יש החשבונות שלו, שאין לנו מושג בהם, אבל הוא שומע ורואה הכל, ושומר את הדמעות שלנו בצנצנת, ומחכה להזדמנות להחזיר לנו נחמה, שתשמח אותנו בעולם המבולבל הזה. הוא אבא מדהים, ששומע את המחשבות שלנו ודואג לילדים שלו.

אם אתה או את נמצאים בחושך, תזכרו שאחרי הלילה מגיע יום, האור. השם עשה אתי חסד, אני מקווה שישלח נחמה לכל עם ישראל.

אני מחכה בעזרת השם, שבורא עולם יזכה אותי להיות בתחיית המתים, כדאי שאצליח לראות את התינוקת שלי שוב, ולשמוע את הבכי שחיכיתי לו הכי הרבה בעולם.