ל"ג בעומר
מירון, ל"ג בעומר: איך תיראה ההילולא השנה?
רבי שמעון הוחבא 13 שנה במערה מפני הגזירה, ודווקא שם למד סתרי תורה. רבי שמעון יודע איזה עוצמה יש בעבודת ה' לבד, ושאת ההתעלות הגדולה ביותר רוכשים דווקא בשקט של הבידוד. כמה מילים מלב אל לב על העליה לציון רשב"י שלא תתקיים השנה
- הרב שמואל פולק / אז נדברו
- פורסם י"א אייר התש"פ |עודכן
בשבוע הבא יחול ל"ג בעומר, ויש הרבה יהודים שלא יעלו למירון השנה.
וזה קשה. זה באמת קשה, אבל זו ההזדמנות להיזכר בנקודה חשובה מאוד:
את הפיוט המפורסם ביותר בעולם, "בר יוחאי", חיבר רבי שמעון לביא. מאחורי הפיוט עומד סיפור נפלא:
רבי שמעון לביא היה מקובל גדול שהתגורר במרוקו, ועז היה חפצו לנסוע לארץ הקודש ולפקוד את ציונו הקדוש של ר' שמעון בר יוחאי. הוא לקח את מקל הנידודים והתחיל במסע ארוך ומפרך. באחת התחנות הוא עבר דרך טריפולי שבלוב, ורצה להמשיך הלאה לכיוון ארץ הקודש. אלא שאז עצרו אותו תושבי העיר טריפולי, והפצירו בו שיישאר שם לתקן את ענייני השחיטה והמקוואות ועוד.
ישב רבי שמעון לביא וחישב חשבונו של עולם - מה רצון ה'?
מצד אחד אני כל כך נכסף ומשתוקק להגיע לציונו הקדוש של רשב"י, ומצד שני יש פה קהילה קדושה שצריך להעניק להם את האפשרות לחיות כמו יהודים.
והיות ועושים מה שצריך - החליט רבי שמעון לביא להישאר שם ולגנוז את הכיסופים שלו להגיע לרבי שמעון. ולמה? כי עושים מה שצריך! לא עושים מה שמרגש, עושים מה שצריך!
רבי שמעון לביא אמנם נשאר בטריפולי, אבל השיר שלו לא מפסיק להתנגן במירון.
מאז ששמעתי את הסיפור הזה, בכל פעם שאני שומע את השיר "בר יוחאי", אני שומע את מה שזועק מהניגון הזה: עושים מה שצריך!
אני הוספתי לעצמי בית נוסף לפיוט "בר יוחאי". אם יש כאלו שהוסיפו: "ואשרי הנוסעים על ציונך", אז אני הוספתי: "ואשרי העושים מה שצריך" (אני חלש בחרוזים)
אתה יודע למה?
כי לפעמים כששרים "בר יוחאי" נכנסים לכאלו "אורות", ושוכחים שבסופו של דבר, עם כל הכבוד לאורות, ועם כל הכבוד ל"אשרי הנוסעים על ציונך", עדיין "אשרי העושים מה שצריך"...
יהודי לא חי לפי אורות, אלא לפי מה שצריך!
ואם הריבונו של עולם לא רוצה שהשנה ניסע למירון - אז אנחנו בחברה טובה, השנה אנחנו בחברתו של רבי שמעון לביא - עושים מה שצריך!
עוד מילה אחת: יש כאלו שרק מדמיינים את הציון הקדוש ריק ושומם בל"ג בעומר הם מתחילים לבכות, זה ממש מדכא אותם לחשוב על זה.
אבל לא, אין לכם מה לדאוג.
דווקא רשב"י יודע הכי טוב להיות לבד! רבי שמעון הוחבא 13 שנה במערה מפני הגזירה, ודווקא שם למד סתרי תורה.
רבי שמעון יודע איזה עוצמה יש בעבודת ה' לבד!
ר' שמעון יודע שאת ההתעלות הגדולה ביותר רוכשים דווקא בשקט של הבידוד!
היינו במערה חודש וחצי; ועם כל זה אנחנו כבר יוצאים מדעתנו
אם כבר יש מישהו שצריך לרחם עליו - זה אנחנו!
אנחנו, שהתרגלנו שכל התעלות רוחנית מוכרחת להיות המונית, כל תפילה מעומק לב צריכה להיות מלווה בהמון סחף חיצוני. מה יהיה איתנו? אנחנו צריכים לשקוע ברחמים עצמיים מאיפה אנחנו נשאב רגשות רוחניים בלי הגלגלי עזר של השירים, וההגברה, ואוטובוסים, והחניונים והריקודים?
רבי שמעון, היית במערה 12 שנים ולא פגשת אף אחד, וזה לא היה חסר לך.
ואנחנו היינו במערה חודש וחצי; תקשרנו עם כל העולם דרך הטלפון והזום, ועם כל זה אנחנו כבר יוצאים מדעתנו!
רבי שמעון בר יוחאי, תתפלל עלינו שנהיה קצת יותר פנימיים; שנסתדר עם עצמנו; שיהיה לנו מה לעשות עם עצמנו; שלא נפחד להיות קצת עם עצמנו/
כן! זו הזעקה הגדולה ביותר שאנחנו צריכים להתפלל עליה...
לכבוד פסח שני, יש לנו יסוד מבהיל מהמהר"ל, וורט מיוחד. המהר"ל שואל: בפסח מצד אחד אנחנו יושבים בהסיבה כדרך בני חורין, ומצד שני, תוך כדי, אנחנו אוכלים לחם של עוני. לכאורה זו סתירה - איך לחם עוני הולך יחד עם בן חורין?!
אומר המהר"ל יסוד עצום: עניות ובן חורין - זה משהו שהולך ביחד! ולמה?
פשוט מאוד: קח יהודי שרגיל לצאת לחופשות בחו"ל, למסעדות, לפארקים, לסופי שבוע, לנסיעות, להופעות, לקניות - תחשוב איזה סאת יגון עברה עליו בתקופה של הקורונה. כל הרשימה הזו הייתה סגורה! הוא הרגיש כאריה בסוגר.
לעומת זאת, שכן שלו - הרשימה הזו בכלל לא מוכרת לו הוא למד לחיות ממה שיש ליד הבית. (הדבר היחיד שמציק לו בחיים זה שלפעמים הוא רואה פרסומות בעיתון על הנופשים ועל הבילויים, ויש לו מחשבות זרות: 'אולי אני מפסיד משהו'... אבל ברגע שהגיעה הקורונה וכל אחד ננעל בביתו - עכשיו הוא נהיה בן חורין מושלם.
זו לא בדיחה. שני האנשים האלו גרים באותו בניין. אחד הרגיש השנה בליל הסדר "השתא עבדי", והשני הרגיש "בן חורין".
מה ההבדל? - זה שלמד לחיות עם "הא לחמא עניא", עם מה שיש - הוא בן חורין מושלם! גם אם תנעל אותו בבית, יש לו פה את ה"הא לחמא עניא" שאף אחד לא יכול לקחת לו את זה. לעומת זאת, מי שהתרגל לשאוב את קורת הרוח שלו מכל מיני דברים סביבתיים - הוא תלוי בהם; הוא עבד שלהם. ואם משהו חסר - הוא מרגיש מחנק. הנה לך העבד במיטבו.
לכן אומר המהר"ל: הלחם של בן חורין זה דווקא לחם עוני. ככל שאתה מתרגל להסתדר עם המינימום שבמינימום - ככה אתה יותר בן חורין.
היסוד הזה מאוד מאוד נחוץ לנו לעבודת ה'.
אם אנחנו צריכים כל כך הרבה גלגלי עזר וכל כך הרבה חיצוניות בשביל לסחוט מאיתנו קצת רגש של יידישקייט, אנחנו מסכנים מאוד, אנחנו ממש עבדים נרצעים.
אדרבה, השנה ה' נתן לנו הזדמנות להיות בני חורין! תהיו בבית, תהיו מבודדים בלי רעש,
בלי אורות, בלי מודעות ענקיות ותנסו להיות באורות לבד! בלי עזרה מבחוץ.
תנסה להגיע לאורות של רשב"י בלי ניגוני מירון.
הקב"ה רוצה פעם אחת להטעים אותנו באורות האמיתיים שהיו לרשב"י בעצמו. רשב"י היה לבד לבד במערה, ושם היו לו אורות. אורות עצמיים, אורות של בן חורין, אורות שלא תלויים בשיר שבדיוק עכשיו התזמורת שרה, ולא תלוי בכמה אני קרוב לציון. לא תלויה בכלום! האורות הפנימיים מתחילים בי ונגמרים בי.
כי אין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה.
יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל - כל הסוגים והצבעים של הכיפות שמחים בשמחת רשב"י במירון בשנים עברו: