אנשי מירון בראיון סוחט דמעות: "ניאלץ לראשונה לא להגיע למירון בל"ג בעומר"

בעוד כלל מערכות המסחר והחינוך בישראל מנסות להתאושש מהטלטלה ההיסטורית, נתונה ההילולא הגדולה במירון – המתקיימת מדי שנה בהשתתפות מאות אלפי יהודים – בצומת דרכים גדולה. עבור יהודים שעשרות שנים לא החסירו עליה להר הקודש במירון ביום ההילולא, מדובר במצוקה כמעט בלתי אפשרית. . ל"ג בעומר בלי מירון? חלאקה בלי ר' שמעון? קיים בכלל מושג כזה? קשה להם לתאר את ל"ג בעומר בלי מאות האלפים הגודשים את ההר.

כפי המסתמן לעת עתה, במשך כל יממת ההילולא יורשו לקיים שלוש הדלקות בלבד, עם קהל מצומצם. הדלקה אחת ידליק האדמו"ר מבאיאן, אשר יש לו לכך חזקה מאבותיו, השנייה תהיה של עדת הספרדים, והשלישית מיועדת לציונות הדתית.

בעקבות השינוי הגדול הצפוי במירון, מוצאות את עצמן עשרות אגודות החסד הפועלות כל השנה במירון ומפעילות מטבחי ענק לייצור של אלפי מנות מזון, כשהן מושבתות דווקא בימים אלו.

(צילום: הכנסת אורחים רשב''י מירון)

אם התרגלתם לקבל תמונות של ההכנות להילולא הגדולה בעולם, השנה תראו את המקום ריק מאדם. לא טריבונות ענקיות ולא ציוד הגברה אשר בשנים כתיקונן הרעידו את ההר. השנה לא נשמע על "קריסת התחבורה" של אלפי האוטובוסים העושים את דרכם מירונה. לא  נראה את המחזה שבו מאות אלפי אנשים רוקדים ומפזזים בכל כוחם ושרים במלוא גרונם זו הפעם החמישים: "הוא ימליץ טוב בעדנו, אדוננו בר יוחאי"; השנה לא תהיה המולה ושירה מחרישת אוזניים, והמערה תהיה עזובה ושוממה. כמה עצוב, ככה כואב.

כשמירון שוממה בתקופה הכי לא הגיונית של השנה, יצאנו להרגיש בעצמנו את הריק והשקט ולשוחח עם אנשי מירון, אשר נושמים את מירון כל השנה, וכעת ייאלצו ככל הנראה להימנע מלהשתתף בחגיגות ל"ג בעומר.

(צילום: הכנסת אורחים רשב''י מירון)

חסד גם בימי הקורונה

המקום הראשון בו בחרנו לבקר הוא הכנסת אורחים מירון. למי שאינו יודע נציין שתמיד ניתן למצוא במקום מנה חמה, גם אם זה בשש בבוקר, וגם אם זה באחת עשרה בלילה. "גם בימי הקורונה לא פסקנו לפעול והתנורים לא שבתו אף יום", מספר הרב יעקב פרלמוטר, מבעלי הכנסת אורחים, אשר הוא עצמו חלה בקורונה ואושפז בבית החולים לניאדו בנתניה. "עם סגירתו של מתחם הציון, כשהכניסה לקברו של רבי שמעון בר יוחאי נאסרה, החלפנו את מטרת שירותי המטבח שלנו ל'מטבח לבישול אוכל לחולי קורונה ומבודדים חסרי כל' שמתגוררים בצפת. יחד עם ראש העיר צפת, מר שוקי אוחנה, יזמנו את מיזם החלוקה, ואנו מבשלים אוכל מזין וחם, ארוז במארזים אסתטיים, אשר מחולקים למאות מבודדי צפת והסביבה".

לרב פרלמוטר יש שותף לניהול המערך המסועף במירון, זהו הרב מאיר קרליבך, אשר בשנים עברו היה מעולי מירון הקבועים ביותר. ככזה, הוא קיבל מפתח למטבח של הכנסת אורחים על מנת להשביע את רעבונו בכל עת שירצה ויחפוץ. הוא הציץ והתרשם מהפעילות הרועשת והבלתי פוסקת, והצטרף. היום הוא משמש בכובע אחד יחד עם הרב פרלמוטר, כמנהלי הכנסת אורחים "מירון".

למיקום של המטבח יש ערך היסטורי רב. עד שהוא הוקם הייתה קיימת במקום באר מים, אותה הקים השר משה מונטיפיורי, כדי להרוות צימאונם של עולי מירון. עם הזמן הלכה הבאר והפסיקה לתת מים, והמקום איבד את מטרתו. "כבר לפני עשרות שנים התחלתי את מיזם הכנסת האורחים יחד עם ידידי הרב יוסי הגלילי ז"ל. עשינו את זה באופן מאולתר ודי מוזנח. הקמנו שולחן וכיסאות והעמדנו סירי אוכל לרווחת הבאים. עם התפרצות מגפת החולירע, החליטו הרשויות שאי אפשר להמשיך כך, ובמאמצים למנוע את התפשטות המחלה, קיבלנו מקום מסודר בחצר הרשב"י, שם אנו נמצאים עד היום. פרצנו את מבנה הבאר, והקמנו רשמית את הכנסת אורחים מירון.

(צילום: הכנסת אורחים רשב''י מירון)

"בשנים כתיקונן", נאנח הרב פרלמוטר, "היינו מבשלים 150,000 מנות חמות לבאי ההילולא. הכיבוד כלל מנה עיקרית ותוספות, בנוסף לכמות הענקית של שתייה מתוקה".

ואיך אתה מרגיש עם הידיעה שהשנה לא תוכלו להיות שם ולהגיש מנות חמות?

"אני שבור", הוא אומר בכנות, "המחשבה על כך שאחרי עשרות שנים בהן לא החסרתי ל"ג בעומר אחד בו אוכל לשרת את מאות אלפי העולים לציון, איאלץ להימנע מכך השנה, מצמררת אותי".

ובכל זאת, נימה של תקווה שזורה בפיו: "כולי תפילה שרבי שמעון בר יוחאי יגאל אותנו מהמגפה הנוראה הזאת, ונוכל לרקוד בחצר הציון עוד השנה. אנחנו לא מנסים להתחכם, אנחנו מקיימים את מצוות-עשה של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' בהקפדה יתירה. אנחנו מצייתים להוראות משרד הבריאות ככל משפטו וחוקתו. אם נוכל להגיש השנה כיבוד לאלו שכן יורשו להגיע לציון, נגיש".

מה מבחינתכם האור בקצה המנהרה בתקופה הלא קלה הזו?

הרב קרליבך משיב: "הנס הכי גדול שלי הוא העובדה שאנחנו ממשיכים להאכיל יהודים גם בתקופה זו. זה הסיפוק הגדול שלנו, שהמטבח לא מושבת לגמרי, והוא ממשיך לממש את מטרתו".

(צילום: הכנסת אורחים רשב''י מירון)

הזיכרונות של אליעזר מוזס

חבר הכנסת לשעבר מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה) הוא חלק בלתי נפרד ממירון.  "אני פועל במירון משנת תשס"ז", הוא מספר. "למי שזוכר, בשנה זו נוצר הכאוס הגדול, כאשר אנשים עמדו בדרך במשך כשמונה שעות. לאחר המשבר, קיבלתי על עצמי להיכנס לעובי הקורה ולהילחם למען העולים למירון. ברוך השם הצלחתי להשפיע על שר התיירות וגורמים נוספים לפעול ולעשות שינוי בנושא. יחד איתי קידמו זאת גם יוסי שווינגר וישראל דרעי, האחראים על המקומות הקדושים. הם פעלו ופועלים רבות למען מירון. כמובן שהשינוי לא קרה ביום אחד. לאחר שהצפנו את הנושא שוב ושוב, זכתה מירון לעדנה. זה עדיין לא מושלם אך התקדם הרבה יותר ממה שהיה".

מוזס מחזיר אותנו אל ההיסטוריה הרחוקה יותר: "הקשר שלי למירון הוא עמוק וארוך מאוד. יש לי תמונה של אבי משנת תרצ"ד, כשהגיע למירון לפני למעלה משמונים שנה עם תלמידי ישיבת בית יוסף צבי דושינסקי. בכיתי בדמעות כשמצאתי את התמונה הזו.

"הקשר הנפשי שלי עם מירון התחיל בחלאק'ה שלי, בשנת תשי"ג, שנעשה כמובן במירון. אבי ז"ל כתב במיוחד את תיאור הנסיעה הזו. בין היתר הוא ציין: 'היה צריך לקחת אוטומסע אצל חיים אטיק, שהחזיק ברשותו חברה שבבעלותה מספר משאיות. היינו מעמיסים על המשאיות ספסלים כבדים מבית המדרש קרלין ששימשו בעצם כמושב, כשהמשענת הייתה בעצם הגב של החבר שישב בספסל המקביל. כך היינו יוצאים מירונה. בסיבובים הקשים והחדים לקראת מירון, הנהג היה צריך לרדת ולסובב מנואלה מיוחדת, שהייתה מונעת מהדלק שבמיכל להישפך למנוע. אל תאמינו, אך לפני כל סיבוב היה צריך לרדת מהמשאית ולסובב את המנואלה, מה שנקרא 'לערבב את הדלק', כדי שהמשאית לא תיתקע.

'אנחנו הילדים נהנינו לקפוץ בכל פעם מהמשאית ולרדת ולסובב אותה. כך נסענו בימים ההם למירון, בנסיעה שארכה כשש-שבע שעות. בהגיענו למירון, היינו יורדים עם זקני חסידי קרלין שנסעו עמנו, ר' שייע העשל אלטובסקי ובנו ר' אהרן, ר' משה הויזמן, ר' מנחם בריזל ועוד.

'בהגיענו לציון בערב ל"ג בעומר, חשכו עיננו, המקום היה מלא קיבוצניקים וחברי השומר הצעיר, שרקדו והשתוללו במקום בתערובת ובהפקרות נוראה. צרב לבנו לראות זאת, אך הקב"ה בא וסייע, ולפתע, בעיצומו של הקיץ, נפתחו ארובות השמים וירדו גשמים כמו אבני אלגביש מהשמים. טיפות בגודל של ביצים נטפו על הרוקדים, וברקים ורעמים נשמעו, מה שגרם  מיד לכל האינשי דלא מעלי להתפזר, והמקום נשאר בטהרתו'".

הרב מוזס ממשיך את סיפורו המרתק על השנה בה חגגו לו חלאק'ה במירון: "אמי מספרת שבאותה שנה ירדו גשמים עזים, עד שהיא חששה שגג האכסניה בה הם היו יקרוס. היא עטפה אותי בשמיכה ויצאה עמי החוצה אל הגשמים תחת כיפת השמיים.

"בדרך חזור חזרתי עם אמי הביתה, ואבי חזר אחרינו, במשאית שבטעות נסעה היישר אל תוך שטחי ג'נין, שם היו בטוחים שהיא עמוסה במרגלים והובילו אותה הישר לתחנת המשטרה הירדנית.  בזמנים ההם, התקשורת לא בדקה הרבה מידי וברדיו דווח על כך שאוטובוס מלא במתפללים נלקח בשבי. בירושלים אנשים לא ידעו את נפשם, ור' מנדל גפנר, מייסד מניין הכהנים המרכזי בכותל המערבי בימי חול המועד, ארגן את הציבור לתפילות בבית הכנסת ישועות יעקב בבכיות נוראות. עד היום אני זוכר כיצד הנשים פרצו לבית הכנסת והתנפלו על ארון הקודש בבכי בי"ג מידות. לבסוף הבינו הירדנים - לאחר התערבות ועדת הנשק של האו"ם - שאלו אינם מרגלים רציניים, ובכך תמה לה פרשיית החלאק'ה הארוכה שלי במירון".

מוזס לא מצליח להסתיר את הערגה והגעגועים לחג שכה קרוב אל לבו, והוא מעניק לנו עוד קורטוב של זיכרונות עתיקים: "היה לנו רב'ה, ה'אמרי חיים', שהיה קשור לר' שמעון בכל מאודו. בכל בוקר לאחר התפילה הוא היה לומד את הזוהר הקדוש, ואני, שזכיתי לשמשו כשבע שנים, לא יכול לשכוח כיצד הוא היה מתגעגע למירון בכל ימות השנה. עוד כשהיה גר בחו"ל - קודם שעלה לארץ בשנת תרצ"ה - הוא עלה והגיע למירון במיוחד בנסיעה מחו"ל בכדי להיות בל"ג בעומר במקום. בשנת תרצ"ט הוא הגיע שוב במיוחד לל"ג בעומר".

אתה זוכר עוד שנה כזו, בה היו כל כך מעט משתתפים בהילולא במירון?

הרב מוזס נזכר: "לפני מלחמת ששת הימים, כשהצבא לא נתן לנסוע למירון ולהדליק בה מדורה, אמר הרבי בסעודה שלישית כי אף על פי שלא ניתן להדליק אש - ר' שמעון מקרין אש בכל לב יהודי. למחרת, בל"ד בעומר, החליט לנסוע למירון למרות התנגדות הסובבים אותו - בשל כך שבמירון אין מקלט ראוי. אך הרבי בשלו – 'האם יש מקלט טוב יותר ממערתו של ר' שמעון בר יוחאי?'

"ואכן, הוא נסע יחד עם בנו, בעל ה'ישועות משה'. כשהגיע למירון, עלה על הגג והדליק את המדורה המסורתית. בדיוק אז נקלעה למקום קבוצת חיילים, שהיו בדרכם אל הגבול הסורי. הם הצטרפו לריקודים וניגשו לבקש ברכה. כשיצא הרבי ממירון, קרנו פניו והפטיר: 'נושענו'. כשיצאנו לדרכנו בחזרה לצפת, נשמעה ברדיו הבשורה על כך שירדן הצטרפה אף היא למלחמה. 'אם כן', אמר הרבי, 'נוכל ללכת בקרוב גם לכותל המערבי'. וכדבריו - כך היה. לאחר מלחמת ששת הימים שוחרר הכותל".

(צילום: shutterstock)

ל"ג בעומר בצל הקורונה

עמוסים בהיסטוריית העבר המרגשת, ביקשנו להתעדכן על ההווה. על מה שהולך להיות ולקרות השנה בציון הרשב"י. לשם כך שוחחנו עם "רמטכ"ל ל"ג בעומר" – הרב יוסף שווינגר, מנכ"ל המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, הגוף האמון על הפקת ההילולא הגדולה של השנה, ובשנים קודמות הכשיר אלפי קילומטרים של כבישים, חניונים, טרמינלים, שילוט, תאורה ועמדות מים קרים לקראת ההילולא. השנה הדברים עומדים להיראות אחרת. לגמרי אחרת.

איך תיראה מירון השנה?

"בניגוד לכל שנה, השנה לצערנו, ההר אמור להיות כמעט ריק מאדם. איש מבין אלפי החוגגים לא יוכל לעלות להר. הקבר עצמו יישאר סגור ונעול, כפי שנראה כרגע, אולם עוד יכולים להיות שינויים לכאן או לכאן. רק שלושה מעמדים יתקיימו, וכולם יתקיימו בלילה. ההדלקה של באיאן תתקיים בשמונה. לאחר מכן, על אותו מקום, תתקיים ההדלקה של עדת הספרדים בשעה עשר וחצי, ובשעה אחת עשרה וחצי בלילה תהיה הדלקה נוספת של הציונות הדתית".

כמה אנשים יהיו נוכחים בזמן ההדלקות?

"כל הדלקה תורכב מארבעים איש בלבד, בדומה לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות.

"אנחנו נערכים בימים אלו להפעיל שידור חי איכותי ומקצועי באתר שלנו", הוא מוסיף, "גם הסינונים המחמירים ביותר יהיו פתוחים לאתר זה. נדאג שכל אחד שמתגעגע למירון יוכל בכל אופן להשתתף לכל הפחות באופן וירטואלי. אנחנו גם יוצאים בפרויקט שליחת שמות להזכרה אצל ציון הרשב"י. ונציגינו יתפללו במשך כל היום על הזקוקים לישועה".

מה יש לך להגיד לאלו שבכל אופן ירצו להגיע?

"הדרכים יהיו חסומות הרמטית. כל הדרכים, שבילי העפר, הכנסיות הצדדיות - יהיו חסומות. דבר אחד שיהיה ברור: לא תתאפשר כלל גישה לאזור המושב".

הרב שווינגר נשמע נחרץ, אך הוא מבקש גם להסביר: "כואב לנו מאוד על הסיטואציה שנקלענו אליה. לי אישית, כאחד שפועל בהילולא של רבי שמעון מעל עשרים שנה, זה מכאיב במיוחד. אך עלינו להבין שמדובר בשעת מגיפה. במצב של המשך הדבקות מידי יום, אין לנו פריבילגיה לשחק בחיים של אנשים. אנחנו לא יכולים לקחת סיכון אפילו על בן אדם אחד. יחד עם זאת, נעשה כמיטב יכולתנו כדי להביא שידורים חיים ולהעביר את תחושת ההתעלות כמה שאפשר ממעמדי ההדלקות במירון לכל אזורי הארץ, בתקווה ובתפילה לימים שמחים וקלים יותר. בסייעתא דשמיא".