"אבא שלי בא אלי בחלום ולמד איתי את הגמרא שלומדים בכיתה"

"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (כ"א, א').

הכהנים - אנשים מורמים מעם

מלבד הפשט הפשוט, ש"אמור" הוא לשון אמירה, יש לפרש שהוא גם מלשון רם ונשא. על הכתוב (דברים כ"ו, י"ז): "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם" מפרש רש"י: "ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה... והוא לשון תפארת".

הכהנים מורמים מעם. הם הופרשו, הובדלו והתקדשו בקדושה מיוחדת, ומשום כך הצטוו במצוות המיוחדות להם. והכהן הגדול, שהתווספה בו תוספת מעלה על אחיו הכהנים, מוזהר באזהרות יתר המיוחדות רק לו.

בעצם, כל מי שנושא בתפקיד - צריך לנהוג במשנה זהירות על כל צעד ושעל, ואינו רשאי לעשות מעשים או לְדַבֵּר כאחד העם. אם אינו נוהג כך - הריהו מזלזל במעמדו ומגלה כי אינו ראוי לו.

גם תלמיד חכם הוא תפקיד, ומשום כך כותב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה' הלכה א'): "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובעשיית צרכיו, ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו, ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".

חז"ל (יומא פו ע"א) אמרו "היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר". אם רב יקנה בהקפה, ולא ישלם מיד במעמד הקנייה, יהיו תמיד כאלו שיפתחו את הפה וירננו: "הרב מקבל בחינם בתמורה להכשר שהוא נותן לאטליז"... אמנם זוהי מחשבה אווילית לחלוטין, ומכל מקום מחרחרי הריב והמחלוקת אף פעם לא פסו מן העולם... משום כך נהג רב חומרה יתירה בעצמו, ונזהר גם בדברים המותרים.

כל אדם והתפקיד המיוחד לו

חז"ל מספרים (פסחים נו ע"א) שכשסנחריב וצבאו צרו על ירושלים, חזקיהו המלך סתם את מעיין המים שיצא מבית המקדש וסיפק מים לכל תושבי ירושלים וחוצה לה, וזאת כדי שסנחריב וצבאו לא יוכלו לשתות ממנו. חזקיהו סתם אותו באמצעות שֵׁם המפורש, וחכמים לא הודו לו, משום שלאחר שנסגר – הוא לא נפתח שוב, ועדיין ממתינים אנו לפתיחתו.

מרן החיד"א כותב (שם הגדולים ח"ב מערכת ח' אות ט"ז) שקיבל מזקני ירושלים שלפני כארבע מאות שנה הגיע לארץ שולטן טורקי בשם אבו סיפין ("אבי החרבות" - סיף בערבית פירושו חרב), שכולם פחדו ממנו, וביקש שיקראו לפניו את החכם היהודי כדי לצוות עליו שיפתח לו את המעיין שסתם חזקיהו, ואם לאו – דמו בראשו. באותה תקופה, הגדול שביהודים היה רבי חיים וויטאל, ומששמע על בואו של השולטן ועל בקשתו, אמר את הַשֵּׁם המפורש והתעופף לדמשק. נעלם ואיננו, כמי שבלעה אותו האדמה.

מיד נגלה אליו האריז"ל בחלום ואמר לו: "הסכלת עשו, אותו אבו סייפין הוא גלגול של סנחריב. סן חריב – פירושו שתי חרבות. ואתה ניצוץ של חזקיהו המלך. אם היית פותח לו את המעיין בשעת הכושר הזו – היית מתקן את חטאו של חזקיהו, שם שמים היה מתקדש על ידך, והייתה מתחילה הגאולה".

"לא רציתי להשתמש בשם המפורש לצורך פתיחת המעיין", השיב רבי חיים. 

"והרי כן השתמשת בו כדי להגיע לדמשק", השיבו האר"י. "יכולת להשתמש בו  כדי להביא את הישועה".

"אם כן, אשוב לירושלים ואשתמש בו עתה", הציע רבי חיים.

"כבר חלפה השעה", השיבו האר"י.

רבינו יוסף חיים זצ"ל (בן יהודיע פסחים שם) מוסיף שאותו אבו סיפין הגיע אחר כך לעיר בגדד, שם מת ונקבר בתוך חצר גדולה שהיתה בנויה בסוף מבואות היהודים. על קברו רבצה קליפה שגרמה לגויים להאמין בו, והיו גם יהודים שעלו על קברו לבקש בקשות.

המקובל הישיש מוהר"ר ששון מרדכי זצ"ל, לקח בית בסמוך למקום קברו, ועסק שם בקבלה ובייחודים, עד שביטל את אותה קליפה, ומאז הפכה כל החצר, והקבר שבתוכה, לחורבת אשפתות, ובטל כוחו של אותו אבו סיפין גם בעיני הגויים, עד שאינו נחשב בעיניהם לכלום אלא ככלב מת. ומי יודע בסוד ה' איזה גלגול היה בו, ברב ששון, אשר על ידו התבטלה קליפתו של זה.

מסיפור זה למדנו, שלכל אדם יש תפקיד מיוחד אותו ייעד לו הקב"ה. לו – ורק לו. איש לא יוכל לעשות אותו במקומו. באותה תקופה רק רבי חיים וויטאל יכול היה לפתוח את מי המעיין ולקרב את הגאולה, ובתקופת ה"בן איש חי" רק לרבי ששון מרדכי היתה האפשרות לבטל את הקליפה מקברו של אבו סיפין.

כך נוכל להבין את ציווי התורה לכהן הגדול שלא לצאת מבית המקדש, גם לא ללוויות של הוריו וקרוביו, משום שלכהן הגדול יש התפקיד שלו, והוא – ורק הוא – יכול למלא את התפקיד הזה. כך הוא רצון ה' בייעדו לו את תפקידו המורם.   

כוחה של דמעה וכוחם של צדיקים

זיכנו ה' יתברך ששני ניניו של המקובל רבי ששון מרדכי יחזרו בתשובה שלימה דרך הישיבה, לאחר שאביהם, נכד הרב, התרחק משמירת תורה ומצוות. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד, בהיותו בארצות הברית, החליט אותו נכד להתחזק ולשמור תורה ומצוות. עברה עליו שבת ראשונה, אותה שמר כהלכתה. לא עבר שבוע ימים והוא היה מעורב בתאונת דרכים בה נהרג מיד, ובנס גמור הצליחו להציל את אשתו וילדיו שנפצעו קשה. בהיותי מקורב מאד לאביו, ערכנו לו לוויה מכובדת, ואף למדנו לעילוי נשמתו.

לאחר שהאישה החלימה, פנה אלי אביו של המנוח וביקש ממני שאדבר עם כלתו, אשת המנוח, שתסכים להעביר את ילדיה ללמוד בבית ספר דתי. עשיתי כבקשתו, וב"ה האישה הסכימה.

אלא שכחלוף כמה שנים הוא שב ובא אלי. הוא היה אז בן שמונים, ולמרות זאת עשה מאמץ ועלה את כל המדרגות לביתי, ואמר: "אני שם לב שהחינוך שבבית הספר בו הם לומדים לא תרם לשינוי המיוחל. אני מבקש ממך שתשוב ותדבר עם כלתי שתסכים לעבור לירושלים, ואני אעזור לה בזה, ושם יוכלו הילדים ללמוד בחינוך העצמאי". בחסדי ה' היא הסכימה.

הם עברו לירושלים. הילדים עברו ללמוד בתלמוד תורה מעולה. דא עקא, אחד הילדים, שלמד אז בכיתה ה', התקשה מאד בהבנת הגמרא, ואף על פי שהמחנך ניסה להרגיעו שלאט לאט יתרגל ויבין, הילד לא נרגע. יום אחד, כשחזר הביתה, פרץ בבכי: "לכל הילדים בכיתה יש אבא שחוזר אִתָּם על הגמרא, ולי אין... ואני לא מבין את מה שלומדים"... ומתוך הבכי הזה נרדם.

למחרת בבוקר הילד הגיע לחיידר וביקש מהמלמד לקרוא את הגמרא. המלמד הופתע מאד מהבקשה, והסכים. וראה זה פלא: הילד קרא את הגמרא ברהיטות והסביר אותה בבהירות. הוא סיפר למלמד: "בלילה נגלה אלי מר אבי בחלום, ולימד אותי את כל הגמרא. הוא ביקש ממני לבקש לקרוא אותה בכיתה, להסביר אותה, ולספר למלמד שהוא הוא שלימד אותי". ולמדנו מכאן מה רב כוחה של דמעה! בזכות דמעותיו זכה הילד לחלום המופלא הזה.

עוד למדנו מכאן מה רב כוחם צדיקים! הם ממשיכים לפעול גם בהיותם בשמים! הצדיק הרב ששון פעל שנכדו ייפטר מן העולם מתוך תשובה, וניניו ילמדו בתלמודי תורה ולימים יהיו העילויים שבישיבת פוניבז'. אשתו של נכדו המנוח היא כיום מבכירות המרצות בארץ.