סיון רהב מאיר: תארו לכם מיליון עולים לישראל, "על כנפי הקורונה"

הנושאים הוויראליים ביותר בימים האחרונים היו הרכב שלקחה הבת של מירי רגב והרקדנים הצבאיים של נועה קירל. בשבוע שעבר הייתה זו העוגה של שרה נתניהו. נדמה לי שזה האות הרשמי לתום עידן הקורונה, לפחות תום העונה הראשונה.

אז לאן עכשיו?

קודם כל, אל אחינו שבתפוצות. כשהמצב פה מתייצב, ברוך השם, אי־אפשר לשכוח שהם מתמודדים עם משבר חסר תקדים. אלפי יהודים נפטרו מווירוס הקורונה ברחבי העולם, ואלפים רבים עדיין מאושפזים במצב קשה. "סימפתיה לא עולה כסף", כתב הרב אלחנן פופקו מניו־יורק במאמר שביקש מאיתנו להעלות את הנושא לסדר היום. אפשר להתפלל לשלומם, לומר קדיש על מי שנפטר, להיות בקשר, לדעת מה עובר עליהם, לחשוב עליהם ולהזכיר אותם.

הקהילות בבריטניה, בצרפת ובארצות־הברית – מקומות שהיו אימפריה של זהות יהודית – לא יודעות איך יתאוששו. מוסדות חינוך, בתי כנסת, עמותות, ארגונים, קרנות צדקה – כולם במבוכה. ריגשה אותי במיוחד יוזמה של תושבי שדרות, ששלחו בימים אלה ציורים ומכתבים לתפוצות. תמיד הם עזרו לנו, הם הסבירו, זו הפעם הראשונה שהכיוון התהפך ואנחנו רוצים לחזק אותם.

וחוץ מסימפתיה, מה עוד? לא צריך להאיץ בהם "תעלו לארץ", בעודם קוברים מתים, אבל כן צריך להכין אופציה זמינה ויעילה כזו, כי הביקוש הולך ועולה. כבר עתה מדווחים על זינוק של 50 אחוז במתעניינים בעלייה לארץ מצפון אמריקה.

משהו בתפיסה השתנה: היום לעלות לישראל זה לא להפריח את השממה. להפך, המשבר הזה הוכיח כמה ישראל היא אטרקטיבית ומצליחה. כמה היא מתמודדת היטב בזמן שמדינות עשירות וחזקות ממנה קרסו.

אני רואה את הרצון הזה כמעט בכל שיחה שלי עם יהודים מחוץ לארץ. הנה רק כמה דוגמאות: כל מי ששומע שחזרנו לארץ באמצע השליחות בארצות־הברית מגיב באמירות כמו "מקנא בכם", "הלוואי שהייתי שם", "עשיתם את הדבר הנכון". חברים קרובים בניו־ג'רזי אמרו פתאום שהם שוקלים שנה בארץ, מעין שנת שבתון, כדי לבדוק. ממילא הם כבר התרגלו לעבודה מהבית, מרחוק, כך שיוכלו להמשיך גם מכאן.

אהרון רוזנטל מניו־יורק סיפר לי השבוע שנרשם באתר של "נפש בנפש" כדי לעלות בקיץ. כששאלתי למה, הסביר שתמיד היו שלושה דברים שעלו בשיחות שלו עם אשתו כסיבות להישאר – העבודה, הקהילה וחינוך הילדים. שלושת הדברים האלה, אמר, נמצאים כעת בסימן שאלה, אז אולי אמריקה כולה בסימן שאלה, וישראל הופכת לסימן קריאה.

בשיחות בזום עם הקהילות הקטנות במרוקו ובג'רבה שמעתי על גלי אנטישמיות חדשים, לאור הקורונה, ועל רצון שלהם להקטין עוד יותר את הגולה הזעירה שעוד נשארה שם ולבוא לכאן.

והציבור שאולי זקוק יותר מכל לכתובת הוא הישראלים שעזבו. יש כמיליון כאלה מחוץ לישראל, הם וילדיהם. הם לא אוהבים שקוראים להם "יורדים", אבל רבים מהם יכולים להפוך בקרוב לעולים. מאות מהם כבר פנו לקונסוליות וחזרו לארץ בתקופה הזאת, אבל מה עם מבצע מאורגן, עם הטבות ומידע ותמריצים, מבצע של "ושבו בנים לגבולם"? הישראלים לשעבר לא צריכים אולפן וגם לא הסברים על ההבדלים התרבותיים (הם דוגרים וישירים בדיוק כמונו). החלום האמריקאי של רבים מהם התנפץ, ואנחנו צריכים להיות שם עבורם.

כשפרסמתי בפייסבוק כמה סיפורים של ישראלים כאלה, ראיתי לא מעט ביקורת: "כשאין ביטוח בריאות נזכרים בביטוח הלאומי", "מקבלים מלוניות על חשבוננו", "עכשיו נזכרים?" וכדומה. ובכן, לאורך השנים רק מעטים עלו כשהכל היה מושלם בגולה. רובנו כאן בגלל אבותינו שבאו בעקבות מצוקה כלכלית, אנטישמיות, רדיפות ושאר בעיות. אז מה. זה לא הזמן לפשפש במניעים, זה לא הזמן לשיפוטיות. להפך, יש גם מה ללמוד ולשמוע מהם.

יש לדברים האלה גם משמעות פוליטית: נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' הם שרים יעילים שבאו לעבוד. גם מי שלא הצביע ימינה ומתנגד לחלק מדעותיהם, לרוב מעריך את מה שהם עושים במשרדי הביטחון והתחבורה. במקום משברים פוליטיים מול נתניהו על תיקים בכירים, ימינה יכולה לדרוש את משרד הקליטה, ולהפוך אותו לבכיר. לעשות בו היסטוריה. שר קליטה מוצלח יפתח את שערי המדינה לעלייה מידית (כרגע רק בעלי אזרחות ישראלית יכולים להיכנס), יפתור בעיות ביורוקרטיות (למשל, רישום של ילדים של ישראלים שנולדו בחו"ל ולא נרשמו), יציג תוכניות תעסוקה, חינוך ומגורים שמותאמות לכל קהילה (יהודים ממנהטן, מארגנטינה ומפריז צריכים יחס שונה) ועוד.

רק תדמיינו איך תיראה ישראל עם כמיליון עולים שיגיעו לכאן, לא "על כנפי נשרים" אלא "על כנפי הקורונה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".