"זה היה מצמרר"; דובר איכילוב מספר על המשפחות שהורשו להיפרד מיקיריהן במחלקות הקורונה

חרף התחזיות האופטימיות, הקורונה הכתה בעוצמה ברוב ככל מדינות העולם המערבי. הנגיף המסתורי שעשה את דרכו מהר מדי ממחוז וואהן הסיני לא הבדיל בין דת גזע ומין והפיל חללים רבים. ההחלטות הקיצוניות שהתקבלו בעקבות התפשטותו הקטלנית של הנגיף שינו באחת את חייהם של רבים, ואת הנזק הכולל שהביאו עמן עוד מוקדם להעריך. בתוך כך, ניתן רק לדמיין את גודל הסערה אליה נקלע אבי שושן, דובר המרכז הרפואי 'איכילוב', אחד מבתי החולים המרכזיים בישראל. 

"ברור לי שמה שעברתי בשלושת החודשים האחרונים קורה לבן אדם רק פעם בחיים, וגם זה לא תמיד ולא לכל אחד", יורה שושן בקצב דיבורו המהיר. "מהר מאוד הבנו שאנו מנהלים את המשבר הרפואי הכי גדול שהתרחש במאה האחרונה. כשהתחילה המגיפה רוב החולים היו מאזור תל אביב, וכך מצאנו את עצמנו בחזית. נקלענו לאירוע חסר תקדים. העבודה הייתה מאוד מאוד אינטנסיבית. במשך למעלה מחודשיים עבדתי מחמש בבוקר עד שתיים בלילה. לראות את הילדים בקושי הצלחתי. אבל יחד עם זאת, לגמרי הרגשתי שאני חלק מהיסטוריה".

"אבי, תבקש רק דבר אחד"

שושן, 38, גרוש ואב לשניים המתגורר בתל אביב, אשר בימים כתיקונם משמש גם ככתב תרבות ב-ynet וידיעות אחרונות וכמגיש ועורך תוכניות ברדיו תל אביב, מונה לתפקידו הנוכחי לפני שמונה שנים, ובכך הפך לצעיר דוברי בתי החולים בישראל. "שתי החלטות שקיבלתי כדובר גלגלו מהלך עולמי מבחינת הסיקור של בתי החולים בתקופת הקורונה", אומר שושן בימים בהם נראה ששיאה השלילי של המגיפה מאחורינו.

"בעקבות החלטה שקיבלתי, היינו למעשה בית החולים הראשון שהכניס כתבים לתוך מחלקות הקורונה שלו. אבל חשוב מכך, הדבר הכי מעניין מכל העשייה שלי בתקופת הקורונה קשור לכך שכאשר הגיעו מכל רחבי העולם סיפורי זוועה על אנשים שמתים לבד בגלל שבני משפחתם לא יכולים להיות איתם ברגעי חייהם האחרונים, הרגשתי וידעתי שאנחנו לא יכולים לאפשר לזה לקרות.

"העליתי את הסוגיה הזו באחת מישיבות ההנהלה אצלנו, ובעקבות הצעתי פרופ' גמזו מנכ"ל בית החולים איפשר למשפחות להיכנס למחלקות מבודדי הקורונה ולהיפרד מיקיריהן. ההחלטה הזו סחפה אחריה בתי חולים נוספים בעולם, עשתה שינוי אדיר, ובעקבות כך רואיינתי על ידי כלי תקשורת חשובים ממדינות רבות".

החלטה כזו מגיעה עם אחריות כבדה בדבר סכנת הידבקות נוספת של בני המשפחות.

"בהחלט היינו מודעים לסכנה הזו, והמשפחות נכנסו רק לאחר מיגון הולם. אני גאה ושמח בהחלטה שקיבלנו. למעלה מעשר משפחות נכנסו למחלקת הקורונה שלנו כדי להיפרד, וחלקן יודעות שזה בעקבות הצעה שלי, אז הן התקשרו כדי להודות. השיחות איתן מאוד ריגשו אותי. זה היה מצמרר. את אחת המשפחות שהגיעו להיפרד שאלתי האם ירצו להצטלם, הם אכן התראיינו, ואחר כך אמרו לי שעשיתי עבורם את ההנצחה המדהימה ביותר שהם יכלו לחלום עליה. ובאמת בזכות הראיונות שהם העניקו אלפים רבים שמעו על אמא שלהם. כשהעליתי את ההצעה אמרתי להנהלת בית החולים שזה יהיה גם אייטם עולמי, אבל מה שיותר חשוב הם ערכי החמלה והאנושיות שבאים כאן לידי ביטוי.

"כשהמשפחות הגיעו חיכתה להם עובדת סוציאלית שליוותה את הפן הנפשי, אחות שהלבישה ומיגנה אותם, ובזכות כך הם יכלו ממש להתקרב. אפילו לחבק ולנשק. תודה לאל, ממה שידוע לנו אף בן משפחה לא נדבק בעקבות ביקורי הפרידות שאפשרנו. אני גאה שבית החולים שאני הדובר שלו התפרסם בעולם בזכות החלטה כל כך אנושית".

אפרופו פרסום נרחב, שמך עלה לכותרות גם כאשר הכרזת שתפסיק לדווח על מספר הנפטרים מקורונה.

"אני אדם שעוצר וחושב. משתדל לא לפעול כמו רובוט. בשגרה אף בית חולים לא מדווח על מספרי הנפטרים שלו, אבל כשפרצה הקורונה זה פתאום נהיה מקובל. גם אצלנו זה היה ככה, ומעבר לאווירה המלחיצה שזה יוצר בציבור, הבנתי שהדיווחים האלה לא משקפים את תמונת המצב האמיתית. כשאתה רואה שהגיל הממוצע של הנפטרים הוא 82, ושרובם ככולם סבלו ממחלות רקע קשות – אתה מבין שלומר שהם נפטרו מקורונה זה לא מדויק.

"בחלק גדול מהמקרים היה מדובר בחולי סרטן סופניים, דמנציה, אנשים שהגיעו לבית החולים מורדמים ומונשמים, ולכן החלטתי לעצור את הדיווחים. אגב, אני יודע שבתי חולים נוספים הפסיקו לדווח על מספר הנפטרים אחרינו, ואתמול שמעתי שגם משרד הבריאות הפסיק לדווח על מספר הנפטרים. כל שנה אנשים שחולים במחלות קשות כמו סרטן נפטרים בסופו של דבר כתוצאה ממחלות רקע, כמו שפעת נניח, אבל כשהם נפטרים אומרים שהם נפטרו מסרטן. ולכן קיבלתי את ההחלטה הזו. אני מאמין שאדם צריך להוביל ולקבל החלטות לפי צו מצפונו".

אגב קבלת החלטות, לדבריו של שושן החל הוא את הקריירה התקשורתית שלו כעובד זוטר במשרד יחסי ציבור, אך לאחר תפילה לא שגרתית על קברו של רבי יעקב אבוחצירא, ה'אביר יעקב' הקבור במצרים, מונה באופן מפתיע לתפקיד נחשק במערך הדוברות של בית החולים התל אביבי. "שירתתי כמש"ק דת בצבא, ואחרי שהשתחררתי אבא שלי אמר לי לא לבזבז זמן ולהתחיל מיד ללמוד.

"פחות משבוע אחרי השחרור כבר התחלתי את לימודי התואר הראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה, ובגיל 23 כבר הייתי עם תואר ראשון ביד. מאוד רציתי להיכנס לעולם התקשורת ולהתחיל לעבוד, אז חיפשתי משהו בתחום, וחשבתי להתחיל ביחסי ציבור דווקא. רציתי להבין מה זה. תודה לאל, הייתה לי המון סיעתא דשמיא לאורך כל הדרך - הייתי אז ילד מסורתי בן 23 וחצי מראש העין שניסה להשתלב בעולם התקשורת התל אביבי, וזה לא עניין פשוט בכלל.

"שלחתי קורות חיים לכמה משרות, ואחרי כמה זמן חזר אלי אדם בשם שוקי גוטמן, אמר שיש לו משרד יחסי ציבור ושהוא שהוא מחפש עוזר תקציבאי. תכל'ס אי אפשר להתחיל יותר נמוך מזה. התחלתי לעבוד אצלו, ואחרי שבועיים הוא הודיע לי שהוא סוגר את המשרד כי הוא הולך להיות דובר האגודה למען החייל, ושהוא רוצה אותי כעוזר שלו שם. בעיקרון זו משרה שמצריכה לפחות שנתיים ניסיון בתחום, אבל כנראה שמצאתי חן בעיניו.

"עבדתי איתו שנה, ואז רציתי לעשות את ה'טיול אחרי צבא' שלי. אני לא בעניין של טרקים בהרים, אז טסתי לארצות הברית ועבדתי שם כקצין ביטחון במיאמי. עם כל הכבוד לחיים הטובים במיאמי רציתי לגור ולעבוד בארץ, אז חזרתי, עבדתי בעבודות מזדמנות בתקשורת, ובשלב הזה כבר ידעתי שמאוד חשוב לי לעשות משהו משמעותי בקריירה.

"תוך כדי כל העבודות המזדמנות בתקשורת, יום אחד בן דוד שלי הציע לי לנסוע איתו לקבר של רבי יעקב אבוחצירא במצרים. זה היה לפני עשר שנים בערך. מיד אחר כך פרץ ה'אביב הערבי'; נסענו בשנה האחרונה שעוד היה אפשר. ירדנו למצרים שלושים אלף איש, הגענו לקבר, ואז בן דוד שלי אמר לי: 'אבי, תבקש דבר אחד. רק דבר אחד'. חשבתי כמה רגעים וביקשתי הצלחה מקצועית. פשוט ככה.

"חזרנו לארץ, ואחרי כמה ימים ראיתי שמחפשים מנהל תחום תקשורת באיכילוב. מעין סגן דובר. שלחתי קורות חיים, אבל לא האמנתי שאתקבל. זו משרה שמצריכה כמה שנים טובות של ניסיון. כנראה שהתפילה שלי התקבלה, כי קיבלתי את העבודה. שנתיים עבדתי שם כסגן דובר, ואחרי שנתיים קרא לי פרופ' גבי ברבש למשרד שלו ואמר שהוא רוצה להכשיר אותי להיות הדובר הבא של בית החולים. וככה, בגיל 30, הייתי הדובר הצעיר ביותר במערכת הבריאות בארץ".

"ניצלתי את זה שאני מרוקאי"

אם למשרד הדובר של איכילוב הגיע שושן חצי במקרה, אל עבר עולם העיתונות, משלח ידו המשני, הסתער בכוונה תחילה. "תמיד רציתי לכתוב, ואני שמח שהחלום הזה התגשם", אומר שושן. "וגם הדרך שבה הגעתי לעולם העיתונות כרוכה בסיפור של סיעתא דשמיא מטורפת.

"במשך תקופה מסוימת שירתתי בפיקוד צפון, ויום אחד עשיתי פטרול עם בחור בשם דודו כהן מקריית שמונה. אתה בטח מכיר אותו", אומר שושן וחיוכו שנמתח מאוזן לאוזן נשמע היטב מעבר לקו, "היום עורך אתר הידברות. בכל מקרה, אחרי כמה דקות של הליכה דודו שאל אותי אם אני באמת רוצה לעשות את הסיבובים האלה, והציע שנלך לנוח. ההצעה שלו באה לי בטוב, והלכנו למשרד של רב הפיקוד שהיה בקרבת מקום.

"כשישבנו במשרד דודו סיפר לי שהוא כותב במקומון של קריית שמונה, 'מידע 8', והשתגעתי מזה. לא הבנתי איך בגיל צעיר כל כך הוא כבר כותב שם, ומאוד רציתי גם. ביציאה הבאה, עוד לפני שהגעתי הביתה, נכנסתי למשרד של עורך המקומון בראש העין עם המדים ואמרתי לו שאני רוצה לכתוב אצלו. הוא זרם איתי ונתן לי טור שבועי. אחרי שהשתחררתי עוד שמרתי קצת על קשר עם דודו, אבל אחר כך הקשר התנתק.

"בתקופה ההיא היה בישראל עיתון מאוד נחשב ומצליח שקראו לו 'רייטינג'. אהבתי לקרוא אותו, ויום אחד, איזה ארבע חמש שנים אחרי השחרור, אני רואה שלכתב המוזיקה שלהם קוראים דודו כהן. התלבטתי לרגע אם זה דודו ששירת איתי, אבל זה מיד היה נראה לי לא הגיוני. לא האמנתי שזה הוא. כמה שבועות אחר כך שוב קראתי רייטינג, ופתאום אני קורא שדודו כותב שהוא מקרית שמונה. הייתי בשוק, ומיד שלחתי מכתב למערכת. כתבתי שאני גאה בו. כמה ימים אחר כך הוא הרים לי טלפון".

לדבריו של שושן, באותה שיחה הציע לו דודו הצעה שלא יכל לסרב לה, הצעה שתסייע לו להניח את כף רגלו לראשונה בגוף תקשורת משמעותי, ולימים תסלול את דרכו לכתיבה בגופי התקשורת הגדולים בישראל. "דיברנו קצת, השלמנו פערים, ואז דודו סיפר לי שמקימים עכשיו אתר חדש, 'מאקו', ושהם מחפשים שם מישהו שיסקר עבורם הופעה של אייל גולן. כן, בהחלט אפשר לומר שדודו סידר לי את הכניסה לתקשורת.

"קפצתי על המציאה בשתי ידיים, סיקרתי את ההופעה, אחר כך סיקרתי הופעה של קובי פרץ, כתבתי הספד לג'ו עמר,ועוד. עם האוכל בא התיאבון, ורציתי לנסות את מזלי ב-ynet. שלחתי מייל לעורכת התרבות שלהם וכתבתי לה משהו כמו:  'יש לך באתר מדורים לכל סוגי המוזיקה – רוק, פופ, שחורה, ועוד, אבל אין לך מדור של מזרחית'. בימים ההם הייתה פריחה גדולה למוזיקה המזרחית, אייל גולן וקובי פרץ עשו לראשונה את היכל התרבות, ואמרתי לה שלדעתי היא חייבת לעלות על הגל, שאף אחד לא כותב על זה, ושאני יכול לעשות את זה מעולה".

כמה באמת היית בקיא באותם ימים בנבכי המוזיקה המזרחית?

"האמת היא שהגעתי לכתיבה על המוזיקה המזרחית לא בגלל שגדלתי עליה. פשוט חשבתי לא מעט על איך אוכל להיכנס לתקשורת, וזה היה כרטיס הכניסה שלי. לא הייתי מומחה גדול למוזיקה מזרחית, אבל בהחלט ניצלתי את זה שאני מרוקאי מראש העין. מאוד רציתי לקבל הזדמנות, ומשם ידעתי שהכל יהיה תלוי בי. אז התחלתי במזרחית, ומיד פרסמתי כתבה על איציק קלה. עד היום אני והוא בקשר. מדי פעם הוא מזכיר לי שאני הראשון שכתב עליו בידיעות אחרונות ו-ynet.

"אחרי שצברתי ניסיון במזרחית, ביקשתי מהם שיתנו לי לכתוב ביקורת טלוויזיה. בהתחלה הם לא רצו, עד שפתאום נתקעו במערכת בלי מישהו שיכתוב ונתנו לי. אחר כך כתבתי על תרבות בכללי, ואז גם על פוליטיקה וחברה. ברגע שקיבלתי את ההזדמנות לקחתי אותה בשתי ידיים, וכך במשך קרוב לעשור הייתי אחד הכתבים הבולטים ב-ynet".

מי שמכיר את עולם התקשורת מבפנים יודע שעיתונאים ודוברים למעשה ניצבים בשני צדי המתרס. אתה לא רואה סתירה בכך שאתה רוקד על שתי החתונות?

"ממש לא. אני דובר של מוסד רפואי, ולכן בכובע שלי כדובר אני מתעסק בעיקר בבריאות. בנישה השנייה שלי, כעיתונאי, אני לא מסקר דברים שקשורים לתחום הבריאות, ולכן אני לא רואה שום בעיה. ובכלל, היום זה כבר הרבה יותר מקובל שאנשים עושים כמה דברים במקביל. עיתונאים הם מנחים, מגישים, דוגמנים, פרזנטורים, ועוד. אנשים מנסים להגדיל את ההכנסות שלהם, ולבטא את עצמם במגוון דרכים, ואם אתה עושה את זה באופן נכון ומאוזן אז אין בכך שום בעיה. להפך, זה מעולה. אני מאמין שאם לבן אדם יש כמה חלומות – הוא לא צריך לבחור ביניהם. שיגשים את כולם".

על הברכיים של הבבא סאלי, בסלון של הבבא אלעזר

רבים אינם יודעים זאת, אך לנסיעה לקברו של רבי יעקב אבוחצירא אשר תוארה לעיל יש רובד נוסף: שושן משתייך למשפחת אבוחצירא, משפחת אצולה רבנית-ישראלית-מרוקאית, אשר בכיר בניה הוא רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי. "כך ה' גלגל, ואני בן הנינה של רבי יעקב אבוחצירא, והנכד של הבבא חאקי, אחיו של הבבא סאלי - שלא פעם הייתי על ברכיו וזכיתי בברכותיו. גדלתי בבית של סבתא שלי, אלמנת הבבא חאקי, וכל הילדות שלי הייתה סביב המסורת, תפילות, פיוטים, הילולות, שולחנות שבת וחג, רבנים ואדמו"רים.

"הקשר שלי עם חלק מהרבנים במשפחה שלנו מאוד קרוב, ובחתונות משפחתיות אני פוגש גם את המעגלים היותר רחוקים. אצל הבבא אלעזר ישבתי עם ההורים שלי שעה ארוכה בסלון זמן קצר לפני שהוא נרצח. הבבא ברוך הוא ממש בן משפחה. כשאתה גדל במשפחה כזו אומרים לך מגיל צעיר שיש לך זכות אבות, ושאתה חלק משושלת מאוד חשובה של רבנים ואנשי רוח גדולים. אחד מבני המשפחה סיפר לי פעם שלפי העדויות שיש בידיו אנשים מהמשפחה שלנו התחילו להנהיג ציבור כבר לפני למעלה מ-600 שנה".

כיצד מתבטאת בחייך כיום שייכותך למשפחת אבוחצירא?

"השייכות מתבטאת בהרבה מובנים. למשל, בתקופת הקורונה הזמינו אותי כמה פעמים להתראיין בשבת בערוצי הטלוויזיה הגדולים בארץ, וסירבתי. אני לא שומר שבת, אבל אני מבין שאני לא יכול לחלל שבת פומבי שכזה. אני לא רוצה שמישהו יראה אותי ויגיד – זה הנכד של הבבא חאקי והוא מתראיין בשבת. זכרו של סבא שלי חשוב לי, ואני לא יכול לעשות לו את זה.

"ומעבר לכך, לזה שנולדתי למשפחה הזו יש השפעה על כל החיים שלי. על כל מי שאני. זה חלק ממני. וכן, ברוך ה' הרבה דברים במסורת חשובים לי. יש לי אמונה גדולה ופשוטה בה'. אני מדבר איתו הרבה. מתפלל אליו, מודה לו. יש לי כלים בשריים וחלביים בבית, עשיתי חלאקה לילדים, ויש עוד הרבה דברים שאני שומר. אני גם כמובן אוהב לחגוג את החגים, ומחובר לפסח באופן מיוחד. ליל הסדר הוא לילה גדול מאוד, ומבחינתי השיא שלו הוא כשאמא שלי לוקחת את הקערה של הסדר, מסובבת לנו אותה מעל הראשים, אומרת 'בבהילו יצאנו ממצרים', מתפללת עלינו ומברכת אותנו. זה לגמרי אחד הרגעים המרגשים בשנה מבחינתי.

"אבל אולי מעל לכל זאת, בשבילי היהדות זה בהחלט גם ערכים. התורה מדברת המון על חמלה ואנושיות, חסד ורחמים, ואלה מקומות שאני מתחבר אליהם במיוחד ומאוד משתדל להקפיד עליהם. לא לחינם אמר רבי עקיבא ש'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה, שכולל את כל התורה. לכן אני גם מאוד משתדל למעט בלשון הרע. ובשורשם של הדברים, זו גם הסיבה שבגללה אני עובד דווקא בבית חולים. בסופו של דבר, המהות של העבודה שלנו שם היא לעזור לאנשים ולעשות טוב בעולם. זו השאיפה העיקרית שלי, ואני לא מפסיק לקוות שתמיד אמשיך להצליח בה".

בכיוון אחר, תכנית ה-100: אבי שושן מראיין את דודו כהן