10 הלכות שאולי לא ידעתם, והפעם: דיני תפילת שמונה עשרה וחזרת הש"ץ

1. כשמגיע השליח צבור ל'מודים', גם הצבור צריכים לשחות עמו ולומר 'מודים דרבנן'. אף מי שיושב בחזרת השליח צבור, צריך לעמוד ולשחות במודים דרבנן, ולא ישחו יותר מדי, אלא די בהרכנת הראש. ואומרים: 'מודים אנחנו לך שאתה ה' אלהינו אלהי כל בשר וכו'', וחותם: 'ברוך אל ההודאות', בלא הזכרת השם. ולא נהגו העם לשחות אלא בתחילת מודים דרבנן, ויש להם על מה שיסמוכו.  (ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכז הערה א עמוד רי(

2. יש אומרים שקודם הקדושה יש לכוין לקיים מצות עשה של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. וכן דעת כמה מהרבנים המקובלים. אולם לדעת רבותינו הראשונים, אין מצות הקדושה אלא מדרבנן. והעיקר להלכה כדעת רבותינו הראשונים. וטוב שיכוון לקיים מצות קדושה, בלי לחשוב בדעתו אם היא מן התורה, או מדרבנן, והקב"ה יודע תעלומה יצטרף מחשבתו כפי הדין. (ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה א עמוד קצה)

3. ראוי לעצום את עיניו בעת אמירת הקדושה, ולישא עיניו כלפי מעלה. (שארית יוסף חלק ג עמוד קלו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ד עמוד קצט).

4. טוב לכוון רגליו זו אצל זו שיהיו כעין רגל אחת, גם בשעה שאומר קדושה עם השליח צבור. וטוב להחמיר לעמוד כך כשרגליו סמוכות זו לזו עד שהשליח צבור יסיים ברכת האל הקדוש. (שארית יוסף חלק ג עמוד קלז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ה עמוד ר)

5. נוהגים לדלג מעט ולהרים עקבו מן הקרקע כשאומר פסוק "קדוש" ופסוק "ברוך" ופסוק "ימלוך" בקדושה.

וכשאומר פסוק "קדוש", ידלג שלש פעמים בכל פעם שאומר "קדוש".

ויהיו כל שלשת הדילוגים שווים זה לזה, ולא ידלג באחד יותר מהשני. והדילוג היינו שירים מעט עקביו וגופו כלפי מעלה, וישא עיניו למרום. אבל לא יקפוץ ולא ידלג יותר מדי. (שארית יוסף חלק ג עמוד קלז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ו עמוד ר)

6. מנהגינו פשוט לומר "נקדישךְ ונעריצךְ" הכ"ף סופית בניקוד שו"א, ולא בקמ"ץ. ואין לשנות לומר נקדישךֳ ונעריצךֳ הכ"ף סופית בקמ"ץ. (ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכה הע' ח עמ' רב)

7. תיקנו חכמים שהשליח ציבור חוזר תפלת שמונה עשרה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. ואפילו הציבור כולם בקיאים, והתפללו תפלת לחש, אף על פי כן חוזר השליח ציבור התפלה, שכלל הוא בידינו שאף על פי שבטל הטעם, לא בטלה תקנת חכמים. וכל שכן שאפשר שגם בזמן הזה ישנם עמי הארץ שאינם בקיאים להתפלל, ועוד, שאפשר שרבים מן הציבור לא כיוונו בתפלת לחש בברכת "אבות", ולא יצאו ידי חובת תפלה מן הדין, והשליח ציבור שהוא בקי, ומכוון כראוי בתפלת החזרה, מוציאם ידי חובת תפלה.

ומכאן יש ללמוד שעל הגבאים של בית הכנסת להיזהר מאוד למנות שליח ציבור ירא ה' מרבים, שתהיה דעתו על כוונת התפלה, ובפרט באבות ובהודאה, ולא תהיה כל מחשבתו על הניגון.

ומכאן אזהרה גם לשליח ציבור שידע גודל אחריותו, שהוא מוציא את הרבים ידי חובה, ועליו לכוון היטב להוציא את הקהל ידי חובה, כי קהל עדתינו עליו יסמוכו. (ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה א', עמוד קמז) 

8. יש נוהגים שבברכת "ברך עלינו" שאומר השליח צבור בתפלת החזרה, ומגיע ל"שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע", עונים אחריו "אמן", וכשאומר "ומכל מיני משחית", עונים שוב "אמן", וכשאומר "ומכל מיני פורענות" עונים שוב "אמן". וכן בהזכרת יעלה ויבוא בראש חודש, כשמגיע ל"זכרנו ה' אלקינו בו לטובה", עונים "אמן", וכשאומר "ופקדנו בו לברכה", עונים שוב "אמן", וכשאומר "והושיענו בו לחיים טובים", עונים שוב "אמן". ומנהג זה יש לו על מה שיסמוך, ואין בזה איסור משום אמן יתומה.

אלא שאין בזה סרך חיוב כלל, ולכן מי שנמצא באמצע פסוקי דזמרה, לא יענה אמנים אלו משום הפסק. והוא הדין לעניית "אמן" אחר "מי שבירך", שאומר החזן בעת פתיחת ההיכל ואחר העליות. (ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יג ) 

9. יחיד מהקהל שסיים תפלת שמונה עשרה, אסור לו לדבר בין תפלת הלחש לחזרת השליח ציבור, וטוב שיעיין בספר בהרהור הלב, ולא ישב בטל. אך טוב שלא יוציא בשפתיו. ובפרט במקומות שמאריכים בתפלת הלחש, והשליח צבור ממתין להם עד שיסיימו, שראוי ליחיד מהקהל שסיים תפלתו לעיין בספר, ולא יעמוד בטל מדברי תורה.

וגם השליח צבור עצמו אף על פי שאינו רשאי לומר פסוקים ודברי תורה, כדי שלא יפסיק בין הלחש לחזרה, מכל מקום בעיון בספר בהרהור הלב בלבד שפיר דמי.

ובשעה שהשליח צבור חוזר התפלה, אסור ללמוד אפילו בהרהור או בעיון בעלמא, אלא יקשיבו לברכות השליח צבור, ויענו אחריו "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן". (ראה להלן בדיני החזרה בסימן קכד]. [שארית יוסף ח"ג עמוד קטז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכג הערה י)

10. בסוף תפילת שמונה עשרה אחר שגמר לפסוע, אומר: "יהי רצון שתבנה בית המקדש וכו'", והטעם הוא שהרי בשביל 3 פסיעות של נבוכדנצאר, באגרת ששלח מרודך לחזקיהו, גרם חורבן בית המקדש, לכן על ידי אלו שלש פסיעות אנו מבטלין אותן הפסיעות, ואם כן אנו מתפללים שתבנה בית המקדש. (ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ט', עמוד קמד).

לא גדלתי בבית של תורה, מה ייצא ממני? הרב זמיר כהן במסר מעודד ומרגיע לכל מי שמתייאש מהתקדמותו הרוחנית, על פי סיפור מיוחד מילדותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל: