סיפור קצר: העלה האחרון

"מתי הוא יגיע?", חנוך הסתובב בביתו הלוך ושוב. חסר מנוחה. אחת לכמה דקות היה משקיף מבעד לחלון ושואל, ספק את עצמו ספק את בני הבית: "מתי הוא יגיע?".

שמש אדמדמה נטבלה בים הגדול. יהלומים כסופים החלו לנקד את השמיים הכהים ומוטי, בנו היחיד, עדיין לא חזר.

כשהחושך הפך לעבה וסמיך, והמחוגים הורו על השעה שתיים עשרה וחצי אחר חצות, הדאגה והלחץ בבית משפחת נוימן הפכו לבלתי נסבלים בעליל.

"למה הוא עושה לי את זה? למה?", חנוך פיזר את השאלות בחלל הבית בזו אחר זו. "כל מה שיכולתי לתת לו נתתי. לא מגיע לי לקבל ממנו מעט נחת? רק קצת".

"גם אני שואלת אותה השאלה", הגיבה חווה מעם המטבח. "לא כך ציפיתי לראות את מוטי שלנו".

חנוך הסתובב במעגלים. הדאגה החלה לכרסם בו באיטיות: "למה הטלפון שלו כבוי? למה הוא לא עדכן אותי מתי הוא יחזור? מה יש לו לעשות ברחוב בשעות מאוחרות כאלו? עשרות סימני שאלה התפזרו בחלל הבית. השאלות היו רבות. ותשובות אין.

"אני יוצא לחפש אותו", החליט חנוך בחלוף שעה נוספת. כל דקה נדמתה כנצח.

אלא שבדיוק אז נשמעו דפיקות חלושות מבעד לדלת. מוטי נכנס אל הבית. רגוע, שליו, לא מעורב כלל לסערה שהתחוללה בגינו אך לפני שניות מספר.

"איפה היית? אתה יכול להסביר לי? כמעט הזמנו משטרה בגללך!", גערותיו של חנוך נשמעו כזעקות כאב. אגלי זיעה ניגרו ממצחו. שני קמטים, חדים כתער, השתפלו במורד לחיו. "האמן לי, מוטי, לא מגיע לנו כל הצער הזה".

"אבא, כבר הסברתי לך עשרות פעמים", קולו של מוטי אדיש משהו. חצוף. "אתה לא צריך לדאוג לי. אני לא תינוק, וגם את תקופת הילדות כבר עברתי. תן לי לפתח עצמאות. אני בחור בוגר".

חווה הגיחה מן המטבח, מבוהלת: "אולי תסביר לנו, מוטי, מה יש לך לעשות מחוץ לבית בשעות כה מאוחרות?". דמעות נקוו בקצוות עיניה לנוכח מראהו המרושל של בנה: חולצה צבעונית שימשה כתחליף לחליפה הכהה. המכובדת. נעלי ספורט מגושמות איישו את מקומן של נעלי הישיבה העדינות.

קשה היה לה להאמין שרק לפני כחצי שנה מוטי היה מבחירי הישיבה, רכון רוב היום אל הסטנדר.

"מה זה משנה איפה הייתי?", פיהק מוטי. "אבא, אמא, אתם באמת לא צריכים לדאוג לי. אני מסתדר".

חנוך וחווה עמדו מולו, המומים לנוכח החוצפה של בנם.

"אני הולך לישון", הוא פיהק שוב על מנת להדגיש את עייפותו.

"אני לא מאמין, מוטי, אני - ", המילים נעתקו מפיו של חנוך, ולפני שהספיק להמשיך את שברצונו לומר - מוטי פרש לשינה טובה, מגיף היטב את דלת חדרו.

חנוך וחווה קפאו על מקומם. המילים של מוטי ריחפו בחלל הבית, הכבידו על האווירה.

חנוך הסיט כיסא מן המטבח. "אני לא יודע מה יהיה עם הילד הזה", הוא השעין את גבו אחורנית. חיוורון התפשט על פניו.

"אל תיקח ללב", הציעה חווה אגב מזיגת כוס מים צוננים. "זוהי רק השפעה של גילאי העשרה. אני בטוחה שהוא עוד יתמתן", הוסיפה באופטימיות.

חנוך אחז בכוס המים, ידיו רעדו קמעה: "בן יחיד יש לי. את הכול נתתי לו, לא החסרתי ממנו מאום. מה בסך הכול ביקשתי ממנו? ללכת בדרך הישר. אז למה שלא יכאב לי לראות אותו כך?".

השאלה האחרונה נשארה תלויה באוויר, מיותמת. לחווה לא היה מה לומר, שכן גם היא כאבה על מוטי שנזרק מישיבה אחת ונטש את האחרת. כמה דמעות שפכה בגינו, שיחזור אל הסטנדר, אל עולם התורה שנטש. כמה אהבה לשמוע את ניגון הגמרא הקסום שמילא את הבית באווירה קדושה. מענגת. גם חידושי התורה של בנה הנעימו את שולחן השבת המצומצם בביתם.

"גם לי כואב לראות אותו כך – פוזל אל הרחוב", הודתה חווה. דמעה נשרה מעיניה. "הלוואי שהוא יחזור להיות מוטי נוימן, הבחור הרציני והמתמיד שהכרנו".

* * *

בבוקר, מעט לפני שיצא חנוך לתפילת שחרית, הוא דפק חלושות על דלת חדרו של מוטי. ומאחר שלא הגיעה כל תגובה מן העבר השני, הוא לחץ על הידית באיטיות, ופתח את הדלת.

"מוטי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר", חנוך זרק את המילים לחלל החדר. מילותיו לא זכו למענה.

"מוטי, אתה שומע?", הוא הסיט מעט את הפוך. מוטי לא היה שם.

רעד חלף בגופו. הוא התיישב על קצה המיטה, החדר הסתובב סביבו. שחור.

אחר שטו עינו על המכתבה שהייתה עמוסה בספרי קודש. פעם מוטי היה מעיין בהם. מתעמק באותיות הקדושות, מנסה לפענח את הרזים הטמונים במילים הטהורות. עתה, הספרים מונחים בעליבות על ספרייתו. מחכים לאי מי שיפתח אותם, שיתעניין בהם.

פיסת נייר קטנה שהייתה מונחת על השולחן בסתמיות הסבה את תשומת לבו של חנוך. הוא התרומם מהמיטה, ולקח את הדף.

"אבא, יצאתי לטיול קטן. אני צריך לחשוב קצת על החיים. אל תדאג לי - גם במקרה שאחזור מאוחר. מוטי".

חנוך תחב את הפתק בכיס מכנסיו, ויצא את החדר. מאורעות יום האתמול צפו מול עינו בזו אחר זו. מכאיבות.

יוסי, דוד, ואבי – חבריו של מוטי לישיבה, חלפו מול חנוך בדרכו לבית הכנסת. כולם חנטו חליפה מכובדת. כולם היו בדרכם אל הישיבה. לבו נצבט כאשר הרהר במוטי, שלבטח מסתובב עתה בנקודה נעלמת על הגלובוס.

* * *

"אני יוצא לחפש אותו", החליט חנוך אחר התלבטות מעיקה. שעות ישב ליד החלון. מחכה בכיליון עיניים לשובו של בנו האבוד. השמים החליפו את צבעם, גם הרחובות השוקקים נדמו. לרגע היה נראה שהעולם כולו ממתין לשובו של מוטי הביתה.

חנוך הוציא מכיסו את הפתק בפעם המי יודע כמה: "אבא, אל תדאג לי", כתב מוטי באותיות גדולות, ברורות.

אף על פי כן, חנוך חש שיש לו כל הסיבות בעולם לדאוג: בנו הבכור, היחיד, נעלם ליום שלם, ואף לא

אחד יודע מתי הוא ישוב.

הוא יצא אל הרחובות, עטוי במעיל דקיק. שמיים בוכים ורוח סתווית קרירה קידמו את פניו. בחוץ לא הייתה אף קרן שמש אחת שתאיר, שתבטיח שאולי מחר יהיה טוב.

קשה היה לו, לחנוך, לשוטט ברחובות במזג אוויר שכזה. עם זאת, ברור היה לו: הוא לא יעצום את עינו עד שמוטי ישוב הביתה.

לאחר כשעה בה שירך את רגליו רחוב אחר רחוב, בניין אחר בניין, החליט חנוך לשוב אל ביתו. כבר אינו צעיר כבעבר, והליכה ממושכת בלילה ירושלמי קר עלולה להזיק לו. הוא הלך לאיטו, ראשו מורכן. שני אנשים ששוחחו בספסל מאחוריו הפרו את הדומייה ששררה ברחוב. הוא התקרב לעברם. נדמה היה לו שהוא מכיר את אחד הקולות.

לפתע הוא נעצר. לבו דילג פעימה לנוכח המחזה שנגלה מולו: מוטי ישב על הספסל לצדו של אברך חסידי. הגמרא הייתה מונחת על ברכיהם של השניים. חנוך חש את פעימות הלב מאיצות בגרונו. גופו החל לרעוד. הוא לקח שתי פסיעות אחורנית, והסווה את עצמו מאחורי גזע עץ רחב.

חצי שעה עמד חנוך מאחורי הספסל, מאזין לצלילי הלימוד הקסומים. הרוח צלפה בפניו. הקור הציק לו עד מאוד. אף על פי כן הוא לא יכול היה לעזוב את המקום. הרגעים הללו היו כה מיוחדים: מוטי שאל, האברך ענה. מוטי הקשה, והלה תירץ. מזה תקופה ארוכה שלא זכה לראות את מוטי פותח גמרא. והנה, עתה כבר חצי שעה שהוא שומע את בנו מנגן את הניגון הישן. המתוק. כיסופים הציפו את לבו לנוכח המחזה המרגש. געגועים לזמנים בהם היו לומדים יחד, אבא ובן.

"נמשיך מחר", סגר האברך את הגמרא, "השעה כבר מאוחרת".

מוטי נתן מבט חטוף בשעון: "וואו, אני לא מאמין - אנחנו לומדים כבר שעה ומחצה".

"הזמן עובר מהר כשנהנים", תפח יהושוע על כתפו. "מוטיה'לה, אפשר לשאול אותך שאלה קטנה?".

"לשאול אתה יכול", חייך מוטי, "אך לא בטוח שאדע לענות".

יהושוע היסס קמעה, ואחר שאל: "יש לך ראש חריף. אתה בחור שנון משהו. אז למה שלא תחזור ללמוד בישיבה?".

חנוך, שהאזין לשיחתם, התקרב קמעה. סקרן היה לשמוע מה תהיה תשובת בנו.

"יש לך זמן?", צמצם מוטי את עיניו. "כי זוהי לא תשובה של שתי מילים".

יהושוע היטיב את ישיבתו על הספסל. "יש לי כל הזמן שבעולם", הוא חייך.

"אני לא יודע איזו ישיבה תסכים לקבל בחור כמוני", נאנח מוטי אנחה קורעת לב. "אני זוכר את היום ההוא. היום בו מצאתי את עצמי מחוץ לבניין הישיבה. מיואש ומתוסכל גררתי את רגלי לכיוון ביתי. רציתי להחזיר את הזמן לאחור, אך מחוגי השעון דהרו רק קדימה. וכשרציתי לחזור לישיבה - כבר היה מאוחר מדי – הרוח סחפה אותי רחוק". מוטי השתהה לרגע, ואז המשיך: "יותר מכול דאגתי להורי: מה יאמר אבא כשישמע על כך? לבטח עוד קמט יעטר את מצחו – אות לכאבו הפנימי. ומה יהיה עם אמא? כמה דמעות עוד תשפוך בגיני? בן יחיד יש להם, להורי. את הכול הם נתנו לי. לא החסירו ממני דבר – "הוא עצר לרגע את שטף דיבורו, התבונן ביהושוע ואמר: "אתה מבין, יהושוע? עתה כבר מאוחר. פספסתי את הרכבת – אף ישיבה לא תסכים לקבל בחור כמוני. אך האמן לי, אני מקנא בחברי לישיבה. הם נשארו על קרקע בטוחה, יציבה, בעוד עולמי התערער תחתי".

"כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן", הזכיר לו יהושע את הפתגם המוכר.

מוטי השפיל את עיניו. חיוך עקום נתלה על שפתיו. הוא שמע עשרות פתגמים ומאמרים מחכימים. כולם היו יפים כל כך. אך בכול פעם שניסה ליישם אותם - הדבר היה קשה מנשוא.

"אני צריך לחזור הביתה, אבי לבטח דואג לי", התרומם מוטי מהספסל. "אם תרצה, אמשיך לספר לך מחר".

"אולי תוציא ספר: 'מיומנו של מוטי'", חייך יהושע חיוך מריר. "אבל לא טעיתי לגביך, מוטי, אתה באמת בחור טוב".

חנוך לא שמע את המשך השיחה, שכן השניים נטשו את המקום. אך מילותיו הכאובות של בנו ריחפו עדיין בחלל: מוטי תמיד הצטייר כבן מרדן, שכול מטרתו היא להסב צער להוריו. חנוך מעולם לא שמע על רגעי הקושי, הייאוש והמשבר שהיו מנת חלקו של בנו בכל יום. מוטי בחר לשתוק. לעטות על פניו את ארשת הבחור השלו והנינוח, אף על פי שסופת הוריקן השתוללה בקרבו.

רק לאחר שנעלמו השניים מן האופק, יצא חנוך מהמחבוא. הוא החל לפסוע לכיוון ביתו בצעדים מדודים. איטיים מאוד.

המילים של מוטי הדהדו במוחו: "כשרציתי לחזור - היה מאוחר מדי. הרוח סחפה אותי רחוק".

חנוך פילס לעצמו את דרכו. רוח סתווית צלפה בפניו. הוא הביט בעצים הרבים שעיטרו את הדרך, וליבו נכמר: העלים נאבקו עם הרוח. כל שרצו היה להישאר על זרועות העץ, להרגיש בטוחים. אך הרוח הייתה חזקה מהם, ולאחר מאבק ארוך, נשרו העלים מן העץ, מובסים.

תוך שניות ספורות התמלאה הקרקע בהמוני עלים יבשים. חסרי חיות וצבע.

חנוך סקר את הרחובות בכאב. במלחמה יש מנצח אחד, החזק מבין השניים. עם זאת, כאב לו על העלים הרבים שלא יחזרו יותר לעץ. לעולם.

הוא המשיך ללכת לאיטו, קומתו שפופה. לפתע, זיק של תקווה הבליח מעינו: אחרי ימי הסתיו והחורף הקרים, מגיע האביב, ועמו הפריחה והיופי: העלים צומחים מחדש. הוא החיש את צעדיו. חיוך קטן נתלה על שפתיו: מוטי ישוב עוד מעט הביתה, והבחירה היא בידו – האם לשפוך את כל הכעס שהתאגד בקרבו, או שמא להאיר פנים, לחייך.

עוד עלה קטן, יבש, נשר מן העץ. חנוך רכן אל האדמה על מנת להרימו. עתה, ברור היה לו: הוא יבחר באופציה האחרונה. יקבל את מוטי בשמחה, למרות הכול. ישתדל לחזק את השורשים החלשים. ואולי יום אחד הוא יקצור את הפרות.

* * *

מעט לאחר שנכנס אל הבית, נשמעו דפיקות חלושות מעם הדלת. "הי, מוטי'לה, מה נשמע?", צהל חנוך לקראת בנו. "הגעת בדיוק בזמן לארוחת ערב".

מוטי הביט באביו בתמיהה. אחר שטו עיניו אל השולחן החגיגי שהיה עמוס בכול טוב: מאימתי מתיישב אביו לארוחת ערב בשעה כה מאוחרת? ובכלל, מדוע הוא שמח לקראתו לאחר שנעלם ליממה שלמה?

"נו, מוטי, איך היה בטיול?", שאל חנוך אגב מזיגת הסלט. "חשבת קצת על החיים?", הוא צחק.

מוטי התיישב על הכיסא שהוכן בעבורו. "היה נחמד", הוא נע על מקומו באי נוחות. במשך כל היום הלקה את עצמו על חוסר אחריותו. הפתק שהשאיר לאביו היה עלוב למדי.

"מה דעתך לצאת גם עם אביך לטיול קטן?", חייך חנוך חיוך הטומן בחובו סוד.

מוטי פער את עינו בתדהמה. קוביית מלפפון נתקעה בגרונו. הוא שוב בחן את אביו. האם הוא מתלוצץ? האם זוהי עקיצה שנונה? או שמא תוכחה סמויה?

"אתה מתכוון ברצינות?", הוא שאל אחר שתיקה ארוכה. נראה היה שאביו אכן ממתין לתשובתו.

"כן, למה לא? טיול ליער ירושלים, מתאים לך?", פרגן חנוך חיוך נוסף. הפעם לבבי יותר מקודמו.

זה כבר היה יותר מדי ליום אחד, ומוטי הרגיש צורך לחלוק עם אביו את סימני השאלה שהתאגדו בקרבו: "אבא, למה אתה רוצה לצאת איתי לטיול? ועוד לאחר שנעדרתי ליום שלם. אתה לא אמור לכעוס עלי?".

חנוך שתק דקה ארוכה, ואחר אמר: "אנחנו נדבר על הכול, מוטי'לה. נצא מחר עם זריחת השמש, ונדבר...".

* * *

הטבע הוא מקום מושלם לפרוק בו את הלב, ועל כן בחר חנוך דווקא במקום זה. בשעה שש בבוקר יצאו חנוך ומוטי ליער ירושלים. הם צעדו לאיטם בין עצי הברוש והארז שעיטרו את המקום היפה. רוח סתווית מהולה בהתחדשות של בוקר נשבה בין עצי האורן הרבים שהקיפו את היער הקסום.

"אני אוהב את השקט הזה", נשם מוטי את האוויר הצלול לקרבו, נהנה מהנוף הפסטורלי.

"האוויר הזך הזה שמור לשעות הבוקר המוקדמות בלבד", הוסיף חנוך.

הם התרחקו קמעה, ורק לאחר שהגיעו לפאתי היער התיישב מוטי על ספסל נטוש והזכיר: "אבא, הבטחת שתספר לי מה פשר הטיול הזה".

"אתה צודק", התמקם חנוך בספסל לצדו. "אתה בטח תוהה במקצת, שהרי לו לא הייתי מאזין לשיחתך עם יהושע, הדבר האחרון שהיית מקבל ממני – זה פרס".

מוטי קפא על מקומו. "היית שם??? לא יכול להיות! שוחחנו בשעות הערב המאוחרות. ברחוב צדדי, במקום נטוש. ובכלל, איך זה יתכן שלא ראיתי – ".

"הסתתרתי מאחורי העץ", קטע אותו חנוך. חצי שעה עמדתי מאחוריכם, האזנתי לצלילי הלימוד הקסומים. התרגשתי כל-כך לשמוע אותך, בן. האמן לי, לו הייתם ממשיכים ללמוד עד זריחת השמש, הייתי נשאר שם מאחוריכם, ומקשיב".

מוטי התרומם מהספסל, והמשיך ללכת, מבולבל קמעה. "אז מה שמעת?", הוא שאל.

"שמעתי הכול", הפטיר חנוך. סימני שאלה זעקו מתוך אישוניו. "מוטי, למה לא סיפרת לי? אף פעם לא ידעתי שגם לך קשה. תמיד היה נראה שאתה נהנה לבלות עם חבריך בעוד אני ואמך נשארים בבית, מודאגים".

"זה לא נכון", מצחו של מוטי נחרש קמטים. "למען האמת, אף פעם לא נהניתי להסתובב ברחוב".

פיו של חנוך נפער בתדהמה. הרבה דברים התחדשו לו מאז אתמול – כאשר האזין לשיחתם של מוטי ויהושע.

"אז איך בדיוק הכול התחיל?", הוא שאל את בנו בזהירות.

"כשאני מנסה לעלעל בדפי זיכרוני, אני נזכר ביום ההוא – יום שני י"ב בטבת", החל מוטי לספר, קולו יציב. "זה היה יום שיגרתי למדי. החברותא שלי ביקש שאבוא אתו לבקר את בן דודו. 'לא על חשבון הסדר', קבעתי נחרצות. 'אך אם תרצה, אוכל לבוא עמך מאוחר יותר', הוספתי.

"בערב, לאחר סדר ג', הלכנו למאיר - בן דודו של משה – החברותא שלי. מאיר היה בחור מצחיק, שנון למדי ומעניין משהו. אך חרדי הוא לא היה.

"היה בו משהו מיוחד, במאיר. בקרבתו, העתיד היה נראה כה מבטיח. וכשלא היינו ביחד - שהותו הייתה חסרה לי מאוד.

"עם הזמן נהפכתי לחברו הטוב ביותר. ואם בתחילה חששתי להעדר מהסדרים, הרי שבהמשך לא הקפדתי על זה כלל, שכן מאיר היה מגיע לבקרני בשעות הלימוד.

"חודש מאז היכרותי את מאיר קרא לי ראש הישיבה לחדרו. הוא הביט בי בעיניו הרכות, הטובות ואמר: 'מוטי, עקב ירידתך הרוחנית, אנו נאלצים להוציא אותך מהישיבה'. הס הושלך בחדרו של ראש הישיבה. לא ידעתי מה לומר לנוכח דבריו. לא היה טעם להתגונן. ידעתי שהיום הזה יגיע, אך לא שיערתי שיבוא מהר כל כך. דקות ארוכות התבונן בי ראש הישיבה בעיניים מלאות בכאב.

"כעבור עשר דקות של שתיקה מעיקה, התקדמתי לכיוון הדלת. 'מוטי', קרא לי ראש הישיבה רגע לפני שיצאתי את החדר.

"'כן, הרב', הסתובבתי לאחור באדישות.

"'תדע לך שלהוציא בחור מן הישיבה זה כמו לקחת מילד קטן חפץ שהוא אוהב – אך עלול להזיק לו'. דמעות עמדו בעיניו של ראש הישיבה. זקנו הארוך, הלבן, האיר קמעה את פניו העגומות. 'אנחנו עושים זאת באילוץ. אך מחובתנו לשמור על הבחורים שלנו. תשמור על עצמך, מוטי'. סיים הרב.

"הנהנתי כאות הסכמה עם דבריו, ויצאתי את החדר. האדמה רעדה תחתי. לא ידעתי לאן פונים מכאן הלאה. ובעיקר, לא רציתי להכאיב לך ולאמא.

"אחרי חצי שעה כבר הייתי בבית, שקוע במיטתי. הכול חלף מול עיני. רגעי הלימוד הקסומים וההידרדרות המהירה. וכשאתה, אבא, נקשת על דלת חדרי ותבעת לדעת מה אני עושה בבית ומדוע איני בישיבה, אני רק אמרתי: 'סילקו אותי', ולא ייספתי. לא סיפרתי לך עד כמה קשה היה לי לעזוב את המקום שהיה בשבילי כמו בית. לא גוללתי בפניך את כל רגשותי. האשמה שחשתי כלפי עצמי הייתה בלתי נסבלת בעליל. אתה כעסת, רצית שאמשיך ללמוד. שאהיה בן תורה אמתי – אכזבתי אותך, אבא".

מוטי עצר לרגע, התמקד בנקודה ערטילאית באופק, ואז המשיך: "וכך ביליתי את זמני, בבית. רוב היום שהיתי במיטה, מיואש ומתוסכל. שנאתי את עצמי. שנאתי את העולם. אך יותר מכל שנאתי את ההתלחשויות מאחורי גבי: 'הנה הבן של הרב נוימן... לא להאמין שעד לא מזמן הוא היה העילוי של הישיבה...'".

שתיקה ארוכה צנחה ביניהם. חנוך חש שעד עתה הוא לא באמת הכיר את בנו, שהרי זוהי הפעם הראשונה שהם משוחחים אודות הפרשייה הכואבת.

"ומאין הכרת את יהושע - האיש שעמו שוחחת אתמול?", שבר חנוך את השתיקה המעיקה.

מוטי הרהר לרגע, ואחר אמר: "באחד מן הימים יצאנו כמה חברים בערב. באיזשהו שלב הבחנתי שמישהו מביט בי מהצד, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. התרגלתי לכך שאנשים סוקרים אותי בלגלוג, מתלחששים מאחורי גבי. אך מתברר שליהושוע הייתה מטרה אחרת. לאחר שחברי התפזרו, הוא ניגש אלי: 'תקשיב, קוראים לי יהושע ואני מומחה לשפת גוף', הוא אמר לי. 'הבטתי בך בחצי השעה האחרונה, ואני יכול לומר לך שאתה לא מרגיש טוב עם עצמך. המקום שלך הוא לא עם החבר'ה האלו'. בתחילה חשבתי שהאיש מעורער בנפשו. 'אם אתה אומר כך – אז אתה לא מכיר אותי', צחקתי והתרחקתי קמעה. אך יהושע לא ויתר. 'אני אומר לך, אתה שונה מהם', הוא נשרך אחרי.

"'נו בסדר, אני שונה מהם – ומה אתה רוצה לומר בזה?', הסתובבתי לאחור באדישות. 'אני רוצה לומר ש... שחבל... עליך', הוא גמגם. 'אתה בחור טוב'.

"חצי שעה שוחחנו. יהושע התעקש שלכול הפחות אלמד שעה ביום. 'אתה בחור טוב, חבל שתכלה את זמנך לריק', הוא חזר שוב ושוב. בתחילה התחמקתי. הייתי מוטף מוסר, סלדתי משלל עצות והמלצות למיניהם. אך לאחר שכנוע ארוך, הסכמתי שנלמד שעה ביום'".

"אז לכן אתה מגיע מאוחר?", קטע אותו חנוך. חמלה הציפה את ליבו: מוטי היה שב הביתה מאוחר. הוא היה כועס. לו היה יודע שבנו לומד בזמן הזה, הכול היה נראה אחרת.

"אני מצטער, מוטי. לא ידעתי...", גמגם חנוך. "אני מבקש את סליחתך".

"אינך צריך להתנצל", מחה מוטי נחרצות. לא סיפרתי לך על שעת הלימוד שלי עם יהושע. אז מאין תדע? אם כבר, אני הוא זה שצריך לבקש את מחילתך".

דקות ארוכות הם הביטו זה בזה. שתיקה עמדה ביניהם. לעיתים, השתיקה שווה הרבה יותר מאלף מילים.

שפתיהם לא נעו, אך עיניהם דיברו. חנוך הביט לתוך עינו של בנו. היה בהם אשם, חרטה, וכאב. אך חוצפה ומרדנות לא שכנו בהם, בעיניו.

חנוך התקשה להאמין שהבחור שעומד מולו הנו בנו.

* * *

"תדאג שתמיד תהיה לו תעסוקה טובה", יעץ הרב גולד לחנוך. הרב גולד היה נהר שופע של עצות מועילות וחכמת חיים.

הכול פקדו את ביתו בכדי לקבל עצה טובה. גם חנוך הגיע לביתו בשעות הבוקר המוקדמות. הוא גולל בפניו את הסיפור המלא. רגעי ההידרדרות והמשבר, עד לאותה השיחה ששוחח עם מוטי ביער.

"וכמובן, אל תפסיק לאהוב", המשיך הרב. "מוטי לא יחפש בחוץ את מה שיש לו בפנים. אם הוא ירגיש שאוהבים ומבינים אותו בבית, אזי הוא לא יחפש הרפתקאות ברחוב. תן לו הרגשה של שייכות. תבהיר לו שהוא תמיד רצוי בבית", אלף אותו הרב גולד בינה.

 חנוך ישב מולו, לגם את דבריו בצמא, ובתום חצי שעה הוא יצא מביתו, מחוזק יותר.

דבריו של הרב גולד נפחו בו תקווה. גרמו לו להאמין שאולי יום אחד מוטי יחזור להיות הבחור הרציני והמתמיד שהיה.

* * *

"מוטי, תרצה לנסות לחזור לישיבה?", רק כעבור חודשיים ארוכים העז חנוך לשאול את בנו את השאלה הזו. "בחיים אין קיצורי דרך", אמר הרב גולד לחנוך. "מוטי לא יחזור ביום אחד לישיבה, זהו תהליך ארוך. הדרך ליעד רצופה מכשולים".

מוטי הביט באביו בפליאה. לרגע הוא רצה לענות בשלילה, שכן אינו מעוניין ליפול שוב לתוך תהומות הייאוש. אינו רוצה לטבוע בתוך ים האכזבה הגדול.

אך במשנהו, כאשר התעמק מוטי בעינו הטובות של אביו, הוא החליט לענות בחיוב. הוא ינסה. יתכן שאף ישיבה טובה לא תסכים לקבלו, אך בכול זאת לא יקרה כלום אם רק ינסה.

אחת לשבועיים יצא אתו אביו לטיול חוויתי, על פי בחירתו. אמו הייתה מכינה ארוחה חגיגית, סתם כך, ביום חול באמצע השבוע. אף פעם לא אמרו לו הוריו שהם עושים את המחוות הללו במיוחד בעבורו, אך יש דברים שאין צורך לומר אותם.

ועתה, כשאביו עומד מולו ומחכה למוצא פיו, הוא חש שלא יהיה זה הוגן מצדו לסרב.

"אפשר לנסות", משך מוטי בכתפיו. "אבל אבא, אל תתאכזב אם אף ישיבה טובה לא תסכים לקבלני".

חייך נמרח על פניו של חנוך. "אל תדאג, מוטי, זה כבר בידי שמים. לא בידנו. אנחנו נעשה את ההשתדלות".

* * *

חנוך אף פעם לא דמע. גם לא כשנולד מוטי - בנו הבכור, היחיד. התרגשות הציפה את לבו כאשר נולד לו תינוק זעיר, קסום, אחר שנות ציפייה רבות כל כך, אך הדמעות לא הגיעו. למען האמת, הוא אף פעם לא הצליח להזיל מעינו את הנוזל המלוח ההוא, המכונה בשם דמעות.

אך עתה, כשהוא מלווה את בנו לקראת יומו הראשון בישיבה. דמעה אחת, רותחת, נושרת מעינו. מוטי פוסע לצדו, חנוט בחליפה כהה. ידו האחת כורכת את הגמרא, והאחרת אוחזת במזוודה גדולה. מזג האוויר קריר, אך קרן שמש שמבליחה מבעד לענפי העץ מאירה קמעה את פניהם.

הדרך לא הייתה קלה. לעיתים היה נראה שלעד ישאר מוטי בחור מרדן, פורץ גבולות. חנוך התקשה להאמין שאי פעם יזכה לקצור את הפרות על עמלו. אך הבחור העדין שעומד לצדו, מוכיח לו שהכול יכול לקרות.

"אבא, אני רוצה לבקש את סליחתך", אמר לו מוטי רגע לפני שעלה לאוטובוס.

"על מה?", שאל חנוך בתמימות מעושה.

"על כך שאכזבתי אותך. אני מקווה שמעתה ואילך תרווה ממני קצת נחת", רוך ועדינות עטפו את פניו הטובות של מוטי.

ולפני שחנוך הספיק להוציא הגה מפיו, האוטובוס שעט על הכביש, בדרכו אל היעד הבא.

קבוצת עלים נחתה בסמוך לתחנה. עלה אחד צנח למרגלותיו. חנוך הסיר את העלה הקטן מעם נעליו, ואחר נשא את עינו לשמיים הכהים, כולו תפילה שיהיה זה העלה האחרון.