אביו של הנעדר מבני ברק: "שעות של דרמה הסתיימו בריקוד"

זה קרה במוצאי ל"ג בעומר, כשתושבי בני ברק התעוררו באמצע הלילה לקולם של הרמקולים שהסתובבו ברחובה של עיר, בהם הוכרזה הבקשה לסייע בחיפוש אחר הילד הנעדר - שמילי וייס בן השש, משיכון סאטמר בעיר.

אביו של הילד, ירוחם וייס, שמתקשה עדיין להתאושש מהדרמה ומשעות הדאגה, מספר בשיחה ל'הידברות': "הייתי בטוח שהוא נרדם בחצר או בפינת רחוב, אבל ככל שחלף הזמן התחיל הלב שלי לרעוד".

איך הכל התחיל? מתי גיליתם שהוא לא בבית?

"בערך בשעה אחת עשרה ורבע בלילה ראינו ששמילי לא במיטה. חיפשתי בכל הבית, ולא ראיתי אותו. היה נראה לנו מוזר, כי לא ראינו אותו יוצא מהבית. חיפשנו שוב בבית ולא מצאנו. ירדנו לחצר, לגינה ולרחוב, וחיפשנו בכל פינה, שמילי לא נמצא. לאחר חצי שעה של חיפושים, התחלנו לבדוק במשפחה המורחבת שלי ושל אשתי, והוא לא היה שם. המשפחה הצטרפה לחיפושים, אבל את שמילי לא מצאנו".

כמה זמן הייתם בתוך החיפושים, עד שפניתם לעזרת הציבור?

"אני לא יודע. איבדתי את השעה והזמן, התחלתי להיות בלחץ גדול. הבנו שאנו חייבים סיוע, והתחלנו לערב את ארגוני החסד. תוך דקות ספורות כל הארגונים נכנסו לפעולה באמצע הלילה. רוח ההתנדבות הייתה מדהימה".

ואיפה המשטרה בסיפור?

"בינתיים המשטרה לא נכנסה לתמונה, עוד לא הבנו שאנו נמצאים שם. בפרט שכל הארגונים התגייסו לחיפושים. היו שם כולם ממש: ארגון זק"א, השומרים, ידידים, הצלה גוש דן,  אבל גם זה לא הועיל. בשעה שתיים בלילה, המשטרה הצטרפה. הגיעו אלינו הביתה, והפכו כל פינה אפשרית. הם חיפשו במקפיא, במקרר, בארונות, בבוידם, מתחת למיטות, בגג של הבניין, בחצר, בגינות, הפכו כל אבן, והילד איננו".

(צילום: shutterstock)

"האדמו"ר מסאטמר אמר לי לא לדאוג"

ניכר על וייס כי הוא מתרגש. "באותו הזמן אמרתי לעצמי 'הוא כנראה נרדם באיזה מקום, ובבוקר נמצא אותו'" הוא מספר. לשאלתי מניין הביטחון שלו שאכן כך יקרה. הוא משתף בסיפור מדהים: "באמצע הלילה המחריד הזה, כשכל הקהילה הייתה על הרגליים, נכסו לתוך התמונה גם העסקנים שלנו. מנהל המוסדות התקשר לאדמו"ר מסאטמר בארצות הברית, שהיה בעיצומה של הסעודה, לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי. האדמו"ר קיבל את השם של הילד לתפילה, ובמשך כל המעמד הזכיר אותו, בתפילה שימצאו במהרה. לפנות בוקר, האדמו"ר בכבודו ובעצמו, התקשר למנהל המוסדות, לשאול אותו האם כבר מצאו את הילד, אבל התשובה הייתה שלילית. המנהל היה בדילמה גדולה, הוא לא ידע מה לומר לי. הוא שאל את האדמו"ר: 'מה לומר להורים?' הייתה שתיקה של חצי דקה, בה האדמו"ר חשב, ואז הוא אמר לו בלשון הזו: 'תגיד להורים שהילד ישן טוב, במקום טוב, עוד מעט הוא יתעורר, והכל יהיה בסדר'. זה מה שהפיח בנו אמונה ותקווה, שהסיפור יגמר טוב ומהר".

לאור השעה המאוחרת, ולאור החיפושים הנרחבים שהעלו חרס, המשטרה הבינה שיש כאן פוטנציאל לאירוע גדול. כל מצלמות האבטחה ברחובות הסמוכים נבדקו, כאשר לצורך כך המשטרה הביאה באמצע הלילה את בעלי החנויות, על מנת שיספקו את הצילומים. "בצילומים ראו את שמיל יוצא מהבית, אבל לאחר שבע דקות הוא חזר", מספר וייס. "מה שבלבל את המשטרה במיוחד, היו צילומים ממצלמה שעמדה כמה רחובות ליד, ושם רואים ילד בעל מבנה גוף זהה לשל שמיל. לכן כל החיפושים התחילו להתרכז יותר החוצה, מאשר פנימה".

כמה מתנדבים השתתפו בחיפושים?

"עשרות רבות אם לא מאות. החיפושים לא היו רק בבני ברק, הם זלגו לגבעת שמואל, רמת גן וגבעתיים הסמוכות. הלחץ התחיל להכביד".

וייס לוקח נשימה גדולה. "בתוך כל המהומה, עוד הייתי צריך לגשת באמצע הלילה, לתחנת המשטרה כדי לפתוח תיק רשמי. הם שאלו אותי שוב את כל הסיפור והשתלשלות הדברים. אולי זאת הייתה חקירה, אני לא יודע".

פרט מעניין שמוסיף וייס: "הערים הסמוכות לא בדיוק הבינו את הרמקולים, כי הכרוז דיבר בשפת היידיש, השפה ששמילי מבין, הכרוז צעק 'שמילי תחזור לבית, שמילי אבא ואימא מחכים לך', אבל בנוסף, היה גם כרוז שקרא לתושבים להשתתף בחיפושים".

בעידן הנוכחי, שכל פרטי ההתקשרות של התושבים נמצאים ברישומי העירייה, נעשה שימוש גם במידע זה "כל תושבי העיר, קיבלו מיד בבוקר טלפון מהעירייה, שבו כולם מתבקשים לחפש כל אחד בחצר ביתו, אולי ימצאו את שמילי", מספר וייס. "היה מדהים לראות את הערבות ההדדית שהציבור העניק לנו" הוא מוסיף מרוגש כולו.

(צילום: shutterstock)

רגעים קשים מאוד

בכל הרגעים הללו, מה עובר לך בראש?

"אמרתי לך שבעקרון הייתי רגוע, בגלל הדברים של האדמו"ר. אבל הרגשות היו מאוד מעורבים, והדאגה הייתה רבה. בפרט שהגיעה השעה שמונה בבוקר, והילד לא נמצא. אמרתי לעצמי: 'אם הוא ישן באיזה פינה, הוא היה חייב כבר להתעורר מזמן, גם מהרמקולים, וגם מהשעה'. משזה לא קרה נשאתי עיני לשמים לבורא עולם. הבנתי שהכל בידיים שלו".

איך מצאתם אותו בסוף?

"בשעה תשע בבוקר אחת מקרובות המשפחה הגיעה אלינו לבית ועשתה סדר בחדר, היא סגרה את המיטות, ואז היא הרגישה שהמיטה לא נסגרת. היא ניסתה להפעיל  יותר כוח, ושמילי התגלה ו...התעורר".

אבל אמרת שחיפשתם עשרות פעמים מתחת למיטה?

"נכון. לא רק אני חיפשתי כולם חיפשו, המשטרה חיפשה כמה פעמים. אבל המבנה של המיטה בלבל אותנו. זאת מיטה היי רייזר שנפתחת לשלוש. המיטה האמצעית הייתה פתוחה, והמיטה התחתונה הייתה סגורה כמעט עד הסוף, ושמיל היה שם. אבל כולם התכופפו מתחת למיטה האמצעית, וראו שהיא ריקה, המשיכו הלאה. אף אחד לא הבחין שהמיטה התחתונה לא סגורה עד הסוף".

וייס מנסה לשחזר את הרגעים שבישרו לו שבנו שמיל נמצא בריא ושלם. "לא הייתי בבית כשמצאו את שמיל, הייתי ברחוב, התרגשתי מאוד שזה נגמר טוב. באופן טבעי, פצחנו מיד בשירה וריקודים לקול מצהלות השכנים".

ניסית לשאול אותו מדוע הוא בחר לישון מתחת למיטה?

"ניסיתי, אבל כל חמש דקות הוא אומר לי סיבה אחרת. אחד הדברים שהוא חזר עליו זה שהוא פחד מהמשטרה שהייתה אצלנו בשכונה באותו הערב ורדפה אחרי תושבים שהפרו את הנחיות משרד הבריאות. ייתכן וזו הסיבה האמתית, אני לא יודע".

לסיום וייס רוצה להודות בשמו ובשם אשתו, לכל הארגונים שהיו שותפים לחיפושים. "אין לי דרך אחרת לומר להם תודה, אז אני עושה את זה דרככם".