נוער מתמודד: איך להטעים לילדינו את מתיקות התורה?

אם אדם לא מחובר לתורה, הבור ריק, אין בו מים, ואז זה רק ענין של זמן עד שנחשים ועקרבים ימלאו אותו. כאשר מדובר על צעירים, שזהותם עדיין בגיבוש והתהוות, החיבור לתורה הקדושה הוא קריטי במיוחד.

החכמה פה היא לא רק לדעת את הכלל הזה, אלא להצליח ליישם אותו: להאהיב על הילדים את הלימוד. אם הם ירגישו חיבור, יש להם מגן נגד פיתויי העולם, יש להם חיבור לנצח. אבל בלי חיבור כזה, יש גבול כמה הסמכות והמשמעת יצליחו לגרום להם להישאר בלימוד, ורבים עלולים להתפספס, הסקרנות הטבעית דועכת, צצות בעיות התנהגות או סתם שעמום ודכדוך לקראת סדר יום שלא מעניין אותם.

אף אחד לא קם בבוקר רק כדי לְרַצות מישהו אחר. כולנו זקוקים להרגיש ערך וסיפוק, להרגיש מחוברים. בגיל הזה במיוחד, כל מה שאינו הצלחה, מתורגם מיד לחוסר רצון ("לא בא לי"). הצלחה יכולה להיות במגוון תחומים. חברתיים, מעשיים. מוסדות לימוד חכמים יודעים לשלב טיולים וחוויות, אבל כיוון שכל כך הרבה שעות הילד נמצא סביב לימוד תורה, כי זה באמת העיקר. אם בחלק הזה של היום הוא לא ירגיש חיבור והצלחה, שייכות וכיף, אנחנו בבעיה. כי יגיע שלב שבו בלי חיבור אמיתי - הוא עלול לבעוט וללכת. לכן בחלק הזה אי אפשר לטייח. אנחנו חייבים לשאוף ללימוד תורה חווייתי ומהנה אצל הנערים. איך עושים את זה?

השלב הראשון: לדעת שהתורה אינה סתם חכמה, אלא דבר השם יתברך. כל דבר-תורה הוא דבר-השם, ולהעביר את זה - זו עבודה לא פשוטה. יש יצר הרע מיוחד שבא לגרום ללימוד להיות חיצוני. כמו ההבדל בין אדם חי לבובת שעווה. הכל אותו דבר, אבל השוני מזעזע: זה חי וזה מת. ובדיוק אותו הדבר גם בלימוד תורה. אפשר להפוך את תורתנו הקדושה ל"וורטים", אומרים הכל - אבל רק מבחוץ, מכניסים בתורה את "האדום האדום הזה”, מפזרים עשן וקושיות ממקומות אחרים, ושאר היסחים, ולא שומעים את הדבר עצמו. זה "שעווניזם" של התורה. להפוך את התורה, שכולה חיבור לקב"ה, לדבר דומם ומנותק.

מובן שכדי להצליח לחבר את ילדינו ותלמידינו לאהבת הלימוד, עלינו לטעום את זה בעצמנו. וגם אנחנו, אמנם חכמים ונבונים ויודעים את התורה, אבל גם אנחנו נדרשים להתפנות ל"עמל ולמלחמה הפנימית נגד העצלות, בשינון כמה פעמים - אף בלי חידוש, לדקדק בדברים שאין השכל נהנה מהם בתחילתן, ואדרבה – מכבידים עליו, אבל עמל זה הוא עמל התורה אשר כל סגולת הלימוד תורה נאמר על עמלה, ואמנם אחר העמל, נפתח שער אורה חדש, אשר השכל מתענג עד אין קץ" (כלשון החזון איש באגרותיו, אגרת ב'). זו עבודה לא פשוטה, כי צריך לפנות ולקבוע זמנים, להתחדש תמיד. להכין את עצמנו לכך, שהדברים שכעת אנו לומדים הם דבר חידוש שמעולם לא שמענו, ובכך להצליח להשיק ולהתחבר עם התורה האלוקית - ולקנות דעת עליון!

מה גרם לדן טיומקין, איש קולנוע חילוני ששירת בחיל האוויר, לחזור בתשובה? צפו:  

השלב השני: בזמן הלימוד - להצליח להשתיק את "קול המונה של רומי", וגם את קולן של כל התובנות שהתחדשו לנו במקומות אחרים, ולהתמקד בדבר התורה שמולי. יש כאן הוראות מפורשות של חז"ל עצמם, מוסרי התורה, כיצד ללמוד את התורה (ברכות ס"ג): "הסכת", קודם "הס" ואחר כך "כתת". השלב הראשון הוא הס. קודם כל לשתוק, ומפרש רש"י: "שתוק"!
מי "שתוק"?

אני?! לשתוק ממה? מה אמרתי?

כן, אתה! שתוק ממה שיש לך לומר.

מה??? אם אשתוק, נראה לי שאירדם!....

ובכן, האמת שלא... הפוך, פתאום תתחיל לשמוע את הקב"ה בעצמו מדבר אליך, דרך המילים הקדושות שאומר החכם שאתה לומד את דבריו. משה ידבר - והאלוקים יעננו בקול. לא רק שלא תירדם – אדרבה, עכשיו תתחיל ההתעוררות האמיתית שלך!

כל כך מפתה לקפוץ לשלבים הבאים, אבל השלב הקריטי והראשון הוא לשתוק ולשמוע מה שלפנינו. צריך לוודא שהבנו טוב, ושאפשר לחזור על דבר התורה כפי שהוא כתוב, שאלה ותשובה, שקלא וטריא, שלא נאבד את ידיעת הפשט. שנצליח לשמוע מה שכתוב, ולא להעמיס בכף-נעליים את הגיגינו בתוך הטקסט. כל דילוג או קפיצת דרך על השלב ההכרחי הזה תגרום למגדלים באוויר, חסרי השפעה אמיתית, ובאמת חבל, כי הפספוס הוא עצום ונורא.

כשאנחנו נצליח ללמוד כך (ועוד הרבה יש להאריך בזה), יש סיכוי שנצליח לחבר גם את ילדינו. אז אמנם בדרך צריך לעטוף את הלימוד עם הצעירים בכל מיני פעילויות חוויתיות, סיפורים וחיזוקים (כל גיל לפי עניינו), אבל זה בבחינת "שלא לשמה", רק רקע ותפאורה, לא תחליף לחיבור להנאה מעצם הלימוד.

ראוי לשאוף לזה, ראוי להתפלל על זה שנזכה ל"והערב נא", שעל ידי המתיקות והעריבות של דברי התורה בפינו, הם יתערבבו בנו וישדרגו את כולנו לקרבת אלוקים אמיתית.

הורים לנוער מתמודד? קבלו 8 עצות זהב, לחצו כאן.