אבי טולדנו: "הייתי בסערת רגשות מטורפת. לא ידעתי איך אמא תגיב"

נעים להכיר

"אבי טולדנו, 72, מתגורר בגן יבנה, גרוש ואב לשישה, סב לחמישה, אמן יוצר, שחקן וזמר".

ניצוץ של שורשים

"נולדתי במקנס, מרוקו, ומי שרוצה לדמיין את מקנס של שנות ה-50 שיצייר בראש את העיירה של טוביה החולב עם החייט, המכולת הקטנה, הרבנים שמסתובבים בעיירה ובתי הכנסת בכל פינה. זה ממש מאה שערים של אז. הרבה רבנים, שמחה, תום, יושר, אכפתיות לזולת, אהבת חינם וחסד. אני זוכר שבתור ילד לא היה יום שישי אחד שאמא שלי לא הכינה בו שני סירים של חמין מרוקאי – אחד לנו ואחד לעניים. כל האימהות היו שולחות את החמין שלהן לתנור המרכזי בערב שבת, ובשבת בצהריים העוזרת הערבייה הייתה מביאה סיר אחד אלינו הביתה ואחד למקום שהעניים היו אוכלים בו.

"בית הכנסת של סבא שלי והבית שנולדתי בו היו צמודים. כשאמא שלי הייתה צריכה לצאת היא הייתה משאירה אותי עם המתפללים. אחרי שהתפילה הייתה מסתיימת והקהל מתפזר הייתי נשאר לשחק לבד בבית הכנסת. יש לי זיכרונות מאוד מוקדמים משם. סביב גיל ארבע. תודה לאל, נשמתי את היהדות מגיל מאוד צעיר. אני אומר 'נשמתי', כי אני אפילו זוכר את הריחות.

"כשהייתי בן חמש עברנו לקזבלנקה, לעיר הגדולה. זה כבר היה סיפור אחר. למדתי באליאנס והלכתי לתנועת הנוער של השומר הצעיר. מבחינתי זה היה קרש קפיצה לארץ ישראל. זה לא כמו תנועות הנוער שיש היום. בשבילנו זה היה ממש להיות במחתרת. אחד החברים שלי הכניס אותי לתנועה, והכל היה מאוד סודי. אנשים שהיו נתפסים על חברות בתנועה נכנסו לכלא. המדריך שלנו היה שליח שהגיע במיוחד מישראל, הוא היה מתחפש ושם על עצמו ג'לאבייה, ומחכה לנו במקום הקבוע. לאף אחד לא היה מושג מה קורה שם באמת. המקום היה מוסווה.

"עיקר העניין שלנו שם היה להתכונן לעלות לישראל. בערה בנו ציונות באופן מטורף. רצינו בכל מאודנו לעלות לארץ וליישב אותה. להילחם עליה. זה היה מאוד מסוכן להגיע לפעילות עם השליח, אז היינו עושים תחבולות. לא ידענו מתי אפשר להגיע ומתי עדיף להימנע, אז היינו מתקרבים ואם החלון היה חצי פתוח היינו נכנסים, ואם סגור אז הולכים הביתה.

"בשלב מסוים אמרתי להורים שלי שאני רוצה לעלות לארץ, אבל הם התנגדו. כדי לעלות היה צריך אישור הורים, אז פעם בכמה זמן הבאתי לאבא שלי את הטופס כדי שיחתום עליו והוא היה קורע אותו בכל פעם מחדש. פעם אחת הוא אפילו הביא שוטר שידבר איתי ויסביר לי למה לא כדאי לי לעלות לארץ. אחר כך הבנתי שהוא היה חבר שלו. כשהבנתי שלא אקבל אישור מההורים, יום אחד פשוט זייפתי חתימה של אבא והבאתי את הטופס למי שהיה אחראי על כך בתנועה. וזהו, ידעתי שהחיים שלי הולכים להשתנות".

ניצוץ של נוסטלגיה

"מסע העלייה שלי לישראל הוא ממש סיפור מתח. אפשר לעשות עליו סרט שובר קופות. ביום בהיר אחד פשוט נעלמתי למשפחה שלי. הבריחה שלי ממרוקו תוכננה לשעת לילה מאוחרת. הנחתי מבעוד מועד את המזוודה והגיטרה שלי בבית קפה, ותכננתי לקחת אותם אחרי שאצא מהבית. לקראת הערב ראיתי את בני המשפחה שלי חוזרים מהעבודה והלימודים, ונישקתי את כולם. הם שאלו אותי למה אני מנשק אותם, כי זה לא משהו שהייתי רגיל לעשות.

"הייתי בסיפור הזה עם חבר שגם תכנן לנסוע בלי לספר למשפחה שלו. אמרו לנו שמונית תגיע לאסוף אותנו לשדה התעופה, ובינתיים המתנו בקרבת הבית. הייתי רעב, אז בשלב מסוים אמרתי לחבר שאולי אעלה להביא סנדוויץ' או משהו, אז נכנסתי למעלית ולחצתי על קומה רביעית, ואיך שהגעתי למעלה הוא אמר לי שהמונית הגיעה. יש מצב שאם הייתי נכנס הביתה – הייתי נשאר.

"הייתי בסערת רגשות מטורפת. לא ידעתי איך אמא תגיב למה שתכננתי לעשות. ביקשתי מחבר שיגיד למחרת בבוקר לאמא שלו שנסעתי לישראל, ושהיא תגיד לאמא שלי. אמא שמעה שברחתי ולקחה את זה מאוד קשה, היא רצה לסוכנות היהודית שהייתה תחת שם בדוי באחד מבנייני המשרדים בעיר. היא דיברה איתם בתקיפות ואמרה שהיא רוצה את הבן שלה בחזרה. הם אמרו לה: 'אנחנו יכולים להחזיר אותו, אבל יאסרו אותו בכניסה למרוקו כי ידעו שהוא ברח. את מעדיפה שיחזור או שימשיך לישראל'? היא ענתה שאמשיך לישראל.

"ממרוקו טסנו לצרפת, והיינו שם חצי שנה. זה היה ממש סיוט. מבחינה נפשית זה היה קשה מאוד. הייתי צריך לקחת כדורים כדי להירדם בלילה. הייתי בסך הכל בן 15, ומאוד התגעגעתי למשפחה שלי. באחד הימים אח שלי בא לבקר בפריז, אז לקחתי רכבת מאיפה שהיינו כדי לראות אותו. הוא ניסה בכל כוחו לשכנע אותי לחזור למרוקו. הוא אמר שההורים חולים, שאחזור, ושבקרוב נעלה כולנו יחד. הוא ממש כמעט הצליח לשכנע אותי, אבל בסוף לא חזרתי איתו.

"מצרפת הפלגנו עם הספינה 'מולדת', ועגנו בחיפה בשעת לילה מאוחרת. היה חושך מוחלט, לא ידענו מה הולך לקרות, אבל הרגשנו תחושת סיפוק אדירה על כך שהגענו לארץ המובטחת. אחרי שירדנו מהאונייה הסיעו אותנו לרוחמה, ליד שדרות. כשהגענו עדיין היה חשוך, ובבוקר קמתי מוקדם כדי לראות איפה אני. יצאתי מהחדר, ואני פתאום רואה שהכל ירוק יפה, פורח, יש חדר אוכל מודרני ותנאים טובים. חשבתי לעצמי: 'למה קראו לי לבוא לפה אם כבר יש להם הכל?' חשבנו שנבוא להפריח את השממה, לבנות את המדינה, להילחם".

ניצוץ של עשייה

"כשהגעתי לארץ לא ידעתי עברית, אז נכנסתי ללמוד באולפן. באחת ההזדמנויות שבהן שרתי היה מישהו מ'קול ישראל' ששמע אותי, ואמר שיזמין אותי לתוכנית אצלם. לתוכנית קראו 'תשואות ראשונות'. הגעתי, שרתי בצרפתית, זכיתי במקום הראשון, וקיבלתי חמש מאות מכתבים נרגשים לקיבוץ. זה היה טירוף. זה לא כמו לשלוח וואטסאפ - אנשים כתבו מכתב, הלכו לדואר, קנו בול ושלחו. אני חושב שזה קשור לכך שבמוזיקה שלי רציתי להצמיח כאן ישראליות חדשה, כזו שמשולבת מכל ולכל העדות. הופעתי המון בחיי, ולמרות שאני מרוקאי, אני מאמין שכשמונים אחוז מהאנשים שבאו לראות אותי הם אשכנזים".

ניצוץ של התמודדות

"הדרך הכי טובה להתמודד עם קשיים ומשברים בחיים היא להאמין שהכל לטובה מה'. בהרבה מקרים אפשר ממש לראות איך מדברים לא פשוטים יוצא טוב. כשהתגייסתי הייתי בכושר שיא, מאוד רציתי להיות לוחם וגם התחלתי טירונות כלוחם, אבל המ"פ קרא לי בסוף הטירונות ואמר שקיבלתי צו סיפוח ללהקה צבאית. ניסיתי להילחם בהחלטה אבל לא הצלחתי. בסוף הלכתי ללהקה עם דמעות בעיניים. בהחלט עליתי לארץ גם כדי להיות לוחם. אני חושב שהייתי החייל היחיד בלהקה צבאית עם פרופיל 97. מאידך, הדבר הטוב שצמח מזה הוא שמבחינה מסוימת שם התחילה הקריירה שלי. כבר בתקופה הצבא מאוד הצלחתי, וקיבלתי אישורים מיוחדים להופיע. אני חושב שהייתי החייל הכי עשיר בצה"ל".

ניצוץ של מצווה

"לאחרונה קראתי לא מעט פעמים את ספר דברים ופיטום הקטורת. לקרוא בשניהם זו סגולה גדולה מאוד. בכלל, אני מאוד מחובר לתהילים. באחת הפעמים שהייתי אצל הרב פינטו ישבנו סביב השולחן כמה תלמידים וכל אחד קיבל על עצמו משהו. אנשים לקחו שם דברים מאוד רציניים, אבל אני הרגשתי שאני בינתיים מסוגל לקבל על עצמי לקרוא כל יום דף אחד מספר תהילים. הרב עודד אותי ואמר לי: 'אשריך'. בהתחלה זה לא היה קל, אבל מהר מאוד התאהבתי בזה. התחלתי 'לבלוע' דפי תהילים, ועם הזמן כמובן שכמות הדפים שקראתי בכל יום הלכה וגדלה".

ניצוץ של תפילה

"התפילה היא חלק חשוב מחיי. אני מדבר עם הקב"ה עשרות פעמים ביום. אני מאוד מכבד רבנים, וכבודם במקומם מונח, אבל זוכר שתמיד אפשר לדבר ישירות עם הבוס. כשאני מתעורר אני אומר 'מודה אני לפניך', מניח תפילין, ומשם ממשיך להתפלל ולברך במהלך היום. אני משתדל לשמוח בחלקי, ולא פעם להתייעץ עם ה' ולנסות לקבל תשובות. לפני שאני עולה להופיע אני מתפלל שאצליח להעביר את מה שאני צריך להעביר. אני מאוד מודע לתפקיד שיש לי, לזכות שנפלה בחלקי להיות זה שמסוגל לרגש אנשים ולהביא אותם לתובנות טובות. לפני כמה שנים כתבתי שיר שנקרא 'לגעת באור'. אני פותח איתו את ההופעות שלי, כי זה שיר שבו אני מודה לה'".

ניצוץ של התעוררות

"הקב"ה נמצא איתי תמיד, וגם אני כל הזמן איתו. מרגיש אותו. לפעמים זה מורגש חזק מהרגיל. לפני כמה שנים ארגנתי אזכרה אצלי בבית, והבאתי כמה אברכים כדי שיהיה מניין. הם היו חבר'ה של ברסלב, מהאלה שרוקדים ברחובות, ואיך שהם נכנסו ישר התחילו לרקוד אצלי בסלון. אמרתי להם בצחוק: 'זה אזכרה, לא חתונה', והם ענו שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. אכלנו, סיימנו ספר תהילים, ובחודש הסמוך לאותו ערב – פשוט כל דבר שרציתי התגשם. כל מה שרק חשבתי עליו - קרה. הייתי בשוק. לא האמנתי. חוויתי השגחה פרטית של ממש".

ניצוץ של שבת

"שבת זה מעין עולם הבא. אין דבר כזה שלא יהיה קידוש אצלי בבית, גם בליל שבת וגם בצהריים. בשבת אני גם מקפיד לברך ברכת המזון. השבת היא מהדברים שנותנים לי את היתדות של המסורת והיהדות. הרבה שנים השתדלתי שלא להופיע בשבת, אבל בשלב מסוים נקלעתי לתקופה מורכבת מבחינת כלכלית ונאלצתי בצער רב לעבוד בשבת. זה מאוד כאב לי. זה אמנם לא קרה הרבה, אבל גם מעט הפעמים שבהן זה קרה הכאיבו לי". 

ניצוץ של יהדות

"אחד הדברים החשובים ביהדות הוא כמובן שרשרת הדורות. ברוך ה' זכיתי גם לפעול בעניין הזה, ולגדל שישה ילדים. הבת הקטנה שלי נולדה כשאשתי הייתה בת 42 ואני בן 62, והרבה אנשים שאלו איך אני מסתדר עם זה, אבל אני לא חושב על זה ככה. אני לא עושה עניין מהגיל שלי. חמי לשעבר בן 102 והוא עדיין מנצח את כולם בברידג'".

ניצוץ של סיפור

"יש לי הרבה כבוד לרבנים, אני מחפש את קרבתם, ובמהלך חיי פגשתי כמה רבנים חשובים, ביניהם הרבי מלובביץ, הבבא סאלי, הרב כדורי ועוד. לבבא סאלי הגעתי כשאבא שלי היה במצב לא טוב בבית חולים. הרב שכב במיטה שלו, אני ישבתי לידו, זה היה חדר בגודל מטר על מטר, וביקשתי ברכה.

"זכיתי גם להתקרב לרב יעקב ישראל איפרגן, המכונה 'הרנטגן'. במשך מספר שנים התקיימה בכל יום שישי בצהרים סעודה אצל הרב והייתי מגיע אליה באופן קבוע. כ-300 איש היו מגיעים לסעודה הזו, שבה הגישו בעיקר דגים וסלטים, והרב היה אומר דברי תורה. עם הזמן התקרבתי לרב, ישבתי לידו בסעודות, ואנשים היו מבקשים ממני לשאול אותו על דברים שהם צריכים. זה היה יחסית בתחילת דרכו הציבורית. בימים ההם לא הרבה הכירו אותו.

"אחד הדברים המעניינים שעשינו עם הרב היה תיקוני חצות. בהתחלה היינו ממש מעט, מניין בסך הכל, והיינו נוסעים יחד להגיד תיקון חצות בעמוקה או בקבר של אבא שלו. לאט לאט זה הלך וצבר תאוצה, עד שבשיא היו מגיעים משהו כמו 5,000 איש. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת".

ניצוץ של אושר

"אני מאוד אוהב לעזור לאנשים. אחת הפעמים המיוחדות שיצא לי לעשות זאת הייתה כשסייעתי לרב מסוים בשם דוד, שכולם קראו לו 'סבא דוד'. יהודה ברקן ואני חברים טובים, והוא הכיר לי אותו. סבא דוד היה גר בדירת חדר צנועה, ממש שיא הפשטות, והחזיק בית יתומים בבנימינה. במשך תקופה מסוימת יהודה ואני היינו מגיעים לבני ברק פעם בשבוע, נעמדים עם דוכן מחוץ לשטיבלך 'איצקוביץ', שרים, מדברים ואוספים תרומות לבית היתומים של סבא דוד. גם תרמתי לו בעצמי כשיכולתי.

"אנשים שאלו אותי אם לא מפריע לי לאסוף ככה תרומות, הרי אני אדם מפורסם, אבל אני לא מסתכל על זה ככה. אני לא יודע מה זה לא להיות מפורסם. אני שר ומופיע מגיל מאוד צעיר, ומשתדל לחיות את חיי באופן רגיל, לא לתת לזה יותר מדי משקל".

ניצוץ של אמונה

"בלי אמונה אי אפשר לעשות כלום בעולם. הנה, תראה מה עשתה הקורונה. תראה איך נגיף כזה קטן, שבכלל לא רואים, יכול לנטרל עולם שלם. במצבים כאלה נזכרים כמה האדם קטן וכמה אלוקים גדול. אתה מבין שיש בורא לעולם. מבחינת פרנסה זה לא כל כך פגע בי, וברוך ה' לגבי ההמשך אני לא דואג. אני אופטימי ומאמין בטוב. בכלל, אני מרגיש שבזכות הקורונה אנשים נהיו טובים יותר, יותר רגישים זה לזה. אני מקווה שזה יישאר גם אחרי שהקורונה תלך".