התורה היא לא רק ספר חוקים – היא שירת חיינו

שתי צורות יש ללימוד התורה, הגדיר פעם מרן הרב מפוניבז' הגון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. ישנו לימוד התורה כדי לדעת את איך לנהוג על פי תורה, וישנו לימוד התורה שהוא בבחינת שירה.

הוא הראה מקור לדברים בספר יהושע (ה') מהפסוק "איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו". היה זה מלאך שבא להוכיח את יהושע ועם ישראל, ויהושע שאלו על מה באת - להוכיח על ביטול תורה, או על שביטלנו קרבן תמיד של בין הערביים?

ותוספות (מגילה ג') מבארים שהדברים רמוזים בשאלת יהושע למלאך "הלנו אתה אם לצרינו?" - על מה אתה מוכיח אותנו על תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, או שמא באת על הקרבנות שמבטלים את המצרים לנו. והמלאך משיב "עתה באתי" - הגעתי כעת בלילה שזה לא זמן הקרבן אלא זמן של ביטול תורה ועל כך התביעה. ותוספות מבארים "עתה באתי" – על זה שביטלתם את "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".

שכן אם התורה היא רק ספר חוקים, מובן אפוא שבזמן מלחמה הלילה מוקדש למנוחה ולא ללמוד תורה. אך אם התורה היא לא רק ספר החוקים אלא שירת חייו והדבר החשוב ביותר לאדם, או אז בלילה בהפוגת הקרב, איש לא הולך לנוח, אלא ממשיכים בשירת התורה.

ואכן, אחרי השיח של יהושע עם המלאך נאמר "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", שלן בעומקה של הלכה.

ל' רבתי

על עם ישראל נאמר "'עם זו יצרתי תהילתי יספרו (ישעיהו מ"ג). ואיך יספרו את תהילתו? על ידי שילמדו ו"ישירו" את התורה. כאשר על אף הצרות והשיעבוד ימשיכו ללמוד תורה ולחדש בה. וכך השירה מהווה עדות לקשר העמוק בין עם ישראל להקב"ה.

בפסוק בספר דברים (כ"ט, כ"ז) "ויתשם מעל אדמתם... וישליכם אל ארץ אחרת", האות ל' במילה וישליכם הינה למד רבתי - כזו הגדולה יותר משאר ל' שבתורה והדבר אומר דרשני.

ה"אבודרהם" בדיני ברכת אירוסין וכן הגר"א דייקו בלשון הפסוק בקהלת (ג') "עת ספוד ועת רקוד", שבכל שאר העיתים המצוינים בפסוק "עת לפרוץ ועת לבנות. עת לבכות ועת לשחוק. עת לאהוב ועת לשנוא", העתים מתחילות באות ל', חוץ מ"עת ספות ועת רקוד". ומדוע?

לפי שהאות למ"ד מסמלת את לימוד התורה. ל' היא האות הגבוהה מכל האותיות - הכתר של האותיות שמסמלת את כתר התורה. למד גם מבטאת את הלימוד, למד – ללמוד. והנה חז"ל (כתובות י"ז; מגילה ג') אמרו "מבטלין תלמוד תורה מפני הוצאת המת והכנסת כלה", ואם כן נמצא שבעת ספוד - הוצאת המת, ועת רקוד - הכנסת כלה ושמחת חתן וכלה, אלו זמנים שאין בהם לימוד תורה, ועל כן לא מופיעה בהם האות ל' המסמלת את לימוד התורה.

ולפי ביאור זה נבין מדוע בפסוק "וישליכם מארצו" ישנה למ"ד רבתי, כדי לציין שגם כאשר עם ישראל יצאו לגלות בכל אופן על הלמ"ד המסמלת את לימוד תורה להיות גדולה ובולטת, כי גם אחרי שהושלכו לארץ אחרת, ישנה ההבטחה האלוקית "כי לא תשכח מפי זרעו", ומשום שהתורה היא בבחינת שירת החיים של העם.

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" - השירה הזאת תהיה לעד. התורה תפרח ותשגשג למרות הגלויות, וכך התלמוד הבבלי חובר בגלות בבל, רבותינו הראשונים האירו את העולם במגוון ארצות הגלות ממזרח למערב, התקופה שלאחר גירוש ספרד הייתה תקופה של פריחת התורה וכמוה תקופות נוספות של צער גופני שהיו עידנים לפריחת התורה.

ולאידך גיסא כתב החיד"א ב"חומת אנך" שאם ניקח את המילה "וישליכם" ונוציא ממנה את האות למ"ד, האותיות שיישארו יעלו בגימטריא 386 כגימטריא של עשיו. וכלומר שאם נוציא את הלמ"ד של לימוד התורה ונבטל את הקול קול יעקב, נישאר עם הידיים ידי עשיו.

כ' זעירה

ואם אמנם ההתמדה והנחישות בלימוד התורה היא משימה לא קלה, שכן על אף שהיא המשמחת ביותר, אין הבטחה שהדרך תהיה קלה. וכך אנו מוצאים שכאשר אברהם אבינו חוזר מניסיון העקידה, אותו ניסיון שעד היום "אוכלים" את פירותיו ואשר מוסיף רבות לזכות הקיום של עם ישראל, הוא מגלה שאשתו נפטרה במהלך העקידה. באותם רגעים יכול אברהם אבינו לומר "זה לא הוגן, ולא צודק שדווקא בזמן בו עמדתי בניסיון האדיר של העקידה, בזמן זה נפטרה שרה אמנו". אבל בפועל אומרת התורה "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" והכ' שבמילה לבכותה היא כ' זעירה, ו"בעל הטורים" מבאר שבאה לרמז שבכה בכי מועט. ולכאורה ייפלא, הרי יש להספיד כראוי צדיק שנפטר (כמבואר בשבת ק"ה) ומדוע בכה רק בכי מועט על הסתלקותה של צרה הצדקת.

אלא שביחזקאל (ל"ג) נאמר "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", והגמרא בקידושין (מ') מסבירה שמי שעשה מצוות ומתחרט עליהן, מאבד את מעלת המצוות שהתחרט עליהן. ואם כן יכול היה אברהם אבינו החוזר לביתו ונוכח ששרה נפטרה, לעמוד ולומר "עד כאן! איני יכול עוד! לא די בנסיון העקידה שמטילים לפני עוד ניסיונות?!". אלא שם יאמר כן עלול חלילה להתקיים בו הפסוק "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", והוא יאבד את זכות מעשיו הטובים. על כן בכה אברהם בכי מועט, על סילוקה של צדקת, אך לא האריך בבכי לבל ייראה כאילו בוכה על הבחירה להיות נאמן לבורא עולם.

ובספר "טעמא דקרא" מבאר מרן הגר"ח קנייבסקי שיש לומר שהגיע זמנה של אותה צדקת להסתלק מן העולם ולפי צדקותה נפטרה בזמן של מצווה, שעה שבעלה ובנה עומדים בנסיון כה גדול של העקידה. וכדרך שאמר רבי יוסי (שבת קי"ח) "יהי חלקי ממתי בדרך מצווה" שאין לומר שרצה למות מחמת המצווה, אלא קיווה שכשיגיע זמנו להיפטר מהעולם, יהיה זה בעת קיום מצווה.

חג השבועות אם כן הוא הזמן להידבק בדרכיו של אברהם אבינו, שהתגבר על הקושי לפני העקידה, וכדרך שאנו מבקשים "והסר שטן מלפנינו" - לפני שמקיימים מצווה, וגם אחרי העקידה שהשטן רצה לעורר בליבו רגשות חרטה נותר נאמן לדרכו ובחירתו בבחינת "והסר שטן מאחרינו", לפי שגם אחרי קיום המצווה חלילה מלהתחרט גם אם נראה ששילמנו מחיר על קיום המצווה, ואדרבה עלינו להמשיך להיות נאמנים בבחירה בדרכי השם.

וכך גם בעת של "וישליכם מארצו", עלינו להוסיף ולהתמיד בלימוד התורה בל' רבתי, וכך למרות הייסורים יתקיים בנו "וענתה השירה הזו לעד", לפי שאם עדיין שרים את התורה, זו עדות לקשר העמוק ובלתי ניתק שבין עם ישראל לקב"ה.