סיון רהב מאיר: למה אביב גפן בכה?

הזמר אביב גפן בא להתראיין בטלוויזיה על מחאת האומנים, אבל פתאום סיפק, בדמעות, כותרת אחרת לגמרי. במהלך משבר הקורונה הוא הופיע באמפי שוני, ללא קהל, בשידור חי, והקדיש באהבה שיר לתושבי בני ברק, שספגו אז מתקפות מכוערות.
"אני יורד מההופעה", סיפר, "ואני רואה על הטלפון שלי, לא מגזים, 420 הודעות. מתחיל לפתוח, מגולל, מישהו העביר את המספר שלי לכל בני ברק. ובכיתי. ולא יצאתי משוני, מהאמפי הריק. התחלתי לבכות. האהבה, הקרע בעם, פתאום הכול התחבר לי. האהבה שקיבלתי שם, מאנשים שדיברתי בגנותם כבר בגיל 19. הם פרצו באהבה ובבכי: 'תודה רבה אביב שאתה חושב עלינו'. הייתי על המדרגות, המקום ריק, ואני קורא את ההודעות ובוכה. בארבע בבוקר הרימו אותי ואמרו לי: לך הביתה".

המראיינת דנה וייס תוהה למה בכה אז, ולמה הוא שוב בוכה כעת מולה, והוא עונה: "שנים למדנו איך לשנוא את האחר. הוא דתי, הוא חילוני. אפילו אני הייתי כבר חייל במשחק הזה גם. פתאום ראיתי אותם. פתאום הכל התחבר. אז איך השתניתי בקורונה? ככה השתניתי. למדתי לכבד. זה הדליק להבה של אהבה פשוט מדהימה. אני אפילו לא יכול לתאר במילים, רק בדמעות".

ביום חמישי הקרוב – חג השבועות. חז"ל כותבים שהתייצבנו אז למרגלות הר סיני, לקבל את התורה "כאיש אחד, בלב אחד". גופים שונים, שיודעים שהם נשמה אחת, רקמה אנושית אחת. זו לא היסטוריה רחוקה, זה המצב הטבעי שלנו, שאליו אנחנו אמורים לחזור.

כל אחד הוא חד פעמי

בכל רחבי העולם דיברו אתמול על השער של עיתון ה"ניו יורק טיימס": רשימה ארוכה וצפופה עם אלף שמות של קורבנות קורונה בארצות הברית, עם משפט קצר שמתאר כל אחד. מעל הרשימה נכתב כי מדובר על אלף מתוך כמאה אלף, ונכתב שזוהי "אבדה שלא ניתנת לחישוב. הם לא היו שמות ברשימה, הם היו אנחנו". בלי כותרות, בלי גרפיקה ובלי צילומים, הצליח השער הזה לזעזע רבים. 

פרשת השבוע, פרשת נשא, היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. הסיבה לכך היא שהפרשה מספרת 12 פעמים על המתנות שהביא הנשיא של כל שבט לחנוכת המשכן. אלה היו אותן מתנות, אבל פעם אחר פעם מתואר בפירוט איך כל נשיא הביא את החלק שלו. פרשנינו מסבירים שהפרשה מתארכת כל כך לא בגלל העלילה, אלא בגלל תשומת הלב לבני אדם. גם אם חיצונית נראה שהם עשו את אותו הדבר, כל אחד מהם נתן לכך משמעות אחרת, כוונה אחרת. יש כאן רצון לתת לכל אחד מקום וחשיבות, להדגיש איך כל אדם – הוא עולם שלם.

לעלות שלב

מה מיוחד כל כך בחג השבועות שלפנינו? הנה רעיון פשוט ומקסים ששמעתי מהרב שלום רוזנר מבית שמש: אנחנו יודעים להתאחד מול אויבים. כשמדובר בטרור או במלחמות – אנחנו מצטיינים בסולידריות. גם מול משבר הקורונה הראינו ערבות הדדית. יש דוגמאות רבות לכך שאויב חיצוני מגביר אצלנו את תחושת האחדות, וזה חשוב. אבל מעמד הר סיני בישר על מהפכה. הוא העלה אותנו לרמה חדשה של אחדות.

לראשונה, לא ברחנו מפני אף אחד, אלא באנו בשמחה לקבל את הזהות שלנו. לא הצטופפנו אחד לצד השני בגלל הנאצים, האנטישמים או כל איום אחר, אלא בחרנו להיות ביחד ולקבל את עשרת הדיברות. זו לא הגדרה על דרך השלילה אלא על דרך החיוב. לא ממה אני מפחד, אלא מה אני רוצה להיות. בחודשים האחרונים חווינו את הסוג הראשון של האחדות, הפחד מפני מגיפה עולמית. בחג השבועות אפשר לעלות לשלב הגבוה יותר – אחדות סביב הסיפור המשותף שלנו.

להתרחק כדי להתקרב

הכדורסלן עומרי כספי הזמין אותי להתארח בפודקאסט החדש שלו. בדרך לשם עשיתי גוגל כדי להיזכר בכל ההישגים שלו ב-NBA, אבל הוא תכנן לדבר על דברים אחרים לגמרי: על קורונה, על תקשורת, על אמריקה וישראל, וגם על היהדות. "יצאתי לארצות הברית רק כישראלי, וחזרתי גם כיהודי", הוא אמר לי. כשביקשתי הסבר למשפט העוצמתי הזה, כספי אמר דברים שרלוונטיים מאוד לערב חג השבועות, חג מתן תורה: "בחו"ל, אם אתה לא תיצור את הזהות שלך – זה לא יקרה. גרתי במקומות כמו סקרמנטו, קליבלנד, יוסטון - אין שם קהילה יהודית גדולה, ובאיזשהו מקום שם עצרתי ואמרתי: רגע, מה קורה איתי? הרגשתי סוג של מחויבות. אני מייצג משהו, אבל האם אני יודע משהו על מה שאני מייצג? למשל: אני נוחת בבוסטון, וילדים יהודים אמריקאים מחכים לי שם ומתרגשים, מסתכלים עלי. אני מייצג בשבילם את העם, את המדינה, ואני בעצמי בקונפליקט. כי אם אתה יוצא החוצה ביום כיפור בלוס אנג'לס, אז זה יום רגיל, התנועה כרגיל. אם אתה לא עושה משהו מיוחד בשבת, אז לא תרגיש שום שבת. זו האחריות שלך, אתה לא במדינה יהודית. אשתי ואני עשינו את התהליך הזה ביחד, כמשפחה – ארוחת שישי, קידוש, תפילין, חגים, קהילה, חינוך יהודי, כשרות. הרגשתי סוג של מחויבות כלפי עצמי וכלפי הקהל. יש הרבה ישראלים שקולטים את זה שם, ויש הרבה שלצערנו פחות. רק שם הבנתי שאני שליח של משהו גדול יותר. לפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב".