רווקים ורווקות – תתחילו להתכונן ליום חתונתכם. הוא קרב ובא

החלטתי לעשות קצת "ניקיון-פסח" בין כל התיקיות שבמחשב שלי, ואז קרה מה שקורה להרבה מאיתנו כשאנחנו עושים "ניקיון-פסח" במגירות החדר. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו קוראים דברים ישנים שמצאנו, מתבוננים, קצת חולמים ונוברים בתוך המגירות לראות איזו עוד נוסטלגיה מעניינת נמצא, כאילו וגילינו אוצר מטמונים.

אז מצאתי מכתב.
מכתב שכתבתי.
מכתב על שידוך.

רציתי לשתף אתכם בפיסה מעברי. אחרי זה נגלוש במנהרת הזמן בחזרה לעתיד. לעכשיו.

* * *

עוד רגע בת 30. כבר כמה שנים בשידוכים.
כ"כ רוצה להתחתן. לא מסוגלת יותר!

ביום שישי בבוקר הייתי בפגישת שידוך.
זה היה שידוך דרך חברה טובה של אמא. היא התלהבה ממנו מאוד, דיברה ושיבחה. בהתחלה הייתי סקפטית. אחר כך התעניינתי. בסוף, כבר חיכיתי לפגוש אותו.
הפרטים עליו נשמעו טוב, אבל דרשו בירור. ביררתי. אמרו עליו דברים ממש טובים.
אנשים אמרו "יש לי הרגשה שזה זה".

הוא מהצפון. אני בירושלים, אבל מגיעה להורים בצפון לסופ"שים.
הודעתי שאני יכולה להיפגש רק בשישי, אבל הוא קבע דברים חשובים. הוא הציע לבוא מהצפון אלי לירושלים. לא הסכמתי. הצעתי שאבקש מהמנהלת לצאת שעה יותר מקודם, אזדרז טיפה וניפגש בחמישי בערב בצפון כשאני מגיעה להורים.
סגרנו על חמישי בשעה שמתאימה לי.
יש מקום, יום ושעה. סגרנו. אחרי עשרים דק' טלפון. "הוא אמר 12:30 יום שישי" המתווכת אומרת.
שאלתי את המתווכת איך הוא יכול פתאום בשישי, אז היא עונה לי "הוא אמר לי לא להגיד לך".
התעקשתי. הוא ביטל פגישה, וכשהיא אמרה לו שבטח לא יהיה לי נעים לשמוע, הוא אמר לה "אל תגידי לה".
הוא יכול היה לקנות לעצמו נקודות זכות עם זה שהוא ביטל פגישה כדי שיהיה לי נוח יותר, אבל הוא לא רצה לגרום לי אי-נוחות.
הוא יכול היה להיפגש איתי בחמישי כפי שכבר סגרנו, אבל הוא רצה שזה יהיה הכי נוח ומתאים לי.

חיכיתי למפגש. הגעתי מתוקתקת כולי.
ראיתי אותו. זה לא הטעם שלי. (וסליחה על השטחיות)
ישבנו ודיברנו. עיניים טובות, רואים שיש לו לב זהב.
הוא סיפר לי על החסד שהוא נוהג לעשות מדי פעם עם קשישים. יש בני אדם כאלה?!
הוא רגיש וטוב. חמד של בחור. מתחשב ורוצה לרצות.

המלצרית הגיעה. הוא הזמין שייק פירות, אני הזמנתי מיץ תפוזים.
הוא אומר לי: "תזמיני גם שייק פירות".
אני אומרת: "לא, זה בסדר".
הוא אומר למלצרית: "תביאי לה שייק פירות".

אני חושבת לעצמי: "הוא צריך ללמד בחורים איך מתנהגים לבנות".

מתחילים לדבר על אייפון ואינטרנט פרוץ. "לצורכי עבודה", הוא אומר.
אייפון עם חסימה. כשהוא יתחתן יהיה מחשב בלי אינטרנט. "יש אישה שצריך להתחשב בדעתה", הוא אומר.
מסכימים שלא לפתוח את הנושא כרגע. רק פגישה ראשונה.
הוא מספר על האחים שלו, שהם חרדים. "אין להם טלוויזיה ואין להם מחשב בבית. אפילו לא מחשב בלי אינטרנט. אין מחשב. מהחרדים הקיצוניים. גם אני הייתי פעם קיצוני".
צורם לי. צורם לי מאוד.
אני אומרת "זה לא קיצוני. אלה פשוט אנשים יראי ה'".
הוא קולט את הרתיעה שלי. מסכים איתי, מנסה לרצות.
אמרנו שלא מדברים על זה, אבל איכשהו הוא מזכיר גמרא שאומרת שאלה שלוקחים חומרות של בית שמאי וחומרות של בית הלל נקראים רשעים. אני מכירה את אלה. אלה שמוצאים "אסמכתא" מהתורה להסתכלות הלא-נכונה שלהם. לא למדתי גמרא, אני אומרת לו, אבל יש מנהיגי הדור, ואני הולכת לפי ההדרכה שלהם גם אם זה לא מסתדר בהיגיון שלי, גם אם אני חזקה ומאמינה בעצמי.

מעבירים נושא. מדברת על מגורים בשכונה מעורבת, עיר חילונית. לא רוצה לגור שם.
הוא אומר שהניסיון מחזק, הניסיון מכשל.
אני אומרת שלא מכניסים את עצמנו לניסיון. הוא אומר שזאת הדרך הקלה.
הוא מזכיר את יוסף הצדיק, שעמד בניסיון והפך למה שהוא בזכות העמידה בניסיון. הנה עוד "אסמכתא" מהתורה.

הוא שואל אותי איזה מזל אני. נולדנו בתאריכים ממש קרובים. הוא מתלהב, עיניים מאוהבות יש לבחור. הוא מספר על התלמידים שלו. חלקם נוער נושר, חלקם ממשפחות קשות. הוא מדבר על הסיפוק. על כמה שהם אוהבים אותו. אמרתי כבר שהוא רגיש? בחור טוב. כבר הבנתי שהוא לא בקו שלי, אבל מידות טובות יש בו, והרבה.

זה בחור שכסף לא חסר לו ולא יחסר לו. חיי נוחות ושקט כלכלי הולכים איתו ביחד.
אני מנסה לקלוט אותו יותר, ושואלת לגבי החינוך שייתן לבניו.
אני שומעת תשובה שלא תואמת את הרוח הנושבת של ההשקפה התורנית שאני אוחזת בה. אין בה את הדביקות הפשוטה בדרך בה מוליכים אותנו גדולי ישראל. תשובה שמזכירה פחות או יותר את אותו קו השקפה של יתר השאלות המהותיות שעלו בפגישה.

אנחנו מדברים, ושעתיים עברו. הבחור שואל: "אז מה את אומרת לגבי פגישה שנייה?".
אני מתחמקת. יוצאים מבית הקפה.
הבחור שואל שוב, "מה עם פגישה שנייה?". אני מחייכת ואומרת לו שהוא לא בחור קונבנציונלי.
הוא מחייך ואומר שכבר אמרו לו את זה.
הוא מבקש ממני התחייבות ל-4 פגישות. וכן, יש לו ביטחון עצמי.
אני לא עונה. הוא שואל: "זה בגלל המראה החיצוני?".
אני מדברת רק על ההשקפה הדתית, ומחזירה לו בכנות שהוא ביקש לשמוע, ואומרת לו - אני רוצה את ה"לכתחילה", אני לא מחפשת את ה"יש על מי לסמוך" , את ה"בדיעבד", את "עיקר הדין".
הוא מנסה להצדיק את עצמו ולגונן על עצמו. כואב לי הלב עליו. אני מתנצלת ואומרת לו שלא התכוונתי לשים אותו במקום הזה...
אמרתי לו שאני לא פוסלת פגישה שנייה, אבל לא יכולה להתחייב ליותר מזה. יש לו מבט עצוב.
הוא מסתכל עלי בעיני עגל ואומר "אל תפסלי אותי".

הוא שואל מתי פגישה שנייה. אני אומרת לו שאני מגיעה לצפון רק בסופ"שים. הוא אומר שהוא היה רוצה להגיע לירושלים, כדי לראות איך הוא משתלב במקום ממנו אני באה.
מצאתי חן בעיניו ממש, וזה שובר לי את הלב.

שבת סוף סוף נכנסת. מחשבות. כבדות. לא טוב לי.
בוקר.
החברה של אמא מגיעה לביקור ומתעדכנת מאמא. אומרים לי שאני מחפשת משהו שלא קיים. שהאביר על הסוס הלבן זה רק בסרטים.
ממשיכים ואומרים לי שאין את מה שאני מחפשת. שאין יותר טוב מזה. שהבחור שאני רוצה לא קיים.
אל תתחילי לבכות ליד החברה ואמא. אני מתאפקת. לא נותנת לדמעות לצאת החוצה.
יופי, בלעת את הדמעות, אני גאה בעצמי.
במיטה, בצהריים, כמה דמעות יצאו להן. לא נגררת לתוך סאגה של דמעות, בכל זאת – שבת.
נשבר לי הלב עליו. אני יודעת כמה ציפיות הוא פיתח ומפתח. אני יודעת כמה שהוא רגיש, ועם לב טוב וענק.
אני פוחדת ממה שאומרים לי, שהבחור שאני מחפשת לא קיים, ושאני בררנית. מחשבות על רווקות שלא התחתנו צצות להן.
אני מרגישה מותשת. חוץ מארוחה ראשונה ושנייה והביקור של החברה של אמא, אני במיטה.
בשש וחצי בערב טורחת לצאת מהמיטה סוף סוף.

* * *

עד כאן סיפור מפעם.
רוצים לדעת מה קרה אחר כך?
אז ככה...
3 שבועות לאחר כתיבת מכתב זה פגשתי בשידוך את בעלי!

אחרי החושך בא האור.
הישועה יכולה להיכנס לתוך חייך ברגע אחד. ברגע הכי לא צפוי.
אחרי שנראה כי כבר כלו כל הקיצים ואבדו כל התקוות, לפתע פתאום קרן אור חודרת לחייך ומשנה אותם מן הקצה אל הקצה.
תקופת השידוכים הארוכה שלי הייתה מלווה בבכיות, במשברים, בצפיות ענקיות ובאכזבות לא פחות ענקיות, בתקוות שנשברו, בתהיות וחששות, בניעור אבק וקימה מחודשת, עד לעוד מעידה שבדרך.
בסוף זה קרה.
זה יקרה גם לך!

אז כלה/חתן לעתיד, כן כן, את, אתה - שימו חיוך גדול על הפנים ותתחילו להתכונן ליום חתונתכם שהולך וקרב בע"ה. זה יקרה. הישועה ממש בדרך אליכם!