לאישה
"קשה להיות אמנית, ועוד יותר קשה להיות אמנית חרדית"; מובילות מהפך האמנות מדברות
מה הוביל לכך שבשנים האחרונות החלה האמנות לחדור לציבור החרדי? האם נשים באמת יכולות להתפרנס ממנה? ומה עם הגלריות הגדולות בארץ – האם הן מכירות בכלל ביכולותיהן של האמניות החרדיות? שלוש נשים המובילות את מהפך האמנות, מדברות על כך
- מיכל אריאלי
- פורסם י"ב סיון התש"פ |עודכן
תמונות מימין לשמאל: נעה לאה כהן, ציפי מזרחי ומיכל רוזנר)זה היה לפני שנים לא רבות, כאשר הילדות של מיכל רוזנר, יוצרת ומרצה לחינוך ואמנות, מייסדת ומנכ"ל עמותת 'יוצרים סביבה אמנות וקיימות בקהילה', היו קטנות והתנהלה ביניהן שיחה חמודה: הגדולה: "תגידי, מה אמא עושה?" הקטנה: "אמא אמנית".
הגדולה: "אבל כשאנשים שואלים במה אמא עובדת, מה את אומרת להם?" הקטנה: "אני אומרת שהיא עושה כל מיני דברים של אמנות".
הגדולה (בנימה פסקנית): "אז תגידי שהיא מורה. הכי טוב. היא מורה ואז לא יתפלאו עלייך..."
מיכל מחייכת כשהיא משחזרת את הסיטואציה הזו. "פעם", היא מוסיפה, "כשהייתי מספרת לאנשים שאני אמנית, הם היו מסתכלים עליי באלכסון כזה, ולבסוף שואלים: 'אבל תגידי, במה את עובדת?' כיום המצב שונה לגמרי, שכן הציבור התחיל להבין שיש דבר כזה אמנית חרדית, זהו לגמרי מקצוע ולגיטימי מאוד לעסוק בו. אני גם מקבלת שוב ושוב שיחות טלפון מהורים שמתקשרים לברר 'מה לעשות' עם הילדה היצירתית שלהם, שכן הם מבינים שזהו תחום מיוחד שלא כדאי לברוח ממנו ויש עניין לקדם אותו בהתאמה למגזר".
מיכל רוזנרגם נעה לאה כהן, מנהלת ואוצרת בגלריית המקלט, מקור ברוך בירושלים, דוקטורנטית וחוקרת אמנות יהודית עכשווית באוניברסיטת בר אילן, מבחינה בתהליך הזה מקרוב. "יש הרבה יותר אמניות חרדיות מכפי שהיו בעבר", היא מסכימה, "אך יחד עם זאת, השמות היותר מפורסמים של אמנים בעולם החרדי באופן מפתיע הם עדיין גברים, כמו מלנוביצר, בלקלב, ברוך נחשון, רענן, מוטה ברים, יואל בן הרוש ועוד. אלו גם מרבית העבודות שאני נחשפת אליהן כשהן תלויות בבתים במגזר החרדי. לאמנית החרדית לעומת זאת, קשה יותר לחדור אל התודעה הציבורית, והיא צריכה להתגבר על כמה תקרות זכוכית לא פשוטות כדי לפתח קריירה משמעותית, כשהדבר המשמעותי והמהותי ביותר הוא שינוי התודעה.
סיגל מאור בגלריית המקלט
ציור קיר עם סלומון בשיתוף גלריית המקלט לאמנות ויום האחר (קרדיט: נעה לאה כהן)"מדובר כאן ללא ספק באתגר של ממש", מדגישה נעה לאה, "כל זאת כאשר נתוני הזינוק נמוכים מאוד והתחום תחרותי ביותר. זה לא קל לאמנית מן השורה, כל שכן לאמנית החרדית. הקושי גדול במיוחד אצל אמניות שלא למדו במוסדות בעלי שם ושאין להן קשרים לחדור אל האוטוריטה של שדה האמנית הישראלי".
קורס שיווקארט לאמנים חרדים בגלריית המקלט
אישה + אמנית + חרדית = כמעט בלתי אפשרי
ובכל זאת, איך אתן מסבירות את הגידול בשנים האחרונות? מה הוביל לכך?
"בואו לא נשכח שהעולם החרדי גדל בקצב מעורר השתאות ויש גדילה משמעותית בתחומי לימוד, תחומי ענין ופיתוח מכל הסוגים", מבהירה מיכל. "האמנות היא רק אחד הדברים שהחלו לחדור. בנוסף, עולם התקשורת התפתח והמידע עובר בצורה ישירה ובאמצעים פשוטים יותר, דבר המאפשר גישה מתעניינת לאפיקים נוספים. כל זה ברובד הטכני.
"ברובד העמוק יותר, אני מאמינה שתמיד היה עניין לאנשים, ולו השמרניים ביותר, בתחום, רק שלא היה מצע נוח וראוי. היום כשיש יותר ויותר יוצרים חרדים, העניין הפך להיות רלוונטי. אני שהייתי מדריכה מחוזית במשך שנים במשרד החינוך, יכולה לומר לך שראיתי את התהליך בצמיחתו. אני זוכרת לפני שנים שהרציתי בהשתלמות, למאות מנהלות בתי ספר ודיברתי בחשיבות האמנות כמסר ועוד. כולן פה אחד קמו ואמרו: 'מיכל, כל מילה! אבל היכן? לאיפה נשלח תלמידות לראות אמנות? איפה יש מורות מוכשרות לתחום?' אני הסתובבתי עם התחושה הזו כל הזמן. כי זה לא שאנשים במגזר החרדי לא מבינים בערך האמנות, אלא שהשטח, זקוק ליוזמות מותאמות, בכדי שלצורך יהיה כר לפעולה.
"אני שמחה לראות איך התחום מתקדם. בכל מקום שאני רק הולכת אליו, נשים משבחות מדורי אמנות, הורים מחפשים אפיקים נוספים ויש צמיחה אדירה. בכל תחומי האמנות. אמנם אני מגיעה מעולם האמנות הפלסטי אבל יש גם תחומים של אמנויות במה, מחול מוזיקה ועוד, שכולם מתקדמים באופן מותאם ומרגש.
"אני זוכרת שכשהגעתי לפני שנים לפתוח מגמה לאמנות בסמינר אופקים, ישבתי עם המנהל והוא שאל: 'את בטוחה שתצליחי להכיר מורות לאמנות ברמה גבוהה וגם חרדיות?' היה חשוב לו שתהיה מקצועיות יחד עם התאמה מלאה לתוכן יהודי. זה היה נראה לו רחוק מאוד מן המציאות. כיום כשנשלחים אליי כמעט מידי יום קורות חיים מרשימים במייל אני מזכירה לעצמי את השאלה הזו ומחייכת".
אלא שכפי שניתן לראות, עם כל הקידמה וההיכרות שהחלו להיות במגזר החרדי כלפי עולם האמנות, עדיין לא קל בכלל להיות אמנית שומרת מצוות. ציפי מזרחי, אמנית ובעלת מיזם 'סטודיו משלך', מכירה את הנושא הזה מקרוב וממקום כאוב מאוד. "הסיבה שיזמתי והקמתי את המיזם שלי שעוזר לאמניות שומרות מצוות, היא כי ראיתי קושי גדול מאוד בהתנהלות של אמניות כאלו בשדה האמנות", היא מבהירה. "אמנות היא מקצוע שאת צריכה להכניס אליו את כל-כולך, בזמן שגם אימהות היא מקצוע כזה. זו אגב גם הסיבה שהרבה אמנים במגזר הכללי אינם מקימים כלל משפחות, או שעושים זאת בגיל מאוחר מאוד".
מי אם כן אלו שבוחרות לעסוק בתחום?
"מדובר בעיקר בנשים שהצורך הזה בוער בתוכן והוא ממש צורך קיומי", מבהירה ציפי. "יש להן את זה, הראש שלהן נע כל הזמן בתוך התחום, ועולם היצירה שלהן כל כך פורה עד שאי אפשר להשתיק או להחניק אותו. תאמיני לי שהן משלמות על זה מחיר כבד, הרבה פעמים מחיר משפחתי, כי הן בדרך כלל לא יכולות להתפרנס מהאמנות, ולכן עובדות בנוסף בתחומים אחרים ומוצאות את הזמן לאמנות רק בשעות הקטנות של הלילה".
ציפי מזרחיאבל גם בציבור הכללי לא קל להתפרנס מאמנות. ידוע שאמנים לעתים קרובות רעבים ללחם...
"זה נכון", מסכימה ציפי, "אבל בשונה מהציבור הכללי בו האמנים זוכים לפחות בהכרה, כאשר הם מציגים בסופו של דבר תערוכה ומקבלים משוב על היצירות שלהם, אצל האמנית החרדית זה לא ככה. לא תמיד יש לה היכן להציג את יצירותיה, וגם כשהיא מצליחה ליצור קשרים עם גלריות, אפילו בני משפחתה לא תמיד באים לראות. כואב הלב לראות את זה".
"הדרך של אמנית חרדית אכן קשה ומורכבת בהרבה משל אמנים רגילים", מסכימה גם מיכל. "אני תמיד אומרת שלהיות אמן זה קשה, להיות אישה+ אמנית קשה יותר, להיות אמן +חרדי זה מורכב, ולהיות אישה+ אמנית +חרדית זה כמעט בלתי אפשרי. אבל הן עושות את זה. בתהליך מעניין ומעורר השתאות. יש כיום מקומות לימוד מקצועיים שמתפתחים בכל רבדי האמנות, ומי שמעוניינת להתקדם ולהתמקצע יחד עם שמירת תוכן וזהות עמוקה יכולה לעשות זאת, היום יותר מתמיד. זה ממש לא כמו שהיה פעם".
מיכל עוצרת לרגע ומוסיפה לאחר הרהור: "בסופו של דבר אני חושבת שמה שמשותף לכל האמניות החרדיות זו הדבקות במטרה. כי לאמן קשה מאוד להתקדם ללא שהוא ממש שם, ובמיוחד לאישה החרדית. האמניות שאני מכירה ממש מסננות כל אחת מהצעות העבודה שיכולות לעזור להן להתקדם. התחושה האישית שלי שהן משתייכות לזן מיוחד ומלא אמונה. כמנהלת קהילה מקצועית של מאות אמניות אני שומעת שיח שלא תמצאי בהרבה קבוצות, משהו מרומם ומאוד ערכי".
ומה לגבי מלגות או מימון מקרנות? האם אמנית חרדית זכאית לקבל אותן כמו במגזר הכללי?
"לכאורה בעולם דמוקרטי אמנית חרדית יכולה לקבל פרסים וקרנות", משיבה נעה לאה, "בתקופה האחרונה אף ניתן לראות כי משרד התרבות ומפעל הפיס יצאו בייעוד של כספים למגזרים פריפריאליים עם אפליה מתקנת לציבור החרדי. יחד עם זאת, לאמנית החרדית עדיין ישנו קושי לעמוד בתחרות הנוקבת שדורשת קורות חיים והיקף תערוכות ופרסים כזה שהאמנית מתקשה מאוד לעמוד בהם, לפעמים זה אפילו בלתי אפשרי עבורה. לא פעם מה שמונע ממנה להציג את יצירותיה בגלריות מוערכות אלו הם כללים אידיאולוגיים שהיא מקפידה עליהם.
"כמו כן, האמניות אינן מודעות לעולם המורכב של הנגשת האמנות מעבר לעשייה הכישרונית עצמה. הן למשל לא יודעות להעסיק יועצי אמנות ושיווק, מנהלי סטודיו וכדומה. גם אין להן אמצעים של פרסום, יח"צ או מתווכים שעוזרים להן להגיע למודעות של נותני הפרסים והמלגות, מה ששוב מקשה עליהן וגורם לרובן שלא לקבל את המימון הנכסף".
ואילו ציפי מציינת שכאחת שפוגשת אמניות שומרות מצוות מכל גווני הקשת, היא רואה שקיימת בעיה גדולה דווקא אצל הנשים הנמנות על המגזר הדתי. "לאמניות החרדיות יש אפליה מתקנת ופרויקטים מסוימים שמיועדים רק להן. אמנם התמיכות מגיעות באופן מדוד ובמשורה, אבל הן קיימות. דווקא האמניות הדתיות נופלות לעתים בין הכיסאות, וזה עצוב וחבל".
לפרוץ את תקרת הזכוכית
ומה מצד הציבור החרדי – האם הוא עצמו יודע להעריך אמנות ולהכיר באמניות שצומחות בתוכו?
"זו שאלה מורכבת", אומרת נעה לאה, "כי כמעט ואין חללים על בסיס יומיומי שמאפשר לציבור החרדי להיחשף לאמנות המכבדת את ערכיו, מה גם שהציבור החרדי עוד רחוק מהחינוך לאמנות ועמוס סטריאוטיפים לגביו. אפשר לומר שהאמנות היא עדיין אחות חורגת במקרה הטוב במגזר החרדי. אגב, גם האנשים בציבור החרדי שכן מעריכים אמנות, מורגלים בעיקר לאמנות פונקציונלית שהיא ניאו-יודאיקה או נוסטלגית מאד ומסתכלת אחורה אל העבר, הם בכלל לא מכירים באמנות המודרנית".
ובכל זאת, יש לאמניות החרדיות במה בה הן יכולות להציג את יצירותיהן? קיים דבר כזה?
"על פניו נראה שהכל פתוח ואפשרי", מבהירה נעה לאה, "אבל בפועל שוב יש תקרות זכוכית שצריך לפרוץ אותן". לדבריה, הייתה פעם אמנית חרדית שהציגה בגלריית המקלט ואמרה שזו הפעם הראשונה שהיא יכולה להזמין את המשפחה שלה להיות שותפה במה שהיא עושה. כי המקום התאים לאג'נדה והמשפחה הרגישה בנוח. "הייתה אצלנו גם פעם אמנית שביקשה להישאר בעילום שם ולא להיחשף. בשונה מגלריות במגזר הכללי שהיו מרימות גבה למשמע כזו בקשה, אנחנו קיבלנו את בקשתה בהבנה ובהתחשבות", היא מספרת.
ציפי: "אני חייבת לציין בצער רב, כי למרות שבחברה הכללית יש קצת יותר פתיחות בשדה האמנות, בציבור החרדי והדתי יש עיוורון מוחלט. אנשים לא באמת מכירים את התחום ולא מעניקים לו את העידוד המתאים. אפשר גם לראות בשנים האחרונות שכאשר מקימים תערוכות במגזר החרדי, יש מעט מאוד אנשים שיבואו לבקר בהן. משום מה, בשונה מתחומים אחרים של אמנות כמו מוזיקה ודרמה שהפכו להיות תעשייה שלמה ומתקדמת, עולם האמנות עדיין תקוע מאחור. חלק גדול מכך זה בגלל שהחברה לא משכילה ולא מבינה את השפה הזו, בעיקר כאשר מדובר ב'אמנות עכשווית' – כזו שכוללת לא רק ציור אגרטל פרחים לסלון, אלא גם דברים מודרניים יותר. בכל הנושא הזה עדיין יש ריחוק".
ואילו מיכל דווקא אופטימית יותר. "הציבור החרדי החל בתהליך של היכרות", היא טוענת, "זה לא שיש הבנה גדולה בנושא, אבל ניתן לראות בעיקר שהלב נפתח לשאלות ותשובות בכל הנוגע לתחום. הנה דוגמה: לפני מספר חודשים הקמנו יריד אמניות בשיתוף עם אחד העיתונים הגדולים במגזר החרדי. יותר מעשרת אלפים נשים עברו ביריד, החמיאו, קנו שאלו ויצרו קשר, בנוגע לאמניות החרדיות, כך שיש תקווה גדולה. בעזרת ה' בקרוב נקים מרכז אמנות מתאים לציבור החרדי, כך שכל משפחה תוכל ליהנות ולחוות אמנות ללא חשש".
לא מעוניינות בכבוד
בשורה התחתונה – האמניות החרדיות יכולות להתפרנס מהתחום?
"הכל זה עניין של היצע וביקוש, כמו גם יכולת לשווק נכון לקהלים הספציפיים", מבהירה נעה לאה, "ברור שזה אפשרי ואני מכירה נשים שמוכרות יצירות בסכומים גבוהים מאוד. בעיקר זה מתאפשר להן בזכות עידן המדיה הדיגיטלית שאפשרה חשיפה לקהלים בינלאומיים שמסוגלים לשלם טוב, והם אינם מודעים למגזר המסוים אליו משויכות האמניות אלא מתייחסים באופן אובייקטיבי ליצירות. לא פעם אני מתפעלת מכך שדווקא אדם סיני מתעניין באמנות שמתבססת על מקורות בתורה ואף מוכן לשלם עליה הרבה מאוד כסף".
יריד אמנות בהפקת מיכל רוזנר
"עולם האמנות של היום רחב", משיבה מיכל, "ונושא הפרנסה ברוך ה' גם הוא התרחב. יש מכירה, יש הנחיה, יש אירועים בהם נדרשים אמנים, יש הפעלות ועוד הרבה מקומות בהם האמנית יכולה להתפרנס בכבוד. הנושא הוא לא רק מכירת יצירות במאות אלפי שקלים, אם כי אני חייבת לציין שיש גם אמניות שמגיעות למכירות ועושות זאת בהצלחה, אך לא זו שאיפתן. השאיפה של אמנית חרדית, לרוב היא להתקדם, למכור עבודות ולהתפרנס בכבוד, לא להיות 'עולמית' או למכור יצירות בסכומי עתק. אני מכירה אישית אמניות מדהימות שבחרו לעבור עבור סוכן. הוא מקבל את המיליונים ולהן יש פרנסה מסודרת וקנווס פתוח ליצירה. זה מספק אותן בהחלט, למרות שבעולם הכללי יתקשו מאוד להבין את זה".
מיכל גם מספרת בהתרגשות על אחת מחברותיה שיוצרת בחסד עליון. "בתערוכה האחרונה שהעמדנו בירושלים, הגיע לקוח שרצה את היצירה שלה בסכום לא מבוטל והיא נענתה בשמחה. הוא תהה באוזנינו, מדוע היא לא עושה מעצמה 'שם דבר' אני נכחתי בהסבר המדהים שלה: 'מה שחשוב לי בעיקר זה לעשות השתדלות בפרנסה. יותר מזה אני לא צריכה ולא מעוניינת בכבוד ויקר...' ככה במילים פשוטות. אני שנכחתי במעמד, הרמתי עיניים לשמיים ושאלתי: 'איפה ריבונו של עולם תמצא עוד נשים כאלו? אמנים כאלו?'"