"איך לא ידעתי" - פרק נ"ב עד סוף הספר

פרק נ"ב

שבת בקרקוב

את הסוף של הסיפור אני מתכוונת לספר בלובי של המלון בקרקוב, על כורסאות בורדו ישנות ושטיח בסגנון ויקטוריאני. הבנות נדחקות על הכורסאות, משתרעות על השטיחים ונשענות ראש על כתף. השבת שעברנו מורגשת כאן באוויר ותלויה מסביב על הכל כמו וילונות.

זו הייתה שבת לא מסונכרנת עם המציאות שזרמה ברחוב. בחוץ היו החולין כמו בכל הימים, המלון והחדרים, הרחובות, החשמליות והאנשים. אבל בחדר האוכל הייתה בועה של שבת, בועה זוהרת כזאת, שואבת, נוגעת.

בצד זהרו הנרות. כשסיימתי להתפלל אצל הזוהר שלהן, נפניתי לבנות בחיוך מאיר: "שבת שלום!"

הן השיבו לי ורצו לדעת מה מלמלתי כל כך הרבה. "התפללתי על כל הילדים", עניתי בפשטות ועברתי לשבת על הכסאות הנוחים. "על כל בן ואשתו, כל בת ובעלה וילדיהם, עם השמות של כולם והעניינים המיוחדים שאני רוצה לבקש עליהם. על התינוק הקטן שלא מרגיש טוב או על הילדה שהתחילה כיתה אלף, ויש לי שמונה משפחות כאלה", הזכרתי.

"ואת זוכרת את כולם בעל פה?!" הן לא האמינו. צחקתי והתחלתי לדקלם: "בני ישראל ואשתו מיכל וילדיהם". ככה לפי הסדר כשמדי פעם אני אומרת איזו בקשה פרטית לצד אחד הנכדים.

כשסיימתי הייתה התנשמות כללית כזאת. כאילו כל האוויר של פעם יצא להן ונכנס רק אוויר חדש מהרגע הזה. כמה כוח יש לאשה שיכולה לעמוד מול נרות ולבקש ככה על כל הילדים שלה. איזה קסם זה.

על השולחנות הייתה מפה לבנה, כלים יפים וחלות, וזה היה כל כך מרגש ומפעים. מין לחיצת יד לעבר שהיה פה פעם שתסס ופיכה.

אחר כך היה הקידוש והייתה הסעודה עם הזמירות ודברי התורה. ובסוף עוד ישבנו לשיחה של 'עונג שבת' על פיצוחים ישראליים והרגשה כזאת שבתית.

השבת הייתה בשביל כולן, יפה ומלכותית ומלאת שלווה, וכל אחת בחרה כמה היא רוצה לקחת ממנה אל החיים שלה, כמה היא מוכנה להיכנס בשער הזה.

היו את אלה שרצו לרוץ קדימה ושאלו כל רגע, אם אסור להכין קפה בבוקר ואיך אפשר באמת לפתוח את הדלת המגנטית. והיו את כל השאר שהביטו מרחוק בשבת, תוהות, מהוססות, וחוששות שמישהו יריץ אותן טרם הגיע הזמן.

בצהריים יצאנו רגלית לרחובות קרקוב. זה היה אחר, לצעוד ממש במקומות הללו שדרכו בהם יהודים רבים כל כך, לדמיין איך הם היו שבים מבית הכנסת, בדיוק בשעה הזאת, מלווים בילדים קטנים וטליתות בוהקות, אל הבית בשכונת היהודים.

הלכנו, הרחוב היה קר וקודר קצת, אבל השבת צבעה את הכל בקצב אחר ונתנה למשש את החיים שהיו. זו הייתה חוויה אחרת, בלי אוטובוסים וגלגלים, בלי לרוץ ולעצור בתחנות דלק, אלא רק לנשום עמוק יותר ופשוט להיות שם בקרקוב של לפני... לפני הגטו והאש.

עכשיו אנחנו מרגישות קרובות יותר. כאילו הייתה השבת מין מקום כזה שעוברים אותו יחד ומתחברים בכוחו של זיכרון החוויה המשותפת.

ועכשיו במוצאי שבת, אחרי 'מלווה מלכה' ועוד קצת שירים, כולן על השטיח, מבקשות ממני את מה שהבטחתי אז, בליל שבת, קטע קצר מהחתונה של אחד הילדים. אני מראה להן תחילה את ריקוד הנכדות, בשמלות חתונה תואמות. בקצב תואם למוזיקה הן מבצעות ריקוד שובה לב. זה נראה להן סוריאליסטי מידי בשביל להיות אמיתי. הן מכירות חתונות שונות כל כך. והנכדות במעגל שכולו בנות, עם הלבוש המלכותי משהו, והמוזיקה היהודית נשמעת כאילו נלקחה מכוכב אחר. אחר כך אני מראה את ה'מצווה טאנץ' - הטקס החסידי שאבא לא מוותר עליו. אבא רוקד לפני הכלה וכולם עומדים מסביב ומוחים דמעות של התרגשות. כי בשבילו זהו לא רק ריקוד חסידי מסורתי, זהו ריקוד הניצחון. עוד בית יהודי הוקם, עוד נכד שלו זכה להיכנס לחופה בחייו.

אפילו אני שראיתי את הסרט הזה אין סוף פעמים, מרגישה שהוא נוגע בי כל פעם מחדש. אבא רוקד ניצחון.

פרק נ"ג

פרק השחרור

מחר בלילה חוזרים הביתה, והבנות הודיעו לי שאי אפשר להשאיר סיפורים פתוחים באמצע.

אז אני מנסה לסגור איכשהו את הסיפור הענק הזה.

"לברגן בלזן הגיעו אמא ורות בקושי. שתי נשמות שהגוף בקושי יכול להחזיק. צעדת המוות חיסלה את כל מה שנשאר מן הגוף, הליכה אינסופית בקור הנורא בלי אוכל ושתיה. לאורך כל הדרך נפלו בנות מותשות ומחוסלות, נותנות לשלג לאסוף את גופן טרם תעלה נשמתן הצחה השמיימה.

ואמא הייתה עם רות. ורות הייתה עם אמא. שתי נערות שנותנות כל אחת לשניה את כל מה שלא היה להן בשביל עצמן.

בברגן בלזן היו כל התנאים למות. המוני יהודים המסיימים את צעדות המוות לתוככי גרמניה כדי למות במחנה גדול ונורא. והימים שחלפו שם היו הקשים מכולם.

בברגן בלזן לא היו משרפות ולא היו יריות. פשוט כי לא היה בהם צורך. הנשים נדחסו חמשה עשר אלף בצריף אחד שהיה אמור להכיל בדוחק אלף חמש מאות נשים. אבל כל בוקר היה הצריף מתרוקן. הנשים גססו, ללא אוכל וללא מים. כמה שלוליות מזוהמות סיפקו נוזלים והם הביאו יותר מחלות. כך או כך מתו נשים מן הרעב ומן המגפות שפרצו. זה היה נורא. המחנה הרג אותן בלי עזרה מבחוץ, בלי צורך. לא הייתה עבודה ולא היה מטבח, רק גופות שנערמות מסביב ונשים השוכבות על הרצפה באפס כוח ומחכות שהמוות יגאל אותן מן הייסורים. אמא לא יכלה לדמיין שבעלה לעתיד נמצא כאן גם הוא, גורר מתים שקשורים אל רגליו בחבל, אל בור ענק של קבר אחים, מרגיש שרגעיו ספורים ומרוב חולשה הוא עלול ליפול לתוך הבור, להצטרף אל המתים. אמא לא ידעה על אבא, ואבא לא ידע על אמא.

אבל האלוקים בשמים ידע. תחילתה של גאולה כבר הייתה מצוירת שם.

בחמישה עשר באפריל 1945, בשיאו של הייאוש הגדול והחידלון, הם השתחררו לפתע. חלשים מדי מכדי לשמוח, שבויים מדי מכדי לחוש חופשיים ומתים מדי בשביל לחיות.

אבא שכב גם הוא על הקרקע, גוסס, חלוש, חולה מאוד. האנגלית התחילה להתגלגל במחנה. מחליפה את הנביחות בגרמנית. אבל עדיין לא סיבה מספיקה כדי לזחול החוצה. הייתה לו תחושה שהוא היהודי האחרון שנותר בעולם. החסיד הבודד, מזכרת לעולם שאיננו. בשביל מה לצאת?! בשביל מי?!

הוא העביר במוחו את כל האחים והאחיות. יודע מה היה הסוף הטראגי של כולם, מלבד רבקה, רבקה הייתה האחרונה שנלקחה לעבודה, ומאז לא שמע עליה. אולי רבקה נשארה בחיים? התקווה נעורה בו, כמו רמץ על ערמת קש יבש, התלקחה בו.

הוא קם בקושי... שלד אדם, מחפש, מישהו שמע על בנות מקרקוב?

החבורה של 'בית יעקב'?

"כן, החבורה..." הוא מתרגש.

אתה יכול לחפש אותן במטבח.

אבא הלך למטבח של ברגן בלזן.

ליבו הולם, מחזיק בכוח את התקווה שלא תישמט לו פתאום. מישהי כאן, מקרקוב?

"כן!" עונות לו בנות צעירות. "אנחנו מקרקוב. את מי אתה מחפש?"

"את רבקה הורוביץ".

"רבקה הורוביץ?!"

נערה אחת מתקדמת אליו. "זו אני רבקה הורוביץ. אלוקים! שולם דוויד!!!"

זו הייתה פגישה בלתי אפשרית והיו בה תהומות של עצב ובכי עם פסגה של אושר צרוף.

רגע של אבל עמוק, המשפחה איננה, אבל הנה, הם שוב יחד אח ואחות, יש להם משפחה, יש בשביל מה לחיות.

החיילים הבריטיים היו מזועזעים ממראה עיניהם, והם לא ידעו כיצד לנהוג עם ערמות הגופות החיות-מתות שנגלו לעיניהן. ימים עברו וקרבנות נוספים נספו. עשרים ושמונה אלף יהודים נפטרו בברגן בלזן לאחר השחרור, מן המחלות ומן האכילה המופרזת. המחנה עצמו הועלה באש, וכולם הועברו למחנה סמוך, מחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה, לשם החלו להגיע, שבורים ורצוצים, ניצולים שונים.

"אז התחילה בשביל אמא השואה", אני אומרת.

לפני כן לא היה מקום למחשבות ולא לרגשות. אמא העבירה את הימים במאבק לשרוד, להתקיים ולחיות את מחצית השעה שלפניה. אבל כשכל זה נגמר, התחילה השואה להיות מוחשית.

היא מצאה את עצמה על יד הלוח הגדול של ברגן בלזן. היכן שהיו כותבים הניצולים את שמותיהם. מציינים את שם העיירה ומבקשים להודיע לעולם החרב שהם קיימים.

יום יום היא הייתה עומדת שם, שעות ארוכות ומלאות כמיהה, עוברת בלהט ובתקווה גדולה על הרשימות הצפופות ומחפשת שם אחר שם. הורוביץ אחד מפביאניץ. הורוביץ אחד! אפילו אחד! אח אחד, אחות אחת, או אולי אחד ההורים. התקווה הייתה ניצתת כל יום מחדש ונכבית בערב בכאב איום. שנים עשר ילדים ועוד זוג הורים, וכל האחיינים. איפה הם כולם? האומנם, מלבד רות אף אח או אחות לא שרדו? אף דוד או דודה ובני דודים ובנות דודות ואחיינים, כולם אינם? האם אמא ואבא לעולם לא ישובו?!

היא לא וויתרה. אצבעה שוטטה שוב ושוב על השמות. האם נוסף שם חדש שלא הבחינה בו? אולי מרוב להיטות היא דילגה על כמה אותיות?

לא. אמא לא מצאה אף אחד. אף אחת. פתאום היא הבינה מה קרה בעצם, ואז התחילה בעבורה השואה. היו אלה הימים הקשים מכולם, ימי הבדידות וההבנה.

יום אחד, הן מתבשרות שמישהו ממתין להם בברגן בלזן, מישהו מהמשפחה. בלבבות הולמים עד להתפקע הן מגיעות אל המקום, ומוצאות מולן גבר צעיר ולא מוכר, האיש קד קלות ואמר בהתרגשות אמיתית שהוא בא מאנגליה, בן דוד ראשון של אמא. הוא שמע שאמא ורות נותרו בחיים והוא בא לקחת אותן איתו. באנגליה יש לו בית מסודר ויציב, חיים רגילים, פרנסה מסודרת ומשפחה. כל מה שהן תצטרכנה יהיה לו. הוא רוצה להיטיב איתן לעזור להן לשקם את חייהם באנגליה.

הנערות הביטו בו. הייתה כנות נוגעת במילים שלו, והקשר המשפחתי היה קלף חזק ושווה. חיים, משפחה, פרנסה ועתיד בטוח.

אבל בן הדוד היה גלוי ראש, והחיים באנגליה יהיו רחוקים מאוד מאלה של פביאניץ. ואבא. מה אבא היה אומר? מה אבא היה רוצה?

 אמא ורות סרבו. בן הדוד ניסה להפציר בהן, שארית הפליטה של משפחתו, בנות גלמודות וחסרות כל. אבל הן היו עקשניות, תודה רבה, הן מעריכות את הרצון והמאמץ. נהיה תמיד בקשר, אבל לא ניסע לאנגליה, איננו יכולות.

אמא ורות היו צעירות כמו כולן. וגם הן רצו חיים טובים וחדשים כאלה שיוכלו למלא במשהו את החלל הנורא שכולן חיפשו איך לברוח ממנו. ובכל זאת, היה בהן משהו חזק יותר. האם היה זה חינוך? או שאולי הייתה זו הנשמה הגדולה של האדם, זו שיכולה תמיד לבחור מחדש בטוב?

אמא ורות אמרו לא לבן הדוד מאנגליה והן נותרו שוב בודדות בעולם בתוך ברגן בלזן. ואז שמעו שמתארגנת קבוצת לימוד של בנות 'בית יעקב' במחנה. לאחראית הקבוצה קראו רבקה הורוביץ ואמא הלכה לשם. להיות תלמידה ב'בית יעקב' באיחור של שש שנים.

היא לא יכלה לחלום, שהרצון הכן והפשוט שלה עומד להביא לה אושר גדול כל כך.

פרק נ"ד

האדלוויס של בלגיה

אנטוורפן 1962

היום הלכתי לדודה רבקה. לא היו לי שיעורי בית ואמא הסכימה. היא רק בקשה שאתנהג בנימוס ושאשוב לקראת ארוחת ערב. תלשתי מהר את המעיל מהמתלה, איזה כיף שיש לנו דודים אמיתיים, כמעט לאף אחד באנטוורפן אין. וסבתא יש רק אחת והיא של כולם, בוממה[1] של פינקלשטיין, וכולנו מתחלקים בה.

רצתי כל הדרך והגעתי מתנשפת לבית שלה. נופלת ישר לתוך הריח המוכר של העציצים בסלון. כל הבית שלה מלא מהם, ריח של האדמה הרטובה עם העלים הירוקים. ועוגת חמאה הכי טעימה שיש, שאולי אני רק מדמיינת את הריח מרוב שאני חושקת בה.

דודה רבקה קוראת מחשבות וריחות. והיא נתנה לי חתיכת עוגה מכובדת, כראוי לאורחת כמוני. ישבתי על הכסא במטבח, אוכלת בנימוס גדול מתוך צלחת הפורצלן החלבית עם הפרחים הכחולים הקטנים, עוקבת אחרי הדודה שמשקה את העציצים. גם לנו יש כמה אדניות במרפסת, אבל הם אף פעם לא שופעים כמו של הדודה. עכשיו אני מרגישה כמו בלש שגילה את הסוד לגמרי באקראי. הפרחים של הדודה פשוט ידידים שלה, זה הכל. הדודה עוברת מעציץ לעציץ ומתעניינת בשלומו של כל פרח. "צהריים טובים!" היא אומרת לפיקוס, "מה שלומך? אתה צמא? הנה מנת המים שלך. ומה איתך?" היא פונה לתפרחת ירוקה בהירה, "את ניראית רעננה היום ויש לך שני פרחים חדשים. מזל טוב!"

זה מצחיק, כי דודה רבקה היא הכי לא אשה כזאת של פרחים ומלמלות. היא מארגנת המון עניינים בקהילה של אנטוורפן, היא מנהלת את המגבית של 'קרן היישוב' בשביל ארץ ישראל, והיא כמו מנהיגה של כל החברות של אמא ושלה.

למסיבת פורים של הקהילה היא הכינה לי תחפושת של קֻפָּה גדולה כדי להזכיר לאנשים להמשיך לתרום. הייתי אמורה להיכנס בה ולומר: "כאן מדברת הַקֻּפָּה של 'קרן היישוב'". מאוד התביישתי לעשות את זה, אבל לא אומרים לדודה לא, בטח שלא לדודה רבקה.

הפרורים של העוגה נגמרים לי גם הם ואני קמה להשיב את הצלחת לכיור הגדול ולהגיד תודה כראוי.

"גם לי יהיו המון פרחים", אני מבטיחה לה, שעה שאני מקבלת מידה את המזלף להמשיך בהשקיה. "כמו שלך דודה. וגם אני אדבר איתם. נכון זה הסוד שלך?"

"בוודאי, חייבים לדבר עם פרחים, מי מוכן לגדול אם לא מדברים איתו? האם את מדברת גם עם האדלוייס שנתתי לך?"

"לא!" אני עונה לה. "נראה לי שבגלל זה הוא כבר לא גדל".

הדודה צוחקת. היא נתנה לי לפני שבועיים מחזיק מפתחות קטן מאמייל שיש בצידו את הפרח הקטן, הלבן-צהוב, הפרח הלאומי של שוויץ.

כולם במשפחה יודעים שהיא מאוהבת היסטרית בפרח הזה ואיפה שלא יהיה היא משיגה מזכרות שלו ומחלקת לכולנו.

"אז למה אין לך אדלוייס במרפסת?" אני שואלת אותה.

הדודה חוזרת הביתה אחרי הסיבוב החקלאי שלה. ומתחילה לארגן את השולחן לארוחת ערב. היא מוציאה מפה מקופלת מן הארון הנמוך ומסבירה לי. האדלוייס גדל רק מאלפיים מטר ומעלה והוא כל כך קטן והגבעול שלו חלש מאוד, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא לא יכול להחזיק מעמד. ובכל זאת, הוא מצליח להבקיע לו מעבר מבעד לשלג-עד שעל ראשי ההרים ולפרוח למרות המאמץ. בראש ההר יש רוחות חזקות וסערות אדירות אבל אחרי שהכל עף ונעלם נותר מישהו אחד על ראש ההר – האדלוייס. שום סערה לא יכולה לו, לעולם הוא יהיה שם, קטן ועדין, אבל חזק יותר מכולם.

כל הזמן הזה הדודה מספיקה להוציא לחם מן הקופסא המעוטרת ולחתוך כמה פרוסות בסכין גדולה. היא מניחה את צלוחית החמאה והריבה ואני חושבת לי שאולי היא לא מדברת על הפרח? אולי היא מתכוונת למישהו אחר? מישהו אחר ששורד ומחזיק מעמד למרות הסערות והסופות. מישהו אחד שהוא בעצמו אדלוייס כזה. אבל מי?![2]

פרק נ"ה

לימודים שהביאו שידוך

ב'בית יעקב' של ברגן בלזן, לא צלצלו צלצולים.

הבנות התאספו להן מעצמן, נערות ששרדו את התופת ומצאו את עצמן על ראש ההר שאחרי המבול. משקיפות על העולם שהיה ומגלות שהוא איננו ולעולם לא ישוב.

בשנים הארוכות, במסדרים האינסופיים ובבונקרים המחניקים, הייתה מין תחושה שמישהו ממתין מעבר, יום יבוא ואפשר יהיה לבכות על הכל בזרועותיו המנחמות, רק יסתיים הסיוט וישובו החיים. אבל הסיוט לא הסתיים, כי החיים לא שבו.

 הכל נחרב. כל התפאורה של החיים הקודמים, עם הרחובות בשכונה היהודית, עם האחים הקטנים בקסקטים והאחיות החמודות בצווארוני המלמלה, בתי הכנסת ההומים, בתי הספר היהודיים, החצרות החסידיות, הישיבות, מחנות הנופש בהרים והנסיעות לסבא וסבתא ברכבת. כלום... הכל שקע כמו תמונה של פאטה מורגנה בחולות הלוהטים. לא היה לאן לחזור ולא היה למי. לא נותרו ידיים אוהבות שיפרשו מולם ויהיה אפשר להתנחם בחיבוקם האוהב, הממתין.

אף אחד לא המתין, שום דבר לא נותר. היה מבול והסתיים, והם, ניצולים מן התיבה יצאו ממצמצים אל אור השמש ושאלו את עצמם: "מה עושים הלאה?" כשאפילו כסא מן הבית לא נותר כדי לשבת עליו...

הבנות בברגן בלזן מצאו את עצמן חסרות כל. הייתה להן רק הבדידות ושמלות הפסים ואיש לא הבין אותן.

העולם בחוץ היה צבעוני, זוהר, מנסה להשתקם מן המלחמה האיומה ולפצות את עצמו על כל מה שלא היה. בחנויות החלו להימכר מוצרי מאכל. חלונות הראווה התמלאו במאכלים טריים ועסיסיים. אינסוף של עוגות וממתקים, לחמניות, פירות וגבינות. הכל נערם בפרדוקס לצד שלדי בנינים חרבים מן ההפצצות, רחובות שלמים שרופים ומופצצים. כמו עלים ירוקים שצומחים מן העץ השרוף ואינם ממתינים שיבואו לפנות את הגדם...

הבנות יצאו מן המחנה והחלו לחפש את החיים. השלטון האמריקאי אִפשר בהעלמת עין ובהסכם שבשתיקה 'להתארגן'. זו הייתה המילה שהמציאו אחרי המלחמה בשביל היהודים האומללים מברגן בלזן, וגם בשביל הגרמנים מסביב, להתארגן לחיים החדשים, להתארגן עם כל מה שאין. הגרמנים המקומיים פתחו בפני היהודים את הבתים והחנויות, מבוהלים, מפוחדים והלומים מן המהפך הפתאומי.

היהודים התחילו להיכנס לבתים ולקחת לעצמם פריטי לבוש ומאכל. כאן נעליים ומחט. שם ככר לחם ומטרייה. הם לא סחבו פסנתרים מהבתים, למרות שאף אחד לא היה עוצר אותם. ולמרות שכל מה שלקחו מהם לעולם לא יוכל לחזור באמת. אבל הם לקחו פיסות קטנות ממה שהיה צריך כדי לחיות, וזהו...

הגרמנים, שהפכו להיות כלבלבים כנועים, עמדו בצד החנויות והבתים, שואלים את עצמם, איך היהודים מסתפקים במעילים ונעליים ולא שוחטים אותם בידיים ממש.

היהודים לא שחטו, הם היו המומים והתהלכו כמו בתוך בועה. הכל היה לא ממשי ובלתי אפשרי. הם היו צלליות של עצמם המחפשים את שברי האישיות שלהם, בתוך שביל עלום של עתיד, על אדמתה השחורה של גרמניה.

ואחרי הבגדים והכלים, הבנות החלו להצטלם. לבושות יפה, מסורקות, מחייכות, באות אל הצלם ומחכות לתמונה שתגיע ותהיה להן כמו מסמך בעל ממשות, על עצם היותן קיימות. המון תמונות צברו הבנות מן התקופה שלאחר השחרור, המון מסמכים המעידים על החיים.

בכל התמונות יש לאמא מגפיים חומים וחדשים, בן הדוד מאנגליה נתן לה והיא קיבלה את המתנה בתודה. הסתרקה יפה, חייכה ויצאה להצטלם, היא ורות'קה. הנה אנחנו, בנות צעירות ומחייכות, לבושות היטב ונעולות במגפיים. הנה, רואים? הסתיימה המלחמה הארורה.

אחר כך, כשהייתה בבלגיה, ונכנסה לחנויות היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה: "נאדז'ה, אי אפשר לקחת יותר, יש על הכל תוויות של מחירים. כאן משלמים... מ-ש-ל-מ-י-ם!!! גמרנו להתארגן וחזרנו אל החיים השפויים". אבל אז הכל היה כל כך הזוי, מטורף.

הבנות הכריחו את עצמן לחזור אל השפיות. הן היו מתאספות ללמוד קצת, אף אחד לא נתן תעודות ולא ביקש השכלה, אבל הן רצו. מין בית ספר מאולתר שלמדו בו קצת חומש ונביא, מחשבת ישראל ועברית. מזכרת קלושה, בבואה עצובה לסמינר הגדול בקרקוב שאיננו...

רבקה הורוביץ, מנהיגת הקבוצה הקטנה, הספיקה להיות מורה צעירה עוד בימים היפים של קרקוב, היכן שהיה הבניין הגדול והמרשים וקולו של הרב אורליאן הדהד בין החדרים. היא הספיקה לשמוע את הגברת שרה שנירר, אי שם בשנים היפות של פולין, לפני המבול הגדול, והפכה למנהיגת הקבוצה.

אמא, לעומתה, מעולם לא למדה ב'בית יעקב', ומלבד ערבי השבת בגטו לודז', כשידיה חופנות כפית סוכר וכפית קמח, הייתה לה הפעם הראשונה בחבורה שכזאת. אבל נעימותה ואישיותה הביאו לה מקום של כבוד בחבורה, מהר מאוד.

לרבקה הורוביץ היה אח, אח בברגן בלזן, שייך לקבוצה הזעומה שהתעקשה לשמור על חיי הדת במחנה, לארגן מטבח כשר ולדאוג למנייני תפילה. שׁוּלֶם דוּוִיד היה האח היחיד ששרד ומצא את אחותו באורח פלא במחנה בברגן בלזן.

וככה קם ונהיה השידוך. רבקה הציעה את התלמידה החדשה שלה לאחיה. ואחיה ידע מיד שזו הבחורה שיכול היה לחלום עליה גם בימים הטובים. הם היו הזוג הראשון שהתארס על אדמת ברגן בלזן.

רוחות ההורים והאחים ריחפו מסביב, על אדמתה השחורה של ברגן בלזן, להיות שם ברגע המרגש הזה, לאסוף קצת את כל הדמעות שאי אפשר לבכות ולאחל להם 'מזל טוב!'

אמא ואבא התהלכו בתוך ענן של אושר. הם ידעו מיד שהשידוך הזה הוא נס, נס גלוי על פתחו של הגיהנום, נס שהפך את הימים והזכרונות לחבילה קשורה היטב מן העבר, והנה נפתח בפניהם צוהר חדש אל העתיד.

ולילה אחד, בברגן בלזן, חלמה אמא חלום נורא, ואז היא ידעה שבכל זאת הצוהר עדיין קטן מדי.

החלום היה מוחשי ומבהיל. אביה היה שם, כמה שנים לא ראתה את אביה?! חמש שנים? היא נפרדה ממנו בפביאניץ כשהייתה עוד נערה צעירה כל כך, אבל מעולם לא שכחה אותו. דמותו הטובה ומלאת החום והעוצמה ליוותה אותה בגטו ואחר כך בהמבורג והדריכה אותה ברגעים הכי קשים.

אביה שקיבל מידיה את הגמרא בימיו האחרונים ונתן לה בדואט מופלא סטירה ונשיקה אוהבת. בחלום הוא היה ממשי והיא רצתה לתפוס אותו בשתי ידיים. אבל אביה לא היה שמח ומבטו היה נוקב. הוא לא אמר לה כלום או שאולי שכחה מה אמר? הביט עליה כמו שמביטים בילד שטעה, ששגה, ושמצפים ממנו לשנות זאת...

כשהתעוררה היא זכרה רק את דמותו המוחשית ואת מבטו הקודר. אמא הייתה מבוהלת, מה לא טוב בחייה? ממה אביה כל כך לא מרוצה? והרי החתן שזכתה בו הוא כל מה שהוא בעצמו היה בוחר בשבילה, בזאת אין לה כל ספק. אז מה כן?! מה יכול להיות?!

היא ידעה, לא לשווא הוא הגיע ממקומו בגן עדן. היא כמעט יכלה לגעת בו, הוא רצה לומר לה משהו. והוא רצה לבקש ממנה...

מהר מאוד הכל התבהר בתוכה. והיא ידעה מה אביה רצה להגיד. פתאום זה היה ברור לה ולא נותרה לה שום שאלה. כן, זה מה שהוא רצה להגיד... היא יודעת... היא יודעת...

פרק נ"ו

מה שאביה רצה להגיד

זה הפרק שלא הרבה מדברים עליו, הסיפורים של הניצולים נגמרים באופן חגיגי כלשהו - החמישי במאי, השחרור, החגיגות, ההתאקלמות והחיים החדשים. אבל האמת שהיו כמה פסים מכוערים בחגיגה הזאת. ומכיוון שאנשים לא אוהבים לקלקל את הסיפור, אז הם לא מספרים אותו.

במחנה שררה הפקרות בלתי נסבלת.

הצעירים והצעירות ששרדו את שנות הטבח, גילו את עצמם בעולם חדש ומפתיע. הכל פתאום היה מותר. החנויות היו פתוחות בפניהם ובמטבח של המחנה חולקו מנות מזון והם שוב לא רעבו לפת לחם. הם היו חיים ותהו מה בעצם עושים עם המתנה האדירה הזאת.

צעירים וצעירות ששנות הנערות המשמעותיות של גיל ההתבגרות עברו עליהם במאבק לחיים, ופתאום הכל הסתיים בבת אחת, ואיש לא נותר שם כדי לומר להם איך בעצם אמורים לחיות בחיים הרגילים.

לא היו הורים ולא היו אנשי חינוך, לא הייתה מסגרת רגילה של משפחה וכללים ומוסכמות. ורק היה הצורך הנואש ההוא לפצות את עצמם על השנים הקשות וליהנות. ליהנות כל מה שאפשר... ליהנות בכל דרך בכל מצב...

 משהו קלוקל פשט באוויר... לא הייתה לשום דבר משמעות ממשית. לא היה עתיד ולא היה עבר, הללו נשרפו בכבשנים והותירו אחריהם רגע דל של הווה שצריך לנצל, כמה שיותר לנצל, וכך פשתה ההפקרות המוסרית.

אביה ראה את הכל משמים. אמא הייתה בטוחה בזה פתאום והיא והחתן שלה צעירים כל כך, נלהבים כל כך, וחיים בעצם, באותו מחנה גדול. אבא שלה לא אהב את זה. הוא היה רוצה שהם יהיו מאורסים באווירה אחרת. הוא היה מצפה ממנה, הילדה היחידה שנותרה לו מכל שנים עשר ילדיו, שלא כך הם יתחתנו.

היא סיפרה הכל לחתן שלה, בחור צעיר, אבל יצוק-עופרת והוא הסכים והבין. המתירנות מסביב רקדה באין מפריע, חמיו מן השמים צודק... לא! כך לא מקימים בית טוב.

התארגן לו אוטובוס עם אישורי כניסה לבלגיה. דיברו על המדינה הזאת שהייתה כמעט אלמונית בשבילם. אמרו שיש בה קהילה יהודית שמנסה להשתקם שוב ואין שם הרבה אנטישמיות. בלגיה היא לא פולין ולא גרמניה, יש אפשרות להתבסס שם, בינתיים עד שיהיו סרטיפקטים לישראל... ואבא ואמא נרשמו לשיירה היוצאת מברגן בלזן.

ברגע האחרון ניגשה נערה צעירה לאמא וביקשה ממנה לוותר על מקומה. היא גם עומדת להינשא ורוצה לצאת עם החתן שלה. אמא גם הייתה מאורסת. אבל ויתרה. מילא, היא תיסע בקבוצה הבאה ובינתיים החתן שלה ימצא קצת מקום שבו הם יוכלו להתאקלם.

אבל הקבוצה הבאה לא יצאה. פתאום נסגרו הגבולות והפליטים נותרו חנוקים בתוך גרמניה, על האדמה הארורה והמקוללת שבערה ממש מתחת כפות רגליהם כל יום מחדש. לא לבלוע ולא להקיא. ארץ ישראל תחת שלטון המנדט, השלטון שמטביע אוניות מעפילים ולוקח את השרידים לקפריסין. וארצות הברית אף פעם לא באה בחשבון. רות'קה נסעה כבר עם קבוצה מאורגנת. ואמא נותרה לבדה בברגן בלזן, יודעת שאי שם בבלגיה ממתין לה בחור צעיר וטהור-מבט שהיא כל עולמו והוא כל עולמה. ובינתיים, היא סופרת את הימים הארוכים שהפכו לחודשים ועדיין לא הסתיימו.

לא היו טלפונים ולא כתובת דואר ברורה, אמא הייתה מוכרחה להאמין שהחתן ממתין לה בדיוק כמו שהיא ממתינה לו. ורק ההיאחזות בתקווה הגדולה נתנה לה עוד כוח לצלוח יום נוסף בברגן בלזן.

יום אחד נסע אחד הבחורים לבלגיה. הייתה לו אשרת כניסה ואמא הביאה לו תמונה שלה. אחת מאותן התמונות שהם הרבו לצלם אחרי השחרור. הידיד הפך את התמונה וכתב עליה באותיות מהירות. מזכרת מהדבר הכי יקר שלך, המצפה לך.

התמונה היום אצל אמא ואבא באלבום ועליה השורות הספורות ההן, המקפלות בתוכן את החודשים הארוכים שהתארכו ללא סוף. שנה וחודש(!) המתינה אמא. שנה תמימה ועוד חודש שלם הייתה מאורסת לבחור יקר ולא יכלה להגיע אליו.

רק אחרי יותר משנה היא הצליחה להשיג את האשרה המיוחלת והגיעה לאנטוורפן. להינשא שם ולבוא אל החדר[3] שהכין לה בעלה, היכן שנדחסו גם מצידו, שנה וחודש של געגועים בלתי נסבלים לנערה הצעירה שנותרה שם מאחוריו בברגן בלזן.

אביה ביקש ממנה בחלום, והיא, ילדתו הקטנה קיימה. תקופת האירוסים שלהם הייתה כמעט כמו בבית, אבל היא שילמה בעבורה שנה של המתנה קורעת לב ומלאת חששות וחוסר וודאות.

עכשיו הוא היה שמח. והוא בא אל החופה הזעירה שהקימו להם, עם המניין המצומצם והשמלה הפשוטה של הכלה. הביא איתו את האמא ואת האחיות הגדולות ואת הגיסים ואת האחים ואת כל האחיינים והאחייניות. כולם היו שם. מצטופפים מתחת לשמיים המכוכבים. ועימם פמליה שלמה של סבים וסבתות, כל משפחת הורוביץ הענפה והמכובדת ששורשיה מגיעים עד רבי יהונתן אייבשיץ. כולם הופיעו לראות את הנערה הצעירה. נצר יחיד מכל היער המשפחתי המפואר..

המשפחה של אבא הגיעה גם היא. ההורים, הסבים, האח שהיה חתן של הרב מפביאניץ. האחיות שאבדו לו במהלך המלחמה והאח שצעק לו מעם המשאית: "נתראה בגן עדן!" עכשיו הם באו אל החתונה צופים בה מלמעלה.

דמעות המלאכים התערבבו שם בקול ברכות החופה. "הנה", אמרו שם למעלה, "הנצר אחרון שממשיך את השושלת. העלה היחיד שצמח מן השריפה והוא עדיין צומח בכוון הנכון". זו הייתה חתונה עמוסת משתתפים. למרות שאיש לא יכול היה לראות אותם. וכמה פיסות של דג מלוח עם כוסיות ליקר הספיקו לכולם[4].

פרק נ"ז

לפגוש את סבא וסבתא

מחצית היום האחרונה בלודז' מוקדשת לביקור בארמונות פוזננסקי, פסגת העושר היהודי בפולין. שיאו של פרק הגלות שבה עוד חשבו שיהודים יכולים לבנות ארמונות ולחיות כמו קיסרים.

הרב המדריך מציץ בתוכניה: "מה עכשיו? ארמונות?! חצי יום יש לנו על האדמה הזאת, בואו נעשה משהו מועיל. מי שיישאר לו חשק לארמונות, ייסע לוורסאי בטיול לפריז, וייהנה".

כולנו איתו. ארמונות מעניינים אותנו עכשיו כמו השלג הפולני דאשתקד. מה כן?

יש התייעצות קצרה בדרגים הבכירים. והרב מציע - 'חֶלְמֶנוֹ'. בדיוק בסביבה ומתאים לכל תוכנית.

חלמנו?!

אני מרגישה איך משהו בועט בי ישר לתוך הבטן. כולי מתקפלת מן הכאב. חלמנו? חלמנו, מכל המקומות בעולם?

איך אתם יודעים שמשהו מחכה לי בחלמנו?!

לאחר שגיליתי את האמת מאחורי הוילון, ידעתי שעלי לחפור קצת יותר באדמה. ולכן הגעתי ל'יד ושם' בירושלים למלא 'דפי עד', עבור המשפחות של הורי. התחלתי עם השמות, הגילאים, משלח היד וכתובת המגורים.

מצאתי את סבא שלי, הרב יצחק אריה הורוביץ הי"ד. והתחלתי למלא את הפרטים. פתאום נתקעתי.

"נשלחו לאן?" שאלה אותי שורת המחשב המוקלדת.

בהיתי בה. מה היה יעד הנסיעה של ההורים של אמא? של האחים והאחיות הרבים? לא היה לי שמץ של מושג. ידעתי שהם נלקחו מגטו פביאניץ במשאיות מרעימות. נעלמים לנצח מחייה של הילדה בת הארבע עשרה ויותר לא ראו אותה.

האחראית ב'יד ושם' באה לעזור. "מה הייתה השנה שבה הם נשלחו מהגטו?"

"1942"

"ומה היה הכיוון? אושוויץ?!"

באמת לא היה לי מושג.

השארתי את הדפים פתוחים ואת השאלה מעקצצת בתוכי. הרי רוב הגטו נלקח לאותו מקום. מוכרח להיות מישהו שיודע לאן הלכו כולם.

בבית של ההורים היה 'ספר קהילה', כרך עב וקודר, זיכרון לקהילת פביאניץ. כל בוגרי השואה החזיקו את הכרכים האלה בבית, כמו קמיע קדוש לימים שעברו. אבל לא כולם העזו לפתוח את הדפים הצפופים. עכשיו הייתי בתוך העלילה - מסתורין בפביאניץ. ביקשתי רשות מאמא והתחלתי לדפדף. הכל היה כתוב באידיש, שמות של אנשים, זכרונות, מה היו? מה עשו? גלעד מצמרר. מצאתי את סבא שלי - "הרב החסיד שמסר שיעור בדף היומי". נראה לי שאפילו אמא לא הכירה את הפרט הזה בחייו. דפדפתי הלאה ומצאתי:

"מאי 1942. נערכה סלקציה, הצעירים נלקחו אל גטו לודז', וכל שאר בני הגטו נלקחו לחלמנו". חלמנו... החוורתי... מחזיקה את הספר באצבעות מלבינות.

הכרתי את הסיפור הנורא של חלמנו. המיתה המשונה, הזוועה, הרצח הבלתי נתפס. בחלמנו נרצחו האנשים בתוך תא משאית אטום. שאליו הוחדר צינור הפליטה של המנוע המופעל. הגז הרעיל אותם בייסורים איומים. הייתה זאת המוטציה האכזרית והפרימיטיבית של תאי הגזים.

אז זהו. לכאן נלקחו סבא וסבתא שלי, וכאן נהרגו שאר הדודים והדודות, מן הסתם באותו שבוע ואולי באותו יום. מאי 1942.

"אמא", אמרתי לה כשאספתי איכשהו את עשתונותי, "המשפחה שלך נרצחה בחלמנו?"

"חלמנו?!" אמא לא הכירה, "מה יש שם?" אמרתי לה שאין שם כלום היום. קבר אחים גדול כנראה ואולי גם זה לא.

לפני המסע אמא שאלה על חלמנו ההיא. ואמרתי לה שלא זה לא במסלול.

ופתאום ארמונות פוזננסקי מתעוותים להם לחלמנו ואני בקושי יכולה לנשום.

אני מספרת את הסיפור הקטן שלי לכל הסטודנטיות והצוות, וזה עצמו מחזק את הרב באופן סופי שאכן חלמנו זה המקום הנכון.

האוטובוס יוצא בזהירות מלודז' לעבר חלמנו, פניית פרסה זהירה והוא על הכביש בחזרה. הדם רץ לי בגוף, שוצף, סוער ולא נרגע. נסיעה קצרה, האוטובוס נעצר. המועקה בתוכי גוברת מאוד ואני יורדת ברגליים כושלות.

מה אני הולכת לפגוש כאן?!

המראה מדכא, זו האמת. יריעות פלסטיק מתוחות על האדמה, קוברות מתחתיהן חלקי גופות ועצמות. יסודות מופצצים ובורות פעורים ומבעיתים. זה מה שנשאר מגיא ההריגה הגדול הזה. אני אומרת פרקי תהילים על האדמה. שקט כבד משתרר... הרב מדבר... הכינור מנגן... כולן שרות משהו... בוכות... מתרגשות... איזה סוף מלא דמעות למסע. זהו, חוזרים לאוטובוס. אני מסתובבת, שוקלת טון וחצי ומרגישה שלא היה לי מקום להניח את כל מה שסחבתי בתוכי.

רגע לפני המדרגות שואלת אותי שקד: "חנה, איך אמרת שקוראים לפרבר ההוא ממנו הם באו?"

"פביאניץ", אני אומרת.

"פביאניץ?" ניצתות לה העיניים, "בואי תראי משהו". אני הולכת אחריה. מאחורי קיר גדול חקוק שלט מתכת שחור שאותיות עבריות ופולניות צרובות בו.

אני לא מאמינה. המילים מכות בי בכל הכוח ואני מתחילה לבכות:

"לזכר יהודי עיר פאביאניץ

שנרצחו במקום זה ועצמותיהם קבורים בקבר אחים

כבוד לזכרם! יוצאי פאביאניץ. מאי 1942"

הבנות הולכות אחרינו בשתיקה. המומות מן הגילוי ומן ההשגחה הפרטית המופלאה.

"את מצאת אותם..." הן אומרות, נוגעות בדבר האמיתי שקורה מול עיניהן, "את פשוט מצאת אותם..."

בסוף אני מוציאה מצלמה. 'הנה אמא', אני חושבת לעצמי ולא אומרת כלום. 'הנה המתנה שהבטחתי. אלוקים שלח לי אותה בלי שידעתי אפילו'[5].

פרק נ"ח

לעלות לארץ מפולין

היום חוזרים הביתה. הבנות אורזות מזוודות ומבקשות להצטלם בתמונות פרידה.

שקד חוזרת אל הכלב שלה, ויעל אל הבית הגדול ברחובות. אילנית תחזור אל הזיכרון של הסבתא ניצולת השואה ושיר אל הילדים.

החיים ממשיכים מכאן מאותה נקודה, וכולן עולות באותה תחנה ממנה ירדו. הרכבת תאסוף אותן שוב, אבל הן כבר אחרות.

מבחוץ הכל אותו דבר, הג'ינס, הצעיף הצבעוני. החיוך והשיער הארוך. אבל מבפנים כל אחת נסעה לאיזה עומק חדש ומשם כבר החיים לא יכולים להיות אותו דבר.

מסביבי יש קיטבגים בכל הגדלים, צחוק וחיבוקים ותחושה של רגעים אחרונים. סטודנטיות מכל הארץ הפכו להיות חבורה אחת שמצלמת תמונות בהבזקים ומלאת הבטחות לשמור על קשר.

משהו חדש נולד כאן באוויר הקר של פולין. מחשבות חדשות נולדו ומחשבות אחרות מתו. דם חדש פועם כאן.

טניה ניגשת אלי. מזוודת ענק בידה האחת ותרמיל בשנייה. היא מניחה את שניהם על הכביש לצד האוטובוס ושואלת אותי: "איך זה שחוזרים ככה?"

"ככה מה?" אני שואלת.

"ככה", היא עונה. העיניים הכחולות אפורות שלה נוצצות יותר מתמיד והשיער החלק והבהיר עף קדימה בהתרגשות, "ככה, אחרי כל מה שהיה ודיברנו, שבכינו והתחברנו והרגשנו, ככה, לקום וללכת ולהיפרד? אני לא יודעת איך עושים את זה".

האמת שנראה שאף אחד מסביבי לא יודע, וכולנו קצת המומות מן הרגע הזה שהגיע ובו צריך לקום ולחזור אל כל שהשארנו מרחק שנות אור מאחורינו.

המדריכה הבטיחה שבת גיבוש בעוד כמה שבועות, וזה מצליח קצת מאוד להרגיע אותנו.

אתמול בלילה היה מין סימפוזיון גדוש דמעות והתרגשות. טניה דווקא ביקשה לדבר ראשונה.

היא אמרה: "אולי לא תאמינו. אבל השבוע הזה עליתי סוף סוף לארץ.

הפעם הראשונה שעליתי לארץ היה כשהייתי ילדה בת שתים עשרה שההורים שלי החליטו שלא טוב להיות יהודים במולודובה, וארץ ישראל מחכה להם, ולכן הם ארזו את עצמם, שמו גם אותי לצידם, כמו עוד חפץ במזוודה, ועלו להם לארץ המעצבנת הזאת, עם השפה שלא מבינים בה מילה. הילדים הלא מחונכים, המורות הלא משתלטות והחדר הקטן והצפוף שלי שלא ניסה אפילו לפצות אותי על החדר היפה שעזבתי לא מזמן.

שנאתי הכל. הכל היה רע. למה הביאו אותי לכאן בכלל? מה היה חסר לי במולדובה עם קטיה, החברה הכי טובה, וכל קבוצת הטניס שלי? הייתי תלמידה טובה בחו"ל, אחת שמקובלת בחברה ואוהבים אותה. נבחרתי כל שנה מחדש לוועד כיתה והיינו חבורה מגובשת שחוגגת יומולדת וכאלה. ובארץ הייתי עולה חדשה, עם מבטא דביק, לימודים קשים וחברה שאי אפשר להסתגל אליה. למה ההורים שלי עשו לי את זה? מה אכפת מהארץ ישראל הזאת ומכל היהודים שגרים כאן? מה בכלל יהודי בי?! מה אני אשמה שהם נזכרו שאיכשהו בדי. אן. איי. שלהם יש משהו יהודי. לא רציתי ולא שאלו אותי, העלו אותי על מטוס ואמרו לי 'וולקאם לארץ ישראל!'

הגוף שלי היה כאן. אבל אני עצמי הייתי במולדובה. לא עליתי לארץ, עוד לא.

ועכשיו עליתי!"

טניה מסמיקה. מה שעושה אותה חמודה אפילו יותר.

"בשבוע שהייתי כאן, עם כל הסיפורים של הרבנים, של המדריכות ושל חנה, הבנתי למי אני שייכת בעצם, למה אני קשורה, מי העם שלי ומה אני נושאת על הגב שלי, כנציגה לקבוצת העילית הזאת.

ופתאום אני מרגישה שהעם הזה מתאים לי. העם הנרדף והמושפל הזה שכל הגויים רוצים להרוג אותו, כי הם לא יכולים לשאת את העוצמות והכוח שלו. העם הזה שיודע להישאר חזק כל כך גם כשמנסים לשבור אותו בכל הדרכים. שממשיך לצום גם כשהוא גווע מרעב, ושמניח תפילין גם כשרואים את העשן של המשרפות. העם הזה מתאים לי, השליחות שלו מדהימה אותי, האתגר להיות יהודי הוא משהו חדש בשבילי ואני רוצה להיות חלק מכל זה.

אני עולה היום לארץ... אני מוכנה לעשות עליה... מוכנה להיות יהודייה!"

היו מחיאות כפיים וחיבוקים, טניה בכתה קצת וכולנו היינו איתה.

אחר כך דיברו עוד בנות, סיפרו קצת סיפורים אישיים. רותם דיברה על הכשרות, סיפרה על הסנדוויץ' מתחנת הדלק.

"ההורים שלי חילוניים, אבל סבתא שלי עוד הדליקה נרות לשבת. הם עלו מעירק אחרי ההשכלה וכבר לא שמרו הרבה ולא נתנו לדברים חשיבות. בבית שמרנו קצת כשרות, אבל אני התנערתי גם מזה. זה היה נידמה לי ארכאי, מיותר, משהו שלא היה להורים שלי מספיק אומץ כדי להתפטר ממנו, למרות שהם עצמם אקדמאיים ומשכילים. אחרי הסיפורים של כולם, כאן הרגשתי שאי אפשר על האדמה הזאת לגעת באוכל שהוא לא כשר. דוד של חנה היה ילד קטן ולא נגע בנקניק לא כשר בגטו לודז', עם כל הרעב. ואני, כמעט בת עשרים וחמש, שבעה, רגועה ויהודייה בדיוק כמותם, יכולה לחלל את הזיכרון שלהם ושל כולם כל כך בקלות?! לבגוד בברית הזאת שיש בינינו היהודים לבין האלוקים? אני לא יכולתי, הלוואי ואוכל להמשיך לעמוד בזה... תתפללו עלי..."

הייתה גם יעל. היא סיפרה שברגע שראתה אותי עלה בה הכעס. "רציתי שיביאו לנו ניצול שואה מקומט עם קול רועד ומספר על הזרוע, מישהו שיצביע ויגיד: 'כאן הייתי!' וכולנו נבכה איתו. ופתאום מגיעה לי איזו גברת מטופחת עם חיוך של מיליון דולר והיא מספרת שהיא דור שני ויש לה אין סוף סיפורים נשגבים.

לא רציתי סיפורים נשגבים. רציתי לחוות סוג של דיכאון עמוק, עם בכי שלא מפסיקים וצער שאתה מרגיש אותו חותך בלב. רציתי להרגיש וחשבתי שרק השביל של הזוועה מוביל לשם. בסוף הרגשתי, דווקא עם סיפורי האור של חנה, הרגשתי את הלב שלי אפילו יותר".

הרבה זמן נמשכו הדיבורים והדמעות. דלתות שאף אחד לא הכיר נפתחו ומילים שלא חשבו שיש, נאמרו. סיפורים שקיבלו פתאום סוף אחר ואור חדש שנגה על כולנו.

הלכנו לישון בסוף. אבל מי באמת יכול להירדם?!

פרק נ"ט

חרצנים על המדרכה

שוב אנחנו בוורשה, בדרך לשדה התעופה. העיר הגדולה והמיתממת, עם שלטי הפרסומת הגדולים והכבישים הרחבים וכל האותיות באנגלית, בדרך אל שדה התעופה.

הכבישים חדשים וחלקים והרחובות נוצצים ויפים. חנויות, אנשים, חלונות ראווה וחשמליות. ושוב עולה בי הכעס הגדול על השקט הנורא הזה שקבר מאחוריו כל כך הרבה דמעות ובכי. כל כך הרבה אש ועשן, ועכשיו כאילו כלום, כי אין יהודים בוורשה, אין יהודים בכלל, אבל הפולנים ממשיכים לחייך.

"וורשה יפה", אומרת יעל לידי.

"לא הייתי נסחפת", אומרת לה טניה, "אולי היא מודרנית, אבל יופי זה לא הצד החזק שלה".

"אין ויכוח על זה שהיא נקיה", אומרת שקד.

"ולישראלים זה בולט מאוד", צוחקת אפרת.

"אני מעדיפה להיות ישראלית ולחיות בתל אביב עם עטיפות של קרטיבים על הרצפה ונהגים שצופרים ובאסטות על המדרכה, מלהיות פולניה עם חיוך פלסטיק ולב של אפס מעלות", אומרת יעל.

אני נזכרת פתאום במשהו, כמו חלון קטן שנפתח לי, איפה זה היה, בוורשה? בקרקוב? אני מתקשה להיזכר, אבל מרגישה פתאום את מה שיעל אומרת. הניקיון המרגיז והקר הזה. השקט הזה שמסתיר את כל הרעש. והשלווה, כאילו כלום לא היה כאן.

זה היה במסע הקודם שלי לפולין. אני ואחיותי עומדות מול הר של דובדבנים, פולניה מוכרת דובדבנים לתוך שקיות נייר חומות בכמה זלוטים. הערמה יפה והדובדבנים נוצצים כמו משחו אותם בלַכָּה.

ואבא מתלהב. "הא!" הוא אומר, "בואו נקנה דובדבנים, זה בדיוק מה שהיינו אוכלים, דובדבנים בתוך שמנת". ופתאום יש לו הבזק בעיניים והוא חוזר להיות ילד קטן בקרקוב, היכן שאמא שלו מוזגת לו בצלחת פורצלן שמנת מכד זכוכית מעל הדובדבנים. והוא ילד קטן ומאושר מה'חיידר'.

אבא מיהר לקנות את הדובדבנים והם היו באמת טעימים. פתאום תופסת אותי צילי בשקט, מנצלת את הרגע שההורים מדברים עם מישהי בפולנית, ואומרת: "איכס. אני לא יכולה לסבול את הפולנים האלה, עם השקט הצבוע שלהם והמדרכות הנקיות האלה, וכל האנטישמיות שנשארה כאן".

בהברקה של רגע היא מניחה את החרצנים הקטנים על הכביש. "בואי לא נשאיר להם מדרכה נקיה". היא אומרת לי ולאסתי. גם אני מניחה, מוודאת שאבא ואמא לא רואים, ומרגישה איך החרצנים הקטנטנים והילדותיים על המדרכה אמרו משהו. לא נקמה, ולא ענישה ולא כלום, הם רק אמרו את מה שלא יכולנו לסבול.

אני מספרת על זה לבנות. "יש באיזה מקום כמה חרצנים של דובדבנים. חפשו אותם! הם שלנו!"

"אז למה לא סיפרת?" תוקעת בי יעל זוג עיניים שחורות.

"לא סיפרתי?! על מה?! שהשארתי חרצנים?!"

"לא. שנסעת כבר לפולין".

"נכון. לא סיפרתי".

"והיה נראה שעכשיו זה המסע הראשון שלך".

"נכון. עכשיו היה המסע הראשון שלי, למרות שכבר הייתי בפולין".

"טוב", מתרווחת הילדונת בת העשרים ושבע, "אז עכשיו תספרי הכל מהתחלה. איך נוסעים לפולין ולא נמצאים בה במסע. קדימה!" היא תולשת את האוזנייה שנותרה לה באוזן השנייה ותולה בי עיניים גדולות.

פרק ס'

המסע שלא נסע

אבא ואמא לא השאירו חרצנים על המדרכה של פולין.

אבא היה קופץ קפיצות גדולות ומכוונות על פני הבורות האפלים של חייו. ישר אל כל הדברים היפים שהיו לו. הבית והמשפחה הגדולה בקרקוב, המאכלים הפולניים והחברים שנשארו איתו ללמוד עד מאוחר. אמא לא זכרה הרבה. היא הייתה כל כך צעירה כשהכל התהפך עליה והמאורעות היו כל כך בלתי נסבלים, עד שתהתה לפעמים בכאב, האם באמת הייתה לה משפחה רגילה עם הורים ואחים והכל? עם ארוחת בוקר וחלב חם ואמא שממתינה במטבח בשובה מבית הספר ותפוחים מסוכרים שמניחים בארון ומחלקים לכבוד שבת? היא ידעה שכל אלה אכן היו, אבל הם נותרו תמיד דהויים ומטושטשים עד שהייתה השאלה נפלטת ממנה בכאב גדול מידי פעם.

ויום אחד, אחרי שכבר ידעתי הכל ושמעתי הכל ושוב לא היה וילון באמצע הבית, החלטתי שהבשיל הזמן והמקום, צריך לקום ולנסוע לפולין. 

אבא ואמא הנידו בראשם, הם היו מסופקים לגבי מסע שכזה. האם באמת יש להם כוח לשוב ולפגוש את הדרגשים שהם ישנו בהם? את היערות שהם חלפו על פניהם ואת המרצפות שעמדו עליהן בשעות המסדר האיומות?

אני תכננתי וחיפשתי תאריך מתאים, כזה שאף אחד לא מתחתן בו, לא צריך ללדת ואין לו תינוק קטן שמוכרח ללוות אותו בכל אשר יפנה. דפדפתי הלוך ושוב בלוח השנה, תוהה אם יש תאריך שעדיין לא כתוב על הדפים, ובחסד אלוקים עלי - מצאתי.

וככה, יום קיץ ערפילי אחד, מצאנו את עצמנו מסיעים את מזוודות הגלגלים שלנו בשקט מופתי, על אדמת פולין, כאילו חוששות לשבור משהו באוויר. היו שם ההורים, בעלי ואני, נחמיה בני ואשתו חיה מוינה, אחותי צילי ובנה, אחותי אסתי, ובני הדודים לבית פינקוסביץ - אברהם מרדכי [6]ואחותו בלומה מאנטוורפן.

אבא ואמא חזרו לפולין, אל הילדות שלהם. מצאנו את עצמנו בצד, מתלווים בזהירות אל כל פיסות החיים שלא הכרנו, מבינים פתאום עד כמה רחוקים אנחנו מעולמם. אבא דיבר פולנית, גם אמא דיברה פולנית, ופתאום, לראשונה בחיינו, שבנו להיות ילדים קטנים השואלים בכל רגע: "אבא, מה הוא אמר?!"

כשהיינו ילדים, מעולם לא עלתה השאלה הזאת. תמיד היו אלה ההורים, דוברי הפולנית, ששאלו אותנו, במבוכה קלה של אנשים שהילדים שלהם משיגים אותם: "מה הוא אמר, הפקיד, בצרפתית?"

היינו ביורדונוב, עיירת הנופש במרומי הקרפטים. אבא היה שם עם ה'חיידר' שלו במסגרת של מחנה הקיץ שהתקיים בהרים, חודשים ספורים טרם התלקחה האש וכילתה את כולם בעשן ובחרי אף. אבל אז מי חלם בכלל? הם היו קבוצת ילדים, ספק נערים, שקמו כל בוקר אל האוויר הקריר משהו ביורדונוב ולגמו מן החיים את כוס האושר היומית. שדומה היה שלא תסתיים לעולם...

היה קשה לאתר את הבתים. פולין זזה קדימה במהירות ובמקום בתי העץ הנוסטלגיים בעיירות, קמים ועולים בתי אבן יפים וחדשים, ובתי העץ הופכים להיות החצר האחורית והמחסנים. אבל אבא, כמו נכנסה בו רוח עלומים, לא התעייף מלשוחח פולנית עם כל מי שהיה מוכן, ולשמוע ממנו איפה היה הבית של יאצ'ק או סטאשק ומה קרה עם הגברת הפולניה, זו שהיו באים לחלוב אצלה 'חלב ישראל'[7].

עשרים שנה קודם הוא היה כבר היה שם, במסגרת נסיעתו עם 'אגודת ישראל', פגש בקשישה והזכיר לה נשכחות. אפילו את שם הפרה שלה הוא זכר - 'קראסולה'.

הקשישה נדהמה. אחוזת התרגשות היא נבלעה בביתה, מחפשת משהו להעניק לילד הקטן מפעם שזוכר אפילו את הפרה שלה. היא שבה משם מתנצלת ובידה מעט ביצים, אוצר פז בימי הקומוניזם ההם. אבל עכשיו לא היה קומוניזם, ופולין המתחדשת מחקה את פולין ההיא, הנוסטלגית. בסוף נמצא הבית. הזקנה כבר עזבה את העולם, אבל ילדיה, הם החליפו מילים בפולנית מהירה עם אבא. בטח, הם זוכרים אותו, אמא הביאה לו ביצים. נכון? כמה שהיא התרגשה לראות אותו...

 בקרקוב אבא שכר לנו כרכרה תיירותית בכמה זלוטים, וכשרצה הפולני להתחיל להסביר באנגלית על העיר, ביקש ממנו אבא את המושב והתפקיד. הוא פיטר את המדריך והתחיל לספר לנו באידיש חמה על העיר שלו, על המשפחה שלו, על החברים ועל ה'שול'... אבא הכיר כל פינה וכל בית. כאן היינו קונים חלב ופה היינו יוצאים בימות החורף להחליק בשלג, כאן הייתה החנות של השכן שלנו, ופה... פה היינו חוזרים הביתה בשעת ערב מאוחרת, אחרי שעות רבות של לימוד תורה.

אחר כך נכנסנו לבית המלון, מבנה רגיל עם אולם קבלה הכי סטנדרטי שיש, אבל אבא היה כמעט היסטרי. הוא נכנס ויצא, התבונן בכניסה ובחן את המדרכה ושוב נכנס ושוב יצא. "מה קרה?!" נבהלנו.

כאן, אבא כמעט לא יכול היה לדבר. "כאן ממש הייתה החנות שלנו... על המקום הזה מכרנו את הפירות האקזוטיים היוקרתיים... הם בנו את המלון על החנות..."

פנינו אל פקידת הקבלה. האם היא יודעת משהו על המלון? מתי בנו אותו ומה היה כאן קודם? פשוט זו הייתה החנות של ההורים שלו...

הפקידה הפולניה הצעירה נבהלה. "הו לא!" היא ענתה, "אני באמת לא עשיתי כלום..."

למחרת הלכנו לראות את הבית של אבא. נכנסו אל הבניין שנותר על תילו. עלינו על המדרגות שאבא היה מקפץ אותן שתיים שתיים כילד של 'חיידר' והצצנו על תיבות הדואר. הכל נשאר כשהיה, אפילו דלת הכניסה הנאה, אבל פנימה לא נכנסנו. הפולני סרב. ברק של פחד בעיניו.

"רק לראות", ביקשנו, "זה היה הבית של אבא".

הפולני הפך מאיים משהו. "לא!" הוא אמר, "אי אפשר להיכנס!"

נשארנו בחוץ. יורדים שוב את המדרגות שאבא ירד בהם ומרגישים שוב איך נלקח גם מאיתנו הבית הזה, הבית של אבא.

אבא נסע איתנו לְגור. גור שהתלקחה בתוכו כמו אש ולא כבתה מעולם, גם ברגעי הקור הגדול באושוויץ, גור שהייתה לו אבא ואמא וחברים ונתנה לו את הכוח להמשיך להיות יהודי חסידי למרות הכל. "כאן", הוא אמר, מצביע על הכביש השומם בעיירה המנומנמת, "כאן היה הכביש שחור מחסידים ונסע מאליו מתחת לרגליים שלהם. הרכבת הייתה מלאה כל כך, עד שאנשים היו נתפסים על הדלתות מבחוץ ונוסעים באוויר על כנפי האהבה והתשוקה לרבי. והשוטרים הפולנים היו פוכרים ידיים בייאוש, כי מה נותר לעשות עוד עם היהודים שנוסעים אל ה'ראבין'.

היינו גם בבית המדרש הגדול שעמד שקט כמו כל הבתים הרדומים מסביב. "כאן", הוא נגע במסגרת החלון, "היינו מטפסים אחד על השני נקשרים עם הגרטלך[8] לעמודים, כדי לזכות לראות את פניו של ה'רֶבֶּה' אפילו לכמה שניות".

אבא חזר וחי את הימים הנשגבים ההם, את ההתרגשות המלהטת ואת כל האהבה הגדולה מלאת הנעורים שהייתה לו. הוא הצביע על המקום בו היה עומד בחוץ, מקשיב לתפילתו של ה'רֶבֶּה', ומתמזג עם קולו העצום והמתלהט של ההמון הגדול. "כאן היה יושב ה'רֶבֶּה', מכאן היה נכנס וכאן היה מתפלל. אבא הראה על המרצפות המדויקות, הוא חזר להיות חסיד גור של לפני המלחמה.

בטרנוב ראינו את כל מקומות המסתור. את שער בית החרושת שבו נמלט אבא מן האקציה, עם השוטר היהודי בפתח, את החנות של הצבע עם המרתף בראש השנה. אבא הצביע ורעד, הוא אמר: "כאן ניצלתי, וכאן קיבלתי את חיי במתנה". בעלי אמר לו: "אתה יכול לברך!" והוא ברך: "ברוך... שעשה לי נס במקום הזה", 'בשם ומלכות'[9] ובדמעות.

ליער הילדים הגענו בדיוק ביום האקציה, יום הקדיש המשוער של הוריו. אבא חיפש לומר קדיש אבל לא היה לנו מנין. הכל ריחף באוויר והתערבל לנו בתוך השקט של העצים. אבא ואמא שלו, צרחות קריאות 'שמע ישראל' וטרטור מכונות היריה. השארנו שם דמעות ופרקי תהילים וניסינו לחזור. אבל משהו בתוכנו נשאר שם, ממאן להתנחם.

כשהגענו למיידנק עלה השקט והחניק את הזכרונות והפטפוטים, אנחנו הלכנו על קצות האצבעות. חוששים לדבר ולהגיב ונושמים אך בקושי. נדמה שהזכרונות היו כל כך מוחשיים במקומות הללו, עד שהיה אפשר למשש אותם באוויר שסביבנו. חששנו לאמא ולאבא, פחדנו להכאיב או לפצוע, להיכנס היכן שאין רשות ולומר את המילה הלא מתאימה. הכל היה כל כך בלתי נתפס, עד שלא היה מקום למילים. אז שתקנו, חנקנו את המראות בתוכנו פנימה, אף קריאה לא עלתה מתוכנו, אף בכי, אף שאלה. אמא נכנסה ומיד יצאה, אמרה שהיא לא יכולה ואבא נשאר בחוץ.

זה היה המקום הטוב ביותר לדממה והיא לא התבקשה לפנות את מקומה עד קץ המסע בפולין. לאושוויץ הם לא הגיעו, זה היה מעבר ליכולת.

חזרתי הביתה. מרוקנת מזוודות, מחלקת מתנות ויודעת שיש משהו שנותר דחוס בתוכי עד למעלה. כל הדמעות שלא בכיתי הצטופפו שם, מענות אותי, מכאיבות לי ודוחקות בי כל כך, עד שיכולתי להרגיש אותן בעומק הנשמה.

כל הדמעות על מה שראיתי היטב, על מה שראיתי בחטף, ועל מה שלא הרשיתי לעצמי לראות. כל הרגעים הללו שהזזתי את הראש מהר מדי ושתקתי חזק מדי ושיקרתי את עצמי שכאילו לא היה כאן כלום... כאילו. כל מה שניסה לבוא ולגעת בי, להתחבר איתי, להרגיש איתי ואמרתי לעצמי אלף פעם בדקה: "תיזהרי חנה! אל תעשי שטויות! אסור לבכות! אבא ואמא פה וצריך להגן עליהם". אז שתקתי, מרחתי חיוך של כאילו כלום והמשכתי הלאה.

אבל הדמעות המשיכו לחכות בתוכי וידעתי שיום יבוא ואצטרך לבכות את כולן.

הייתה חסרה רק פיסת חוט דקה כדי לחבר את המעגלים הללו שחיכו להיסגר. המעגלים של הסיפורים של אבא ואמא שהתחילו בקלטות המרצדות, שהמשיכו בכל המידע שאספתי ושהסתיימו בפתרון כל התעלומות מן הילדוּת שסובבו אותי. אבל פיסת החוט הזאת הייתה עלולה להביא אל השקט קולות רמים מדי. לכן לא השחלתי אותה ונתתי להכל להישאר ככה... פתוח... לא חם ולא קר... לא כאן ולא שם... תלוש... מסתובב... מחכה לרגע שבו אוכל לחזור לשם, להניח את כולי בתוך פולין, לנשום אותה עמוק, להרגיש אותה עד כאב ולבכות בלי הפסקה.

זה המסע הראשון שלי בפולין. הקודם היה רק ריחוף קל מסביב, רק עכשיו זכיתי לגעת.

אנחנו מגיעות אל שדה התעופה. גשם מעורב בשלג. מכניסות את המזוודות אל המסוע ומחכות בתור של הבידוק. הרמקולים מכריזים על טיסות בפולנית, ובעוד חצי שעה יוצאת זאת שלנו, הביתה.

פרק ס"א

שבת גיבוש ברובע

רק עברו חודשיים מן המסע, ואנחנו נפגשות שוב, שבת גיבוש ברובע.

אל השבת אנחנו מופיעים בהרכב מלא: אמא ואבא, בעלי ואני ובני הצעיר אהרן, מוטי בני, כלתי רותי והנכד הקטן שלי, יוסי, הנין של אבא ואמא.

סמטאות הרובע היהודי מלחשות לנו סודות בני אלפיים שנה, ורוח נעימה של תחילת קיץ מכניסה משהו מתרפק וכוסף ישר לתוך הלב. אבא ואמא מתרגשים מאוד, הם רואים בשבת הזאת זכות גדולה ומלאים שמחה פנימית כזאת... שלווה.

אנחנו מניחים את החפצים והמזוודות. ויוצאים לכוון בית הכנסת 'החורבה'. מישהו אמר שיש שם מעמד יוצא דופן של קריאת 'שיר השירים'. כל הילדים הקטנים מתאספים במרפסת ובאים לקבל פני שבת[10].

יוסי בא איתנו, חמוד, מגוהץ וממש נדבק לאבא - הסבא רבא שלו.

אני הולכת בין אמא לבין רותי ופתאום מישהי מחייכת מולנו. ואיכשהו זו לא יכולה להיות היא.

אבל זאת היא. ניגשת ישר אלי ומתחבקת איתי חיבוק שלא משאיר ספיקות. מירי! אבל איך?

מירי לבושה בשמלה כחולה אלגנטית. ובמקום פתח צוואר ושרוולים קצרים, יש לה חולצת בסיס שנראה לי שאפשר לקנות רק בגאולה... מירי?! מי היה מאמין?!

היא עדיין בלונדינית עם שיער ארוך, עיניים ירוקות צחקניות, מלאות בכל האופטימיות שהיא אספה בעולם. אבל שמלה הכי לא קשורה שיש.

מירי מהמסע הייתה כל כך חילונית בלבושה, גדושת בטחון עצמי וזקופת קומה, מהאלה שנראה שיצטרכו לעבור את הסמבטיון, עד שמשהו באמת יתחיל להשתנות בחיים החילוניים שלהם.

ועכשיו ככה... עם שמלה של סמינר... מי הריץ אותה את כל הדרך?!

לא היה זמן לדבר על זה. הזמנתי את מירי לשיחה אחרי הסעודה והזדרזתי לבית הכנסת.

התפילה הייתה מופלאה. בית הכנסת העתיק-חדש, שירת המלאכים של הילדים ואמא מצידי האחד ביחד עם רותי מן הצד השני. הרגשתי מתעטפת בשמלת הכלה הזוהרת של השבת.

אחרי התפילה ישבנו עם כל המשפחה באולם שצמוד ל'אש התורה'[11], דבוקים כמעט לכותל, עד שאבא שלי חזר ואמר בהשתאות, בלי הפסקה כמעט: "איזו זכות לאכול סעודת שבת ולראות את הכותל! איזו זכות להיות כאן עם כל המשפחה שלי! איזו זכות! מי היה מאמין אי פעם שאזכה לכל זה?!"

כשהסתיימה הסעודה המשפחתית שלנו, יצאנו לתוכנית 'עונג שבת' בחיק הסטודנטים. קבוצת הבנים שנסעה גם היא לפולין וישבה באולם נפרד לסעודות השבת. נכנסנו קצת באמצע ההרצאה של הרב נויגרשל, נבוכים להפריע ונבלעים בתוך עצמנו.

הרב נויגרשל מביט באבא ואומר: "מה אני מדבר? הנה לכם אחד שבא מ'שָׁם' תשאלו אותו בעצמו".

בסוף השיחה הם באמת ניגשים לאבא ואמא, רוצים כמעט למשש אותם, את האנשים שהיו שם במשך שש שנים שלמות, בשנים הכי יפות של הנערות, ועדיין נשאר להם כל כך הרבה חיוך של אמת בעיניים.

הם רצו לדעת, איך אבא דאג לתפילין, לשופר ולסוכה בתוך אושוויץ? איך יכול היה לחשוב על משלוח מנות בברגן בלזן? איך יכול להיות שנשארה בו אמונה בתוך כל זה? והאם אפשר למשש את זה עוד קצת?

העברית של אבא קצת מקרטעת והסטודנטים מתגלגלים עם שלהם במהירות של מאתיים קמ"ש, אבל אבא מבין. גם הסטודנטים מבינים, הם לא מדברים עברית, אלא שפה אחרת - שפת הלב.

ישבנו שם כמו בתוך חלום מעולם אחר. אבא בקפוטת השבת המבריקה, חבוש ב'ספודיק' – ה'שטריימל' הגוראי, במבטא האידישאי-בלגי, אמא בחיוך חם, זקופה ולבושה היטב, משיבה להם בעזרת התרגום שלי.

וכולם שמסרבים ללכת ורוצים להישאר עוד קצת בתוך מעגל האור הזה של ההורים, להרגיש שוב ושוב את התשובות ולשמוע אלף פעמים על החינוך, על הכוח ועל האמונה.

מאוחר בלילה, ישבתי על גדר אבן לחה מטל עם מירי, מנסה להבין איך באמת היא הגיעה אל השמלה הצנועה שלה.

"אני עברתי הרבה דברים בחיים שלי", היא אמרה, לוחשת את המילים אל ה'אוויר הרים צלול כיין'. "כן", אמרתי לה, "אני יודעת לפחות חלק".

הכרתי את הסיפור. היו לי כבר כמה שיחות איתה על המושבים של האוטובוסים בפולין. הסיפור שלה היה טראגי. הורים שנפטרים בחטף בזה אחר זה ומותירים אותה, צעירה מאוד, לגדל שני אחים קטנים באמצע כלום.

מירי אומרת: "הצלחתי לאסוף את עצמי ולהדביק הכל בחתיכה אחת בלי סימנים. הייתי באמת טיפוס חזק ואופטימי, ככה נולדתי. מתנה... מסוג המתנות שרק אחרי זמן מבינים למה קיבלו אותן. לא הייתי במשבר. להיפך. הרגשתי שהתמודדתי יפה מאוד. וכל הכבוד לי.

ואז הלכתי לשמוע שיעורים בקמפוס. הייתי כבר לקראת תואר שני בייעוץ חינוכי, לא נלחצתי מלשמוע והשיעורים היו נעימים מאוד, משוטטים רק בפאתי היהדות, נוגעים בעדינות כמו עיסוי הוליסטי של ידיים טובות מאוד. לא משהו שיגרום לך לאבד את הראש, רק לטעום, לדעת, להכיר.

לפולין נסעתי כמו חלק מהתוכנית. כשהייתי בתיכון לא הצטרפתי למסע לפולין. הוא היה נראה לי מדי משהו שעושים בו צחוקים ושופינג ולא מספיק רציני בשבילי. 'נפש יהודי' הציע מסע מסוג אחר ואני הצטרפתי אליו בשמחה. אולי", היא מחייכת בעיניים ירוקות וקצת מסמיקה, "אם הייתי יודעת לאן הוא יביא אותי בסוף, הייתי חושבת פעמיים...

ידעתי שיהיו רבנים שידברו על עניינים של יהדות. ידעתי שתהיי גם את, דוסית מוצהרת עם הסיפור של ההורים. 'זה בסדר', אמרתי לעצמי, 'מעניין אותי לשמוע'. אבל בסוף הכל נסע על כביש אחר לגמרי ממה שהכרתי. כבר לא יכולתי לעצור באמצע האוטוסטרדה, לא הייתה לי שום ברירה ומצאתי את עצמי עפה... עפה עד השמים.

הגעתי לפולין עם חברה טובה, ציפיתי שתהיה לי שם פינה של שקט ושאוכל לפגוש את עצמי, אבל באמת טסנו קדימה הרבה יותר מזה. קודם כל היינו רק בנות, אני רגילה להיות כל הזמן בחברה מעורבת, עם הרבה בלגן חיצוני פנימי, שצריך כל הזמן להיות מתחת למייקאפ ולדבר דיבורים מזויפים, תעשייה שלימה של רושם. ופתאום היינו רק בנות ושקט נקי נפל עלינו. את לא תביני מה זה..." היא צוחקת עלי קצת, "את רגילה בטח. אבל בשבילנו זה היה כאילו פינו לנו מלא מקום ריק.

אחר כך היו הרב והמדריכות ואת כמובן. סיפרתם סיפורים על גבורה יהודית שאף פעם לא יכולתי לחלום עליהם. פתאום הבנתי מהי אמונה, איזו עוצמה יש בדבר הזה, איך האנשים מחזיקים בה למרות שהם נמצאים במציאות הכי הזויה. סרט אימה מפלצתי... עולם מתהפך... ובכל זאת הם נאחזים באמונה בציפורניים... נשרטים... צועקים... בוכים... אבל לא מרפים. זה המם אותי.

הכל צעק מסביבי: 'תורה! חיים! משמעות!' לא פגשתי סבל או כאב שנשפכים בלי אף אחד שאוסף אותם. להיפך, בכל המקומות הייתה יד גדולה, אלוקית, שמחזיקה אותך ואומרת: 'אני כאן, ילדה. זה כואב, אבל אני כאן'.

בחדר במיידנק, ליד לוח האבן, שרנו 'אשת חיל'. היה שקט, המוזיקה ניגנה בצלילים רכים, הדלקנו נרות נשמה, שרנו ובכינו, בכינו ושרנו. זו הייתה אמירה שניסינו לומר לכל הנשים שנרצחו כאן, אמרנו להן: 'לא, זה לא מה שכולם חושבים. הגוף היה כאן על הלוח, אבל הנשמה נעלית מן הכל. הנשמה גדולה מזה, את הנשמה אף אחד לא יכול לקחת, היא נשארת תמיד טהורה אצל האלוקים".

באותם רגעים הייתי בעצמי אשה ששרים לה 'אשת חיל'. ומבטיחים לה שהנשמה גדולה מזה.

ככה היה כל המסע. חיינו את הסיפורים, הרגשנו את האנשים, צללנו לתוכם, יכולנו להחזיר להם מבט. הם היו נוכחים, אמיתיים.

וכל הזמן הייתה מוזיקה שלא נותנת לברוח, מנגינות שלא הכרתי, אבל הנשמה שלי הכירה מזמן ומילים שכנראה שמעתי איכשהו באיזה מקום בתת מודע. סיפורים מלאי עוצמה יהודית אותנטית, דמעות בקצה העין ותחושה חזקה של 'דז'ה-וו' כאילו כבר שמעתי את כל זה וידעתי הכל ורק עכשיו אני נזכרת...

מה זה הדבר הזה שתמיד היה בתוכי וידע הכל? מה התעורר פתאום? כן, הייתה מישהי שישבה בחושך ושתקה איזה עשרים ושבע שנים, ותוך שבוע אחד מותר להרגיש בה. להודות שהיא קיימת, לתת לה לאכול, להאיר עליה בפנס גדול. זו הייתה הנשמה שלי שהתחילה לרקוד בפנים. להגיד 'זו אני!' בגללי את מרגישה שהמילים והמנגינות מוכרות לך. ובא לך לבכות כל הזמן בלי לדעת למה. בגללי התרגשת כל כך מהשבת הראשונה שחווית, ורקדת ושרת מילים שאף פעם לא שמעת. זו אני. יקירתי. הנשמה שלך.

חזרתי הביתה וכבר לא יכולתי להיות מה שהייתי. כי הייתי אחרת, מירי עם נשמה, נשמה גדולה."

פרק ס"ב

מירי - הנפש ש'נפש' עשתה

החושך עוטף אותנו מכל הכיוונים. השעה מאוחרת ורק בודדים חולפים מידי פעם. העיניים של מירי מלאות דמעות ושלי גם. פנס רחוב עתיק שופך עלינו קצת אור ויש שקט של סמטאות מקומרות.

"את מבינה?" מירי אומרת, "תמיד חשבתי שהסיפור שלי ממלא את כל החללים בעולם. השבר, האובדן, ההתמודדות, ההצלחות של החיים אחר כך והתוצר של כל מה שאני. ופתאום הבנתי שהסיפור האישי שלי לא רלוונטי. יש מסע ענק שהעם הזה עובר ואני חלק ממנו - מהמסע ומהעם. יש רצף היסטורי לעם הזה, עם תפקידים מוגדרים, מטרות יעד ותחנות ביניים.

ואני מה?! מה השאיר לי הבימאי בטקסט? פתאום הבנתי כמה אני קטנה, כמה האמירה שלי חוצפנית וחסרת ענווה. מי אני לנסות לומר משהו נגד האמירה האדירה הזאת של עם ישראל? איך אפשר לקום ולבעוט בכל מה שאתה. כן, מה שאני, בין אם אני רוצה ובין אם לא, בייעוד הכי בסיסי, בתפקיד הכי אלוקי.

זו הייתה חתיכת עבודה פנימית, חנה, אני כבר כמעט בת שלושים, עוד רגע מסיימת תואר שני, עובדת, מצליחה, פופולרית ומרגישה טוב עם עצמי. ופתאום לקחת הכל לצד ולהגיד: 'מירי, מישהו גדול יותר מנתב לך דרך. תקשיבי רגע, את יהודייה, את מוכרחה להגיע ליעד. זה הסיפור האמיתי שלך ואם את לא תקיימי אותו, הוא לא יתקיים...

'בורא עולם', אמרתי לו, כשנגררתי עם המזוודה על המרצפות המבריקות בטרמינל, 'קראת לי, אני יודעת, שמעתי את הקריאה כמו "צו שמונה" בתחילתה של מלחמה. הרגשתי אותה בכל הגוף ואני רוצה לענות. לא מוכנה להיעלם חזרה לתוך המחילות התת קרקעיות שהייתי בהן, בלי אור ובלי אוויר ועוד חשבתי שזה כל העולם.

רוצה לענות לך. אבל איך?!

רציתי תשובה חזקה, שלא תתן לי לברוח לצדדים, שתחייב אותי. הייתי גם קצת מסונוורת, אני מודה. לא כל יום אני פוגשת אלוקים בחיים שלי, בכל זאת'.

רציתי להתחיל קצת מהאמצע והחלטתי על השמלות. הג'ינס האחרון שלבשתי היה בטרמינל. ומאז אני מנויה רק על שמלות. שבועיים אחר כך כבר נרשמתי למדרשה", היא מטילה את כל הפצצות בלי לתת לי לנשום. "אני כבר חודש וחצי ב'נתיב בינה' והנשמה שלי לא מפסיקה לרקוד מאז".

ישבנו ככה בשקט עוד כמה רגעים, טובעות בתוך כל מה שנאמר ומרגישות אחת את השניה.

אחר כך הענקתי לה נשיקה. איחלתי לה 'לילה טוב' ו'שבת שלום', וכנראה משהו במבט שלי גרם לה לצחוק ולהגיד : "הי! חנה! אל תיקחי אותי קשה. אני עדיין רחוקה מתחת לכל השמלות האלה, אבל יש לי כיוונים חדשים והרגשה פנימית שאני הולכת להגיע רחוק."

"לילה טוב, מתוקה, שבת שלום!"

בבוקר מחכות לנו כל הבנות. הן הגיעו כבר ביום שישי בצהריים, אבל מלבד מירי לא ממש פגשתי בהן. עכשיו נלך להיות איתן.

אחרי התפילה בכותל, הסעודה המשפחתית וסיפור הפרשה של יוסי הקטן, יצאנו.

בשבת בבוקר אין את הקסם של הלילה, אבל יש עליצות שבתית טבעית, עם ריח של חמין מהפלטה, וזמן של עצמך.

כל הבנות בולעות בעיניים את ההורים שלי, אני כמעט רואה את גלגלי המוח שלהן מסתובבים. אחרי כל הסיפורים שסיפרתי להן וכל התיאורים, הדמעות והשירים, הן בוחנות אותם ביראת כבוד ואומרות מין 'וואו' כזה. הנה ההורים של חנה בגודל אמיתי.

הרב שהיה איתנו במסע, קם לדבר. בינתיים אני מתבוננת בכולן. מזהה את בעלה של יעל (באמת? היא הצליחה לסחוב אותו? או שהוא סתם בא להשגיח עליה?[12]), את מירי עם השמלה מאתמול, את רותם שקורצת לי בגניבה, את טניה, רצינית כזאת, מקשיבה, ואת כל השאר, נפלאות אחת אחת. כמעט חמישים בנות שבאו. מחיאות כפיים.

אחר כך הרב סיפר על קרבת השם שהייתה לאלה ששרדו את השואה. הוא מתלהט והשיחה עולה אוקטבה. כשהאדמו"ר מסאטמר, ר' יואליש זצוק"ל, עמד לעקור לארצות הברית, צבאו עליו החסידים ולא הניחו לו. "רֶבֶּה!" הם בכו, "איך נישאר כאן לבד? מי ייתן לנו ברכות?" האדמו"ר הביט בהם ואמר: "ברכות?! חפשו מישהו שמניח תפילין עם מספר על היד, ממנו תבקשו ברכות, הברכות שלו מתקיימות!"

ופתאום, חשמל עובר בחדר, הרב זורק מבט באבא, מתרגש ואומר לכולם: "יש כאן מישהו כזה, עם מספר על היד, זוהי ההזדמנות הכי גדולה של החיים שלכן, בואנה לבקש ברכות".

 שקט משתרר עם סיום השיחה. הבנות רציניות מאוד ואני תוהה לאן כל זה הולך. אבל הן, תינוקות של קדושה, לא אכפת להן שום דבר, הרב אמר מספר על היד, הרב אמר ברכות מתקבלות, אז מה אם הן אקדמאיות משכילות? למי אין נשמה?

תור ארוך משתרך אחרי המקום של אבא. אחת אחת הן מבקשות ברכות, ואבא, התגלמות הענווה והטוב, לא יודע מאיפה כל זה נפל עליו, אבל מוכן לתת כל מה שהוא רק יכול. והוא מברך כל אחת מהן, לאט... בנחת... עם מילים מהלב ומהנשמה, עם חיוך מאיר, כמו שהוא היה מברך אותנו. הילדות שלו.

אני מתרחקת קצת לצד. זה רגע קדוש מידי בשביל להתערב, זה רגע של ניצוץ כזה שיוצא מלב אחד ונדלק בלב אחר. האם זוהי בעצם ברכה?

אבא נתן לכל אחת מילים שנחצבו מליבו ממש. לא היו אלה שבלונות מוכרות שחוקות, אלא ברכות מפורטות שהתקפל בהם כל הטוב שבעולם. והסטודנטיות שתקו בחרדת קודש וענו 'אמן' בעיניים מצועפות.

פרק ס"ג

אבא מנצח זיקוקים

 אחרי הברכות באות עוד שאלות. הבנות, צבריות וישירות, בוחרות את השאלות הקשות ויורות אותן בלי שום הכנה. רותי לצידי מתכווצת קצת ודווקא אבא ואמא רפויים, נינוחים, מסבירים הכל, שום דבר לא קשה מידי. אבא נשאל על החסידות, האם העובדה שהוא היה חסיד עזרה לו להתמודד?

אבא מספר בתשובה את סיפור הסוכרזית במשלוח המנות. שני יהודים אחרי שש שנות שואה, כדור סוכרזית מתגלגל על הקרקע, אופק בלי קצה, משלוח מנות עגום, אבל הם מברכים אחד את השני "שנזכה שנה הבאה לחגוג אצל הרבי".

זה כל מה שנשאר להם להיאחז בו. קטן כמו כדור סוכרזית, אבל כל התקווה שהייתה, כל הסיבה להמשיך לחיות, לזכות לפגוש שוב ברבי.

אבא עונה על האדמו"רים שניצלו. מה זה היה בשביל החסידים, לדעת שהם מתענים במחנות והרבי נמצא במקום מבטחים?

"זו הייתה תקווה", הוא עונה להם בפקחות של יהודי מבוגר שראה כבר כמה דברים בחייו...

"האדמו"רים היו מוכרחים להימלט. בכל מקרה הם לא יכלו להמשיך להנהיג את העם. תמונות של האדמו"ר מגור פורסמו בכל זרועות הצבא הנאצי, עוד טרם שהחלו המשלוחים. לקחת את הראש, לשבור את הרוח, לגרום לאנשים לאבד תקווה.

זו לא הייתה נטישת הספינה הטובעת, זו הייתה סירת ההצלה שהם הכינו לאלה שיזכו לקפוץ אל המים החופשיים.

הידיעה שהרב שלך חי, ושיהיה לך לאן לחזור, מחזיקה אותך, נותנת לך להבין שיהיו חיים אחרי המבול ושבאיזשהו מקום על פני הגלובוס יקום מחדש הבית שלך, הקהילה שלך והרבי שאהבת כל כך".

אבא נשאל אם היו לו שאלות. אם תהה היכן אלוקים? והוא מספר על שלוות ההשלמה בקרון הרכבת, על הפקדת הנפש בידי בורא עולם, ועל ציפיה דקה, לא מוכחשת, להיפגש עימו. לא היו לי שאלות, היו לי תשובות. לא שאלתי איפה האלוקים, ראיתי אותו, הוא היה לידי כל הזמן, שומר עלי באופן מופלא וכמו שהתבטא האדמו"ר הקדוש ר' אהרן מבעלזא זצוק"ל, שכל יהודי ששרד את השואה עמדו לצידו באופן קבוע שני מלאכים.

אני מתבוננת באבא שלי, מלאת גאווה ואהבה, מרגישה שוב ילדה קטנה שרוצה להתרפק בחיקו ומאמינה שהוא כל יכול. מנצח את כל הזיקוקים בשמים. אבא של היום כבר לא מגולח ואיש עסקים מן הבורסה, הוא חסיד מבוגר שעלה לארץ לאחר שחיתן את ילדיו והרגיש שנגמר לו מה לעשות בבלגיה. הוא תמיד חי שם על המים, לא מכה שורשים, גר בינתיים. אבא קנה לכולנו דירות בארץ ישראל, אבל לעצמו הייתה דירה שכורה, דירה אמיתית הוא יקנה רק בארץ ישראל.

הוא היה ציוני בעצמות. מאלה שרואים בניכר הנוח משהו זמני. כביש שצריך לחצות. ארץ ישראל היא הבית שלו. תמיד הייתה כזאת.

ודווקא כשהיה בגיל שאנשים משתקעים, מתרגלים למכולת לסמטת הרחוב ולבית הכנסת, רוכשים ידידים יקרים ומתקשים להתחיל מחדש, דווקא אז הוא קנה את הבית בבני ברק והתחיל לחיות באמת.

"יש לי כרטיס כניסה לגן עדן", הוא היה אומר, "כרטיס ממוספר על היד, של אח"מים.

אבל מה אעשה בגן עדן? כל הצדיקים ילמדו שם תורה, ואיך ארגיש? איזה מין גן עדן זה, אם אתה בא ולא יודע?" [13] אבא התחיל ללמוד. לא הסתפק בללמוד בנחת, בקצב של אנשים בגילו, להיפך, הוא היה מהאריות! מהכפירים הנוהמים! כאילו ממשיך מאותו ספסל שהיה צריך לחבוש בישיבת חכמי לובלין, והתוכנית ממשיכה כרגיל, בחור ישיבה בישיבת הדגל.

הוא קם כל בוקר כדי ללמוד, והלך לישון כדי ללמוד. הוא נשם כדי ללמוד, ופגש בנכדים ובנינים שלו, כדי ללמוד.

בצהריים, לאחר סיום 'סדר הבוקר'[14] הוא מתקשר לבעלי, משתף בסברות, בקושיות, בתירוצים, בכל מה שהתחדש: "מה אתה אומר על התירוץ שלי?" – "רבי עקיבא איגר אומר בדיוק כמו שאמרת אבל ה'קצות', הוא אומר כמוני". בעלי משיב ואבא מפריך או מקשה או שבע רצון. זו אינה שיחת נימוסין או החלפת מידע, זו שיחת חיים! עירנית, תוססת ומלאת אהבה לדבר היקר ביותר בחייו של אבא - התורה.

אם בעלי לא יענה, הוא לא יוכל לנוח בצהריים, לא כי הוא לא עייף, כי הוא לא מסוגל, התורה תופסת אותו.

לפני כמה חודשים סגרו ההורים שלי חופשה בים המלח, אחד המקומות האהובים על אבא מאוד, ועוד עם אמא... פסגת כל הדברים הטובים שלו. אבל כמה ימים לפני הנסיעה הוא ביקש אולי היא רוצה לצאת עם חברה או עם אחת הבנות? הוא רוצה מאוד וים המלח מתאים לו מכל הבחינות, אבל כל כך הרבה ימי לימוד ב'כולל', איך הוא יפסיד? מתי הוא ישלים אותם? לא נותרו לו הרבה ימים וכל יום שהלך לא יחזור. אז אולי... מה אמא אומרת?! אמא אמרה שכן. מים רבים לא יכולים לכבות אהבה, ואבא אהב את התורה יותר מכל המים של ים המלח.

אני מרגישה שאבא רץ, כמו בחוזה מכירה אינדיאני, שם היו האינדיאנים רצים את השטח שרצו לקנות ומסמנים אותו ברגליהם. מה שהספיקו עד שקיעת החמה - היה שלהם ומה שלא - לא. ואבא רץ, יש לו כרטיס כניסה לגן עדן. אבל יש גן עדן ויש גן עדן, חבל על הזמן, אפשר להספיק עוד שטח.

בבלגיה הוא השאיר על השולחן את מגבעת היהלומן שלו. יחד עם האמינות שהוא רכש, השם הטוב, וכל הקריירה שעמל עליה בעשר אצבעות. הוא השאיר שם גם את כל העסקנות בתור יו"ר 'אגודת ישראל' של אנטוורפן וחבר הוועד הפועל העולמי של 'אגודת ישראל', עבודה שנתן בעבורה את תמצית נשמתו למען הכלל. כששמעו בארץ שהעסקן מ'אגודת ישראל' עומד להגיע, ביקשו ממנו להשתלב כאן בעשיה הציבורית, אבל אבא רק חייך וסירב בשקט. לכאן באתי כדי ללמוד, יש הרבה אנשים שיכולים לפעול במקומי, אבל ללמוד במקומי - אף אחד לא יכול.

הבנות לא יודעות את כל זה. בשבילם הוא סבא טוב עם עברית עילגת, שמקשיב להן בסבלנות ומתרגם את המילים לפני שהוא עונה בחזרה. מישהו מלא ענווה ופשטות שאף אחד לא יכול לחלום עליו כמה כוח היה לו כשעמד בתור לתפילין, ואיך הכוח הזה נותר בו כדי לוותר על כל הזוהר של חו"ל לטובת רחוב צדדי בבני ברק, בית כנסת עם אנשים לא מוכרים, ותואר אלמוני של אברך מבוגר.

אבל הן מרגישות את הכוח הזה ונשענות עליו עכשיו, ממש כמו שהייתי עושה תמיד.

אבא שלי תמיד מנצח זיקוקים בשמים. הוא לא מתרגש מהם, הם לא מרשימים אותו, הוא תמיד מסתכל מֵעֵבֶר - אל השמים עצמם.

פרק ס"ד

אמא יכולה יותר

אמא יודעת עוד פחות עברית מאבא, אבל הנוכחות שלה מדברת בכל השפות. יש לה טאצ' של מלכת אנגליה עם נעימות של סבתא יהודיה מן ה'שטעטל'[15]. היא מחייכת אל כל הבנות שסביבה ואוהבת אותן, אהבה ממבט ראשון.

הן מבקשות מסר חזק. "גברת הורוביץ!" אומרת אפרת בהתרגשות "את אמיתית?!"

אני מתרגמת. אמא מחייכת.

"איך יכולת לסבול את כל הרעב והבדידות?!" הן מבקשות ממני לשאול אותה, "ילדה קטנה... לבד... שנים ארוכות שלא מסתיימות... מאיפה היה לך כוח?!"

אמא אומרת לי באידיש:

"נישט דו 'איך קען נישט'

עס איז נאר דא 'איך וויל נישט'

אין דר ריבונו של עולם זאל אינס נישט

אויספריווען וואס א מענטש קען..."

קשה לתרגם את המילים לעברית, בלי לאבד את החן של האימרה. אבל אני מנסה: "אל תאמר אני לא יכול כשאתה בעצם לא רוצה. ושהאלוקים לא ינסה אותך עד כמה אתה יכול..."

האדם יכול, אם הוא רוצה, כוחותיו עצומים, נמתחים עד השחקים. הקושי מביא את האדם למקומות שמעולם לא ידע שקיימים בו, אבל לא כדאי לבדוק את זה.

אני נזכרת ברופא השיניים בהולנד. לאמא היה טיפול מורכב מאוד והיא ישבה על הכיסא שבע שעות ברצף, בלי לזוז, בלי להוציא מהפה אף מילה. זה היה טיפול קשה וכואב, הרופא הההולנדי השתאה: "מאדאם הורוביץ", הוא אמר, "מותר להאנח לפעמים..."

"אה", אמרה לו אמא אחרי הטיפול, "זה כלום. זה לא כואב".

 אמא יודעת מה נקרא כואב.

אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל לא יכולה להימנע. השם ניסה אותה כמה האדם יכול, והאדם שבה היה יכול.

אמא בעצם הייתה אשה 'יכולה'. גם בשנים שבהן הייתה יכולה לנוח קצת, להתלבש יפה, להעסיק עוזרת, לצאת לחופש עם הילדים על החוף ולרהט את הבית היטב, היא לא נחה, אלא דרשה מעצמה יותר.

אני זוכרת את עצמי נגררת אחריה, קצת בחוסר ברירה אל מושב הזקנים היהודי. היא הייתה מאמצת לה קשישה בודדה ומתייחסת אליה כאל אמא. סוחטת לה מיץ, מביאה עוגה, מפטפטת ומשאירה תמונה יפה של הנכדים על השידה. שיתפנו פעולה בכל ההצגה. היינו באים להביא משהו או סתם לשאול מה נשמע, עד שהזקנה הייתה הולכת לעולמה ואז הייתה מאמצת זקנה חדשה.

אחר כך, כשעברתי לארץ, היא נחשפה אל דוחק שלא הכירה, משפחות אברכים ברוכות ילדים שמתקשות לממן את החיים. אמא התחילה לאסוף בגדים יפים מחברותיה הבלגיות, מהמותגים הצרפתיים הכי טובים. הכל היא לקחה, לבנים ומעילים, סנדלים וגרבונים, כל מה שנתנו לה יכול היה להועיל. היא הייתה מקפלת הכל באהבה, שייראה מכובד, שייתן הרגשה טובה, ואחר כך שולחת לי לארץ בחבילות גדולות ונפוחות עד שהפקיד בדואר של 'בית וגן' היה ממהר להתקשר אלי: "גברת רוטנברג! הגיעו חבילות מאמא שלך! בואי מהר לקחת, הן סותמות לי את הדואר..."[16]

הייתי אחר כך מחלקת את החבילות לפי מידות, אורזת ונותנת למשפחות. בגדים יפים עם טיקטים של 'פֶּטִי בַּטוֹ', שהיד של אמא שלי עברה עליהם באין סוף אהבה. מקבלי החבילות היו אומרים לי: "הבגדים מכניסים לנו אור הביתה".

והיו גם האורחים.

בלגיה היא לא תותחית גדולה ברפואה. אבל בשנים האחרונות היא התמחתה בהשתלות מכל הסוגים, וככה היו מגיעים מישראל אל המרכז הרפואי באנטוורפן. את החולים הייתה אמא מבקרת. היא לא ידעה עברית, ואף פעם לא הייתה דברנית גדולה, אבל הייתה מקשיבה.

אני זוכרת ששאלתי אותה מה היא עושה איתם, עם כל המשפחות והחולים, והיא הייתה עונה לי: "מקשיבה להם... אנשים צריכים שיקשיבו להם..."

לפעמים היו מגיעים בודדים בתפקיד של 'שליחות', לפעמים משפחות צעירות שבאות לנסות את מזלן בארץ השוקולד. אמא עזרה לכולם, בכל מה שיכלה. פעם אחת היא שמעה על משפחה שחסר לה ריהוט ומישהו אמר לה על בלגי שמחליף את שלו. אמא לא התבלבלה, היא עלתה במדרגות ובחנה את השולחן הסלוני הקטן, הוא היה נראה לה מתאים, משהו בינתיים. היא הרימה אותו בשתי ידיה והבהילה כהוגן את הבעלים, בלגי מעונב, שלא דמיין את אמא האצילית סוחבת שולחנות: "גברת הורוביץ", הוא אמר, "את לא מתכוונת לסחוב את זה..."

"לא! לא!" הרגיעה אותו אמא, "אני לא... הנהג מחכה לי בחוץ..." בהמשך הרחוב הייתה המשפחה הנצרכת ואמא העלתה את השולחן בשתי ידיים. "גברת הורוביץ!" הובכו האנשים המקבלים לאחר ששמחו מאוד והודו לה, "את לא סחבת את השולחן הזה לבד?!"

"לא! לא!" צחקה אמא, "הנהג הביא את זה לכאן". כמובן שלא היה שום נהג, אמא פשוט הייתה יכולה יותר.

לאחר שהסתיימו ימי ה'שבעה' על אחי מוטל, בנה היחיד והאהוב כל כך, היא מחתה את הדמעות, התלבשה יפה ובאה לבית החולים עם מגש מעוצב מלא פרלינים משובחים ומתנות קטנות. הצוות שהיה המום לפגוש את האשה היקרה והאצילית שבעה ימים לאחר מות בנה, בלע את המילים בתדהמה. אבל היא דיברה איתם, היא באה להודות לצוות שטיפל יפה כל כך ובמסירות רבה כל כך בבנה שנפטר.

גם היום. אני קופצת מידי פעם בערב שבת לבית בבני ברק. אמא לא צעירה ומשתדלת להימנע מסוכר, אבל השיש שלה מתפקע כל יום שישי משורת עוגות שמרים בקקאו. אמא מכינה אותם ותוך שעה לא נותרת לה כמעט פרוסה, הכל מחולק לכל מי שצריך. הכל... חצי פס, למשל, היא מעבירה לסנדלר מקצה הרחוב. פעם הוא תפר לה כיס חיצוני בתיק העור לטלפון הסלולארי, היא שילמה לו והוסיפה חצי פס שמרים. הסנדלר הודה לה, דמעות בעיניו ואלה נגעו בליבה של אמא. מאז היא מביאה לו חצי פס כל שבוע, זו עוגת השבת שלו. יש קשישות ואלמנות שאמא מבקרת פעם בשבוע, יש יולדות שאמא באה לראות מה העניינים. יש שלושה שיעורי תורה שהיא משתתפת בהם בקביעות באידיש ובצרפתית ויש טלפונים שמוכרחים לעשות. הנשים מחכות לשיחה השבועית שלה, המתעניינת היחידה בעולמן. אם היא טסה לבלגיה לפעמים, אז היא משאירה לי רשימה כאורך הגלות איך מחלקים את פסי השמרים, למי מוכרחים להתקשר ולמה. מי אמור לקבל את הקציצות מהמקפיא ואיזו זקנה מוכרחים לבקר.

אמא כבר בגיל מתקדם, ועדיין היא יכולה הרבה יותר ממה שאנשים אחרים יכולים.

"אני הייתי ילדה קטנה וחלושה", היא מספרת לסטודנטיות מולה ואני מתרגמת, "הייתי נמוכה והגדולים ראו בי תינוקת. לא נחשבתי באמת, היינו שנים עשר ילדים והרגשתי כמעט מיותרת. ובכל זאת כנראה שיכולתי יותר, רק אני שרדתי מכולם. אף פעם אל תגידו שאינכם יכולים, כשהשם נמצא אתכם..."

אמא מצליחה להביא דמעות נוצצות בעיניים של כולם והמלווה המוזיקלי שבא לכאן מבקש להקדיש לה שיר: "אויפן פריפעצ'יק" - שיר העיירה היהודית באידיש. ואחר כך "א-יידישע מאמע" ("אם יהודיה" - אידיש) כולן מצטרפות למילים הללו, הן מגיעות לה ביושר מוחלט, לה ולכל הנשים שמוכנות להיות 'יכולות'.

פרק שאינו סיום

לא ידעתי שיש רחובות כאלה בירושלים.

מרצפות אבן יפות, קשתות צמחיה מצד לצד, שערי מתכת מעוצבים, חצרות מטופחות, נביחה רחוקה של כלב, שקט, עוד שקט וקצת רוח של בוקר, נעימה ומלאת אוויר.

מישהו גזר את הרחוב הזה מאיזו עיירה איטלקית ציורית והדביק אותו ישר בתוך רמות ב', שני רחובות מעל הכביש הראשי שנסעתי בו איזה אלף פעם ולא חלמתי שיש מקום כזה.

מירי הזמינה אותי כבר לפני שבועיים תכננתי להיפגש איתה בבית קפה או במשרד של בית הספר, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה, היא ילדה תינוק לפני חודש וחצי... היא לא ניידת במיוחד...

"אה", אמרתי, "מזל טוב!"

'איזה הספק!' חשבתי, 'עברו רק שש שנים מהמסע לפולין, כשעדיין הייתה רווקה עליזה באוניברסיטה, והיא הספיקה להתחתן וללדת. באמת מזל טוב!'

"אז מתי נוח לך, ואיפה את גרה?"

מירי לא ענתה. קולות של ילדים קטנים צפצפו לי באוזן, "רגע!" היא אמרה לי בקול עסקני של אימהות, "אני אוספת את הגדולים שלי מהגן, נדבר אחר כך".

דיברנו אחר כך בטלפון. יש לה שלושה ילדים, גרה ברמות ב', יועצת חינוכית לנוער חרדי, והמסע לפולין היה המקום הזה בו החליפה את הרכבת לחיים.

וסוף סוף באתי, צועדת על המרצפות היפות ברחוב שאר ישוב, אפילו השם של הרחוב התאים לי...

דפקתי. שער מתכת צבוע יפה. מירי ירדה, יחפה, עיניים ירוקות, פנים של ילדה ומטפחת.

הסתכלתי עליה. היא נראתה כמו אחת החברות שלי מהסמינר. באמת, שום הבדל, כנראה שנכרו על פניי המחשבות שלי, כי נראיתי קצת כמו שחשבתי, כי מירי אמרה :

"אם לפני שש שנים, מישהו היה מביא לי את התמונה שלי של היום, הייתי נמלטת..."

צחקנו. היא פתחה את הדלת ועלינו במדרגות אל קומת האירוח. ציפיתי לראות אלף משחקים בסלון ושאריות של דגני בוקר במטבח, אבל הכל היה נקי מאוד, מסודר קצת יותר מדי ומרוהט בדיוק כמו שאני אוהבת, בסגנון וינטאג' עשיר, הכי לא מודרני שיש.

באמצע הסלון היה חלון ענק, קרוע כולו אל הנוף של ירושלים, עד גבעת שאול. מסביב היו ספרי קודש רבים, ובסלקל פעה תינוק קטן ומושלם, חמוד כמו אמא שלו, טהור כמו שרק אלוקים יכול לייצר.

הכל מצא חן בעיני, הבית, מירי, וכל מה שהיה לה בעיניים. 'הפי אנד' לסיפור של חנה, שמחתי בשבילה.

מירי סיפרה לי על המסע, על מה שקרה לה, על הברכה של אבא של חנה ועל ההתגשמות המופלאה. על ההיכרות עם בעלה לעתיד, בן למשפחה שבכלל עשתה שליחות בסינגפור, הוא לא ידע דבר מלבד העובדה הטכנית שהוא רשום כיהודי באיזה מקום בעולם^[17].

היא סיפרה לי על הקהילה שהם יצרו, המון חברות מהמסע. הרבה מהן התחילו לשמור שבת, נוצרו ידידויות משפחתיות, מתארחות שבתות, מפטפטות על ילדים וגם מקטרות על הקשיים...

"זה לא קל", היא אומרת, "להיות בת כמעט שלושים ולקחת את כל החיים שלך לצד. אחרי שאת מלאת ביטחון עצמי בכל מה שעשית והשגת ומי שאת. זו 'קריעה', להתחיל מהתחלה ולבחור שביל שבו את כלום בעצם, במקום להתהלך בשביל הישן שלך, היכן שמכירים ומעריכים אותך, ועדיין להזיז כל הזמן קשיים חדשים מהדרך.

היא סיפרה לי על התהליך שעברה. סטודנטית שהולכת מידי פעם לשיעורים בזהות יהודית וטועמת קצת בכף ואחר כך מוצאת את עצמה מוצפת עד צוואר. עולם חדש... לבוש אחר... מדרשה... אסור... מותר... דאורייתא... דרבנן... והתרגשויות חדשות שבאות כל הזמן בגלים גבוהים וצפופים.

היו לה מילים חזקות, נוגעות, מרוממות מאוד, אבל לא מתלהמות או מטיפות, משהו מהיועצת החינוכית מיתן מאוד את כל האורות המסנוורים.

"וכל זה עשה המסע?" אני שואלת שאלה קצת כפרנית, לא יכולה להאמין שהכל נוצר בעשרה ימים, לא יכולה.

"לא!" היא אומרת, "זה לא המסע, וזה אפילו לא הסיפורים, זה האמת שפתאום מתגלית אליך מתוכם, עד שאין לאן לברוח, ואת הכי רוצה בעולם לקיים אותה!"

בסוף אני נפרדת ממנה. מלחששת לה את התרשמותי הכנה, כי התינוק נרדם לה בידיים. אני מסתכלת עליו, חודש וחצי הוא חי כאן, לא יכול להעלות בדעתו כמה הוא שייך למעשים של אנשים אחרים, לסיפורים שקרו כל כך מזמן.

בחוץ עוטפות אותי שוב קשתות של צמחיה, אבנים ירושלמיות ושמש של צהריים.

יש סיפורים שלא מסתיימים אף פעם, יש סיפורים שרק עוברים מאנשים לאנשים והם ממשיכים כל הזמן...

מרים אפללו

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.