סיפור קצר: נקודה טובה

אף פעם לא זכיתי בתחרות. אפילו לא במקום שני או שלישי, אבל בפורים האחרון, קצת לפני שווירוס הקורונה נכנס לחיינו, הגיע תורי. זכיתי בתחרות התחפושות של בית הספר לבנות "בית יעקב" בפתח תקווה. מיד אחרי שהכריזו, "והזוכה היא... רחלי וסרמן!", חזרתי הביתה לבושה בחליפת אפרוח צהובה ופרוותית עטופה בביצה לבנה מקרטון נפתחת ונסגרת עם פתח לידיים שאוחזות בפרס היוקרתי, משלוח מנות ענקי וכשר למהדרין, ארוז בצורת סוכרייה.

שרה'לה, אחותי הגדולה, פתחה לי את הדלת לבושה בשמלת כלה, אבל זאת לא הייתה תחפושת. שרה'לה הייתה באמת כלה. בעצם כמעט כלה. התופרת הגיעה אלינו למדידות אחרונות לפני החתונה.

מרוב התרגשות לא יכולתי להוריד את התחפושת, והלכתי בה לקריאת המגילה בבית הכנסת.

למחרת, בסעודת פורים, סבא שלי סיפר לכולם שה"אפרוחה" שלו זכתה במקום הראשון בתחרות התחפושות. סבא שתה לחיים, אמר דבר תורה מ"שיר השירים" שלמדנו בבית הספר, "אל גינת אגוז" ציטט. ואמר שישראל משולים לאגוז. שגם אם הקליפה של האגוז מתלכלכת, אי אפשר לפגוע בפרי. ושלא משנה איפה הקליפה הייתה, הנשמה שלנו לא יכולה להיפגע. הנשמה שלנו טהורה. שאסור לנו להתייאש אם נפלנו בחטאים ושתמיד אפשר לעשות תשובה. שעמלק שהוא היצר הרע רוצה שנתייאש מעצמנו.

עוד בשבת של פורים המצב החמיר. בחדשות הודיעו שהקורונה מתפשטת בארץ ויש כבר נפטרים. רב בית הכנסת הודיע שבית הכנסת נסגר ואפשר לעשות מניין מחוץ לבית הכנסת עם עשרה אנשים בלבד. יוסף חיים, הגבאי בבית כנסת, לקח מגפון ואמר לכולם להקפיד על המרווחים בשעת התפילה ברחבת החנייה. השכונה שלנו הייתה ריקה. כמעט ולא היו אנשים בחוץ, ואף ילד לא שיחק בגן השעשועים.

ערב אחד בתוך כל השקט ראיתי אותו מהבניין ממול. במרפסת. בקומה השלישית. בפעם הראשונה. את "המנגן". הוא היה צעיר, וכבר היה לו זקן כמעט כמו של אבא. לא הייתה לו כיפה. הוא לבש גופייה לבנה ועל הגוף שלו היו קעקועים. היה לו פסנתר חשמלי שחובר למגבר. כל יום הוא פתח את המרפסת וניגן מנגינות, אבל לא כאלה שמנגנים בבית הכנסת. לאט-לאט כולם יצאו מהמרפסות ואפילו מחאו לו כפיים כשסיים. כל יום ניגן קצת, אבל נראה שאבא לא אהב את זה, כי הוא סגר את החלון כל פעם שרק החל לנגן.

יום אחד הטלפון של אבא צלצל. זה היה יוסף חיים, הגבאי בבית הכנסת, שהיה מעורב בשידוך של שרה'לה. אבא לא שמע כלום בגלל המנגינה מבחוץ וטרק את החלון. כשסיים את השיחה הוא הסתכל על אמא שלי ואמר "הם רוצים לבטל את החתונה של שרה'לה. בגלל המגפה".

אמא התיישבה בכבדות על הכיסא, נאנחה ואמרה "כל עכבה לטובה. אנחנו נעשה לה חתונה גדולה. כמו שתכננו. הכול לטובה".

אבא ביקש שאלך לחדר ונזף בי להוריד את התחפושת ואמר ש"פורים כבר נגמר". עשיתי כאילו אני הולכת, אבל לא הלכתי. ולא הורדתי את התחפושת.

"לא דוחים", לחש אבא לאמא. "מבטלים. החתן רוצה לבטל את החתונה. הוא אמר שאולי המגיפה זה סימן, ושהוא ממילא לא היה בטוח. השידוך מבוטל".

שרה'לה לא יצאה מהחדר שבוע שלם. היא אמרה שהיא לא מוכנה שנדבר על זה יותר. וכך היה.

בינתיים אמא שלי התחילה עם הניקיונות לפסח, ואיכשהו מצאנו את הכינור של אבא. סבא סיפר שאבא ניגן בכינור כשהוא היה צעיר. לפני שהתחתן. ושהוא אפילו קיבל מזה קצת כסף כשהופיע באולם חתונות. "אבא מאוד אהב לנגן", אמר סבא. "חבל. זה ממש חבל".

הרדיו המשיך לדווח בלי הפסקה על מספר הנדבקים ועל מספר המתים, ששניהם הלכו וגדלו. התחלנו ללבוש כפפות, וכל מי שיצא החוצה לבש מסכה על הפנים.

אמא מצאה קופסת איפור ישנה שלא השתמשו בה הרבה שנים כנראה, והתחילה להתאפר. כשהיא סיימה אבא שאל אותה למה היא מתאפרת אם היא לא יוצאת לשום מקום. אני חושבת שהיא נעלבה. סבא ניגש לאבא ולחש לו, "לא ככה לימדתי אותך".

סבא הציע שנרד למטה לקטוף לאמא פרחים. "אל תתרחקו", אבא אמר. כשחזרנו שמענו את המנגן מהקומה השלישית ומחאנו לו כפיים, אני וסבא. אבא סימן לנו לעלות הביתה, והתעקש שנשטוף את הידיים במים וסבון.

שרה עדיין לא יצאה מהחדר, אף על פי שאבא ניסה כל פעם לדבר איתה. רק כשהמנגן ניגן היא פתחה את החלון בחדר שלה והקשיבה לו בהתפעלות.

כל הזמן הזה אבא דיבר בטלפון עם העבודה, ואמרו לו שבגלל המצב החדש הם עוד לא יודעים מה יעשו איתו, ושיתנו לו תשובה. וכמעט כל יום הוא דיבר עם חנות הרהיטים ואמרו לו שהכול נעצר, ושכנראה הספה שהזמנו לא תגיע עד פסח. אבל אבא לא ויתר והוא אמר ש"חוזה זה חוזה", ושהוא רוצה את הספה עד פסח, ושאין לנו על מה לשבת, ושעד החג הוא מצפה שהספות יגיעו.

מיום ליום המצב נעשה רע יותר. הממשלה אמרה לכולם להישאר בבתים, וקראה לזה סגר. ליד המכולת של ציון היו כפפות זרוקות על הרצפה. וכמעט לא ראו מכוניות נוסעות בכבישים. יוסף חיים, השדכן של שרה'לה עבר בשכונה והודיע במגפון שאסור להתפלל יותר בקבוצות, ושמהיום כל אחד מתפלל בבית שלו.

בדיוק כשהתקשרו שוב מהחנות של הרהיטים לאבא, ואמרו שסופית כל הפעילות של הייצור נפסקה. ושהסלון לא יגיע בזמן, מהבניין ממול התנגנה נעימת השיר "Imagine". אבא ירד למטה וחטף מיוסף חיים את המגפון, והתחיל לצרוח על המנגן. "שקט! שקט כבר, עשית לנו חור בראש. מה אתה לא מבין?! אף אחד לא רוצה לשמוע אותך, וזה לא דיסקוטק פה!".

יוסף חיים הסתכל על אבא במבט מאוכזב אבל חומל, ואמר לו: "למה ככה? זה  צדיק זה. תראה איך הוא משמח את כולם. כולם פה פרצוף תשעה באב. קצת שמחה, נשמה". יוסף חיים ניסה לפייס את אבא, ואמר לו שהוא דיבר עם המשפחה של החתן, ושהם יפצו את אבא בכסף על עוגמת הנפש שנגרמה לנו, אבל אבא התעלם ואמר: "תגיד לצדיק שלך שישים עליו משהו ושלא יצא למרפסת חצי ערום עם גופייה". ואז הוא עלה הביתה. "אף פעם לא אהבתי את השיר הזה", הוא אמר וטרק את הדלת.

נכנסתי לחדר של סבא. סבא סיפר לי שהיום אור גדול ירד לעולם. זה ראש חודש ניסן, ורבי נחמן מברסלב, שנולד ביום הזה, אמר שצריך לדון כל אחד לכף זכות. אפילו את הרשע הכי גדול, כי לכל אחד יש נקודה טובה. וצריך לחפש ולמצוא בכל אחד וגם בעצמינו נקודה טובה. ונקודה היא כמו תו. ומי שאוסף הרבה-הרבה נקודות טובות על החבר שלו וגם על עצמו, יכולה לצאת לו מנגינה יפה. והמנגינה הזאת היא כמו תפילה שעולה למעלה לקדוש ברוך הוא.

"ומה עם החתן של שרה'לה?", שאלתי. "הוא לא רשע?".

"לא", ענה סבא. "הוא פחדן".

"ומי שכועס?", המשכתי. "גם לו יש נקודה טובה?".

"גם הוא מפחד", ענה סבא.

זה כבר כמה ימים שהמרפסת ממול הייתה סגורה. לא שמענו מהמנגן כלום.

ביום ראשון בצהריים הטלפון של אבא צלצל. אבא ענה לטלפון וכשסיים הוא אמר לאמא, "פיטרו אותי. זה סופי". חשבתי שאבא ירים את הקול. יכעס או כל דבר אחר, אבל הוא רק אמר ברוגע, "זה נגמר".

אמא הסתכלה על אבא, וקול של אמבולנס הגיע לרחבת החנייה.

המרפסת שבבניין ממול בקומה השלישית נפתחה ויצאו לשם שני אנשים לבושים במסכות וכפפות, ומגן על כל הגוף. היה להם גליל ניילון, והם עטפו את הפסנתר כמו שעוטפים אדם שמת עם תכריכים כשקוברים אותו באדמה.

לא ראינו את המנגן יותר.

אחרי יומיים יוסף חיים הודיע במגפון שבשעה שתיים עושים למנגן קדיש.

אבא פתח את החלון במרפסת ועטף את עצמו בטלית. חיים יוסף החזיק את המגפון כשהוא מוקף בקומץ קטן של אנשים, והתחיל להגיד בקול רם את הקדיש כשעשרות גברים יצאו למרפסות עטופים בטליתות וענו לו "אמן".

"יתגדל ויתקדש שמה רבא

בעלמא די ברא כרעותה

וימליך מלכותה

ויצמח פרקנה ויקרב משיחה

בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל

בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן".

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי את אבא שלי בוכה.

אבא החזיר את הסידור למקום, והטלית נשארה עליו. הוא הוציא את הכינור הישן מהנרתיק, ועלה לגג הבניין. עקבתי אחריו בזהירות יתרה וצפיתי בו ממרחק. אבא כיוון את הכינור שנשען על הטלית שלו,

וניגן את נעימת "Imagine".