את כל השאלות שאת שאלת – כולנו שאלנו, כל בעלות התשובה בעולם

עדי יקרה שלי,

תכשיט של זהב,

אני רוצה שתדעי,

שכל פעם, לאורך השנים, כשאת שואלת אותי שאלות, שאלות עמוקות, על החיים, על חרדים, על תורה ומצוות –

אני מזדהה איתך, ומיד, לוקחת אותן פנימה אל תשובת חיי, בדקויות של פסיק.

עדי יקרה שלי,

אני רוצה שתדעי,

שאת כל השאלות שאת שואלת, כולנו שאלנו, כל בעלות התשובה בעולם, בשלב זה או אחר של חיינו, גם כשכבר נראינו מבחוץ הכי שם שיש, כולנו התחבטנו בהן, כולנו עברנו אכזבות והסתרות, התמודדויות, התלהבויות וקושיות.

גם השאלה הזו, ששאלת לפני כמה ימים, השאלה הזו שבאה בימים קשים במיוחד, שאלה ששואלת, איפה הייתי היום אם לא הייתי חוזרת בתשובה, מה יש שם שאין לי כאן, על מה ויתרתי, לאן הייתי יכולה להגיע, מה הקרבתי כדי לעמוד עם הכיסוי ראש שלי ולשאול לפעמים מי זאת הדמות הנשקפת לפני במראה?

האם טוב ככה לילדי, האם הם מתביישים בין כל הילדים בכיתה, כשכל השאר בנים לתלמידי חכמים של דורות, והם פחות?

האם ילדה אמורה להסתיר את סבא וסבתא שלה החילונים? ועוד כאלה שאלות.

עדי יקרה שלי,

תכשיט של זהב,

תני לי רק להסביר לקוראות איך הכרנו וכמה מזמן, על איך היום את אומנית במה צדיקה על איזו בת את מיוחדת לד', איזה מסע נשמה יהודית עוברת.

תני לי רגע לכתוב על זה, ואני מבטיחה לענות לך גם על השאלה האחרונה, זו משלשום.

* * *

זה היה לפני כמעט 18 שנה.

יש לי נקודת ציון, כי שרי שלי היתה תינוקת קטנה.

היינו משפחה צעירה של בעלי תשובה בתחילתה של דרך. אני לא בטוחה שקראנו לעצמנו כך,

אני בטוחה שלא רצינו לקרוא לעצמנו כך.

קראנו לעצמנו מתקרבים,

קראנו לעצמנו איזה יופי זה שבת,

חלמנו על הרבה ילדים ובית של ערכים.

שרי היא הבת הרביעית שלנו. זה היה מוצאי שבת. אני מקווה שאני לא מתבלבלת.

יצאנו עם כל הרביעייה השובבה הזו, הגדול היה כמעט בן שבע, המנהיג של החבורה, ואחיו, הסגן, מי היה מאמין ששני הבנדיטים האלה יהיו לימים בחורי ישיבה כאלה נפלאים. לקחנו אותם שירעו קצת אנרגיה באחו, שחררנו אותם במרינה של הרצליה ליד הים.

שרי היתה קטנה, וברגע מסוים, עם נעליים לבנות של צעד ראשון, היא רצה-רצה לתוך חנות בגדים גדולה ומנצנצת, מלאת נורות ניאון ומוסיקה רועשת. היא נעלמה בגובה דשא בין עשרות קולבי הבגדים שהיו תלויים עליהם.

ואני, האם הצעירה והאחראית, התחלתי לרוץ אחריה ולחפש, תוך כדי קוקו קוקו איפה את קטנה?

מצאתי אותה מצחקת אלי עם נעלי הצעד הראשון שלה, בין חולצות שבחיים לא הייתי קונה, חטפתי אותה אל על הידיים עם האוברול הכחול המיניאטורי שלה, ונתתי נשיקה של "איזה אושר את".

תוך כדי שאני מחפשת במבוך הקולבים הצבעוניים איך בעצמי יוצאים מפה, חזרה אל שאר המשפחה, פונה אלי, עוד בתוך החנות, מוכרת צעירה.

"סליחה", היא שואלת.

"כן", אני עונה.

"את דתיה?".

 "סוג של דתיה", אני עונה לה.

ראיתי ששתינו אהבנו את התשובה.

והתחלנו לדבר.

שמתי לב שהיא לא זזה מהעמדה שלה ליד הקולב ההוא.

בדיעבד הסתבר לי שהיה לה אסור לצאת מעבר לקו... היא היתה אחראית לעמוד כל המשמרת מאזור קולב זה לאזור קולב זה.

"אז בואי, בואי יותר לכאן", היא קראה לי והתעניינה. דיברנו על נערות בסגנון דומה, על מציאות אלוקית, ועל תחושה של ריק.

שאלתי אותה מתי המשמרת שלה, הבאה.

למחרת הגעתי אליה לבד, בלי הילדים, אבל עם סידור ביד. היא סיפרה לי שהיא מרמת השרון, ושאמא שלה אשת חינוך.

אחרי כמה שנים והודו אחד, ועוד קפה הפוך מול קולנוע כוכב, עדי התחתנה עם אמיר, בעל תשובה משל עצמו, והפכה להיות מעדי נחום לעדי ברנע. שבע ברכות היו אצלנו בסלון.

עדי כיום, בעלת תשובה, אמא מופלאה, מוכשרת בכל.

לפעמים אנחנו עדיין דנות בשאלות חכמות.

* * *

עדי יקרה שלי.

תכשיט של זהב,

אז אני רוצה להגיד לך שאני הכי גאה בך בעולם. שאת צודקת בהכל, ולחזור בתשובה זו משימה בהחלט מפרכת ומאתגרת. שום דבר לא נמצא בשום מקום אחר. הכל כאן, בתוכנו.

ובזה אני בוחרת לארוז;

אם היכל התשובה קרוב להיכל הנגינה, וכל אחת מאיתנו עוברת מסע משלה,

אני לוקחת את המילים של הרב יגאל, לשיר אהבה לדבר המופלא הזה שעוד לפני העולם נברא,

שיר אהבה לתשובה. הנה מתוכו רק שורה,

"אם הייתי חיה את התשובה מההתחלה, לא הייתי משנה בה אף מילה".

תשובה יכולה להיות קשה אבל היא יולדת בתוכנו חיי אמת של תורה, אין באף מקום כזאת בריה.

אוהבת אותך, ילדה יקרה.