"תהומות" - פרק מ"א עד סוף הספר

פרק 31 - הצעה

שירי עולה במדרגות, היא שומעת את אבא בבית, משוחח עם מישהו בטלפון. היא עוצרת לרגע מאחורי הדלת הסגורה, מצמידה את האוזן אל הדלת.

"תודה רבה", אומר אבא.

"תחשוב על ההצעה שלי, רב יואיר, מחר נדבר?" שואל קול שלא מוכר לשירי. בטלפון של אבא התרחשה תקלה לפני יומיים, כך שניתן לשוחח דרכו רק כשהוא על מצב של רמקול. במצב רגיל לא שומעים את הדובר שמעבר לקו. אבא עדיין לא הספיק לגשת ולתקן את התקלה, ושיחות הטלפון נעשו מסורבלות. בכל פעם שאבא מקבל שיחה, הוא נאלץ להסתגר בחדר, כדי למנוע את הפרעות הרקע של הילדים, ואת ההאזנות הסקרניות של שירי. אבל עכשיו אבא לבד בבית, לא יודע ששירי מאחורי הדלת.

זה לא פייר מה שאת עושה, זה אסור! קול קשה מאיץ בשירי, והיא לוחצת על הידית ופותחת את הדלת. אבא מבחין בה מיד, וממהר לומר, "תודה רבה, ואני חייב לסגור, אז שלום". אבא מנתק בלי לחכות לתגובה.

"שלום שירי", הוא מחייך אליה, חיוך דהוי.

שירי קפואה מולו, לא מצליחה להניע את אבריה, את שפתיה. עיניה מתרחבות בבהלה, כשהבנה פתאומית נופלת לתוך מוחה ומתרסקת שם בקול נפץ מאיים.

"איך היה בסמינר?" אבא שואל, ושירי צונחת על הכסא.

"היה בסדר", הפה שלה יבש. "איפה כולם?"

"הוזמנו לסבתא", אבא מדווח, "ובסדר זה גם טוב". שוב החיוך הדהוי הזה.

"גם טוב. היום הלכתי לשיעור תגבור באנגלית, מחר במתמטיקה, ועכשיו חוץ מזה שאני היתומה אני גם הטיפשה".

"הטיפשה", אומר אבא, "הטיפשה".

שירי מחייכת בעל כורחה, חיוך שהולך ומתרחב והופך לצחוק קצת היסטרי, קצת מלגלג על עצמה. אבא מצטרף לצחוק שלה.

"רק טיפשות הולכות לתגבור בסמינר שלכם?"

שירי חושבת, מעבירה בראשה את הבנות מכיתתה שמקבלות שיעורי תגבור. טילי רוזנטל היא בטח לא טיפשה, היא חזקה מאד בכמה מקצועות, באנגלית קצת קשה לה. רוחלה לוי, שמקבלת תגבור במתמטיקה, היא בין העורכות של עלון הסמינר. ואחת הבנות הכשרוניות בכיתה, תמי, חברתה הטובה, אולי לשעבר, ואולי לא, יוצאת לתגבור בדקדוק, והיא בת מאד מוכשרת.

"לא", שירי מודה. "סמינר הוא לא בית ספר יסודי, ומעמד חברתי לא נקבע לפי היכולות הלימודיות", שירי מופתעת מההבנה החדשה הזו. היא לא חשבה על כך עד היום. אז אולי היא לא צריכה לחשוש כל כך? אולי זה בסדר התגבור הזה, שכל כך מאיים עליה?

"ואיך היה חוץ מהתגבור?" אבא ממשיך להתעניין.

"אה... היה די טוב גם בהפסקות", שירי מופתעת שוב. גם על זה היא לא חשבה. אולי זה שהתחילה ללמוד עם מורה פרטית הזיז אותה קצת מהקיפאון שנאחז בה כבר חצי שנה? היום, לראשונה הצטרפה למעגל המשוחחות. היא התעניינה בחדשות שמסעירות את כל הסמינר, שהמרכזת טסה לחו"ל בנסיבות פתאומיות ובלתי צפויות. כולן היו סקרניות מי תמלא את מקומה. תמי שמחה לקראתה, והכניסה אותה בטבעיות לתוך המעגל, כאילו לא מפרידים ביניהן חודשים של שתיקה וחומה של קרח. כאילו חיכתה לה שתחזור, ושמרה היטב על מקומה.

שירי הולכת לאכול ארוחת צהרים. הסבתות שולחות להם לסירוגין ארוחות עשירות וטובות. היום ישנם מרק אפונה סמיך, קציצות הודו אדומות ואורז צהוב עם תירס, בדיוק התפריט שהיא אוהבת.

אז למה? למה ההצעה הזו עכשיו?

המצקת קופאת באויר, כשהיא מתפנית לחשוב על השיחה הקצרה שהספיקה לשמוע. מישהו הציע לאבא הצעה. היא יכולה לחשוב שזו הצעת עבודה, או כל הצעה אחרת, אבל כנראה שלא. היא מבינה שזו הצעת שידוך. מבינה ומזדעזעת. רק ארבעה חודשים עברו, ואמא עדיין לא ממש הלכה. היא עדיין כאן מבחינתה. שירי לא נגמלה עוד מההרגל לקום כל בוקר ולחפש את אמא. והאוסף, הוא כבר גדול ונכבד, וממלא שני תאים בארון שלה, אבל צריך להגדיל אותו עוד... כל הבית מלא באמא. והמחברת, מחברת הזכרונות שהתחילה לכתוב למען יודי שיגדל ולא יזכור את אמא, ואפילו למען אילי ונועה, שעוד שנתיים- שלוש זכרונה של אמא כנראה יתעמעם אצלן. תהיה להם מחברת זכרונות. המחברת תכיל דברים שהיו חשובים לאמא, דברים שאהבה, הנהגות שנהגה, משפטים שהיו שגורים על לשונה, שירים ששרה לפני השינה. יש במחברת גם סעיף של בדיחות ואירועים מצחיקים שהם חוו יחד, וכמובן שיהיה שם פרק של תמונות משותפות. יש לשירי המון עבודה, והבית מלא באמא כל כך. היא לא חשבה לרגע שכל זה עומד להיגמר, כשכלום עדיין לא התחיל, ואת הבית תמלא נוכחות זרה. ומה יהיה על אמא, על האוסף, על הזכרונות, עליה בעצמה, לאן ידחקו כל אלו?

פחד לופת אותה, תוקע סלע בגרונה. היא לא מסוגלת לאכול עכשיו, על אף שסבתא הכינה הכל במיוחד בשבילה, וגם תתעניין בערב איך היה האוכל, ושירי לא תדע מה לענות לה.

היא בורחת לחדר שלה. נועלת אותו. מתבוננת בעיון בדלת הנעולה, ומחשבות פרועות טסות בתוך ראשה, מתנגשות זו בזו, מתנפצות, הראש שלה כואב. היא זורקת את עצמה על הכרית. היא תזמין דלת פלדלת, צועקת מחשבה אחת. היא תקנה המון מזון משומר, פריכיות, חלב עמיד, והיא תתבצר כאן בחדר שלה ולא תצא מכאן עד שהזרה תלך. החדר הזה יישאר שלה, של אמא, ושל כל הזכרונות היפים. המחשבות צועקות בתוכה בזו אחר זו.

אבא דופק לה בדלת, דלת עץ דקה, רגילה, לא פלדלת. היא לא רוצה לפתוח, אבא קורא לה. היא קמה בקושי, פותחת לו סדק ובורחת למיטה. אבא נכנס ומתיישב מולה.

"מה קרה פתאום שירי?" הוא מתפלא, מבטו מעיין בתוך-תוכה, "חזרת עם מצב רוח טוב, מי עשה לך רע? המרק של סבתא?"

"כן", שירי נתלית ברעיון, "הוא הזכיר לי את אמא, את המרקים שלה. אני מתגעגעת. אני... אבא", היא משתתקת, ממצמצת בבהלה. אסור לה. אסור לה להגיד את זה לאבא. היא בטוחה בזה. היא לא יכולה לעצור את אבא מלעשות דברים שטוב לו, גם אם לה זה רע. מקסימום היא תלך לגור אצל סבתא, או אצל מרגלית החמודה, אחותה הצעירה של אמא, שתקבל אותה בשמחה. היא תיקח אתה את אמא, כלומר, את האוסף של אמא. ולכולם יהיה נהדר.

"מה התחלת לומר, שירי?" אבא לא מתיק את מבטו ממנה.

"ש... אני לא רוצה להפסיק להתגעגע, אני רוצה כל הזמן לזכור את אמא", אבא שלה מביט בה, מהנהן. היא מכירה אותו ויודעת מה הוא חושב עכשיו, שגזירה על המת להשתכח מן הלב, שעכשיו היא עוד נשרפת מגעגועים, אבל הזמן יעשה את שלו.

"אני צריכה זמן, אבא", היא לוחשת. ורואה שהוא מבין.

"הקשבת לשיחה, שירי", הוא אומר, הטון שלו משלים, שלו, לא נוזף.  

"רק שמעתי את המשפט האחרון", היא מתנצלת ומתקוממת בתוך תוכה. מה היא אשמה ששמעה? היא לא עמדה והקשיבה, מיד נכנסה הביתה, כשהבינה שזו לא שיחה שנועדה לאוזניה.

"את בסדר גמור, שירי", אומר אבא בשקט, נאנח. המצח שלו מתמלא טיפות זיעה, אפילו שנעים בחדר, ומן החלון הפתוח נכנס משב רוח מרענן. "ושום דבר כאן לא עומד להשתנות בזמן הקרוב".

"בזמן הקרוב", חוזרת שירי.

"שירי", אבא מביט לתוך עיניה, "גם אני מתגעגע, אולי תשתפי אותי במחברת שלך?"

"מה? מי?" איך אבא יודע?

"אילי סיפרה לי ושמחתי. את עושה דבר מאד מאד חשוב, וכשתרצי ותוכלי תראי לי, טוב?" אבא קם, "מה התכניות שלך להיום, כי אני יוצא לכולל עוד מעט. בחזור אאסוף את הילדים מסבתא ונהיה כאן בשמונה".

"אה, טוב", קולה של שירי עייף מאד פתאום. "בחמש אני הולכת לאפי, קבענו, עכשיו אולי אשן קצת". אבא לא הבטיח ששום דבר לא ישתנה, והיא לא תינוקת, היא יודעת שאין אפשרות להבטיח דבר כזה. אבל לפחות בזמן הקרוב יש לה שקט, זה גם משהו.

* * *

"ברוכה הבאה, שירי", אפי מקבלת אותה בחיוך החם שלה, והיא מיד מרגישה רצויה. הדירה הקטנה כל כך נעימה ומזמינה, ואפי עצמה כזו נהדרת ומבינה.

שירי נזכרת פתאום במשהו. נזכרת, ומזדעזעת כולה.

"אפי... אני יכולה לשאול משהו?" היא מהוססת.

"על מי? עליי או עלייך?" אפי מחייכת בטוב לב.

"על שתינו".

"שאלי בתי", החיוך של אפי מתרחב, שירי מרגישה נחשים קרים מטפסים בגווה, בתי! בתי! מה היא רומזת כאן?

"נכון אמרת לי, שאמא שלי אמרה לך משהו עלייך ועלי? שתהיי כאן במקומה, בשבילי, משהו כזה", שירי סמוקה ונבוכה. "אני רוצה לדעת סוף סוף מה היו המילים המדויקות של אמא".

"מה זה ייתן לך, שירי?" החיוך נעלם מפניה של אפי, ומבטה בורח ממנה, ננעץ בחלון שמאחוריה.

"המון, המון זה יתן לי. כל פיסת מידע על אמא חשובה לי".

אפי נאנחת.

"טוב, יקירתי. את צודקת. אמא ביקשה: תדאגי לשירי שלי, תמלאי את המקום שלי. אני דואגת לכולם, אבל שירי זה עניין אחר. תבטיחי לי שתמלאי את מקומי. תני לי ללכת בשלווה".

"אה", הפה של שירי נפער, התדהמה משתלטת על כל מילותיה, הופכת את ליבה לכדור המקפץ בין הצלעות, נחבט בהן שוב ושוב.

"לדאוג לי? רק לי?" היא שואלת בדחיפות, כשהלב נרגע מעט. "מה הכוונה? מה עם אילי, נועה ויודי?"

ומה עם אבא? מה הכוונה למלא מקום, אם לא להיות אמא במקומה? וואו, שירי רוצה לקפוץ משמחה, אמא הגאונית שלה. איזה פתרון מופלא. אפי כל כך לא זרה, אפי כל כך אוהבת את ארבעתם ואת אמא. אפי תתן לה מקום, תתגעגע ביחד איתה לאמא, תכבד את הזכרונות, ותתרום משלה לאוסף. אפי אהובה כל כך. היא לא תהיה אמא חורגת, היא תהיה אפי. והם יוכלו אפילו לכנות אותה דודה אפי. זה יהיה פשוט מושלם.

היא מחייכת בלי משים. אפי מתבוננת בה במצח מקומט, מודאג.

"על מה את חושבת, שירי?"

"שאמא שלי חכמה".

"נכון, היא היתה חכמה מאד", הקול של אפי עצוב. קצת בודד.

"אבל למה היא אמרה לדאוג רק לי, אפי?" היא שמחה מצד אחד, שהיא היתה כל כך חשובה לאמא, אבל מצד שני... משהו לא מסתדר פה, מה עם הקטנים? להם לא צריך לדאוג? אולי אמא נחלשה, ולא הספיקה להוסיף את השמות שלהם? אולי היא התקשתה להאריך, ולכן הזכירה רק אותה, הבכורה, והקטנים ממילא נכללים בעסקה?

אבל אפי מולה רק נאנחת שוב ומצהירה בכנות, "אני לא יודעת, שירי, לא יודעת מה לומר לך".

פרק 32 - חפירות

"התחלפו היוצרות?" יאיר מנער את אשר, מתופף קלות על הסטנדר. "עד שאני די מרוכז, אתה אההממ... מוטרד, דואג?"

"מתלבט".

"אני יכול לעזור?" ליאיר אין כוח לעזור, די לו בהתלבטויותיו ובצרותיו, הם גודשים את כל כולו, תופסים את כל המרחב הפנימי שלו, אבל הוא מנומס כמתבקש.

אשר מתלבט באמת, הוא חושב שהרעיון טוב. גם שיפי הסכימה לבסוף שיש מה לדבר. בבוקר סיכמו, שהיא תציע לאחותה והוא יציע לאשר. שיפי אמנם לא היתה נלהבת, אבל לא שללה את הרעיון כמו אתמול. נראה היה שהתרגלה לרעיון המעניין, והחליטה ששווה לנסות. אז למה עכשיו, כשהוא יושב מול יאיר, הוא לא מעז לעשות את זה? משהו במבטו של יאיר משדר לו 'זהירות, נא לא לדרוך', אבל אשר מחליט להתעלם מהשלט, לחצות את הגדר הקטנה, וכן, לדרוך!

"אני... חשבתי על איזה רעיון לשידוך", מעז אשר.

"גם אתה?" יאיר נאנח, האנחה שלו כבדה כל כך. הודפת כל כך, שאשר מרגיש שהיא נוחתת לו על הכתפיים, וכמעט מוחצת אותו.

"מה פירוש?"

"כבר חודש שאני מקבל לפחות הצעה אחת ביום. לאנשים אין זמן. קשה להם עם עצב. עם געגועים. עם האבל. הם רוצים לראות אותי שוב שמח, שוב מחויך ורגוע. רוצים לראות אותי מסודר כבר. כנראה האלמנות והיתמות זה משהו בלתי נסבל".

"אנשים מתכוונים לטובה", אשר מובך מאד.

"ברור, ללא ספק", מהנהן יאיר, "ובכל אופן, רק ארבעה חודשים עברו, אשתי ז"ל עדיין אתנו, עדיין ממלאת את כל הבית. כל פינה עמוסה זכרונות טריים מאד. לבכורה שלי מאד קשה. היא עדיין אבלה מאד על אמא שלה, ו..."

יאיר מדבר על הילדה שלו, ואשר יודע, שהוא מדבר על עצמו. הוא לא מסוגל עדיין לקחת תיבה, לאפסן בה את כל הזיכרונות היפים, לנעול אותה, ולהשליך את המפתח לים.

"אבל הילדים, ואתה כל כך מוטרד, וכל הבית על הראש שלך. דף חדש יכול מאד לעזור".

"בעתו ובזמנו", מאשר יאיר. אין לי תינוקות קטנים, רק את יודי שעוד מעט יהיה בן שלוש. שירה גדולה, אחראית ועוזרת מאד. התאומות גם התבגרו, והמשפחה תומכת, הסבתות , הדודים, אנחנו ממש מסודרים". יאיר מחייך בעצב. טכני. טכני. הכל טכני.

ומה עם ה'שרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה ובלא שמחה ובלא...' אשר יודע שלא ישאל. יאיר צודק. הכאב גדול מדי. הפצע עדיין שותת דם. הוא מכיר אלמנים עם ילדים, שכן נישאו בסמוך לפטירת הרעיה והאם, אבל יאיר בנוי אחרת.

ומה יהיה עם אחות של שיפי. אולי שיפי כבר הציעה לה, והיא תתלה תקוות ותתאכזב? הוא רק ישמע אם יש מה לדבר בעוד, נניח, שלושה- ארבעה חודשים.

"אפשר רק לומר את השם? לשמוע אם יש מה לחכות?"

"בשביל מה?"

"בשביל שהצד השני ישקול ויחשוב אם יש מה לדבר, ולהמתין".

"נו נו", מהמהם יאיר, ואשר רואה בכך אישור.

"מדובר באחות של אשתי, אחותה התאומה, אפרת בריסקמן".

יאיר מעפעף, מחויר מעט. אשר מבחין בתגובתו המסתייגת, ותוהה מאד. לגיסתו יש שם מצוין, היא בחורה מצוינת, יראת שמיים, מצליחה מאד, ויחד עם זאת רכה, אוהבת ילדים ועדינה.

"לא... סליחה... אבל לא מתאים".

"אתה בטוח?" אשר מאד מתפלא, "אפילו לא לחשוב שוב?"

הם דיברו עד עכשיו בלחישות, יושבים בקצה של עזרת הנשים, רחוק מן הלומדים האחרים, ובכל זאת מרגיש יאיר פתאום שלא בנוח. הוא מבין שאשר לא יניח לו. הוא מבין גם שאם לא יאמר כלום, ולא יסביר את עצמו, זה עלול לפגוע יותר.

"בוא נצא לחצר", הוא מבקש.

רוח קרירה של שלהי החורף ותחילת האביב מקדמת את פניהם, מנסה ליבש את אגלי הזעה שנקוו על מצחו של יאיר.

"אני, זה לא יתאים לי, אשר. אני יודע שהיא אישה טובה מאד, יראת שמיים ובעלת מידות ו... הילדים שלי מאד אוהבים אותה. אשתי גם העריכה אותה, כך שאתה בוודאי לא מבין".

"אני באמת לא מבין", אשר מציין בשקט.

"אני חושש מרווקות, שחיות כבר הרבה שנים לבד, בלי משפחה. עצמאיות. דעתניות. שתלטניות. מסתדרות לבד וגם... חסרות ניסיון בגידול ילדים, אבל על החששות הללו הייתי מתגבר. יש משהו שמפריע לי יותר מהכל".

"והוא?" אשר מתכווץ קצת. אולי הוא מתכוון למה שאירע אי אז לפני שש עשרה שנה, אפי לא אשמה בזה כלל.

"היא יועצת", אומר יאיר, ואשר נסוג שני צעדים אחורה, נתקל באבן, שמתגוללת בחצר המוזנחת, וכמעט מועד, מתייצב בשניה האחרונה.

"היא יועצת", הוא מאשר, "ולכן?"

"אני מאד מאד לא ... לא מסתדר עם כל התחום הזה של יועצים ומטפלים וכל זה", יאיר מנסה להסביר עד כמה מרתיע אותו העניין, מרתיע? הרבה יותר מזה. לא בא בחשבון.

הוא לא סובל את כל האנשים האלו המטפלים בנפש. הוא לא מוכן שתהיה לו אחת כזו בבית, שתאבחן אותו, ואת ילדיו מבוקר ועד ליל.

"נחזור ללמוד?" קולו נעשה קשה פתאום. "כבר בזבזנו זמן רב מדי, והגעתי היום עם הרבה חשק ללמוד ולהספיק".

"אז אין מה לדבר?" אשר בכל זאת מנסה.

"לא", חותך יאיר, וקולו נחוש יותר מאי פעם. "אין מה לדבר".

* * *

"אז אתה מבין אשר? היא פשוט טרקה לי את הטלפון בפרצוף", שיפי צונחת על כסא, עייפה מהמאבק של הלב מול המוח בשעות האחרונות. הלב כמובן ניצח במערכה, המוח הניף דגל לבן, כנוע.

"גם הוא היה מנתק, לו רק היה יכול", אשר מחייך חיוך עלוב, מודה באשמה, בטעות.

"מה???" שיפי בוהה בו, מנסה להבין.

"אכן", אשר עגום. "הוא היה מנומס, אולי כי לא היתה לו ברירה, אבל דחה את ההצעה בתקיפות".

"אולי כי זה מוקדם מדי, אולי היינו צריכים לחכות קצת, מיהרנו?" שיפי כרעייה נאמנה, מצרפת את עצמה לרעיון הלא מוצלח, שהעלה אתמול אשר בעלה.

"זה לא זה", אשר מנפץ את האשליה, "ביררתי אם בהמשך יהיה מה לדבר, האם לחכות, והוא אמר שאין מה לדבר. זה לא מתאים לו".

"לא מתאים לו? לא מתאים לו!" שיפי נסערת. היא קמה לפתוח חלון, משב רוח נעים פורץ פנימה, ועדיין חנוק לה. "מציעים לו בחורה רווקה, מוצלחת, יראת שמיים, מבית מצוין, כמעט עשירה מכל המשכורות שחסכה במשך השנים, מסורה לילדים וטובת לב. שידוך זהב על מגש של כסף. הוא לא ימצא בעולם אמא טובה יותר לילדיו, ולא נאה לו!"

שיפי צונחת בחזרה על הכיסא, תומכת את ראשה בידיה, מטלטלת אותו באי אמון מעצמה. כמה הפכפך הוא המוח והלב. כמה מוזרים הם שניהם גם יחד. בתחילה כעסה על ההצעה, חשבה שהיא הזויה, והעלתה זיכרונות כאובים מן האוב. אחר כך נפגעה קשות מאפי, שככה ניתקה לה, וחשבה עליה דברים מאד לא מחמיאים. ועכשיו היא יוצאת להגנתה, וזועמת על זה שהעז לדחות את אחותה כלילת השלמות.

"מה הוא שמע על אחותי? מה רע בה?" היא שואלת בחולשה, מדגישה את – 'אחותי'.

"הוא לא רוצה יועצת בבית. זה מאיים עליו".

"טיפשות", יורה שיפי, "היא כזו לא יועצת בבית. היא כזו חכמה, וכל כך יודעת להפריד בין העבודה לבית. לי יש הרבה מה ללמוד ממנה בעניין הזה".

אשר שותק. ניגש למטבח, פותח את המקרר ונובר בין הקופסאות והסירים. כבר אחת ועשרה, צריך לצאת לקחת את הקטנים. גם הגדולים יחזרו תיכף מהלימודים. הכיריים עומדים ריקים. בוקר שלם סערה כאן שיפי, ושכחה מארוחת הצהרים.

"אתה יודע?" היא מגיעה אחריו למטבח, מוציאה סיר גדול של מרק ירקות שנשאר מאתמול, ומעמידה על הכיריים בלי להדליק את האש תחתיו. "אני כמעט בטוחה שזה תירוץ, שמשהו הרבה יותר עמוק מסתתר מאחרי הסירוב הטיפשי הזה. מפחד מיועצת? זה נשמע... אההמ... לא נורמלי. מעניין יהיה להעלות את ה'מקרה' הזה בשיעור הבא בקורס".

"אולי", אשר מחייך בעל כורחו. אולי זו הסיבה שהוא מפחד. חפירת הבורות וניתוחי העומק האלו, עלולים באמת להרתיע. והוא מכיר את יאיר קצת יותר מדי טוב, כדי לדעת שהחשש שלו אמיתי והגיוני. יאיר שסבל שלושים שנה מאבחנה של פוביה מאיזו דודה מלומדת. הוא סיפר לו על האפשרות שהעלה ראש הישיבה, על האבחנה המוטעת, ועל החודשים האחרונים, שהוכיחו כמה ראש הישיבה שלהם צדק. אפשר להבין את הרתיעה שלו מכל העניין, אך הוא מנוע מלספר על כך לשיפי.

"נניח לזה", הוא מבקש, "נכבד את שני הצדדים, ועדיף בלי לחפור במניעים. ניסיתי, רצינו- זכותם לסרב".

"טוב", הטון של שיפי עלוב, כעוס ופגוע, "אני יוצאת לקחת את הקטנים".

* * * 

 מרימי ותמרי מחכות לה כבר בפתח הגן של תמרי, רצות אליה יחד, צוהלות. היא פורשת את שתי ידיה לצדדים, מכינה מקום לשתיהן. הן נופלות לזרועותיה המושטות, צוחקות באושר.

"איך היה בגן, מתוקות?"

"כיף", צועקת מרימי, "למדנו על פסח, שרנו מה נשתנה הלילה הזה, ובחצר שחקנו צחוקים במחבואים". שיפי צוחקת, מחבקת את הקטנה 'צחוקים-במחבואים' זו המצאה בלעדית של מרימי, שיפי עדיין לא הבינה את כללי המשחק היצירתי.

"ואיך היה אצלך, תמרוש?"

"כיף", מחקה תמרי את מרימי, מביטה באחותה 'הגדולה' בהערצה.

הן נותנות ידיים, מדלגות לפניה. "הולכים להביא את ידידוש", מרימי צוהלת.

היא הולכת מאחוריהן, מתבוננת בשתי בנותיה, לבושות בסרפנים צהובים, זהים, שערן האסוף בסרט צהוב מנוקד מתנועע כמעט בתיאום. מרימי בת רבע לחמש, תמרי בת כמעט ארבע. כמו תאומות, חולף הרהור בראשה, והיא מצטמררת. מה היית עושה אם הן היו תאומות, שיפי? היא מתחלחלת מהמחשבה. מרימי כזו עוצמתית, דברנית וחברותית, ותמרי העדינה, הרכה, שתולה בה עיניים מעריצות. זה היה עלול להיות נורא לשתיהן, לו נולדו כתאומות.

"מכאן", צווחת מרימי, "השביל הזה הוא דרך-קיצור".

"אבל יש שם קוצים", מתחננת תמרי, "בואי מהמדרכה".

"לא". מרימי החלטית. "אני אזיז לך ת'קוצים, נו בואי כבר, בואי", היא מושכת בידה של אחותה הצעירה ממנה רק בשנה אחת, ותמרי צועדת אחריה כנועה. שיפי לא מגיבה. היא משותקת. פיה יבש. המחזה הזה, הוא נורא... הוא מראה! ככה היא היתה. ככה אפי היתה. ככה היא השתלטה, ככה אפי נכנעה.

אולי בגללה אפי היתה כזו, כזו מסכנה וחסרת ביטחון? אולי ככה זה עד היום? הנה היא תכננה להתקשר, לחקור, לברר, למה היא טרקה לה, למה היא חושבת שיאיר לא מתאים. היא תכננה לגשת היום ליחידת הדיור החדשה, הקטנה והמטופשת שלה (מה רע בבית של ההורים?) ולחקור אותה מה עובר עליה, ולמה היא דוחה שידוכים מצוינים. לשכנע, להפציר, לסלק לה קוצים מהשביל.

דמעות מסמאות את עיניה, כשהיא עוברת אחרי בנותיה בשביל, נדקרת מקוץ. 

פרק 33 - צלחת שלא נשברת

אפי:

שיפי לא מתייאשת? עכשיו היא שולחת את האחיות האחרות שלנו? בזמן שהייתי בבית ספר התקשרו אליי רייזי וחיהלה, שלוש שיחות מרייזי ושתי שיחות מחיהלה. עכשיו  התור של ציפי. לציפי אני תמיד משתדלת לענות, אפילו כשיש לי חשד שגם היא שליחה של שיפי.

"מה שלומך אפי?"

"מצוין ועייף קצת, אבל אחרי מנוחת צהרים יהיה בעזרת ה' רק מצוין".

"אני שמחה לשמוע. הקול שלך נשמע אחרת אחרי הנופש הקצרצר הזה, נהנית?"

"מאד", אני מאשרת, "כנראה שצריך לעשות את זה יותר".

"פעם הבאה איתי? למה רק לחני מגיע?"

אני שותקת. שותקת. לצאת עם ציפי זה יותר מנפלא, אבל איך נשאיר את שיפי מאחור? ועם שיפי, אולי, זה נשמע נוראי, אבל עדיף לוותר על יציאה בכלל. שיפי נהדרת, דואגת, אכפתית אבל... תמיד המחשבות נתקעות לי באבל הזה.

"תראי, אפי", פתאום הקול של ציפי נעשה מהוסס, מגומגם. אני מתקשחת. אז בכל זאת היא שליחה של שיפי, כל כך לא מתאים לה! אני מסיימת את שאריות ארוחת הצהרים שנותרו בצלחת, מניחה את הצלחת, הסכו"ם והכוס בכיור, פותחת את הברז, שופכת הרבה סבון על הספוג, בלי משים, ומתחילה לקרצף את הכלים. בעוד חצי שעה שירי מגיעה. צריך גם לאבק ולטאטא כאן קצת, שיהיה נעים.

"חשבתי על איזו הצעת שידוך שיכולה להתאים לך, אפי".

"אני שומעת, נו?" מתחמם... מתחמם...

"את הרי כבר נפגשת עם אלמנים וגם עם גרושים, נכון? ואין לך התנגדות עקרונית לאלמן עם ילדים, נכון?" חם... רותח... זהירות ציפי, אש!

"נכון", מישהו צועק מתוך הגרון שלי. צלחת מלאה בסבון מחליקה לי כמובן מהיד, אבל לא נשברת. שמעת ציפי? היא לא נשברת, הצלחת, לא עם יאיר קפלן.

"אז חשבתי על יאיר קפלן", היא לוחשת.

"שיפי. שיפי שלחה אותך", אני לא מאמינה שאני צועקת, "אין לה מעצורים לגברת".

"אפי? אני מצטערת נורא", ציפי לוחשת בבהלה, "אף אחד לא שלח אותי... זה... חשבתי על זה לבד".

אני יודעת שציפי לא שקרנית, אך מתקשה להאמין לה. הסערה שהיתה כלואה בתוכי מאתמול, פורצת בבת אחת. הוריקן משתולל במטבח הקטן שלי, מסחרר אותי בתוכו, זורק אותי לאויר הקר, מטיח אותי באדמה הקשה, משחק בי, לועג לייסורי.

"זה לא מתאים בכלל, ציפי. בכלל. זה רעיון מטורף". אני לא נוהגת לבכות בקלות, בטח שלא ליד אנשים, ובטח-בטח שלא באוזניי אחיותיי, אבל עכשיו ההוריקן האיום עושה לי את זה. אני בוכה בלי יכולת לעצור. שבי, שבי, למה הלכת? למה השארת אותי פה עם כל העניין הזה?

"אני מבינה, אפי, סליחה, ממש סליחה שככה צערתי אותך".

רק היפחות הבלתי נשלטות שלי עונות לה.

"אוי, אפי, באמת לא התכוונתי. לא חשבתי. את יכולה להסביר קצת?"

"אני..." הטישו סופג את השאריות. אני מתעשתת, קמה מהאדמה הקרה, אוספת את שבריי, מאחה אותן במהירות רבה מדי, "אני לא יכולה להיכנס לנעליים הענקיות של שבי". שבי שלי, האהובה כל כך.

"את ענקית לא פחות", אומרת ציפי, זהירה.

"אולי. ענקית לעצמי. בטריטוריה שלי, עם משפחה משלי, שה' ישלח לי בעזרת ה'", מאמינה כל כך שזה יקרה. מאמינה יותר מתמיד. את היאוש הנורא השארתי שם, בצימר הצפוני. רק חשבתי שהשארתי שם גם סופות והוריקנים, אבל כנראה שהם ילוו אותי גם הלאה. יש דברים שאולי אי אפשר להותיר מאחור.

"אני מבינה, אפי, כלומר, נראה לי שאני מבינה, וחושבת שיש כאן עוד משהו, מעבר".

ברור שיש כאן משהו מעבר. הרבה מעבר. ישנן אילי ונועהלה, התאומות המקסימות של שבי זכרונה לברכה, שדומות ממש לשיפי ואפי הקטנות מן העבר. שבי גידלה אותן באופן מעורר השתאות. שבי האלופה והמכילה. שבי האומנית והנבונה. ואני, עם כל המשקעים שלי, עם ההזדהות העמוקה שלי עם נועהלה והטיפ-טיפונות תרעומת על אילי, לא אכנס למערכת היחסים הזו. לא אהרוס בשום פנים ואופן את מה ששבי עמלה לבנות באופן כל כך  רגיש וזהיר, במשך שמונה שנים.

פתאום אני חושבת, ששיפי ואני תרמנו לשבי הרבה מניסיוננו. לא אשכח כמה היתה מאושרת כשהתאומות שלה נולדו. הגעתי לבקרה בבית חולים עם בלונים וורודים-לבנים ומלמלות ארוזות בצלופן, והיא הראתה לי את האוצרות שלה. האושר שבקע מתוכה נשפך על הסביבה כולה והדביק גם אותי.

"את תדעי איך לגדל אותן", לחשתי בהערצה מול העריסות המכילות את השפע העצום הזה.

"בסיעתא דשמיא, זה יהיה הרבה בזכותך".

אהה. חשבנו שתינו, ולא הגינו בקול. עדיף ללמוד מטעויות של אחרים. שבי קיבלה שני דפים חלקים, נוצצים, מושלמים. והיא כתבה עליהן במשך שמונה שנים, אותיות משורטטות היטב, מילים מדויקות, משפטים מושלמים. איך אבוא ואחרוט על דפיה את כל משקעיי?

"אז זו לא הסיבה", אני אומרת לציפי, קולי רם מן הרגיל. זו לא הסיבה, ישנה סיבה אחרת, עמוקה כמו תהום, רחבה כמו אוקיינוס וגבוהה כמו האוורסט", הציניות שלי זורמת לכיוון הלא נכון, ציפי אינה הכתובת לתסכוליי.

"סליחה, אפי, סליחה". היא מנתקת. מבינה שיותר מזה אינני פנויה לשמוע. אני רושמת לעצמי להתקשר אליה כשארגע, לפייס ולהחליק את הקמטים שנוצרו בינינו.

אבל עכשיו דופקים. זו חני? אולי השארתי את המפתח נעוץ בדלת, והיא לא יכולה להיכנס? עכשיו אצטרך להסביר לה את פשרה של השיחה הכעוסה ושל עקבות הדמעות? חני לא תשאל כלום, אבל המבטים הנוקבים ישאלו במקומה.

לא, המפתח לא בדלת, וזו איננה חני. שירי עומדת בפתח, לבנה מאד, והלב שלי מתחיל לדהור.

מה שמעה שירי?

"בואי הכנסי", אני מקרקרת לאחר שניות של דממת הלם, מנסה לחייך אליה.

היא כושלת פנימה, צונחת על הכורסא הפינתית. אני בורחת למטבח, מנסה להסדיר את נשימותיי. מוציאה מהמקרר בקבוק שתיה, מצרפת כוסות, ומערימה עוגיות בצלחת. חוזרת לשירי קצת יותר רגועה.

גם היא נרגעה מעט, את החיוורון העז מחליפה אדמומית קלה. "סליחה שהקדמתי. פשוט... הייתי חייבת כבר לבוא, לספר לך משהו ו..."

בבת אחת פורץ ממנה הבכי, עז וקולני.

אני מוזגת לה שתייה קרה. מנסה להתעשת ולהירגע. לשים את עצמי בצד. להיות איתה.

"אבא שלי... התקשרו להציע לו הצעה. זה אומר, אישה. במקום אמא שלי". היא יורה.

"אהה", רק את זה אני מצליחה לומר.

"אני שמעתי בלי כוונה ונורא נבהלתי", היא מתנצלת.

בטח בלי כוונה. מצותתת סדרתית קטנה שכמוך. אני רוצה לנזוף בה, רוצה לנזוף בעצמי. לכמה שיחות אני עצמי צותתי, והמשכתי לעשות את זה על אף הנזקים והפצעים, שנגרמו לי בעקבות זה. 

אני רק מהנהנת מול שירי בהבנה, מנסה לפרוס מצע תומך לבהלה שלה. להלם.

"ואת לא רוצה לדבר על זה עם אבא?"

"דיברתי, בטח שדיברנו, מפחיד לשמור כזה פחד בלב".

"כל הכבוד שירי", כל הכבוד בעיקר לשבי שגידלה בית כזה, ויצרה בו תקשורת טובה ופתוחה.

"אבא שלי שם לב לכל דבר, ומאד חשוב לו הפתיחות", מנפצת לי שירי את תרועות הכבוד הנאמנות לחברה שלי. "אמא שלי תמיד אמרה בצחוק, שאני ילדה מוזרה, שבמקום לרוץ לאמא, רצה לאבא. אבל עכשיו אני מבינה שה' עשה ככה, כי ידע מה יהיה בהמשך".

אני מהנהנת. מוזגת לי מים, מברכת ושותה.

"אבא שלי אומר, שעכשיו כלום לא משתנה. רק עכשיו, אבל לא הבטיח כלום על ההמשך".

"אהה", אני מקצרת.

"וזה משהו, שאני לא אסבול. שום אישה זרה לא... לא תגור איתי באותו בית, את מבינה אפי?"

אהה. הלב שלי עדיין פועם? איך עומדים בשיחה כזו?

"אפי", היא אומרת, מתחננת. "אפי... אמא ביקשה ש..."

עכשיו נגמרו ההמהומים. אנחנו יושבות שם יחד תחת מפולות של אבנים כבדות, שותקות. אי אפשר לומר יותר כלום.

"את... לפחות אם תבוא אישה זרה לבית שלנו, אני אוכל לבוא לפה, אפי, את תקבלי אותי כשאברח?" היא זורקת לעברי חבל הצלה, מנסה להוריד את שתינו מהעץ.

"הבית שלי תמיד פתוח בשבילך, שירי, תמיד", אני מבטיחה לה.

"כי הבטחת לאמא? לכן את ככה... בשבילי?"

"לא, אולי זה היה בהתחלה, שירי. עכשיו, אחרי שאני מכירה אותך, אוהבת אותך ונהנית כל כך לשוחח איתך, אני פה בשבילך, לא רק כי הבטחתי לאמא".

אני מתקרבת אליה עם כורסתי, היא משעינה ראש עייף על כתפי, והדמעות שלה, יתומות ובודדות, נושרות על חולצתי. אני מלטפת את סבך שערותיה, הלוך ושוב, מנסה למלא מקום, מעט. להעניק קצת 'אמא' לילדה, שכבר חצי שנה לא קיבלה זאת.

"אז, למה?" היא מרימה את ראשה לאחר דקות ארוכות. "למה אנחנו לא יכולות לדבר ב... גלוי על הכל".

אני שותקת. מחפשת מילים ולא מוצאת.

"את יועצת, נכון? אז את אמורה לדעת מה להגיד לי עכשיו".

שירי הזו. ילדותית ובוגרת. גלויה ומתוחכמת. מתעתעת כל כך.

"תביני שירי, אני מנסה להמחיש לה. "לכל אדם יש איזו נקודה, שאם דורכים עליה, היא מכאיבה מאד. גם יועצות הן בני-אדם, נכון שירי? גם להן יש נקודות שעלולות להכאיב אם דורכים שם, את מבינה, יקרה?"

שירי מהנהנת בחולשה. ראשה נשען על הכורסא. אישוניה נעוצים בי, שולחים אליי ניצוצות כאובים.

"ובואי נסביר את זה עוד קצת, נניח שלכל אדם יש בפנים איזו חבילה, שמכילה חומר נפץ, אבל היא לא כל כך פעילה. היא יושבת לה בפנים בשקט, ורק מדי פעם היא מתקתקת ומזכירה שהיא נמצאת. מה יקרה שירי, אם נוציא את החבילות שלנו, ונפגיש אותן בכוח זו בזו?"

"הכל יתפוצץ", שירי ממצמצת בבהלה, "אני קצת מבינה מה את אומרת, אפי".

"את נערה חכמה מאד", אני מחמיאה לה, הלב שלי עדיין מכווץ, פועם בכאב.

"אז פשוט כל אחד נועל את הפצצה שלו בפנים עד ש... היא תתפוצץ לבד?"

"ממש לא, שירי, צריך למצוא מישהי אחרת לשוחח איתה. מישהי, שהחבילה המסוימת הזו לא תגרום לפיצוץ. רק החבילה הזו. בשביל כל שאר הדברים, אני כאן בשבילך", אני ממהרת להבהיר.

"אין לי מישהי אחרת. רק אותך. אפי", היא מתמרדת, "אני לא מוכנה לדבר על זה עם אף אחד בעולם".

"אולי היועצת של בית ספר? מורה שאת אוהבת? סבתא? מרגלית?" אני זורקת.

"בחיים לא". שירי מתלקחת.

 "אני מבינה, שירי. ככה זה נראה לך עכשיו, תחשבי על זה עוד קצת?"

"ככה זה ייראה לי גם עוד מאה שנה, אין לי מה לחשוב". היא מטילה עליי משא בלתי אפשרי של אחריות.

"אולי... אולי תכתבי? אולי כתיבה תעזור בינתיים?"

"זה רעיון טוב", היא מחייכת סוף סוף, "ואוכל להביא לך לקרוא?"

אחח, אני מהנהנת באין ברירה. "כן שירי, אני אקרא. אבל זכרי, אענה לך רק מה שאוכל".

"כדי שלא נתפוצץ ביחד", היא קורצת לי, מאוששת.

פרק 34 - תמיכה

שירי כתבה. מיד כשהגיעה הביתה התיישבה לכתוב. כתבה וכתבה. הכתב שלה מלא בשגיאות, אפילו שהיא כבר בת חמש עשרה. אולי זה חלק מהלקות הזו שלה, השפה שלה בעל פה דווקא בסדר גמור, אבל  בכתיבה היא מרגישה מאד עילגת, כמו ילדה בכתה נמוכה. נראה לה שאילי ונועה כותבות יותר טוב ממנה, וזו עובדה מצערת, שמונעת ממנה הרבה פעמים להתבטא בכתב. אבל עכשיו לא אכפת לה. אפי יודעת הכל, היא קראה בעיון את כל האבחונים שלה. שירי כתבה במהירות, בלי לחשוב: את לא בסדר אפי, מה הבעיה שלך לבוא לבית שלנו ולמלא את המקום של אמא שלי? בשביל כולנו, לא רק בשבילי. את כזו חכמה, ואת יכולה להבין דבר מתוך דבר, למה אמא התכוונה ולא הספיקה, או לא העזה להגיד, אז למה את לא רוצה? מבטיחה לך שזה יהיה הכי נחמד שיכול להיות, ואני אעזור המון, ולא תהיה לך עבודה בבית כמעט. אני יודעת לבשל ולנקות מצוין. גם עם כביסות אני מסתדרת, ואת מכירה אותנו ואוהבת, ונהיה תמיד ביחד. מה יכול להיות רע בזה, אפי? למה לא? מה צעקת שם בטלפון שזה לא מתאים בכלל, ולא שייך. למה זה לא מתאים אפי? בבקשה תסבירי לי.

שירי סיימה לכתוב, והשליכה את העט לקצה השולחן. עיניה התרוצצו על השורות הקצרות, הסוערות. סיימה לקרוא, והתחילה שוב, פעם אחר פעם. ברצף.

ואז, היה לה ברור מאד. היא לא תיתן את המכתב הזה לאפי. אם היתה יכולה להתייעץ עם אמא, היא יודעת מה היתה אומרת לה: שירהלה, צריך לכבד כל אדם, ולכבד זה לתת לו מרחב. את מבינה שירי? מרחב ומקום. אמא היתה חוזרת על המילים האלו שוב ושוב. כשהיתה קטנה, חשבה שמרחב ומקום הם פיזיים, לא להידחף קרוב מדי, לא להגיע לבית בלי להתקשר ולתאם, לא לדחוף אחרים. מאוחר יותר הבינה, שזה רק משל, ישנו המרחב הנפשי. לא לשכנע חזק, לא לכפות את הרצונות שלי על השני, לתת מקום לרצון שלו, לכבד את קו המחשבה שלו, גם אם הוא שונה משלי, ולהקשיב לרגשות שלו, גם אם אני מרגישה אחרת לגמרי.

כל כך הרבה שיננה לה אמא את זה. וזה נס, כי היא פגועה עכשיו מאפי, וגם כועסת, ובעיקר מבולבלת. ואם לא אמא, היא היתה מביאה לאפי את המכתב, וגם לוחצת עליה שתענה לה תשובה ברורה, שתסביר את עצמה, למה היא דוחה אותם, ותפייס את רגשותיה הפגועים. היא היתה לוחצת ולוחצת, עד שאפי היתה נכנעת ונענית לדרישותיה.

אבל היא לא תעשה שום דבר מכל זה, היא אוהבת את אפי, והיא תשמע בקול אמא. היא תתן לה מרחב ומקום. שירי קורעת במהירות את המכתב, ומשליכה אותו לפח הקטן שבפינת החדר.

אחר כך היא מתארגנת ליציאה. אבא כבר הלך לחיידר בו הוא מלמד אחר הצהרים. הקטנים כרגיל אצל אחת הסבתות עד הערב, והיא יוצאת עכשיו לאפי. רבע לחמש עכשיו, והן קבעו בחמש. הדרך לוקחת בערך עשרים דקות, היא לא תקדים שוב. גם כאן צריך לתת מרחב, ולאחר בחמש דקות זה אפילו מנומס. גם את זה אמא לימדה אותה, וכדי שלא תשכח את זה שוב, היא תכתוב את הדברים האלו במחברת הזכרונות שלה.

כשהיא פוסעת על השביל המוביל לביתה של אפי, היא רואה את הדלת נפתחת, ונערה כבת גילה יוצאת משם, צועדת הישר לקראתה.

"הי, היית אצל אפי?" היא פולטת בלי לחשוב, כשהן נעצרות זו מול זו.

"כן. המורה אפי", הנערה מסמיקה מאד, "למה?"

 "היא... את באה אליה קבוע?" שירי נעגמת, היתה בטוחה שאפי רק שלה, והנה עוד נערות שבאות אל אפי.

"זה... אני... היא יועצת אצלנו בבית ספר ואני... באתי עד פה כדי שלא יראו, את מבינה את זה?" העיניים של הנערה יורות לעברה כעס ומרמור, ורק אז היא מבינה, ששוב חמסה למישהו מקום ומרחב. מה יהיה איתה? אין לה סיכוי להיות נורמלית?

"אני מתנצלת, אני באה אליה פעמיים בשבוע, לא חשבתי שמישהו מתבייש בזה. עכשיו כשאני חושבת על זה, יועצת בבית ספר זה משהו אחר, אולי יותר מבייש. יותר מתייג אותך, כמו שאומרים... אני מכירה את אפי לא בתור יועצת. היא היתה חברה של אמא שלי".

"היתה?" מכל המשפט הארוך והמהיר הזה, לוכדת הנערה רק את המילה האחת הזו.

"אמא שלי זכרונה לברכה", מבהירה שירי, ממצמצת פתאום במהירות. לא קל לה לספר על זה לזרים.

"גם שלי, זכרונה לברכה", עונה לה הנערה ומושיטה לה יד, "אני נעמי לנדא".

שירי מושיטה יד קדימה, מהוססת, רועדת.

"מתי אמא שלך נפטרה?" היא לוחשת בשאלה, עיניה נעוצות בנעמי, שבכלל לא נראית יתומה. אולי בדיוק כפי שעליה אף אחד לא מנחש כלום.

"לפני אחד עשר חודשים. עוד חודש מסתיימת השנה", נעמי משפילה עיניים, "עוד לא הצגת את עצמך", היא מזכירה לשירי.

"שירי קפלן".

"אז... נעים מאד שירי. אפשר אולי להציע לך משהו? אנחנו פותחות קבוצה של בנות בכיתות ח' ומעלה, כלומר, בנות שהתייתמו מאמא, וניפגש פעם בשבוע ו..."

"כאילו, קבוצת תמיכה?" שירי קוטעת אותה.

"לא כאילו, קבוצת תמיכה. ונשמח אם תצטרפי אלינו, מנחת הקבוצה היא אישה מאד נחמדה, היא מורה ואמא לילדים, שהיא בעצמה בגיל 15 התייתמה מאמא שלה".

"את, רגע, את לא בסמינר?" שירי שואלת כאילו בלי קשר לדבריה של נעמי. היא אמרה משהו על בית הספר של אפי, אז אולי זו קבוצה לבנות יסודי בכלל .

"אני בכיתה ח', שנה הבאה עולה לסמינר 'דרכי רבקה', ואני הכי קטנה בקבוצה, כל השאר בסמינר".

"זה הסמינר שלי", שירי מחייכת. נעמי משיבה לה חיוך.

"אני מאחרת לאפי", השעון מורה על חמש ורבע. חבל לה על כל רגע. "אני אחשוב על ההצעה שלך, זה... בקיצור, אני באמת צריכה לחשוב". הן מחליפות מספרי טלפון, ושירי ממשיכה בדרכה על השביל לכיוון דלת ביתה של אפי. עכשיו, בצעדים קלילים הרבה יותר. זה היה מעניין המפגש הזה, ונעמי הזו נראית ממש נחמדה, אז למה לא בעצם? למה היא כל כך נרתעת מהקבוצה הזו של נעמי לנדא?

"אני אסביר לך למה", אומרת לה אפי. היא יושבת מולה נינוחה ושלווה, לא כמו פעם שעברה, שהיתה מאד לחוצה. שירי מבחינה בזאת, ושמחה שקרעה את המכתב ההוא, וזרקה אותו לפח.

"בואי נמשיל את זה לשני אנשים. אחד נפל במדרגות ויש לו נקע. עכשיו הוא צריך במשך שבועיים להיעזר בקביים. מן הסתם לא תהיה לו בעיה לשאול מגמ"ח זוג קביים, ולדדות עליהן במשך שבועיים, עד שהרגל תחלים. אך תחשבי על אדם שנפגע בתאונה, ומודיעים לו שהרגל שלו תישאר פגועה, והוא לא יוכל עוד ללכת כאחד האדם. הוא יצטרך להיעזר בקביים מעכשיו ועד סוף ימיו".

"לאדם כזה יהיה הרבה יותר קשה, כי הוא הפך לנכה, ומעכשיו זה חלק ממנו", שירי מבינה, "לא כמו אדם שעוד מעט יתרפא, ויודע שזו עזרה זמנית".

"יפה, שירי", אפי מחמיאה לה. "אז אולי תביני איך זה קשור לקבוצת התמיכה?"

"אה..." שירי מהוססת, "היתמות הזו, היא כמו נכות קבועה אולי. לכן קשה לי איתה".

"זהו זה", אפי סופקת כפיים, ואחר כך הודפת אליה צלחת עם קוביות עוגת שוקולד. "תתכבדי שירי, ובואי אסביר לך משהו, היתמות שלך היא חלק ממך. לאבד אמא- זה לתמיד, ובכל זאת היא רק חלק. את מורכבת מעוד המון המון חלקים, את גם בת של אבא, אחות, נכדה, בת דודה וחברה. את גם תלמידה וגם וגם, נכון? רוב החלקים שלך לא צריכים עזרה, ואולי להיפך, הם אלו שעוזרים לאחרים. אבל יש לך חלק אחד שכרגע צריך להיעזר, למה שלא תתני לו?"

"אם זוכרים שזה רק חלק אחד שצריך עזרה, ולא כל כולי, זה באמת יותר נחמד. ועוד יותר מזה, שבחלקים האחרים שלי אני יכולה לעזור לאחרים. אני לא רק נעזרת, אלא גם עוזרת. זה... אפי, זו הסתכלות מאד יפה ומרגשת, שכולנו ככה עוזרים ונעזרים. חזקים וחלשים".

אפי מחייכת אליה בעידוד. "את יכולה למצוא בתוכך עוד הפכים כאלו?" היא שואלת.

"כן", שירי מהססת, "לאחרונה שמתי לב, שאני לא כל הזמן עצובה ומתגעגעת, וזה קצת מפחיד, שאני מסוגלת לצחוק ולשמוח, לכעוס על שטויות, לצפות לחוויות, ולא להיות רק מתגעגעת לאמא".

"כן שירי. החלקים של העצבות והגעגוע גדלו וגדלו, השתלטו על הרבה מקום, וכיסו את כל החלקים האחרים. עד שנראה היה שהחלקים האחרים נעלמו. אך הרגשות שלנו, גם אם הם לא מורגשים לפעמים, הם תמיד אתנו, חלק מאתנו. גם אם רגש אחד מכסה רגשות אחרים, כולם תמיד נמצאים. לפעמים נשכחים, לפעמים ננעלים באיזו מגירה עמוקה מדי, אך הם עתידים לשוב ולהתגלות".

"אני צריכה לחשוב על כל זה", שירי מהורהרת מאד, "אני צריכה עוד קצת לשכנע את עצמי להצטרף לקבוצה הזו".

"תחשבי שירי, כל דבר בזמנו", אפי מסכימה איתה, ומעבירה פתאום נושא בחדות, "תגידי לי שירי, מה את אוהבת לעשות?"

"אני? אוהבת? לעשות?" שירי מופתעת מאד. "מה פירוש?"

"הפירוש הוא שלכל אחד מאתנו יש תחביבים, יש חוזקות. מה את אוהבת?"

"חוזקות". חותכת שירי.

"דברים שאת חזקה בהם", אפי מבהירה.

"אין דברים כאלה, אפי, אני חלשה בהכל".

"חשבתי שאנחנו משוחחות על משהו כבר שעה שלמה. חשבתי שאנחנו מסכימות בעניין".

"על החלקים?" שירי נבוכה מאד. "מה זה קשור?"

"החלק של החולשה השתלט לך קצת יותר מדי, והרבה שנים, על כל החלקים החזקים שלך. את פשוט לא רואה אותם. לא מכירה אותם, אבל הם קיימים, נחפש אותם שירי?"

"לא יודעת", שירי לוקחת קוביית עוגה, מברכת ונוגסת בה לאט לאט. "לא בטוח שהם קיימים".

"את פשוט רוצה שאשכנע אותך, אה?" אפי קורצת לה.

שירי צוחקת. "אולי".

"שירילה יקרה, צר לי, אני לא הולכת לעשות את זה", אפי נחרצת. "החוזקות הם שלך, ואת תצאי למסע גילוי עצמאי".

"אוף", שירי גונחת ולוקחת עוד פרוסת עוגה, "אבא התכוון שתלמדי איתי אנגלית ומתמטיקה וכל זה".

"אז קדימה", אפי פוקדת בקשיחות מעושה, "היכן החומר במתמטיקה, נתחיל?"

שירי מתבלבלת לרגע, ממצמצת בבהלה, ואז פורצת בצחוק נבוך.

"זה פשוט כי העניינים שלך יותר קשים ממתמטיקה", היא מתגמגמת.

"ייתכן, שירי", אפי מסכימה. "להיות חזקה אחרי הרבה מאד שנים שהייתי חלשה, זה קצת מפחיד".

"זה מוזר", שירי מתנגדת, "לא כיף להיות חלשה, טיפשה ונכשלת".

"לא כיף בכלל, אבל לזוז ממקום שהתרגלנו אליו, למקום אחר שלא רגילים ולא מכירים, זה מפחיד קצת".

שירי מקשיבה, מתנשפת.

"אבל באמת, אפי, אמא לא התכוונה שנתקדם בלימודים, שקשים לי מאד? שנשפר את הציונים? זה מה שעשתה איתי שמונה שנים, ואת זה היתה ממשיכה לעשות איתי, לו היתה כאן".

"שירילה", אפי אומרת ברוך, נראה לשירי שהיא חיכתה לשאלה הזו, "אמא סמכה עליי, נכון? אם את רוצה להמשיך להגיע לכאן, תצטרכי גם את לסמוך עליי, תחשבי על זה".

"אין לי מה לחשוב, אני סומכת עלייך, אפי", היא מתקפלת מהר, נכונה לצאת למסע.

פרק 35 - מבחנים

אפי:

שירי יוצאת, ואני נצמדת אל החלון, עוקבת אחר דמותה הנמרצת צועדת בשביל, ואחר כך על המדרכה ממול, עד שנעלמת מעיני. אני נשארת לעמוד ליד החלון, בלי לחשוב כלום, בלי להרגיש כלום. נושמת נשימות איטיות, עמוקות, ובוהה בנוף שמולי. רחוב ירושלמי שקט, תנועה דלילה שלא מסיחה את הדעת מההקשבה לשקט, לכלום.

רק חני שמופיעה על השביל, מנערת אותי. מבט מהיר בשעון מגלה לי, ששעה שלמה עמדתי כך, כשמרפקיי נעוצים באדן החלון, ובהיתי, בלי לעשות דבר. בלי לתכנן ולקבוע פגישות, בלי לענות לטלפונים, בלי להכין מערכים ותוכניות, בלי למלא דוחות על תלמידות. רק להתבונן במחשבות שרצות במוחי, מבלי לנסות לכוון, לנתב או לעצור. פשוט לשהות לי בתוך ההוויה השקטה הזו.

ואחרי שנים של עשייה תזזיתית, בלתי פוסקת, שנים שפחד רודף את השקט, שחרדה מניסה את השעמום, שנים של בהלה מפני הכלום הזה, הגילוי הזה מדהים אותי. הפחד היה פחד שווא. שום דבר לא יקרה לי, גם אם אקלע לאי-עשייה שכזה, עדיין יהיה העולם מואר, עדיין ישלוט בו היופי, האור והאויר.

חני נכנסת במרץ, מערימה שתי שקיות ענק על השולחן הקטן שבכניסה.

"מה נשמע, אפי? איך עבר היום?"

"אצלי נהדר, ואצלך?"

"עמוס ומעייף. את באמת נראית נהדר, היציאה של שבוע שעבר היטיבה איתך, נכון? ובשביל זה אני כבר מארגנת לנו עוד משהו..."

"בלתי נלאית שכמוך", אני סונטת בה, "מה הפעם?"

"משהו קסום. שבת ברובע עם הקבוצה שלנו. הרבנית עזריאלי תצטרף אלינו, והרבנית צילה שוהם מהרובע תבוא להרצות, ותישאר לסעודה שלישית. שלוש תפילות שבת בכותל ו..."

"הרבנית עזריאלי?"

"בדיוק. את מכירה אותה? היא מקסימה".

"אני יודעת שהיא מקסימה. אמא שלי משתתפת בקביעות בשיעורים שלה". והיא חוללה בה מהפך, שקשה להאמין עד שלא רואים.

"אז מה את אומרת, אפי, אולי סוף סוף תצטרפי לקבוצתנו הנחמדת?"

"זה נשמע באמת קסום, אבל..." אני צונחת על הכורסא. חני חולצת את נעליה, ומסדרת לעצמה פינת ישיבה על זוג כריות תפוחות, שהיא מניחה על הרצפה. מן הרגל ישן ומוזר, שחני הזהירה אותי בצחוק, לא לדווח עליו לשדכנים.

"אבל מה? אפי? את צריכה לשאול את אמאלה?"

אני זורקת עליה כרית נוי קטנה, וקולעת בדיוק למטרה. היא תופסת את הכרית, מנסה להשיב מלחמה, אך אני חומקת הצידה והיא מחטיאה.

"נו, אפי?"

"אף פעם לא עשיתי שבתות בלי המשפחה. אני פוחדת שזה יפגע ולא יובן, או אולי יכאיב ויכעיס והכל ביחד".

"אפי", החיוכים נעלמים מפניה של חני, כאב מציף את אישוניה, "את כבר ילדה גדולה ממש, אני צריכה להזכיר לך?"

"את לא צריכה", אני חובקת את הכרית שנזרקה עליי מקודם.

אני משלימה במחשבתי את כל מה שחני רוצה לומר, ולא אומרת, ושתינו שותקות.

"על הנושא הזה בדיוק ביקשתי מהרבנית עזריאלי לדבר. היא מומחית בנושא של מערכות יחסים במשפחה".

"אני יודעת". מומחית אמיתית. מהפכנית.

"תראי, אפי, כל נערה שנישאת בגיל תשע עשרה- עשרים, ומגדלת ילדים, גם היא מתמודדת. מתמודדת עם אמא, חמות, גיסות, אחיות, אבל אלו התמודדויות נורמטיביות, שהחיים השוטפים מזמנים לכל אדם. אנחנו לעומת זאת, עומדות שנים רבות במבחנים לא פשוטים. מערכות היחסים שלנו במבחן תמידי. המצב שלנו מעורר אין סוף קשיים והתמודדויות, צפויות ובלתי צפויות. הנה ראי, אחת מהן היא הנסיעה לשבת עם חברות, מדי פעם, וזה מדהים, כי יש בנות שעושות את זה כבר בגיל צעיר ממש".

"אני תמיד הייתי ילדה של אבא ואמא, משפחתית, אוהבת את הבית, וככה התנתקתי מהם, אז לפחות בשבתות אשאר אתם יחד", אני לוחשת, מצטדקת, אבל מבינה היטב על מה חני מדברת.

"קחי אותי לדוגמא", חני ממשיכה לנאום, ונעמדת על רגליה, "בגיל עשרים ושלוש כבר עבדתי במקום מכובד, והבאתי כל חודש משכורת יפה, שנכנסה הישר לחשבון של ההורים, כי אני גרה אצלם ומקבלת כל מה שאני צריכה, אז למה לא בעצם?"

שתינו מגחכות בעצב.

"אבל רציתי עצמאות. רציתי לקנות לעצמי בלי לדווח על כל שקל, בלי לבקש מאבא או אמא כסף, כמו נערת סמינר, שצריכה חמישים שקל לטיול, או מאה לחולצה חדשה. ביקשתי להיות עצמאית, וההורים שלי תמהו מאד, אבל שתקו. אמא הלכה איתי לפתוח חשבון, ואפילו קנתה לי מתנה, כוס לבנה מלאה בשוקולדים עם כיתוב חמוד, ובזה הסתיים העניין אצלנו. מחברות אחרות שמעתי על מאבקים לא פשוטים סביב הנושא הכספי. את מבינה, אפי? המצב הנפיץ שלנו מעמיד אותנו במבחנים מאד מתישים עם היקרים לנו. אצלי המעבר לכאן... אוי, המעבר לפינה הפרטית הזו היה.... קשה מאד מאד, עד היום לא סולחים לי במשפחה", חני משתתקת בעצב.

אצלי המעבר היה דווקא מרוכך, מלא בכאב, אבל גם בהבנה ובהשלמה. כנראה בזכות הרבנית עזריאלי. אבל השבתות. אני יודעת שאמא מצפה לי בשבתות. שבת מחוץ לבית תכאיב לה מאד. אבל לא חכמה לברוח ממבחנים, וקשר של ריצוי בלתי פוסק לא מוביל למקום חיובי. קשר כזה סופו להיקרע ולהכאיב יותר.

"את כזו חכמה, חני".

"אהה, מרוב שאני חכמה אף בחור לא מעוניין בי".

עוד כרית נזרקת לכיוונה של חני, כרית ודמעות שלא נבכות.

אחר כך אנחנו קמות להכין ארוחת ערב חגיגית. למה חגיגית? סתם כך כי מתחשק לנו להתפנק. חני מכינה פנקייק, ואני מכינה סלט כרוב וסלט טונה. חני מוזגת אייס קפה לכוסות, ואני מפשירה לחמניות. אנחנו יושבות ומפטפטות על העבודה, על תלמידות, על דוחות, על אחיינים, ורק לא על קשיים וחתונות.

"המעבר לכאן עשה לי מצוין", אני חוזרת בסופו של דבר לנושא שלשמו התכנסנו, לא הרבה יוצא לנו לאכול יחד ולפטפט בנחת. בדרך כלל כל אחת מאתנו שקועה בענייניה ובעומסיה. "זוכרת כמה הפצרת בי, וכמה שכנעת אותי?"

"זוכרת כמה פחדת מהרעיון?"

"אוהו פחדתי, רעדתי, ואת לא באמת יודעת ממה", אני אומרת בקול צופן הפתעות וגילויים, "פחדתי מהבדידות. פחדתי מהרגע שהשותפה שלי לדירה תתארס, ואמצא את עצמי לבד ביקום", אני מגחכת במרירות.

"את מדברת בלשון עבר", מציינת חני בשקט.

"אכן", אני מהנהנת בנחת, "זה שייך לעבר. הפטירה של שבי עשתה לי משהו, זעזעה את עמודי התווך של הנפש שלי. מצאתי את עצמי במקום שכל כך פחדתי להיות בו. בתוך בדידות קיומית. שבי היתה בשבילי הכל. תמיד ידעתי שיש לי בעולם מישהי, שבזכותה אינני בודדה באמת, ואז היא הלכה. סמוך לפטירה הייתי מעורערת לגמרי. עשיתי הכל כדי לא להיות לבד, אפילו רגע. הזמנתי תלמידות, יצאתי לחברות, הצעתי עזרה לאחיותיי, רק לא להרגיש את ה'לבד הזה'. אבל יום אחד העזתי לצאת לבד, לחשוב על כל העניין הזה מחדש. להסתכל לפחד בעיניים, הרי ממילא יבוא יום ואפגוש בה, בבדידות".

"אל תגידי ככה", חני מעפעפת.

"אבל רציתי לחשוב ככה. רציתי לגמור עם הפחד הזה כאן ועכשיו. להיות בתוך הבדידות ולא לפחד ממנה, וגיליתי דבר מדהים- לא הרגשתי בדידות. יש לי אותי. את עצמי. את הקב"ה. הנוכחות שלו בחיי נהייתה עוצמתית מאד, וזה ממש מילא אותי, די והותר. עכשיו בני אדם הם רק תוספת נעימה לחיי, הם לא החמצן שאי אפשר בלעדיו. אחר כך התחלתי פשוט להנות מלהיות לבד. יצאתי עם עצמי לכותל, לקניות, לטיולים קטנים. רק אני עם עצמי, מה שלא עשיתי מעולם. זו היתה תחושה משכרת. ואז העזתי לבוא לגור איתך, כאן בשותפות. ואם תתארסי ראשונה, אני ארקוד משמחה".

"אמאלה", חני נעשית דרמטית, "אני מתחילה לפחד שהנוכחות שלי מפריעה כאן".

אחרי צחוק משותף, חני קמה בבהלה. "הבאתי המון חומר מהמשרד, יש לי כאן עבודה לכל הלילה".

"ואני אצא לטייל קצת בחברת עצמי", אני קורצת לחני.

* * *

יוצאת מהבית עם תיק קטן, המכיל בקבוק מים וארנק, ללא יעד מוגדר. עולה לאוטובוס הראשון שמגיע לתחנה, מגלה שהוא נוסע למרכז העיר, נו, מילא, אפשר להתבודד גם במקום הומה אדם. אני מחליטה לרדת בגאולה, לטייל קצת, להציץ לפה ולשם, לקנות כמה דברים לבית.

אני פוסעת לי בנינוחות, שמהווה ניגוד חריף לתכונה ההומה סביבי. בשבוע הבא יחול ראש חודש ניסן, וערב פסח מורגש כאן, רועש ועמוס. אני עוברת דרך חנות בגדים, שאני נוהגת לקנות בה מפעם לפעם. היא נראית לא עמוסה במיוחד, ואני מחליטה לחדש עליונית לכבוד השבת ברובע. בבית הוריי אינני נוהגת לצאת בשבתות מהבית, ולובשת מה שיש בארון, אבל עכשיו הגיע הזמן למשהו חגיגי יותר. אני יוצאת עם שקית ובה בגד חדש, ולא מחפשת בקדחתנות את היעד הבא, רק ממשיכה לפסוע לי בנחת. אני נעצרת ליד חנות מתנות, ובראשי צץ רעיון, נכנסת ומחפשת משהו לשירי, משהו שיעודד את רוחה. אני מורידה מהמדף מראה קטנה עם מסגרת אדומה בצורת לב, אחר כך, בבית, אדביק לה על המסגרת את המילים: מותר לחפש. מרגש למצוא.

אחרי שעה וחצי אני מרגישה שמציתי, וגם קניתי יותר ממה שתכננתי, אבל מתי הרשיתי לעצמי מסע שכזה בשנים האחרונות? בבית אני מוצאת את חני רכונה על הקלסרים שלה מן המשרד, נאנחת ומפהקת בעייפות. אני מסדרת לידה צלחת עם פיצוחים טריים, שלא מזמן יצאו מהתנור. היא מודה לי, ואני מברכת אותה בלילה טוב, נכנסת לחדרי.

וממש לפני שעיני נעצמות, אני מחליטה שהטלפון להורי לא יידחה למחר. הלב הולם, מנסה לסרב, אבל אני לא מוותרת לעצמי, אעבור את המשוכה הזו עכשיו. אני מספרת לאמא ברטט על השבת ברובע.

"איזה יופי", אמא מפתיעה אותי מאד. היא שמחה באמת, ושום צליל מזויף לא משתרבב למילותיה, "שמעתי על השבת הזו מהרבנית עזריאלי, אני מאד שמחה שאת מצטרפת, זה חשוב, היא אישה גדולה ומיוחדת, ואת תהני ממנה. גם חברה טובה של בנות בגילך זה מצוין לך, בינתיים, עד ש...."

בלי עד ש... אני מזכירה לעצמי. טוב עכשיו. טוב היום. אמא שמחה שאני עושה שבת מחוץ לבית, מי אומר שזו לא הישועה בעצמה?

פרק 36 -  סטירה

פנינה, תשנ"ח

חיים-אלחנן, הבן היחיד והמיוחס של בלומי, מתברמץ בחיפה. לכן, ברור לכולם, שעוזבים הכל ונוסעים. לא מתחשבים בתאריך הלחוץ כל כך, ערב סוכות. מניחים לכמה שעות את הבישולים והאפייה, הסוכה והקישוטים, הקניות האחרונות והדחופות, ונוסעים רחוק לשמוח עם בלומי. בפרט שכולם זוכרים, ששורי ובני משפחתה הענפה לא ישתתפו באירוע. חשוב מאד שמי שכן יכול, יעשה מאמץ ויגיע.

"יהיה בסדר, אמא", מרגיעה ציפי בת הכמעט שש-עשרה, "אנחנו ארבע בנות גדולות כאן, ואם את לוקחת איתך את חיהלה, נוכל להתקדם הרבה באפייה ובתליית הבדים בסוכה".

"רק שאבא יעסיק את הבנים בשוק ארבעת המינים, ואני אוכל לשטוף את כל הבית בצ'יק צ'ק", מכריזה שיפי.

"ורייזי ואני נתלה את הקישוטים", מודיעה אפי, "אני גם אשתדל להתחיל בהכנת הסלטים, זו העבודה שלי".

"אההמממ", אני מתלבטת, מעבירה את עיני בין ארבע בנותיי הגדולות, "חשבתי לקחת איתי אחת מכן, שתעזור לי בדרך הארוכה הזו עם חיילוש".

חיהלה מזכירה לנו את קיומה, ומצייצת מן העריסה. אפי מזדרזת להוציא אותה, ונושקת בחום לפלומתה הרכה. אפי כל כך אוהבת תינוקות, כמו אמאלה קטנה.

"אפי, מה את אומרת?" אני זורקת, מפתיעה את עצמי, "רוצה לנסוע אתי?"

אפי שולחת בי מבט מופתע מאד, "לנסוע איתך לבר מצוה בחיפה?" היא לא שואלת: רק אני? בלי שיפי? איך זה ולמה זה?

"כן", אני עונה, נחרצת מרגע לרגע, "ציפי, שיפי ורייזי ישתלטו כאן על הבית, ואת תעזרי לי עם חיהלה, היא  מאד אוהבת אותך".

"את אלופה בלהרגיע אותה כשכואבת לה הבטן", מפרגנת ציפי, כתמיד. מבזיקה חיוך אוהב אל אפי. מתנה משמיים, ציפי שלי.

"למה דווקא אפי זוכה לטיול, ואני אצטרך להשתלט לבד על הסוכה?" מתמרמרת רייזי.

רק שיפי שותקת ושותקת. פניה זעופות, תנועותיה חדות. היא נוטלת מטאטא, ומתחילה לטאטא את הבית בסערה. נקיפת חרטה לא מאחרת לבוא, אולי זה לא בסדר לעשות את זה? לא עדיף היה לקחת את ציפי? או את רייזי, ולמנוע מראש את הבעיות? או אם כבר את שיפי ואת אפי יחד? לא! החלטתי, וכך יהיה. אני לא אבהל ממרמור או מהחמצת פנים של בתי. הן כבר נערות, הגיע הזמן שתלמדנה לשמוח אחת בשמחתה של אחותה, ולפרגן בנעימות.

ובכל זאת, כשאנחנו יוצאות חגיגיות מן הבית, שיפי לא מאכזבת אותי, היא קוראת, "נסיעה טובה, אמא, תהני, אפי, תצלמי את הנופים בדרך גם בשבילי", ידעתי שאפשר לסמוך על שיפי הנהדרת. על כל הבנות הנהדרות שלי, שלא יתנו לשום דבר לקרוע את הקשר הטוב ביניהן. מעניין מה תאמר בלומי על בואה של אפי בלי שיפי. איזו תגובה תהלום בי הפעם? בעדי או נגדי? לפעמים אני מרגישה, שאין בי כוח לשמוע את ההערות ההפוכות והסותרות של שתי דודותיי, וחושבת, איך היו נראים חיי וחיי בנותיי, בלעדיהן.

הדרך מירושלים לחיפה ארוכה מאד. שלוש שעות עם תינוקת, שלא מחבבת במיוחד נסיעות, מאריכה אותה עוד יותר. לאחר שעה של צווחות וניסיונות הרגעה, היא נרדמת לבסוף בידיה הטובות של אפי. ישנה בזרועותיה בשלווה, כאילו לא הרגיזה כאן במשך שעה, חמישים נוסעים.

עכשיו חיהלה ישנה, ויש לנו את כל הזמן לפטפט בנחת, לפטפט? אני רוצה לגחך בכאב, לו היתה זו שיפי הנסיעה היתה מרתקת ולא מורגשת כמעט. שיפי היתה שופעת חוויות וסיפורים, והופכת את הנסיעה למרתקת ומהירה. אני שקועה במחשבות השוואתיות לא ראויות, ולא שמה לב שאפי מדברת לידי. אפי מספרת על יום העיון המרומם, ועל כך שנהנתה מההרצאה של הרבנית שטרנמן, שהגיעה במיוחד מטבריה. אפי מספרת על משלים יפים, סיפורים מעניינים, ואפילו בדיחות שהרבנית שטרנמן שילבה בהרצאה שלה. אחר כך היא מספרת על הכיתה שהסתדרה לקבוצות קבוצות. יש את הקבוצה המרכזית של שבי ושל טובהלה מרגליות, וברוך ה', גם היא בקבוצה הזו. הן שמונה בנות מאד איכותיות, ובתוך השמונה, הן מסודרות לזוגות, היא ושבי כמובן זוג. אחר כך היא מספרת על המחנכת, שהיא הכי מקסימה, יותר מכל המחנכות בא', ו... הים נגלה לפנינו שלו ועוצר נשימה, האוטובוס מטרטר על כביש החוף. אפי משתתקת, מביטה בנוף הקסום, ואחרי רגע מתנערת ושולפת מצלמה מתיק הצד שלה. היא מעבירה אליי בזהירות את חיהלה הישנה, כדי שתוכל לצלם בשביל שיפי תמונות חדות במיוחד. ואז גם אני מתנערת, אפי דיברה ודיברה, שעה שלמה היא סיפרה ושפעה.

אפי השתקנית שלי, המופנמת, שלא מפתחת שיחה. אפי שבקושי עונה, כן, לא, נחמד, מעולה, ברוך ה'. אפי גדושת חוויות. אפי השקטה והשולית, שנמצאת במקום טוב, בקבוצה המרכזית של הכיתה, האיכותית כדבריה. איך קרה הנס הזה? מתי הוא קרה? מה החמצתי בדרך?

זו ההפרדה. קורא קול עיקש, חצוף, מתוכי. זו ההפרדה. ואת זו שמנעת אותה לפני שמונה שנים, וגרמת לה להתמהמה עד היום.

אחר כך אנחנו מגיעים לאולם החיפאי, שבו נערכת שמחת בר המצווה. כולם כבר שם, עוטפים אותנו באהבה ובקריאות נרגשות. אמא שלי ואחיותיי שמרו לי מקום, והן מזדרזות לדחוף כיסא נוסף בשביל אפי.

"כמה אפי גדלה", מתפעלות כולן, "רואים שהיא נערת סמינר". "ווואו, המון זמן לא התראינו". אף אחת לא שואלת על שיפי, ולא מזכירה אותה. אור הזרקורים מופנה, אולי בפעם הראשונה, רק אל אפי, ומאיר אותה, זוקף מעט את כתפיה. אני מחכה שהיא תתכווץ, תסתתר מאחורי גבי, תסמיק ותאלם כמו שקרה עד היום, ושיפי איננה כאן בשביל לענות במקומה, לשמש לה לפה ולהציל אותה מן המבוכה.

אפי ממשיכה לשבת לידי בנינוחות, טיפ-טיפה חיוורת, אולי כן קצת מכווצת, אך מחייכת בנעימות עונה לשאלות, ומשתלבת די יפה בשיחה הערנית סביב השולחן. חיהלה התינוקת עוברת מיד ליד, ובסוף מוצאת את עצמה בזרועותיה של אמי. זרועותיה של אפי פנויות עכשיו לאכול ולשוחח בנחת עם מירי ורוחמי, בנות הדודות, בנות גילה. גם הן נראות מופתעות לגלות את אפי, בת הדודה, שתמיד עמדה ושתקה ליד תאומתה הכובשת.

אני מקשיבה בחצי אוזן לשיחה, ומגלה בין המילים ניצנים של ביטחון, שתילים רכים של ערך עצמי. משהו השתנה בילדונת המופנמת שלי. היה שווה לנסוע עד חיפה הרחוקה בערב סוכות כדי לגלות את זה.

אך כנראה שאי אפשר בלי הערות... כל הערב בלומי לכסנה מבטים בוחנים בי ובאפי, ושתקה. רק כשנפרדנו, היא לחשה באוזני- "כל הכבוד, פנינה, סוף סוף עשית את ההפרדה הזו. וטוב מאוחר. תראי כמה אפי פורחת, תני לה עוד הזדמנויות, פנינה". היא שולחת לעברי אצבע ארוכה ומזהירה, ורק לא אומרת, 'אמרתי לך, כל השנים אמרתי לך'.

זו היתה הערה אגבית, לא סטירה, אז למה הלחי שלי בוערת, רותחת? למה אני מרגישה, שקיבלתי עכשיו סטירת לחי מהדהדת?

* * *

אפי:

הרבה שלוחים לו למקום, אמא, אני רוצה לומר. אני רוצה לכתוב באותיות אדומות, בולטות, על עמוד שלם, אך המחברת של אמא מלאה וצפופה, תם בה המקום.  

אז במקום זה, אני סוגרת את היומן של אמא, ובפעם המאה שואלת את עצמי, למה היא נתנה לי לקרוא אותו? למה להציף זכרונות קשים? למה להעלות כעסים מכוסים באבק, ממרתפים חשוכים? הדברים שאני קוראת לא מעלים בי שום רגש חיובי, ולא הבנה. רק כאב וחוסר אונים.

זכרון היום בו החלה הידידות שלי עם שבי צף ועולה בי עכשיו, דווקא הוא, מכל השנים הארוכות והיפות שלנו. שבי היתה מגיעה לפחות פעמיים בשבוע לביתנו. היא הגיעה לשיפי. לשיפי היו המון חברות, אבל שבי היתה החברה הכי טובה שלה כבר שנתיים. כל החברות של שיפי היו חברות גם קצת שלי. כשהגיעו לשיפי, הגיעו גם אליי, וצרפו אותי לכל התוכניות והמשחקים. הרי שיפי ואני תמיד היינו יחד. ובכל זאת ידעתי, שהן לא ממש חברות שלי. הן מצרפות אותי רק בגלל שאני הצל של שיפי. איך אפשר לא לצרף צל? הוא הרי הולך עם האדם לכל מקום...

בלימודים הייתי חזקה הרבה יותר משיפי, ועזרתי לה הרבה. אבל החברה היתה הנקודה החלשה שלי לעומתה. ובכלל, תמיד חשבתי שנס שיש לי את שיפי. בלעדיה בכלל לא היו לי חברות.

עם שבי היו העניינים שונים. את שבי לא הסכימה שיפי לחלוק עם אף אחת, אפילו לא איתי. שבי היתה כולה של שיפי. כששבי היתה מגיעה, הייתי מפנה את החדר ללא אומר. הרבה מאד פעמים שיפי ואני לא זקוקות למילים, מספיקה לנו החלפת מבטים קצרה כדי להבין זו את זו. הבנתי שאני מתבקשת לפנות את השטח. הדלת היתה נסגרת מאחוריי, והן בילו שעות נחמדות יחד, ובלעדיי. הייתי יושבת בחדר אחר בבית, מכינה שיעורים, לומדת או מציירת, עוזרת עם הקטנים או שוטפת כלים, אך אוזני האחת היתה תמיד כרויה ללכוד התלחשויות ופרצי צחוק שעלו מן החדר. הלב שלי תמיד היה מכווץ מאד בשעות האלו, ששבי היתה אצלנו. כל ההסברים החכמים שניסיתי להסביר ללב שלי, לא הועילו לו, הוא לא הצליח להרפות מהכיווץ המקטין הזה, הדחוי והעלוב.

ועכשיו דופקת שבי אצלנו, ואני מסבירה לה ששיפי יצאה לרופא שיניים.

"הי, אבל תאמנו שאבוא", מציינת שבי, מופתעת.

"שיפי כנראה שכחה מהתור. אמא הזכירה לה כשחזרנו. שיפי מפחדת מרופא שיניים, וכנראה בגלל הלחץ שכחה להודיע לך", אני מנסה להצדיק אותה.

"אני יודעת שהיא פוחדת", שבי צוחקת, "אבל כבר באתי עד כאן, אז אפשר לבלות איתך?"

"איתי?" אני מופתעת מאד, ומיד נזכרת בנימוסיי הטובים, "כן, בטח, למה לא?"

אני מכניסה את שבי לחדר שלנו, ואנחנו מפטפטות קצת. לשבי אין בעיה לפטפט אפילו עם קיר. לאט לאט אני משתחררת, משתתפת בשיחה בערנות, ואז אני מחליטה להראות לה את הציורים שלי. ציורים בעיפרון, באקריליק, בשמן, ציורי קריקטורה משעשעים. שבי מתפעלת מאד, "יו, את ציירת. לא ידעתי. שיפי לא אמרה לי".

אני מסמיקה, דוחפת את הציורים שלי חזרה למגירה, אולי לא הייתי צריכה להראות לה. ברור לי למה שיפי לא אמרה לה, לשבי הציירת של הכיתה, שנושא הציור מעסיק אותה ומדבר אל ליבה.

"למה את לא תולה את הציורים שלך? הציור הזה של האגם בשלג הוא מדהים".

"אני מעדיפה שלא".

"צנועה וענווה אחת. נס ששיפי שכחה מרופא השיניים, כך גיליתי ציירת מצטנעת".

שבי צוחקת, מדביקה אותי בצחוק השופע שלה.

"את מוזמנת אליי, יש לי שפע של צבעים וחומרים, ואני רוצה שנצייר ביחד, וגם שתלמדי אותי ציורי קריקטורה, זה מדהים. זה ממש מושך אותי לנסות".

"עדיף ש... עדיף ש..." אני מנסה ללחוש לה.

"ששיפי לא תדע מעסק הציורים, עשינו עסק", היא לוחשת לי, קורצת, ומצמידה אצבע ארוכה ודקה לשפתיה.

וכך נכסתי לעצמי ממש בלי כוונה את שבי.   

פרק 37 - איבוד שליטה

"דובי, דובי", שיפי נכנסת בבהלה לחדר הבנים, "דובי כבר מאוחר נורא", היא התעוררה מאוחר מן הרגיל, ורצה אל המטבח להכין לילדים שתייה ואוכל. אשר כבר יצא, והיא היתה בטוחה שגם דובי לא בבית. פתאום היא מגלה אותו במיטה, ישן ופניו מכווצות.

דובי גונח ומסתובב.

"דובי אתה מאחר, מרדכי, אליהו לקום, מאוחר", היא כבר באיחור בעצמה. היא חייבת להספיק לרוץ למעבדה לבדיקות דם, עוד לפני שהיא הולכת לעבודה. לאחרונה היא מרגישה סחרחורת וחולשה. הרופאה שלה נזפה בה, שכבר שנתיים לא עשתה בדיקות, וזו ממש הזנחה מצדה. שנתיים! ידידוש התינוק שלה כבר בן שנתיים. מה תעשה שהזמן טס כל כך, והיא רודפת ורודפת, אבל השעון מהיר ממנה? הבטיחה לעצמה לקום ממש מוקדם, ולרוץ הבוקר לבדיקות סוף סוף.

יעלי הנהדרת שלה כבר לבושה, שוטפת וחותכת פירות לכל הילדים. שולמית ומרימי גם הן מתלבשות, ויעלי אומרת לה: "אמא, תלכי בלב שקט, אני אטפל בקטנים ואעזור לאבא לפזר אותם בגנים. הכל בשליטה, אמא", מצטטת המתבגרת הקטנה-גדולה שלה את המילים החזקות האלו, ששיפי כל כך אוהבת.

חוץ ממה שלא, רוצה שיפי לומר. תמיד הכל היה בשליטתה המלאה, או לפחות כמעט הכל. בתוכה וגם בסביבותיה. לאחרונה היא מרגישה שהמושכות נטלו מתוך ידיה. הסוס דוהר הלאה ממנה, לתוך יער אפל ולא נודע, עושה בה כרצונו.

גם אפי תעתעה בה תמיד, ופעמים רבות גרמה למושכות להישמט ממנה, ודובי ממלא את מקומה של אפי, ועושה זאת אפילו טוב ממנה.

"דובי, אתה קם?" מרדכי ואליהו הספיקו לריב על הנטלה, ולהפוך את קערת המים על הרצפה. אחר כך לריב מי צריך לנקות, ודובי... סוף סוף הוא מגיב, "מתפוצץ לי הראש נורא ויש לי בחילות, אני לא מסוגל לקום".

שיפי מניחה יד על מצחו, המצח שלו קר, קר מן הרגיל. דובי לא חולה. אז מה יש לו? מתפנק? מתעצל? מתוח ממשהו? מאוים אולי?

ואם כן? אפי אומרת לה תמיד, כאבים רגשיים לא פחות כואבים מאלו הפיזיים. הם דורשים לא פחות התייחסות, אלא הרבה יותר מחשבה וכובד ראש. אבל עכשיו אין לה זמן לא לפיזי ולא לנפשי. היא חייבת לצאת ותחזור רק בערב. יש לה יום ארוך בעבודה, ומיד אחריו יש לה את הקורס. יש היום שיעור מאד חשוב, וגם תרגול מסכם והדגמות של כל החומר שנלמד עד כה, כי אחר כך הן יוצאות לחופשת פסח.

אז דובי והכאבים שלו יצטרכו לחכות ללילה. היא יוצאת עם נקיפות מצפון מכבידות, ומרגיעה את עצמה שעוד יומיים נגמר 'הזמן', ודובי יוכל לנוח בבין-הזמנים הזה מכל הלחצים. היא לא תעמיס עליו עבודה, ותשתדל לפנק אותו, ולנסות לקרב אותו בחזרה אליה.

הוא מדאיג אותה מאד פתאום, הילד הזה שכבר כמעט נער. שבעה חודשים חלפו מאז נכנס דובי לישיבה, והיא מבחינה עכשיו שאשר צודק, משהו עובר עליו, והם לא מצליחים לשים אצבע על המשהו הזה.

נכון שדובי ילד מאד עדין, אוהב שגרה, ומתקשה להסתדר עם שינויים. בתחילה אכן תלתה את זה במעבר החד מהחיידר לישיבה. היא חשבה שאשר מפריז בדאגותיו, ודובי יירגע ויסתגל.

גם כשעלה מהמכינה לכיתה א' היה לו קשה מאד. הוא התקשה להירדם בלילות, והעיר אותם כל לילה בגלל חלומות מפחידים שחלם. בבוקר בכה, ולא רצה לקום וללכת לכיתה. אבל אחרי שלושה חודשים החל להנות, וללכת לחיידר בשמחה. ובכלל, יש לה ניסיון רב מאד עם אלו שמתקשים להסתגל. היא האמינה שיהיה בסדר גם הפעם, אבל טעתה. דובי משתנה לה מול העיניים, מילד חייכן ושמח הפך למסוגר וכעסן. הרבה פעמים מתפרץ על הקטנים, ואפילו מכה אותם. זה ממש לא דובי שלה העדין והאכפתי.

היא יוצאת מהבניין, ושומעת רשרוש מוזר מכיוון החצר שמקיפה את הבניין שלהם. היא מסבה את ראשה בבהלה, ומספיקה לראות שלושה ראשים של נערים לא מוכרים, שמנסים לחמוק מעיניה. נורות אדומות מתחילות להבהב בתוך ראשה, כשצופר אזעקה מתלווה אליהן. בשני צעדים היא לידם, מפתיעה אותם, "אתם מחפשים מישהו? צריכים עזרה אולי?"

הם ממצמצים ונראים נבוכים.

"אנחנו מחפשים את שמשון כהן", אומר הגבוה מהר.

"ואני את דלילה לוי", היא עונה לו בחדות. הם מגחכים ומסמיקים.

"מה מחפשים שלושה ילדים בשעה שבע וחצי בבוקר, בחצר שלנו, במקום ללכת לתפילה?" היא דורשת תשובה. מדגישה את המילה 'ילדים'.

הם משפילים עיניים, מתחילים לסגת משם. אחד מהם זורק לעברה, "נראה לנו שטעינו בכתובת".

"הלוואי", הלוואי שטעו. הלוואי שזה בכלל לא קשור לכאב הראש של דובי. הם נראים שלושה ילדים טובים, מבית טוב, רק שהזיק בעיניהם לא מוצא חן בעיניה. היא חייבת לדבר עם אשר בדחיפות. אשר כבר חצי שנה אומר לה שהוא מודאג מדובי, והיא, חצי שנה, מפריכה את חששותיו, ומבטלת אותן. משמיים יצאה היום מוקדם לבדיקות.

אחר כך טרדות היום רודפות זו את זו, והיא לא מתפנה לחשוב על תקרית הבוקר המבהילה. רק בקורס, כשהמרצה מדברת על "מצוקה אצל ילדים, והיכן היא פוגשת אותנו", היא נזכרת בדובי. ההתפרצויות שלו, כאבי הראש שתוקפים אותו בחצי שנה האחרונה, אחת ליומיים, השינויים מרחיקי הלכת שחלו באישיותו. איך היתה עיוורת לכל אלו?

היא כל הזמן רק כעסה עליו בליבה. הוא רק הזכיר לה את אפי כל כך. גם אפי תמיד התרגשה, וחטפה כאבי ראש. גם היא חששה ממקומות חדשים וממעברים. לפני כל התחלה חדשה סבלה ממיגרנות ובחילות. לפני כל טיול התהפכה כל הלילה במיטתה, והפריעה גם לה לישון.

כבר כשהיה דובי תינוק, היא גלתה כמה הוא דומה לאפי, והדמיון הזה הכאיב לה, הרגיז והפחיד אותה. היא חשבה, שאולי ה' מעניש אותה על זה ש'עקפה' את אפי, ולכן הביא לה ילדון רכרוכי וחששן, כמו אפי. זו היתה כמובן מחשבה מוזרה, לא הגיונית, ולמרות זאת, לא הפריע לה לחשוב אותה, ואפילו לחלום על כך בלילות. במיוחד כשהיה לה ממש קשה עם דובי.

דובי היה תינוק צרחן מאד. עד גיל חצי שנה היה צורח כמעט כל שעות היממה, נרדם לשעה ושוב מתעורר בצרחות. הם ביקרו איתו אצל כמה וכמה רופאים ושללו הכל, עד שהגיעו לרופא התפתחותי. הוא דיבר אתם ברורות על רגישות יתר, בדיוק מה שאפי רמזה לה, והיא לא רצתה לשמוע. את דבריו של הרופא היא נאלצה לשמוע.

מהר מאד היא גילתה כמה רגיש הבן שלה. רגיש-על. רגיש אפילו יותר מאפי. כל רעש, כל סנוור וכל מגע הציקו לו, הכאיבו לו והפחידו אותו. דובי גדל ביחד עם הרגישות שלו. בגן הוא ישב בנפרד, כי על הספסל, הילדים נגעו בו ועצבנו אותו. באירועים הוא היה נצמד אליה מבוהל ובוכה. היא העדיפה תמיד להשאיר אותו בבית עם שמרטפית, ולקחת איתה את רק יעלי, הבובה הנינוחה. יעלי היתה פיצוי לסבל, שגרמה לה הרגישות הקיצונית של דובי, והוא המשיך להאכיל אותה בקשיים לאורך כל הדרך. כל גיל וקושי חדש עמו. היה גמגום שהתחלף בסיוטי לילה. סיוטי הלילה התחלפו בבעיות אכילה. והיה גם פחד מללכת לבית כנסת, כי יש שם איש אחד שמתפלל ושר נורא חזק. ועכשיו המיגרנות. שיפי עדיין מתקשה להישיר מבט אל המציאות הזו.

המרצה שואלת עכשיו, 'למה קשה לנו לזהות סימני מצוקה'? וכשהיא שואלת למה, היא מתכוונת שהתלמידות תתבוננה עמוק עמוק אל תוך עצמן, ולא תשלופנה תשובות שטחיות. שקט משתרר בכיתה, כולן מתכנסות.

משתתפת זריזה אחת אומרת: "קשה לנו לחשוב שהילד שלנו סבל, ולא היינו שם בשבילו. אנחנו מעדיפים להיות כבת יענה, ולא לדעת, לא לראות ולא לשמוע. ההאשמה הזו, שנאשים את עצמנו אחר כך, נורא מפחידה".

המרצה מהנהנת, מקשיבה לתשובה.

שיפי מוצאת את עצמה אומרת, בלי לחשוב הרבה, "זה מפחיד לגלות שאבדנו שליטה על הילד, ועל האחריות כלפיו". רגע אחר כך היא מזדעזעת עמוקות, שחשפה קודם כל בפני עצמה, אחר כך בפני חברותיה לקבוצה, את הפחד הכי עמוק שלה. פחד שעד היום לא ידעה על קיומו.

הטלפון שלה רוטט בתיק. היא ששה על ההזדמנות לצאת קצת החוצה לאויר, לברוח מהתעוקה שחשה, לברוח מעצמה. זה אשר, הוא שואל אם קרה משהו, כי רק עכשיו גילה שבע שיחות ממנה.

שיפי מספרת לו במהירות את קורות הבוקר, מחכה שיצחק, שישלול את הרעיון ויבטל אותו בתוקף. אבל אשר רק מקשיב ברצינות רבה מאד, ואומר: "שיפי, עלינו על משהו, ואני חושב שזה הרבה יותר סבוך ממה שדמיינתי".

"מה עושים, אשר?" בהלה תוקפת אותה. הפחד משתלט עליה. "אתה חושב שמישהו עושה לדובי שלנו משהו רע? הם נראים בחורי ישיבה טובים כאלו". הנה, בדיוק על זה דנים שם עכשיו בכיתה, על ההכחשה הזו. על הרעיון שזרקה, הותירה אותו בפנים על שולחן הניתוחים, וברחה החוצה. הפחד מאיבוד שליטה. הוא כאן ועכשיו, ובכל העוצמה. שיפי מתחילה להשתעל.

"איפה... איפה דובי עכשיו?"

"הוא בבית כרגע", אשר מרגיע, "ירד להתפלל מנחה ולמד קצת בבית כנסת, כאן ליד הבית".

"אשר, תשמור עליו עד שאחזור, טוב?"

"שיפי", בואי לא ניסחף. זה לא נראה לי כמו משהו פלילי, אלא יותר הצקות מילוליות, הפחדות ועניינים כאלו".

"אי אפשר לדעת, וחוץ מזה שזה נורא לא פחות". דובי שלי. מסכן שכמוך. היא רוצה עכשיו רק להיות לידו, לחבק אותו בזרועותיה, ולהגן עליו מכל העולם הרע, שאולי מציק לו. היא רוצה להבטיח לו, שתשמור עליו מכאן ולהבא, אך יודעת שאיננה יכולה. הזרועות שלה כבר צרות מלהכיל את התינוק, שהפך לנער מחוספס ומסוגר, וגם הבטחות אין באמתחתה. הפחד משתלט עליה כליל, משתק אותה. הסוס הדוהר הוביל אותה עמוק אל תוך לועו של היער האפל...

אשר מדבר אליה, ומבקש ממנה להירגע. הוא מבטיח לה, שהעניין יטופל על הצד הטוב ביותר, ושהכל יסתדר בעזרת ה'. היא מאמינה לו. מוסרת לו את המושכות, ומודה לה' שאיננה לבד, שיש מישהו חזק ממנה להישען עליו. חזק ממנה? היתכן??? כנראה שכן. היא מוכרחה להודות שטעתה. שהיא חלשה, וצריכה עכשיו הגנה, עד יעבור הפחד, עד ישובו המושכות לידיה, ויעלם היער.

היא חוזרת לכיתה, הישר לתוך הפסקה קטנה ותוססת. נשים יושבות עם כוסות קפה או שתיה קרה, אוכלות לחמניה, תפוח וסלט ירקות. היא מתיישבת בכסאה, מנסה להסדיר את נשימותיה. שתיים מחברותיה לקבוצה משוחחות ביניהן בקולות שקטים.

"שמעתי שמכל קורס שמסתיים כאן, רק אחת עובדת בסופו של דבר בתחום", אומרת ברכה שיושבת לימינה.

"זה קצת מייאש", מנידה בתיה בראשה, "להשקיע כוחות, זמן וכספים, בידיעה שכנראה לא ייצא לי כלום מהקורס הזה".

"השאלה למה מצפים", מתערבת שיפי בשיחה, "אני מורה, ונהנית מאד בעבודה. אני רואה בה שליחות ולא מתכוונת לעשות הסבה. הקורס הזה, כמו האחרים שלמדתי, נותן לי המון כלים לשימוש בעבודתי עם התלמידות".

"אז זה סוג של מימוש התעודה", אומרת ברכה, "אבל אני כמזכירה רפואית, הכלים מהקורס לא יועילו לי בעבודה".

"ובטח לא לי כעקרת בית", צוחקת בתיה, צחוקה מריר מעט.

"אני לא חושבת", מתחילה שיפי, אבל אז מודיעה המרצה על סיום ההפסקה. שיפי מהורהרת. היא לא חושבת שצריך לפתוח קליניקה או משרד, ולתלות בו תעודות, כדי למשש ולהצדיק את ההשקעה. כל כך הרבה קיבלה כבר כאן. השנה האחרונה חוללה בה רעידת אדמה. הפטירה של שבי והקשיים של דובי, הבריחו אותה לחיפוש פתרון דחוף, בדמות הקורס הזה. ועכשיו היא מגלה, שמבעד לסדקים שיצרה בה רעידת-האדמה, מתחילים לבקוע שתילים רכים, זעירים. משהו חדש צומח באדמתה.    

פרק 38 - בגידה

אפי (נזכרת):

היה מאתגר מאד, להסתיר את החברות החדשה שלי ושל שבי מעיניה החודרות של שיפי, אבל הרבה יותר מזה- היה משכר. תקופה חדשה החלה בחיי. השמש שלחה לי קרניים נדיבות, האירה את ליבי באור שלא הכרתי, והזרימה בעורקיי רגשות חדשים. כל בוקר קמתי נרגשת ומאושרת. שבי, הילדה הכי נערצת בכיתה, רוצה להיות חברה דווקא שלי, אפי השקטה והביישנית. שלי ולא של שיפי המוצלחת. וזה סוד. סוד בעל טעם ערב, מתוק.

לא שמתי לב, איך מילדה ישרה ותמימה, הפכתי לילדה קצת מתוחכמת, קצת מחליקה, ועוד קצת מעלימה. בערב אחד שקט, כששיפי היתה אצל אחת מחברותיה, ביקשתי מאמא להצטרף לחוג ציור.

"את? אפי? חוג? ציור?" אמא פערה עיניים נדהמות. איך לא? בערך מכיתה ב', כשהתגלה כשרון הציור שלי, היא משדלת אותי להירשם לחוג, ועד היום, תחילת כיתה ח', אני עומדת בסירובי הנחרץ. רק לפני שבוע הביאה שיפי הביתה את חוברת החוגים. אני אפילו לא עלעלתי בה, השארתי אותה על השולחן בכיתה.

אני לא אוהבת חוגים, ולא רוצה להירשם לאף חוג. כששואלים אותי למה, אינני יודעת להסביר, אפילו לעצמי. לא אוהבת לצאת למסגרת קבועה ומחייבת, מספיקים לי הבקרים בבית הספר. שיפי נרשמה לחוג מחול וחוג מקהלה. היא רצתה גם גיטרה, אבל אמא לא אפשרה יותר משני חוגים. גם כך כיתה ח' עמוסה במיוחד.

"אולי בכל זאת אפי?" אמא ניסתה להלהיב אותי, "התחום הזה כל כך מתאים לך. כדאי להתמקצע עוד. תראי, יש כאן ציור בשמן, איור דמויות, אולי הפעם בכל זאת?"

שוב סירבתי. אני מציירת יפה בבית, לא צריכה שום חוג שילמד אותי כללים ושיטות. אבל עכשיו רציתי מאד, לא את הכללים ואת השיטות, רציתי להיות עם שבי. שבי נרשמה גם לציור בשמן, וגם לאיור דמויות.

אמא לא חקרה יותר מדי, אולי פחדה שאתחרט. היא מיהרה להתקשר, ולרשום אותי לשני החוגים, אבל שיפי היתה קצת יותר חשדנית מאמא.

"את עם שבי בקבוצה? או בקבוצה השניה?" היא חקרה. היה עליי להשתיק את ליבי שהחל להלום בפראות, ולשוות לפניי מראה אדיש-אדיש, "נראה לי ש... כן, אני לא ממש... אההמ... זוכרת, אראה בפעם הבאה". וככה גיליתי על עצמי, שגם אני יודעת להציג... וגם שאני ציירת, כי בחוגים, המורה וכל החברות ממש התלהבו בקולי קולות מהביצועים שלי.

אבל כל אלו היו תוספות נחמדות למנה העיקרית- השהות עם שבי, שהיתה נפלאה כל כך. כל רגע בחברתה הסב לי אושר רב, וזו היתה רק ההתחלה.

 התחלתי לעקוב אחרי שיפי ותוכניותיה. היו לי פעמיים בשבוע בהם שיפי יצאה לחוגים שלה. ברגע שיצאה מן הבית, הייתי מתקשרת לשבי, ולוחשת לה את הסיסמא- "השטח נקי", והיא היתה עונה לי בחדווה, "אז למה את מחכה?"

וליותר מזה באמת לא חיכיתי. רצתי אליה, משתדלת להסוות את חיוכי, שלא יתרחב מדי, שלא יעורר חשדות. הקפדתי לחזור הביתה לפני ששיפי חוזרת, ולהראות עסוקה בלימודים, בציור או בספר קריאה. אפילו רישלתי קצת את בגדיי ופרעתי את שערותיי, כדי ששיפי לא תעלה בדעתה שיצאתי מהבית. בכל פעם ששיפי הלכה לחברה, היא קראה לי להצטרף, ואני חמקתי ממנה, בתואנה של עיסוקים שונים, עייפות או סתם חוסר חשק. בררתי בדרכים מגוונות מי החברה, וכשזו לא היתה שבי, קפצתי בשמחה ובששון על עוד הזדמנות ללחוש את הסיסמא, ולרוץ לביתה של שבי.

התמרונים האלו היו מאמצים. הדריכות התמידית היתה מעייפת, אך יחד עם זאת, היה בה משהו נעים ומתוק, שהוסיף הרבה טעם ואתגר לחיי. שיפי לא טיפשה בכלל. ידעתי שמשהו לא נראה לה, ויום אחד היא תתפוס את הקנוניה שרקמנו, שבי ואני, מאחורי גבה. פחדתי מאד מהיום בו תתגלה הבגידה, ובכל זאת המשכתי, וכי מה אעשה? לספר לה? לא בא בחשבון. אני לא מסוגלת. לעזוב את שבי? לכבות את השמש שנדלקה בתוכי?

"אנחנו לא בסדר", לחשתי לשבי יום אחד, "אני מרגישה ממש בוגדת".

"שטויות", שבי צחקה, "אנחנו לא בוגדות ולא כלום. אני ממשיכה להיות חברה של שיפי, נכון? ואנחנו עושות את זה רק לטובתה, כי אם היא תדע, היא תצטער ותעלב, נכון?"

"מאד נכון", ותכעס, ו... תתפוצץ עליי. הסתרתי את פניי בתוך כפות ידיי. הדמיון של שיפי הזועמת קם ועמד לפניי, מריץ על הקיר מולי סרט צבעוני מאיים, מסחרר. שבי צחקה, "אני אשמור עלייך, יהיה בסדר בסוף".

שבי נראתה קלילה וצחקנית, רק במבט ראשון ושטחי, אבל כשלמדתי להכיר אותה לעומק, גיליתי שזו רק מסכה. מתת שמיים ששבי קיבלה ואני לא. אולי זה מה שמשך אותי לחברות הזו. כמה רציתי לאמץ לעצמי את המסכה הזו, במקום זו שלי, הכבדה, המסורבלת.

עד שהכרתי את שבי, חשבתי שחברות זה לימוד למבחנים עם צלחת של כיבוד. חשבתי שזה צחוקים, בדיחות, הכנת תכניות וקניות משותפות. כל זה לא היה ביני ובין שבי, היו דברים אחרים, שחדרו עד לעומק.

בתחילה זה היה ציור משותף ושתיקה עמוקה, לא היינו זקוקות למילים. אבל אחר כך הגיעו המילים, וננטשו הציורים המשותפים. לשבי סיפרתי, מה שלא סיפרתי לאף אדם בעולם כולו, ושבי הבינה כל כך, השתתפה כל כך, כמו שמעולם לא ידעתי שאפשר.

בלי שארצה, גלשתי מדי פעם לקשיים שלי כתאומה זהה לשיפי, ההפוכה ממני כל כך. לדודות שלי שורי ובלומי, התאומות, שמפחידות את אמא. שבי הקשיבה, הבינה, העירה מדי פעם הערות נבונות, שפקחו את עיני מאד.

אחר כך גמלה לי על האמון והשיתוף, בחשיפת שבי האמתית שמאחורי המסכות. שבי העמקנית, שבי הפחדנית, הרגישה, והכבדה לפעמים, וכל מה שאף אחד לא מכיר, אני זכיתי להכיר, ולהעריך אפילו יותר. על אף שכלפי חוץ היינו שונות, אחרות, בפנים, בעומק, דמינו מאד מאד.

בדיוק ההפך ממני ומשיפי, שכלפי חוץ כל כך דומות, אך בפנים- תהום פעורה.

"את נס", היתה אומרת לי שבי כל פעם מחדש. "את הנס שה' שלח לי, נס שגיליתי אותך פתאום".

ואחרי כל משפט כזה, גבי הלך והזדקף. אני שווה. יש בי משהו שאין לאחרים, ורק אני יכולה לספק אותו לשבי. שבי שבעצם יכולה לרכוש כל חברה שרק תחפוץ בה... ואת המשהו הזה ניסיתי לגלות בעצמי.

יום אחד זה קרה. הפחד הגדול שסייט אותי בלילות, שיצר במוחי חלומות ביעותים, והלך לצידי כל הימים, קם והיה למציאות.

שיפי יצאה לעטרי וחגית, להכנת תכנית לבוקר כיתה, ואני רצתי לשבי. לא שערתי ששיפי משיבה לי כגמולי הרע, וטומנת לי מלכודת.

חמש דקות מהנות הספיקו לחלוף עלינו, בחדרה של שבי, עד שנשמעו הדפיקות על הדלת. דפיקות מוכרות עד אימה. שיפי עמדה בפתח. פניה זועמות, כפי שנראו תמיד בדמיונות שלי. הרגשתי כאילו מישהו הכניס אותי לתוך קרוסלה אימתנית, המסתובבת במהירות, מערבלת אותי בתוכה, ביחד עם שיפי, שבי והחדר שלה. בסוף היא נעצרה, אבל אני התנתקתי מהחדר של שבי. התנתקתי מהתמונה הבלתי אפשרית, שאני לא מסוגלת להיות בתוכה. בהיתי בשיפי כאילו מלמעלה, כאילו אני לא שייכת לכאן.

"הרגשתי הכל", אמרה שיפי. הקול שלה רעד. "כבר הרבה זמן אני מרגישה שאתן... שתיכן... מסתירות ממני משהו. בוגדות!" הקול שלה עלה בבת אחת בכמה אוקטבות, והמילה בוגדות נורתה מפיה כמו מרובה אוטומטי. המילה הזו עפה בחדר, הסתחררה באויר הדחוס, ובסוף צלפה בפניי ובפניה של שבי בבת אחת. דמעות גדולות הופיעו בעיניה של שיפי, והיא הסתובבה וברחה משם, לפני ששבי הזריזה הספיקה לפצות את פיה. ואני, אני בכלל לא הייתי שם. רוחי הסוערת ריחפה באזור התקרה, רוצה לפרוץ אותה ולהיעלם מהחדר. לברוח מכל הסיטואציה האיומה הזו, שבכלל לא שייכת למציאות.

סוף גנב לתלייה, לחש באוזני קול נורא. לכל מעשה רע- יש תגמול, וסוף האמת להתגלות.

"אפי?" הקול של שבי רטט. "אפי? תגידי כבר משהו..."

בבת אחת פרצתי בבכי נורא. בכי שאינני זוכרת כמותו מאז היותי. היה בו, בבכי הזה, חודשים של אימה וסיוט, שבועות של נקיפות מצפון בוערות, חלומות וסרטים, תרחישים וסיוטים. מכיתה ג' לא בכיתי ליד חברות, וגם אז, זה היה מביך מאד. זה היה לאחר חיסון כואב בחדר האחות, הבכי פרץ ממני, קולני וחזק. וכבר אז הבטחתי לעצמי, שאני לא תינוקת ושלא אבכה כך שוב, לעיני כולן. ועכשיו? כשאני כמעט בת ארבע עשרה, ועוד ליד שבי? מה היא תחשוב עליי?

שבי שמעולם לא חשבה עליי רע, הראתה לי מהר מאד שדבר לא השתנה. וגם אם מעולם לא בכיתי ליד חברות, היא לא נכללת בקטגוריה הזו. שבי הוכיחה את עצמה כמו תמיד. היא היתה איתי, בלי לומר 'לא נורא, ואל תעשי עסק ואל תגזימי', היא רק אפשרה לי לבכות ולפחד, לחשוש ולהתחרט, ודמעה יחד איתי.

"מה עושים, שבי? תפתחי לי פה מקלט? איך אני חוזרת הביתה?"

"זה באמת נורא לא נעים. אנחנו לא היינו בסדר, אפי".

"חיינו את הרגע, בלי לחשוב על היום שהסוד יתגלה".

"פחדנו מהיום הזה. אוף, מסכנה שיפי, זה נורא, חייבים לפייס אותה. מרוב שרצינו את טובתה, רק הזקנו לה ופגענו בה".

"היא לא תסלח".

"היא תסלח בסוף", היתה שבי בטוחה, "רק צריך לתת לה זמן להירגע מהכעס ומהעלבון".

"ובזמן הזה, שהיא צריכה להירגע, אני אמורה להיות לידה, לישון איתה באותו חדר. מה עושים, שבי? מה אמא שלי תגיד? וציפי ורייזי? כולם יהיו לצידה", שוב הציפו דמעות מבוהלות את עיניי.

שבי שתקה. חוץ מחמלה, לא היה לה מה להציע לי. עשיתי מעשה גרוע, ועכשיו מגיע התגמול. עליי להתמודד איתו לבדי. וכי על מי תוציא שיפי את רוב זעמה, אם לא עליי?

התקופה שלאחר מכן היתה קשה. נוכחתי לראות, שלא הפרזתי בתסריטים שבניתי. הכרתי את שיפי יותר מדי טוב, והכל היה צפוי ומייסר. הברוגז, הזעם, המילים, ההטחות והסירוב להתפייס. והיה גם הכאב האין סופי בעיניים של אמא, קולה הרועד, גדוש בפחד ובסיוט מפני הקרע הנורא, שנבאו לה הדודות. והכל היה בגללי ובאשמתי. קבלתי עליי את הדין באהבה, ספגתי את כל הזעם בשתיקה. ניסיתי להמשיך לפייס, לרצות, לכתוב מכתבים ולקנות מתנות.

וכמו ששבי ידעה, וכמו שידעתי אני, הלב הטוב של שיפי יבש לבסוף את ביצת הרגשות העכורה.

אחר כך התחיל פרק חדש בחברות שלנו, שונה, גלוי, פחות מסעיר, אך לא פחות נעים ויפה.

פרק 39 - שחרור?

שירי מתקרבת בהיסוס אל מקום המפגש. דמות מוכרת צועדת מולה במרץ, מנופפת לה לשלום, נעמי לנדא. שירי מרגישה הקלה גדולה, כמה טוב שנפגשו בחוץ. נעים יותר להיכנס עם מישהי מוכרת, ולא לגמרי לבד.

"אני שמחה מאד שהגעת", אומרת לה נעמי בחיוך, ומובילה אותה לחדר מרווח. החדר הכיל כבר קבוצה של שלוש בנות, שישבו ופטפטו ביניהן בקולות מהוסים. ניכר היה שיש להן הכרות מוקדמת.

"אנחנו מכירות מארגון 'לב אל לב'", לוחשת לה נעמי, "וביום הפעילות האחרון העלנו את רעיון הקבוצה".

הבנות מבחינות בהן ומסתובבות. הן מנופפות לנעמי בחיוך, ומברכות גם אותה לשלום, נראות נבוכות מעט. המנחה עסוקה בצד עם התיק שלה, שולפת ממנו דפים וכרטיסים, וקוראת לעברן 'ברוכות הבאות'. המבוכה של שירי מתחילה להתפוגג מעט. המנחה נראית אישה נעימה וטובה, כמו שנעמי הבטיחה.

כעבור רגע, נכנסת נערה נוספת, ואחריה עוד שתיים שנראות אחיות. תשע בנות התקבצו ובאו להן. תשע בנות שהתייתמו מאמא או מאבא, ומבקשות להיתמך ואולי גם לתמוך. להיות יחד, לצעוד במשעול הלא פשוט הזה עם עוד חברות להתמודדות.

המנחה התיישבה וביקשה מכולם להצטופף מעט במעגל סביבה. כעבור חמש דקות ישבו כולן במעגל קרוב, סגור, נבוך ודומם. שירי הרגישה מחנק וניסתה להתגבר עליו בשיעול. נעמי חייכה אליה בעידוד.

המנחה אמרה, שלמפגש הראשון שלהן קוראים "צעד ראשון". היא פיזרה על הרצפה שבתוך המעגל כרטיסים, ובהם איורים של נעליים שונות, מכל הסוגים, הגדלים והצבעים. היא ביקשה שכל אחת תבחר כרטיס אחד, שמדבר אליה.

שירי הביטה בכרטיסים במצח קמוט. היו שם נעליים של אבות ואמהות, של חורף ושל קיץ, נעליים אלגנטיות וספורטיביות. היו נעליים חדשות ומבריקות בתוך קופסא, ונעל ישנה ופרומת שרוך המושלכת בפינה. נעל בתוך שלולית, וזוג נעליים הקשורות ביניהן בקשר חזק. סנדל גדול ושחור שבתוכו רגל קטנטנה של פעוט, מגף עם סוליה קרועה ונעל בעלת עקב חד. מכל המבחר בחרה שירי לבסוף זוג נעליים צבעוניות של פעוטות.

עכשיו ישבו כולן שוב במעגל, עם כרטיסים בידיהן. המנחה ביקשה שכל אחת תציג את שמה, ותספר על עצמה מעט בהקשר לכרטיס שבחרה. מה? שירי היתה המומה, היא לא חשבה הרבה על הבחירה, מדוע בעצם לקחה את הכרטיס הזה?

"אני אתחיל", נשמע קולה של המנחה, "שמי דבורי סילבר. אני אמא לשישה ילדים ומורה מחנכת בכיתה ז'. בחרתי במגף השחור, הגבוה והמבריק הזה. מגף דומה קנתה לי אמא שלי בחורף של כיתה ט', באביב היא נפטרה, ואני המשכתי ללכת עם המגפיים האלו עוד שלושה חורפים, אפילו שהיו משופשפים ובלויים. זו היתה המזכרת האחרונה מאמא שלי. עד היום, כל פעם בסתיו, כשאני הולכת לקנות לילדיי מגפיים, אני נזכרת בקנייה האחרונה שלי ושל אמא ז"ל, יחד".

המעגל שותק. הראשים רכונים, העיניים משוטטות בחלל, פוחדות לפגוש באישונים אחרים, בכאב ובגעגוע שבתוכן, ושירי, שהלב שלה הולם בפראות, משתעלת שוב.

"ללי פדר", ממשיכה בלונדינית גבוהה, שיושבת בכיסא הסמוך למנחה, ונראית אמיצה ובטוחה. "אני בת זקונים, ובחרתי נעלי בית פרוותיות, שהייתי רצה להביא לאמא שלי כל פעם שחזרה הביתה מותשת מטיפולים, רופאים ונסיעות. וגם... הפרווה הזו מזכירה לי... את הליטוף של אמא..."

"רחלי סופר", המשיכה אותה נערה רזה ונמוכה, בעלת משקפיים גדולות. "בחרתי נעל אלגנטית. סתם ככה. כי אהבתי את הדוגמא... עכשיו אני חושבת על הקשר", היא פולטת צחקוק נבוך, "אני כבר בת שבע עשרה, יש לי ארבעה אחים נשואים, אבל בחתונה שלי אבא שלי לא יזכה לרקוד".

"שירי קפלן", שירי מוצאת את עצמה אומרת בקול חזק. בטוח. קול שאמא היתה אוהבת, לא מסכן וחלש כזה. אמא בטח גאה בה. "בחרתי נעל שמתאימה לאחי הקטן, יודי. אני בכורה ויתומה טרייה. רק חמישה חודשים עברו, ויש לי אחיות תאומות, בנות שמונה וחצי. אנחנו זוכרות היטב את אמא, אבל יודי בן שנתיים וחצי כבר מתחיל לשכוח, וכל כך חשוב לי שיזכור, לכן אנחנו עובדות על חוברת זכרונות מאמא".

"וואו, איזה רעיון", מתפעלת נערה אחת, ששתקה עד עכשיו. אחריה מתפעלות כולם, ממטירות שאלות על שירי המופתעת, ומבקשות הנחיות מדויקות. ושוב שירי משתעלת. הפעם השיעול חזק וחונק, ומישהי רצה להביא לה כוס מים. נעמי.

המנחה מבקשת שקט, ומחזירה את המעגל לסבב הנעליים. שירי מנסה לנשום ולהירגע. מה קרה לה היום? מה פשר השיעולים המוזרים האלו?

אחר כך נגמר הסבב, וכולן מכירות את כולן. הן הרבה יותר נינוחות. השיעול גם הוא כבר נגמר, והמנחה מורה על הפסקת כיבוד. שתיה קרה ועוגיות מחכות להן על השולחן. הבנות מפטפטות ביניהן כמכרות ותיקות, אולם שירי מעדיפה להקשיב ופחות לדבר, מקווה שהשיעול לא יתקוף אותה שוב.

היא מגלה שיש ותיקות ויש טריות. רובן התייתמו בשנתיים האחרונות, אך היא הטרייה מכולן.

אחר כך שוב התכנסו למעגל, והמנחה דבורי הסבירה, שמרגע שהגענו לעולם, אנחנו צועדים בדרך ייחודית שנסללה במיוחד בשבילנו. "ועכשיו, הגענו לחלק לא קל בדרך שלנו, חלק תלול ומלא במהמורות או בורות, אך יש בו גם יהלומים ואוצרות. כי אם זו הדרך שלנו מוכרח שיהיה כך".

נעמי הנהנה במרץ. שירי הקשיבה, דוממת. דבורי חילקה דפים לבנים ועטים. המשימה היתה לכתוב על שלוש יהלומים שהן מוצאות בקטע של המסלול העכשווי שלהן. שקט השתרר בחדר.

שירי קימטה את המצח. חיובי? בחיים שלה? בלי אמא, עם העצב והגעגוע? קצת הגזימה הדבורי הזו. אבל דינה שלידה כבר כותבת, וגם נעמי שמצדה השני מתחילה לשרבט משהו. הבלונדינית, ללי שמה, שמהרגע הראשון נראתה לשירי יצירתית ומעניינת, שאלה אם אפשר להביע בציור, ודבורי אמרה 'כמובן'. שוב השתרר שקט חושב. שירי סיימה לסקור את המעגל העסוק, והתחילה סוף סוף להתכנס, ולתת ליהלומים שבחייה לצוף ולעלות. היא שרטטה בלי משים יהלום אחד, וכתבה בתוכו: בגרות. המצב מאד ביגר אותי, ולימד אותי דברים חדשים. בתוך היהלום השני היא כתבה: אפי. הקשר שלי עם אפי מאד נעים לי. שחרור- היא כתבה ביהלום השלישי בלי לחשוב, עכשיו אני לא חייבת להתאמץ בלימודים. היא עצרה בבת אחת, מביטה בדף בתדהמה. אני לא נורמלית. אני פשוט לא נורמלית. היא קשקשה במהירות על המילה החצופה, שנכתבה לה על הדף ממש מעצמה. שחרור? שה' ישמור. שחרור מאמא נפלאה ואוהבת כל כך? איך היא מעזה ככה? בוגדת שכמותה. רשעית. איומה. מאכזבת. הפה שלה דמם, אבל המחשבות זרקו עליה אש וגופרית, אבנים ועפר. זועמות על התעוזה שלה.

הבלגה- היא כותבת כעבור כמה רגעים, כשהלב נרגע מעט, והמחשבות כעוסות פחות. למדתי להבליג, ולא לומר כל מה שאני חושבת. לא יודעת איך זה קשור למצב, אבל זו המציאות.

אחר כך שואלת דבורי מי רוצה לשתף. ארבע בנות מתנדבות. כל כך הרבה יהלומים הן מצאו בחייהן. ודבורי רושמת את כל המילים הטובות על הלוח הלבן שלצידה. המילים מלטפות אותן, מעניקות להן אור וחום.

שירי לא משתפת. היא מקפלת את הדף לקיפולים קטנים ומדויקים, וטומנת אותו בתיקה. די לה בזה ששיתפה את עצמה ואת הדף הלבן.

וכשהן יוצאות, שואלת אותה נעמי, נו שירי, איך היה, נהנית?

"אני חושבת שכן", היא מחייכת, "זה היה... טוב".

* * *

שירי מזרזת את צעדיה, היא פטפטה עם נעמי, ולא שמה לב שכבר שבע וחצי. כל כך נחמד היה איתה, אך אבא חזר עם הקטנים, ובטח קשה לו עם ארוחת הערב וההשכבה, בלעדיה.

היא פותחת את הדלת מתנשפת. אילי ונועה מתנפלות עליה בתרועות, יודי מושך לה בחצאית. "סוף סוף באת", הם מושכים אותה לסלון. אבא יושב שם, מחייך אליה. שירי שמה לב לנצנוץ מוכר ששב לשכון בעיניו.

על השולחן עוגת שוקולד פשוטה, מצופה בסוכריות צבעוניות, ומגש פיצה סגור. לידו בקבוק שוקו מהחנות. "מה קורה כאן?"

"ציון תאריך מיוחד", אומר לה אבא.

"שכחת מה היום?"

"מה היום?" שירי מקמטת את מצחה, "אה, ערב ראש חודש ניסן", יום ההולדת שלה. חמש עשרה אביבים מלאו לה היום. שכחה לגמרי, אולי רק רצתה לשכוח. אמא תמיד חגגה לה מסיבות נפלאות ומפתיעות. עזבה לכמה שעות את הניקיונות והקניות, האבק והחמץ, וחגגה לשירי עם עוגה וממתקים, תוכנית ומתנות. ותמיד הצליחה להפתיע אותה במשהו. כל שנה, שבוע לפני התאריך המרגש, ניסתה שירי לנחש איך תפתיע אותה אמה הפעם, ואף פעם לא הצליחה. אמא היתה מלכת הרעיונות והיצירתיות, וגם בתוך שלוליות המים והאקונומיקה, הצליחה לייצר מסיבות מפתיעות. אבל עכשיו, מה שמחה זו עושה בבית שלהם? במיוחד ש... אין כאן נקיונות, ואין זכר לפסח המתקרב? ובכלל, אסור לחגוג לה מסיבות, אסור לה לקבל מתנות, היא באבל.

"זו לא מסיבה של ממש", אבא קורא את מחשבותיה, "רק ארוחת ערב קצת חגיגית מן הרגיל. רק ציון תאריך מיוחד. שירהלה, את בת חמש עשרה היום". אבא מחייך חיוך עצוב, שגורם לעיניים של שירי לצרוב, כאילו קילפה עכשיו ערימת בצלים. היא מחפשת משהו לתלות בו את עיניה, ונתקלת בסוכריות הצבעוניות שעל העוגה.

"הכנו את זה לבד", מכריזה אילי, "אבא עזר לנו קצת".

"ומתנות כבר נקנה לך שנה הבאה, כי אבא אמר שאסור", נעה מציינת בשקט.

הם נוטלים ידיים, ואוכלים בשתיקה. בדרך כלל, יום הולדת אצלם זה זמן של העלאת זכרונות. אבל היום אף אחד לא רוצה לחשוב מה היה לפני שנה. למשל, כשאמא עשתה להם משחק של מצא את המטמון, ואחר כך חבילה עוברת, ואיך שמרו את העיתונים של החבילה לניקוי החלונות בבית.

אז אחרי שכולם אוכלים פיצה, שותים שוקו ומקנחים בעוגה, ששירי פורסת ומחלקת, אומר אבא, "חשבתי שנכשיר את הבית לפסח".

"באמת?" עיניה של שירי נדלקות.

"איזה כיף", צועקות התאומות יחד, ויודי נעמד על הכסא, מוחא כפיים, ומתחיל לשיר מה נשתנה.

"אתן באמת רוצות?" אבא מופתע. "זה ידרוש מאתנו המון".

"אני רוצה מאד", שירי אומרת, "לא יכולתי לחשוב שננעל את הבית, וננדוד בין כל מיני בתים כל הפסח. תמיד תמיד היינו בפסח בבית".

המשפט האחרון גורם לכולם להשתתק בבת אחת. שוב הזכרונות גורמים למחנק בגרון ולצריבה בעיניים. פסח היה החג של אמא. היא כל כך אהבה אותו, והתכוננה לקראתו כבר ממוצאי פורים. אפילו בליל הסדר הם היו תמיד בבית והזמינו אורחים.

"טוב", אומר אבא, ומנער את ראשו בכוח, "אבקש מאחיות שלי, דיני או צביה, לחפש לנו עוזרת לשבוע הקרוב ונתחיל מבצע פסח".

"מבצע אמיתי", לוחשת שירי, "כזה שאמא תהיה גאה בו. עם מחברת ורשימות, וסימוני וי על ההספקים בדיוק כמו אמא."

 פרק 40 - קרקע נשמטת

אשר ושיפי מרגישים כמו זוג בלשים. הם החליטו לנסות לאמת או לשלול את חששותיהם לבד, לפני שמערבים את הצוות בישיבה, מה שעלול לגרום לדובי אי נעימות רבה. אחרי הכל מדובר רק בחשד, כלל לא בטוח, שהנערים שהסתתרו בחצר קשורים לדובי. דובי נשאר גם למחרת בבית, עדיין חיוור וחלש. ועכשיו, שיפי הבינה, שהוא גם חרד ודואג.

בערב יוצאים אשר ושיפי לאזור הישיבה של דובי. הם מחנים את הרכב על שפת המדרכה שממול. בדיוק עכשיו מסתיים 'הסדר', והנערים חוזרים הביתה. אשר מחזיק בידו מצלמה, ושיפי יושבת דרוכה. עיניה נעוצות בשער הלבן הגדול, ובנערים שיוצאים מפתח הישיבה, בקבוצות, בזוגות או בבודדים. אחרי עשר דקות היא לוחשת לאשר, "הנה, זה הם! הגבוה השחרחר עם הנמוך יותר לצידו", היא מרגישה שהיא לא נושמת. עד עכשיו קיוותה, שלא תמצא אותם בין הנערים שבישיבה של דובי שלה, שהיא סתם פחדנית וחששנית, ושזה לא הם.

שזה לא הן. שהן לא עשו לה את זה. שני הנערים הזרים נקלטים בעדשת המצלמה שבידו של אשר, אך בעיניה של שיפי רצות תמונות אחרות. מאז. גם אז חשדה. גם אז שכנעה את עצמה שזה לא יכול להיות. שאפי ושבי לא עושות לה את זה, אבל גם אז חושיה החדים לא הטעו אותה. הן עשו לה את זה. הן בגדו בה. הן תעתעו בה מאחורי גבה. אחרי ההלם, הכעס והכאב הנורא, היא החליטה לא להקשיב יותר לתחושות הבטן שלה. הן מסוכנות. הן אמיתיות ומכאיבות כל כך. היא לא יכולה לכאוב כך, לעולם.

אז עכשיו, בגלל ההחלטה השגויה הזו, דובי סבל תקופה ארוכה. אם היתה מקשיבה לאיתותים ששיגר אליה, אם היתה מקשיבה לעצמה. אם לא היתה מחניקה בכוח את האינטואיציה, הזועקת אליה בקולות חדים וגבוהים, היתה גומרת עם העניין הזה הרבה קודם, ודובי היה סובל פחות.

"צלמתי אותם", אומר אשר.

"הנה גם הוא", שיפי כמעט צועקת למראה נער נמוך ומלא, שרץ אחרי השניים, צועק משהו. הם מסתובבים אליו, מחייכים. משהו בחיוך שלהם מצמרר את שיפי.

"נראים ילדים טובים", מגיב אשר, כמו שהיא חשבה בבוקר. לא כאלה שיש להם עניין להזיק או לאיים על חבר מהישיבה. אשר מצלם שוב ושוב.

"לפי התנועות, נראה שהם מדברים בלימוד. שיפי, את בטוחה שזה הם?"

"בטוחה", שיפי לוחשת, לא מתיקה מהם את מבטה עד שהם נעלמים מהשטח.

"סיימנו, חוזרים", אשר מתניע ויוצא אל הכביש.

"אשר, מחר מסתיים הזמן, וכל החפצים של דובי כאן".

"מחר אסיע אותו לכאן לקחת הכל- הכל", אשר אומר, "כי אולי... מי יודע מה יהיה בזמן הבא?"

"למה אתה מתכוון, אשר?" שיפי מזדעקת.

"לא חשוב, מוקדם לדבר. בואי נסיים את המחקר שלנו", הוא מנסה לחייך.

הם עולים הביתה. בלגן נעים של ערב פסח מקבל את פניהם. דובי יושב בראש הסולם, אוזניות תחובות באוזניו, והוא מפזם יחד עם השיר, נראה מאושש ועליז. דובי מעביר בזהירות ערימות של ספרי קודש למרדכי ואליהו.

"החלטנו לעשות לכם הפתעה", מכריז אליהו, "לגמור היום עם הספריה".

"אבל מאוחר מאד", שיפי משביתה את החגיגה, ומשלחת את הבנים למיטות, מתוחה ונוקשה.

הבית משתתק. דובי שירד מן הסולם, יושב עכשיו על הספה, מכונס בתוך עצמו, עם הנגן שלו, אך עוקב אחריהם בחשש.

דובי הרגיש, שלא מכבה בכוח תחושות בטן, וכן יודע להקשיב להן, מבין עכשיו הכל. אבא ואמא נטשו את עבודות הפסח, ויצאו לטיול מסתורי וממושך, בגללו. אמא לא מעירה לו, ולא חוקרת, רק מגניבה לעברו מבטים דאוגים, מתבוננת בו במצח חרוש. היא גם קוראת לו עכשיו, "בוא, דובילה, תצטרף אלינו לארוחת ערב?"

הוא גורר רגליים אל המטבח. ה'דובילה' הזה מבהיר לו סופית, שאבא ואמא עלו על הכל. סלע ענק מתיישב לו על הסרעפת, מורכב מהקלה ומחשש, מרווחה ומבושה.

בהתחלה עומדת ביניהם רק דממה. הקטנים ישנים, ויעלי קוראת ספר במיטה שלה, עייפה מעבודות הפסח. הם אוכלים בשתיקה, חביתה וסלט, לחם וגבינה, מחשבות ותהיות.

אשר מספר על משהו ששמע בכולל. שיפי שואלת מי רוצה קפה. דובי רק מנקר מהצלחת, מחכה שיגידו כבר, וזהו, אך לא משער מה מצפה לו. הם מסיימים לאכול ומברכים. שיפי מפנה את הצלחות לכיור, דובי קם לעזור, ומכניס את קופסת הגבינה ושאריות הסלט למקרר. ואז אשר שואל אותו: "מי אלו, דובי?" ומעמיד את מסך המצלמה ממש מול עיניו.

"מממה? מה זה?" דובי צונח על הכסא, ידיו נשמטות ברפיון, החיוורון בפניו כה עז, ששיפי חוששת שהוא עומד להתעלף. היא נעמדת מאחוריו, תומכת בגבו, מכינה את עצמה לכל התרחשות.

"מי אלו, דובי?" אשר חוזר על שאלתו ברוך. שיפי מלטפת את כתפו. דובי שותק ושותק. השפתיים שלו ננשכות חזק, והוא מנסה להתנער מידה.

"מה זה?" הוא שב ושואל, הקול שלו יציב קצת יותר, "למה צילמת אותם, אבא?"

אשר מסתכל על שיפי, מהסס. חבל שלא תכננו איך לפתוח בשיחה הזו. היו כל כך נסערים ולחוצים, ורק רצו לאמת איתו את החשד, שעכשיו כבר מאומת לגמרי. מאומת ורובץ כאן במטבח שלהם בכל כובד משקלו.

מה באמת יגידו לו? השאלה הזו הטרידה את שניהם. הם לא רוצים להפחיד אותו יותר, אבל לא נותרה להם ברירה. זו היתה טעות להראות לו את התמונה כך, ללא שיחת גישוש מקדימה.

"אמא ראתה את הבחורים האלו אתמול בבוקר כאן באזור".

"כאן? באזור? בבוקר?" דובי משתנק. "הם, הם... באו באמת! לסמן את נתיב החילזון. נמאס לי". הוא חובט על השולחן בעוצמה, שיפי נרעדת "נמאס לי!" צועק הילד העדין שלה.

"נתיב החילזון? מה זה דובי?" אשר חושש לשפיותו של הנער שלו, מי יודע מה עוללו לו. ילדים טובים מבית טוב?

"לא חשוב. אני לא מבין למה צילמתם אותם. לאיזה צורך?" דובי כועס מאד, "אני לא תינוק, אני אתמודד איתם. סתם שלושה ליצנים. וזה הכל. אני בכלל לא צריך להתייחס אליהם".

"הראש לא שואל אותך, דובי. וגם הבטן, וגם מצב הרוח והכעס", אומרת שיפי, "הם כן מתייחסים".

"מה הקשר?" אש נדלקת באישוניו של דובי, "מה הקשר בכלל? מותר לי לא להרגיש טוב". הוא קם ובורח מן המטבח. נועל את עצמו בחדר האמבטיה.

"אוף", שיפי צונחת על הכסא, מנגבת אגלי זעה ממצחה. "לא חשבתי שיהיה ככה. קשה".

אשר שותק, תפוס בהרהורים. אולי לא שמע אותה בכלל.

"לאט לאט, שיפי, יש לנו 'בין הזמנים' שלם לדובב אותו. הוא גדל הנער, וניגשנו אליו כמו אל ילד קטן. כמו חוקרים משטרתיים. טעינו, אבל טעות שניתנת לתיקון".

שיפי מרגישה שהיא לא יכולה עוד. משהו מתפקע בתוכה. לרגע עולה בה דחף פראי לצעוק כמו דובי, "נמאס לי. נמאס..." מאתמול בבוקר, מאז המפגש עם הנערים, היא מרגישה לחץ עצום. דחיפות נוראה, אבודה בסבך היער, לא מוצאת מוצא. המושכות כבר לא בידיה, והידיים שלה ריקות ורועדות, לא מוצאות במה להיאחז. יומיים שהם יותר מדי בשבילה.

ועכשיו אומר לה אשר, שיש להם 'בין-הזמנים' שלם לדובב את דובי. היא צריכה סבלנות. סבלנות שאין בה. היא לא מסוגלת לחכות אפילו שניה. מצידה היתה יושבת עכשיו עם דובי עד אור הבוקר, ולא מניחה לו עד שיספר הכל.

מה זה נתיב החילזון? מה זה הדבר הזה? היא מוכרחה לדעת מה עוללו הנערים הללו. היא חייבת לברר את השמות שלהם, להתקשר לראש הישיבה, למשגיח, להורים של הילדים. לדאוג שהם יענשו, ואולי בכלל יורחקו מהישיבה. וכמובן, לשבת לחזק את דובי, להוכיח לו שיש לו גב. יש לו הורים חזקים, ואף אחד לא יוכל להזיק לו עוד. הם יעמדו על המשמר מעתה. הוא בסך הכל ילדון בן שלוש עשרה וחצי שצריך הגנה.

אשר מתבונן בה בעניין, כאילו רואה כתוביות רצות על מצחה, ומספרות לו על הדחיפות, על חוסר האונים, על הרצון העז להזיז עניינים ומהר. הוא מוכרח לעצור בה מלפעול. "שיפי, אנחנו מטפלים בעניין בעדינות. אני מבטיח לך שיהיה בסדר. טעינו עכשיו. בואי נכיר בטעות, ולא נמשיך איתה הלאה. נעצור. נחשוב. נישן לילה ומחר, אי"ה, יום חדש".

נעצור. שיפי חנוקה. נישן לילה. איך אפשר?

היא קופצת את ידיה לאגרופים, עד שציפורניה ננעצות בכף ידה, אבל יודעת שתניח לדובי, לאשר, לעצמה. הם ילכו לישון הלילה, והיא תחבוט מזרונים... היא לא זקוקה אפילו למחבט או שואב אבק. האנרגיות שהיא כובשת עכשיו באגרופיה, יספיקו לניקיון של כל המזרונים בבית.

אחר כך מתרפים האגרופים, וגם המזרונים מאויישים באוצרותיה היקרים, שנמים עליהם בשלווה. היא מסתערת על הארונות העליונים שבמטבח, ומצחצחת אותם את אור הבוקר.

היא רק חושבת, שחבל שאין כפתור שמכבה אזורים שונים במוח. בחלקו הראשון של הלילה, ממלאות אותה מחשבות דואגות ועמוסות אשמה, ממלא אותה הדחף הנורא הזה לפעול ולעשות, לסדר עניינים. ובמקום זאת, היא כמעט מוציאה את הנשמה לכלי הזכוכית, שופכת את כל רגשותיה על הארונות האומללים. החלק השני של הלילה, מסיע אותה אחורה במנהרת הזמן. לוקח אותה חמש עשרה שנים אחורנית.

בתקופה האחרונה היא מרגישה כמו קשישה, ששוקעת בזיכרונות ילדות. היא מזכירה לעצמה, שהטלטלה שחוותה בפטירתה של שבי, והקרקע הרועדת של דובי, שנשמטת תחתיה, הם אלו שמעלים את הזיכרונות מהמעמקים.

גם אז כמו היום, ערב פסח. היא היתה כלה טרייה-טרייה. יומיים קודם היה הוורט שלה, וליומיים שלאחר מכן תוכננו האירוסין. האושר עלה על גדותיו וצף מעל שלוליות האקונומיקה. קרצף את החלונות והפנלים, בדיוק כמו שאמא אוהבת. אבל אז התנפץ הכל. היא זוכרת את הרגע בו נשמע הפיצוץ, חושך ירד על הבית, ערפל נכנס מהחלונות המצוחצחים. תקרה התמוטטה על ראשם, ואפי נכנסה למיטה ולא יצאה ממנה.

ביומיים הראשונים זה היה נסבל. החליטו לדחות את האירוסין של שיפי בעוד שלושה ימים, אפילו שזה כבר היה די קרוב לפסח, והרבה יותר מסובך. רצו לתת לאפי להתאושש, וזה היה מובן לגמרי.

אבל אפי לא התאוששה. חמישה ימים היתה במיטה. חמישה ימים כמעט לא יצאה מהחדר, ושיפי היתה נדיבה ונתנה לה את הזמן, אבל לא את כולו. מבחינתה, הגיע הזמן להתאושש. בערב יחגגו את האירוסין, שנדחו רק בשביל אפי. אפי מוכרחה לקום, וגם אם לא לשמוח, לפחות להיות נוכחת בשמחה שלה.

אבל אפי לא הראתה שום נכונות לעשות זאת. היא נשארה במיטה, כשכולם יצאו לחגוג באולם של בית הכנסת. נשארה שם הרבה ימים והרבה שבועות אחר כך.

והתקופה היפה הזו, שבין האירוסין לחתונה, היתה מעורבבת באושר ויגון, ציפיה עם כאב, כעס עם חלום. שיפי ניסתה הכל. היא דיברה על ליבה של אפי, ניחמה ועודדה, קנתה והפתיעה. אמא ביקשה ממנה להרפות, ציפי ביקשה שתניח לאפי. אבל שיפי לא יכלה לראות את אפי שוקעת ככה, בעוד היא מתכוננת בהתרגשות לחייה החדשים. היא לא הצליחה לשאת את העצב, שנח בחוצפה לצד האושר שלה. היא עשתה הכל בשביל לסלק אותו מהחדר שלה, להותיר בו רק את האושר.

ולא הצליחה. אפי של אז, כמו דובי של היום, שמטו תחתיה קרקע יציבה ובטוחה. ובסופו של עניין, היתה זו שבי, שוב שבי, שבאה והוציאה את אפי מהמיטה, ונתנה לאושר של שיפי לתפוס יותר מקום.

העיקר שבחתונה שלה, הן רקדו שלושתן יחד. בחיוכים גדולים ובעיניים נוצצות באמצע המעגל, לקול מחיאות הכפיים. אוהבות ומאושרות באמת, מרחפות טפח מעל הקרקע.

פרק 41 - מושלמת

אפי:

שירי לא הגיעה אליי כבר שלושה שבועות. אולי זה סימן טוב, אולי- פחות טוב, ואולי זה רק מפני שהיא העתק של אמא שלה... גם לשבי היו תקופות בהן היתה נעלמת פתאום.

בעיני כולן היתה שבי מושלמת, כל יכולה כמעט. גם בעיניי. רק לא בעיני עצמה. לקח לי זמן לקלוט, מה קורה עם שבי, והפעם הראשונה שהכתה בי, התנפצה בפני, והותירה אותי המומה. זה היה ביריד הגדול של א' סמינר, כשחגגנו שנה לחברות שלנו.

שבי ואני נבחרנו לאמן את המקהלה. כלומר, שבי נבחרה והתעקשה לראות אותי לצידה. היא לא ויתרה לי, וטענה שבלעדיי היא לא תקח את התפקיד. וכך הטילה עליי את מלוא האחריות.

בחשש עצום הסתפחתי לשבי, חצויה ומבוהלת. מצד אחד כמהתי למקום הצדדי, השקט, חסר המחויבות שלי. אך היה גם צד שני, והוא קרץ אליי באלפי אורותיו הנוצצים, קורא לי אל הבמה, אל התשואות ואל ההערצה. צד שלא ידעתי שקיים בי.

המקהלה של שבי ושלי היתה סיפור של הצלחה. כל חייה של שבי היו סיפור של הצלחה. וביחד, כנראה בכל זאת תרמתי לה יותר ממשהו. היינו שילוב מנצח.

שבי היתה אחראית על הכל. על בחירת השירים, על התנועות, על העמדת הבנות, על השלטת הסדר, על שילוב נפלא בין קול ראשון לשני ועל אימון מושלם של הסולניות. היא הקפידה לתת לי הרגשה שזו אני, לא פחות ממנה, המוכשרת והיצירתית. לאט לאט באמת נעשיתי מסוגלת. קולי השקט הלך וקיבל תעצומות.

אך יותר מכל, ידעתי שיש לי תפקיד אחר. מכריע. הייתי המרגיעה של שבי. ככל שהתקרב היריד הגדול, נעשתה שבי עצבנית ולחוצה, ואני השתדלתי להרגיע, להנמיך להבות, להבטיח שיהיה בסדר. יומיים לפני האירוע היא נעלמה, לא ענתה לטלפונים והסתגרה בחדרה. אמה אמרה, שהיא לא מרגישה טוב, וכדאי לתת לה לנוח. הייתי עקשנית, שבי לימדה אותי את זה בשנת החברות שלנו. לא נתתי לה להיעלם.

"אני חולה", לחשה לי שבי מהמיטה, כשהופעתי אצלה בלי להודיע, "את מאמינה?"

"ומה יהיה עם המקהלה?" נלחצתי מאד, בלי שבי אין כלום. לא יתכן שהכל עומד ליפול עליי.

שבי התאמצה לחייך, אך יצא לה משהו שדומה יותר לעווית של בכי. "אני חייבת לנוח. גם אמא שלי חושבת ככה. לקחתי אקמול, אבל לא יורד החום, והראש שלי כמו תופים אינדיאנים".

"שבי", לא הצלחתי לרחם עליה, ולא להבין כלום, "מחר בבוקר חזרות אחרונות, מה עושים?"

"את תסתדרי, את תצליחי, אפי", היא לחשה, עוצמת עיניים, מעלה את השמיכה עד לאף, מנסה לברוח. לא נתתי לה, לא יכולתי.

"את לא עושה את זה!!!" הרמתי את קולי, שלמד להיות חזק. "את לוקחת עוד אקמול וקמה!!!"

"אני לא יכולה", משהו מוזר קורה כאן, משהו שאני לא מסוגלת להבין. העיניים של שבי מטפטפות, והמעיין הולך ומתגבר, צובר תאוצה, מאבד שליטה.

"למה את בוכה?" אני מנסה להבין ולא מצליחה. שבי לא נראית מסכנה בגלל החום והכאבים.

"אני... " שבי לא מצליחה להסביר את עצמה, והבכי הופך ליפחות קולניות, עיניה מלאות חרדה. "עדיף שאני לא אבוא, אפי, את תצליחי יותר טוב בלעדיי".

"את לא נורמלית", אני צועקת בלי לחשוב. משהו כאן לגמרי השתבש.

"נכון", מודה שבי. "אני לא מסוגלת להיכשל, אפי, והבנות לא מספיק מאומנות ו... אני חלשה נורא ואין לי כוח".

"את לא תכשלי", אני מקרבת את הכסא קרוב למיטה של שבי, לא פוחדת להידבק. הרי אם שבי לא מגיעה ליריד, גם אני מכריזה על שביתה. "התאמנו המון, והבנות ממושמעות ושרות נהדר. אנחנו נצליח".

"ואם לא?" הבעתה עדיין ממלאת את אישוניה של שבי.

"ואם לא? אז לא! ואם יהיה פישול קטן? ואם מישהי תזייף או תשכח את התנועות, אז מה?"

"לא!!! חס וחלילה, תגידי חס וחלילה, אל תפתחי פה".

הפחד שלה נראה לי מעבר לכל פרופורציה. אף פעם לא ראיתי את שבי נסערת כל כך, אבודה, לא שולטת.

המקהלה היתה בסוף מוצלחת מאד. תשואות נלהבות, מחיאות כפיים סוערות במיוחד, עיניה של אמא זהרו. גם דודה שורי הגיעה, ושמחה איתי. אפילו שיפי פרגנה לי מאד, כי המחול שהיא אמנה עם הדסה שרעבי, החברה החדשה שלה, היה מוצלח לא פחות.

הייתי מרוצה מאד, אבל שבי חיכתה לי בחוץ חמוצה.

"היה נהדר, שבי", זהרתי. הפעם הראשונה באור הזרקורים היתה משכרת.

"ממש", שבי עיקמה אף, "לא ראית שטובלה שכחה את תנועת הסיום, ועשתה אותה בסוף אחרי כולם, ועפרה זייפה בקול ב', נורא".

"בכלל לא שמו לב לזה", הייתי המומה. "הכל היה כל כך מוצלח, למה להיתפס לזוטות, שבי, לא מתאים לך".

"אני שמתי לב, וזה מספיק כדי להעציב אותי". שבי עצובה באמת.

לוקח לי עוד קצת זמן לקלוט, מה קורה עם שבי. שבי מוכרחה להצליח באופן הכי מושלם שיש. מוכרחה. ואם לא? זו קטסטרופה. זה אסון, שהיא לא יכולה לתת לו לקרות. ואז היא בורחת ונעלמת, מעדיפה לא להיות בכלל.

כי אם משהו משתבש, אז עדיף שהוא לא יהיה. שבי חייבת להיראות הכי טוב, הכי מוצלח, הכי שווה. והכי זה אומר מאה ואחד אחוזים, חלילה לא תשעים ותשע...

בתחילה ניסיתי לדבר על ליבה, להסביר לה כמה זה לא הגיוני. ניסיתי ללמד אותה להנות ממה שיש, להעריך את ההצלחות הקטנות, ולוותר על כל הקצוות הקטנים והזניחים. שבי הבינה והסכימה, אך לא היתה מסוגלת להשתנות.

הכל או כלום, זו היתה סיסמת חייה, ובעצם, הסיסמא שהרסה את חייה. ואולי לא רק את חייה.

* * * 

"איזו אורחת חשובה", אפי מקבלת את פניה של שירי בחיוך רחב, כמו הדלת, שפתחה לה.

"אני... הרבה זמן לא באתי כי..." גבה של שירי שחוח, משא עצום רובץ עליו.

"העיקר שעכשיו באת, שירי, חיכיתי לך", אפי מזמינה אותה פנימה.

"אני איומה", שירי לואטת. "אני פשוט מדי עסוקה. אני לא בסדר".

"זה גרוע להיות עסוקה?"

"במקרה שלי כן".

שירי מרגישה איך האשמה הולכת ותופחת בתוך השקים שעל גבה, מוחצת אותה.

"יש לי את קבוצת התמיכה החדשה, שאני נורא נהנית בה ומחכה לה, ויש לי מורות לתגבור באנגלית, במתמטיקה ובדקדוק. ובכלל היה פסח, את יודעת שעשינו פסח בבית? הגיעה עוזרת, אבל את רוב העבודה עשינו לבד. הכשרתי ביחד עם אבא את המטבח, והיה כל כך נחמד, שזה לא נורמלי".

אפי מהנהנת בהבנה.

"לא נורמלי לחזור ככה לחיים אחרי חצי שנה. ללכת בחול המועד עם הבנות דודות לפארק ולהנות. ועכשיו לקבוע עם חברות ללמוד למבחנים, ולהשתתף בפעילות חברתית. להכין עם תמי תוכנית, ולשקוע לגמרי בכל השטויות של העולם הזה. להגדיל את החלקים השמחים על חשבון הגעגוע והעצב.  ואמא... זה לא אמור לקרות בכלל".

אפי מוזגת לשירי מים. הקריעה של שירי, קורעת גם אותה. גם היא נסעה בחול המועד למשך יומיים לצפת, עם חברות. גם היא חזרה לחיים, שוכחת את שבי מאחור. אפילו הזכרונות צפים רק לעיתים רחוקות, לא כמו בחודשים הראשונים.

אבל מה תאמר לשירי, שכך דרכו של העולם? שכך הם החיים המשונים שלנו, חזקים יותר מאתנו, מותירים אותנו שדודים בשדה הקרב?

"כבר הרבה זמן לא כתבתי במחברת הזכרונות של אמא. אתמול נועהלה הזכירה לי, וממש נבהלתי, שככה שכחתי. וגם אלייך לא באתי כל התקופה הזו, אפילו שאמא ביקשה שנהיה בקשר. ככה אני בוגדת בה".

הכאב מציף את עיניה של שירי, חונק את גרונה.

"והכי הכי גרוע ש... לאמא היה כל כך חשוב, שלא ידעו על לקות הלמידה שלי, ועכשיו כן יודעים", שירי מברכת ולוגמת מהמים. "היא רצתה שרק את תדעי, ותמשיכי איתי את העבודה, שהיא לא יכולה כבר לעשות. ואנחנו לא עשינו את זה. אני... לא תאמיני... אני סיפרתי למורה לדקדוק, שלא הבינה למה שגיאות הכתיב האלו בגיל שלי".

שירי קמה מהכורסא, מסתובבת בחדר במעגלים.

"המורה לדקדוק הסבירה לי, שכדאי לי לעבור אבחון ולקבל הקלות. שיהיה לי הרבה יותר קל בלימודים כך. אולי אקבל הארכת זמן במבחנים, וירשו לי להשתמש במילונית באנגלית. אולי חלק מהמבחנים אוכל לעשות בעל פה. ובכלל אם המורות ידעו, אז יהיה לי הרבה יותר קל בשיעורים. היא שכנעה אותי... ובקשה את האבחונים, ואני... הבאתי לה, ואפילו העזתי לשמוח, לשמוח! והעזתי לקבוע זמן לאבחון עדכני בשביל ההקלות. את מבינה, אפי? אמא בחיים לא היתה מוכנה לזה. בחיים. היא היתה אומרת, שאני מסוגלת לבד, ואף אחד לא צריך לדעת".

מה שנכון-נכון. אפי מהנהנת בלי משים. שבי לא הסכימה להקלות, לא לעצמה ולא לשירי. שבי רצתה מושלם. יפה. חלק, ללא פינות אפרוריות ומלוכלכות. כמה שנים אפי ניסתה לשנות אותה, להעמיד אותה על טעותה. כמה התווכחו, טענו ומשכו, עד שאפי התייאשה, וניסתה להשלים עם הפרפקציוניזם הקיצוני של שבי. שבי חברה נהדרת ויש לה המון מעלות, אז היא תהיה נאמנה, ותתעלם מהחיסרון הכל כך מציק.

על אף שאפי היתה הפוכה ממנה לגמרי. אפי זורמת, משלימה עם מה שיש, מעלימה עין, מעגלת פינות ומחפפת איפה שאפשר. למרות הכל, הן למדו לקבל זו את זו, להחליק על פני מהמורות, לדלג על מכשולים, לתת מרחב.

אחרי כמה שנות חברות, התחילה אפי להבין מה היא נותנת לשבי. שבי זקוקה לרוגע שלה, לשקט, לזרימה. שבי מחפשת בה את ההשלמה עם החסר, את עיגול הפינות, את האפור. היא נרגעת לידה, שומטת את הראש לאחור, ומרפה מעט- מעט מן המרוץ אל השלמות. ליד אפי, היא הרשתה לעצמה לפעמים, להיות שבי ללא המסכות הנוצצות.

ועכשיו אור נדלק בראשה של אפי, ומאיר פינות חשוכות בתוך מוחה. שבי, יותר מכולם, מכירה את החפיפניקיות שלה, ויודעת עד כמה היא סולדת ממסכות. יודעת כמה היא בזה להשקעה בניראות החיצונית, ובכל זאת בחרה בה, הפקידה בידיה את שירי. סמכה עליה שתמשיך לייצג אותה כאן בעולם הזה, הלא מושלם, בצורה הטובה ביותר. שבי כנראה הבינה, שאפי לא תמשיך את ההצגה, אז אולי, אולי זה היה רצונה האחרון, רגע לפני שעברה לעולם האמת?

"מה אומר אבא שלך?" אפי מנסה לזרוק מעליה את הכדור למגרש הטבעי שלו.

"לא עשיתי כלום על דעת עצמי", שירי עונה, וממשיכה לנעוץ את מרפקיה באדן החלון, מבטה נעוץ בנקודה עלומה ברחוב המחשיך. "אבא חושב שככה צריך לעשות, אבל הלוואי וידעתי מה אמא..."

"אין לנו דרך לדעת, שירי, רק ברור ששם למעלה הכל נראה אחרת, ואמא הכי רוצה שתהיי יהודיה כשרה, ותעבדי את ה' בשמחה, נכון?"

"כנראה".

"למה סיפרת שירי? למה את עושה אבחון? למה הבאת את האבחונים הקודמים שלך?"

"כי..." שירי מסתובבת מהחלון בבת אחת, פניה בוערות, אישוניה יורים זעם ואש. "כי נחנקתי. כי לא יכולתי להמשיך ככה, בלי לקבל עזרה ואויר. כמה זמן אפשר לחיות עם הראש בתוך המים בלי לנשום?"

"אז את לא בוגדת באמא, שירי, להפך את עושה את רצונה".

"את בטוחה?" מבטה כל כך מקווה.

"איזו אמא רוצה, שהבת שלה לא תנשום בתוך המים? איזו אמא לא רוצה את הכי טוב עבור בתה?"

שירי צונחת על הכורסא, נושמת עמוק, מנסה לכבות את הבערה.

"מפחיד איך שאני כועסת על זה. לא יודעת על מי אני כועסת, או אולי מפחדת לדעת".

שתיקה עומדת ביניהן, ופחד עמום. מפחיד לכעוס על אמא, מפחיד פי מאה לכעוס על אמא אהובה, שהתכוונה רק לטובה. מפחיד פי מליון לכעוס על אמא שנפטרה, וכבר אי אפשר להתפייס ולהתרצות.

פרק 42 - קרע שלא מתאחה

פנינה, תשס"ב

שוב בלומי, שוב הצעה לשיפי. הערב הוא מסוג הערבים שבהם אין לי כוח לכלום. מתחשק לי רק לעצום עיניים, ולפקוח אותן כששיפי ואפי תהיינה נשואות. שתיהן.

"אני לא שומעת שידוכים לשיפי עכשיו", אני עונה בקוצר רוח מאד מופגן. "ואל תתקשרי אליי שוב בעניין הזה, טוב, בלומי?"

בלומי לא נבהלת ממני כמעט אף פעם, ויש לה סבלנות.

"אין שום סיבה לדחות את השידוך הזה, שידוך מעולה, שמתאים בול לשיפי. אז מה אם אפי נולדה שלוש דקות לפניה".

"ארבע דקות", אני מדייקת בטיפשות, "היא הבכורה, ואנחנו שומעים קודם לה".

"החלטה מטופשת", בלומי כועסת, "מטופשת לגמרי. שומעים למי שמגיע קודם, לא דוחים הצעות מצוינות בגלל עקרונות חסרי פשר".

"זו ההחלטה שלנו, והיא לא חסרת פשר", אני עונה בעייפות. אין לי כוח לויכוחים האלו. אין לי כוח לטלפונים. שלוש פעמים בשבוע הצעות לשיפי. גם לאפי מציעים, אבל הזרם הרבה יותר דליל. אפי בחורה מצוינת, מצליחה, נעימת שיחה, חברותית ואהובה, אבל... הרבה פחות נוצצת משיפי, הרבה פחות קולנית ומוחצנת. אנשים סימנו את שיפי בתווית המוצלחת. אנחנו נחושים, שאפי הגדולה תצא ראשונה לשידוכים.

"להתראות בלומי". אני רוצה כבר לסיים.

"בינתיים", היא מתרה, "מחר אתקשר שוב, אשמח לשמוע ששינית את דעתך".

"אולי אם את תשני את דעתך", כאב ותסכול מתערבלים במילותיי, "אם את ושורי תשלימו ביניכן, אסכים לוותר על העיקרון המקודש שלי".

דממה משתררת בקו. אני המומה מעצמי. הפרתי עכשיו חוזה ביני לבין בלומי, דרכתי לה על פצע כואב ומדמם. כבר לפני שנים הבטחתי לה, שאפסיק להכאיב לה בעניין שורי, והשתדלתי לבלוע את התסכול, ולהמשיך לתמרן בין הדודות היריבות.

זו אשמת העייפות, אני מצטדקת לתוך עצמי. אשמת בלומי, שלוחצת עליי, אשמת הבנות הנחמדות שלי, שלא מצליחות להשלים עם הקרע, ולא מבינות, כמה שנים אפשר לריב ולכעוס?

"סליחה בלומי, זו היתה פליטת פה מיותרת".

"בהחלט מיותרת, ומקוה שזו תהיה הפעם האחרונה", בלומי מנתקת בלי לומר שלום. מנתקת! צליל כעוס צווח לתוך אוזני הבוערת מבהלה.

עכשיו נגמר לי הערב סופית, אפילו קפה אין לי כוח להכין, רק לשבת באפיסת כוחות ולהיזכר. זה היה לפני בערך שש שנים. ציפי היתה בכיתה ח', התאומות ב-ז' ורייזי ב-ה'. ערב אחד עברתי ליד חדרן. הן היו מאורגנות כבר לשינה, במיטותיהן, משתפות זו את זו בסיפורים וחוויות. ואז שמעתי את שיפי נואמת בפאתוס, כמו תמיד, וכולן מאזינות לה. גם אני.

נשענתי על קיר המסדרון, נזהרת שלא יבחינו בצלליתי. בתחילה חייכתי, חיוך רחב, שהלך והצטמק עד שגווע. שיפי סיפרה על האחיות שרבו, עד כדי כך רבו, שהקשר ביניהן ניתק, והן לא החליפו מילה זו עם זו שנים רבות.

"והנה", שיפי הכריזה בדרמטיות, קולה הולך ונוסק, "הגיע היום, שאחת האחיות חלתה את חולייה האחרון, ועמדה למות. היא ביקשה לקרוא לאחותה, וכולם מסביב החלו לשמוח. עכשיו האחיות יתפייסו סוף סוף, לאחר שנים של מריבה קשה. כשהאחות הגיעה, הזקנה החולה כבר ממש גססה. בכוחות אחרונים היא סימנה לאחותה להתקרב אליה קרוב קרוב".

דממה שוררת בחדר. עכשיו הקול של שיפי לוחש במנגינה, "האחות התקרבה נרגשת. כל האנשים בחדר עצרו את נשמתם, הנה עכשיו היא תלחש לה סליחה. אבל.... הזקנה נשכה אותה נשיכה חזקה באוזן. חיוך עלה על פניה כשאמרה: עכשיו אוכל למות בשלווה".

הרגליים שלי מתחילות לרעוד. דממה עולה מן החדר, ואז קוראת רייזי במחאה, "איזה סיפור נוראי, זה לא אמיתי".

"סיפור של מידות מושחתות, הוא באמת נשמע כמו המצאה". מאשרת ציפי.

"הוא לא", מוחה שיפי, "המורה סיפרה לנו את זה בשיעור יהדות, ואמרה שהוא מובא בשם החיד"א, נכון אפי?"

"נכון", אפי מאשרת ועצב בקולה. "זה נכון גם במציאות, מריבה כזו".

הן שותקות. הן מודעות ומבינות. כל המשפחה, כולל הצאצאים הצעירים יודעים על הקרע.

אבל הבנות שלי לא שותקות פתאום.

"חייבים לעשות משהו", מכריזה שיפי.

"איזה משהו?" רייזי מקשה.

"לנסות לעשות 'שולם' בין בלומי לשורי", אפי מתרגמת את כוונתה של שיפי.

 "אי אפשר", אומרת ציפי בבגרות.

"למה את מייאשת?" שיפי מתעצבנת.

"לא מייאשת. מבינה שככה זה. אנחנו לא הכי חכמות בעולם, כנראה שאחרים ניסו כבר לפנינו, ולא הצליחו".

אוהו, כמה ניסו, אני מהנהנת בעצב. כמה ניסו ונכשלו. כמה ניסו ונפצעו. כולם התייאשו, רק אני הפתייה, המשכתי כל פעם מחדש, עד שלפני כמה שנים, התחייבתי לנעול את השלום בכספת, אחרת ינותק הקשר גם איתי, משני הצדדים היריבים, ואצא נפסדת יותר מכולם.

"אולי אני ושיפי נצליח ביחד", מהססת אפי, ומרחיבה לי את הלב בנאמנות שלה לשיפי, בשיתוף הפעולה ביניהן. להן זה לא יקרה, אולי, יש שכר לעמלי הרב.

אבל, הפחד הולם בי כתמיד. שורי ובלומי היה חברות טובות מאד בגיל של שיפי ואפי, רק בגיל תשע עשרה 'זה' קרה.

"יש לי רעיון", אני שומעת את שיפי קופצת מהמיטה אל הרצפה בבום מהדהד. "עוד מעט החלאקה של איציק, אנחנו נגיד לשורי שהתור שלה לבוא, וגם לבלומי נגיד אותו דבר, ואז שתיהן יבואו ואז...."

"נעשה כמו אהרון הכהן", אפי משלימה אותה, נדבקת בהתלהבותה.

"בדיוק", צוהלת שיפי, "נגיד לשורי שבלומי רוצה כבר לגמור עם המריבה, וככה נגיד גם לבלומי, ואז הם ישלימו, ותהיה כאן סוף סוף מסיבת חלאקה שכולם יוכלו להשתתף".

אני נצמדת לקיר, הלומה, מנסה לדמיין איך זה יהיה, ולא מצליחה. זו תכנית מפחידה. תרחישים שחורים של זעם וצעקות נשפכים על ראשי. הדודות לא יסלחו לי על התרגיל. אני התחייבתי להן, לכל אחת בנפרד כמובן. אני חייבת לעצור את הבנות, אך לא מסוגלת, כל כך רוצה שהמשפחה תתאחד כבר. כל כך.

בברית של דודי היה התור של בלומי. בבת מצווה של אפי ושיפי היה התור של שורי. ככה זה מתנהל אצלנו במשפחה, תור לשורי ותור לבלומי. וצריך להחזיק ראש של מי התור כעת, ומי היה באירוע הקודם, כי אסור להתבלבל, וממש בלתי אפשרי שהן תפגשנה. ועכשיו מתכננות הבנות הנהדרות שלי להפגיש ביניהן, ואני שותקת. וממשיכה לשתוק, אפילו שהפחד דוחף אותי לפעול.

רק על זה לא חשבתי, שהדודות שלי פיתחו רגישות יתר, וחיישנים מחודדים. הן פשוט הריחו, שמשהו מתבשל מאחורי גבן. אולי הקול של שיפי היה דרמטי יתר על המידה, בעת שהזמינה את בלומי? אולי אפי היססה וגמגמה בשיחה שלה עם שורי?

כך או כך, קיבלתי טלפונים משתיהן. הן דרשו לדעת, מה זוממות התאומות היצירתיות והקונדסיות שלי. ואני נאלצתי להודות. הן זעמו, וכעונש על התכנית היפה והאצילית של בנותיי, שתיהן לא הגיעו להשתתף במסיבת החלאקה של איציק שלנו.

כעס שלט במערכת היחסים שלנו הרבה אחרי החלאקה, וחוסר אמון נלווה אליו. אבל אט אט ניצחה האהבה. הדודות שלי אוהבות אותי יותר מדי בשביל ליצור נתק נוסף, על זה הקיים בינהן. לאורך השנים, ועכשיו ביתר חדות, הרגשתי, שאני עומדת בטבורו של שדה קרב. שני לוחמים עזי נפש עומדים בשתי חזיתות, ונלחמים עליי. על ליבי.

ועכשיו שוב כשלתי בלשוני. שוב בלומי כועסת. האם האהבה תנצח, ואצליח לפייס אותה שוב?

* * *

בלומי לא התקשרה למחרת, לשמוע אם שיניתי את דעתי, ולא התקשרה בכלל. כשהתקשרתי אני לנסות להתנצל, ענו לי בעלה או ילדיה, שהיא לא יכולה לגשת. בלומי כעסה מאד, ואני לא יכולתי לשאת את הכעס הזה.

היו טלפונים אחרים, ואז הגיע סוף סוף שידוך מצוין לאפי. כלומר, חשבנו שהוא שידוך מצוין. בחור מתמיד מאד, ירא שמיים באופן מיוחד, עדין וחכם, בדיוק לאפי שלנו. אפי התארסה, והיתה כלה מאושרת מאד. מתנות ואהבה הורעפו עליה בנדיבות יוצאת דופן. ואני התחלתי לחשוש מההשוואות הבלתי נמנעות שתגענה, בשעה ששיפי תתארס. נראה היה שאפי נכנסה למשפחה נדירה וחמה, שאהבה והעריצה מאד את הכלה המיוחדת שלהם. זה היה פיצוי הולם על שנים של עמידה בצל. הייתי כל כך מאושרת בשבילה.

אחריה, תוך חודש, עלה השידוך שהציעו מזמן לשיפי, והתעכב רק כי לא רצינו לעקוף את אפי. ביום בו שיפי עמדה לסגור ווארט, ושלושתנו שוטטנו בחדווה בין חנויות הבגדים, והעמסנו שקיות באושר, קרה הבלתי אפשרי.

מידע מחריד הגיע אלינו על החתן כליל המעלות של אפי. מידע שלא יאמן. שמטנו את השקיות, נטשנו את השמלות, המצעים והמגבות, ופתחנו במרתון בירורים מבוהל מאד.

ניסינו להפריך את המידע המפליל, שדיבר על אי יציבות נפשית, על מצב שעדיין לא מאוזן, על אשפוז ממושך במחלקה סגורה. ניסינו לנער מאתנו את השמועה הרעה הזו, אבל האמת המרה הלמה בנו בכל הכוח, שואבת בבת אחת את כל האושר מהבית שלנו. מפילה את אפי למיטה, ממלאת את האויר בבית באדי דמעות.

באותו יום בו שיפי סגרה שידוך, אפי ביטלה שידוך. שיפי היתה חצייה מאושרת וחציה אומללה, ואפי שקעה כולה בביצה עכורה של יגון.

מיד כשזה קרה, בלומי חזרה אליי פתאום. הכאב הנורא חצה קווים, פילח שפופרות. היא לא אמרה, 'אמרתי לך, ידעתי שזה יקרה, זה הכל בגלל שמיהרת לארס את אפי, ולא בדקת מספיק', היא רק בכתה איתי, והצטערה מאד. וברכה אותנו, שהטוב הצפוי לאפי יבוא מהר, ויניס את הצער, עוד לפני ששיפי תתחתן. היא הבטיחה, שהיא חלילה לא מקפידה, וזה ממש לא בגללה. היא מאד נפגעה וגם כעסה וגם קצת... הקפידה על העלבון שעלבתי בה, אבל היא מוחלת בלב שלם, ורוצה שרק יהיה לכולנו טוב.

הצער של בלומי, החרטה שלה וההשתתפות בצערנו, לא הועילו לי. גם אני שקעתי עד למעלה מראשי בביצה טובענית, שאיימה לבלוע אותי חיים, ביצה של אשמה אין סופית.

43 - צל או פקק?

אפי (נזכרת) :

חזרתי הביתה באותו יום מלאת סיפוק, אחרי שיעור-מבחן אחרון של ה' סמינר. המד"פית החמיאה לי מאד, המורה של כיתה ז' פרגנה, והחברות כיתרו אותי. זה היה שיעור יוצא מן הכלל. התלמידות היו כל כך מתוקות ומשתפות פעולה, ועוררו בתוכי את החלום.

"אני רוצה להיות מורה, עדיף למקצועות העברית בכיתות הגבוהות, או אפילו בסמינר", אמרתי לשבי, כשהיינו בדרך הביתה, אני מרוצה מאד, ושבי מרוצה חלקית. גם שבי היתה אחרי שיעור טבע מוצלח מאד, אבל אצלה שום דבר לא יהיה מוצלח מספיק. היא נולדה עם איזו זכוכית, שמגדילה את הטעויות ומקטינה את ההצלחות.

"את אפי??? להיות מורה זה דבר גדול, אבל בשבילך זה בזבוז, את יכולה להגיע להרבה יותר".

"הרבה יותר?" אני מוחה. אצלנו בבית, מורה זו פסגת- החלומות, שעד היום לא העזתי להביט לכיוונה. הפסגה הזו היתה מסנוורת, שטופת שמש, וכל כך רחוקה.

"כן, למשל רכזת חברתית בסמינר, או איזו יועצת חשובה".

"נו נו", אני בועטת בלי משים באבן קטנה, מדרדרת אותה אל הכביש.

"אפי את מוכשרת מאד! לדעתי את הבחורה הכי מוכשרת במחזור, מתי תכירי בזה? מתי תתני לעולם להכיר בזה?"

"מתי שאת תכירי בעצמך", אני עונה בציניות.

"אני לא הנושא עכשיו, אפי. מה חסר לך כדי להבין את זה?"

"בטחון עצמי, שבי. רק זה. אני יודעת שאת צודקת, שיש לי המון... אההמ... מתנות שמיים, אבל אני לא בטוחה, לא מאמינה ש... אני תמיד הייתי פחות".

שבי מתחילה לצחוק. אנחנו נעצרות בתחנה. המקום הומה בנות סמינר המלהגות באושר, משחררות שרירים תפוסים משנה מפרכת, מתרפקות על החופשה הגדולה שבפתח. זה לא מקום מתאים לשיחות נפש, אבל שבי בכל זאת לוחשת, "את מתעקשת להיתקע במקום. כשהכרתי אותך, לפני שבע שנים, באמת היית ככה, מפוחדת מהצל של עצמך, חששנית, מהססת, אבל את לא במקום הזה, תסתכלי".

אני מסתכלת, אני חושבת על זה. אני קולטת פתאום.

אז למה אני מתעקשת להמשיך להסתכל על עצמי באותו מבט אומלל של גיל שמונה ושתיים עשרה? החיים, הסמינר, החברות עם שבי, באמת קרבו אותי לפסגה ההיא. היא כבר ממש לא רחוקה ממני.

אחר כך נפרדתי משבי ועליתי הביתה בצעדים קלילים. רגע לפני שנקשתי בדלת, ולחצתי על הידית, נעצרתי, כמו תמיד. קולות שיחה עלו מן הבית. אמא דיברה בקול רם ולחוץ. ובלי שארצה, שוב מצאתי את עצמי, מצותתת. ביטחון עצמי אולי כבר יש בי, אבל מההרגל הילדותי המגונה הזה עדיין לא השתחררתי.

"אין מה לדבר. אפי היא הגדולה, אנחנו שומעים עכשיו רק לה".

האוזן שלי נצמדה לדלת, קופאת.

"כן. זו החלטה סופית. אין סיכוי. בעזרת ה' בבוא הזמן".

שקט משתרר. אני צריכה עכשיו לדפוק ולהיכנס. אני לא מצליחה, שעונה ברפיון על הדלת. נחשול מרדני עולה פתאום מתוכי. אני רוצה לצעוק, לא רוצה! לא רוצה להיות הפקקית, שתוקעת את שיפי. שיפי מקבלת המון הצעות מצוינות, שישמעו לה, שתתחתן ותתן לי את הזמן ואת המקום שלי.

קודם הייתי צל, ועכשיו אני פקק. אולי עדיף לחזור לשם, לצל, לבינוניות, איזה עולם! הם לא מבינים שהשתניתי? הכעס משתולל בתוכי, משכיח ממני את העובדה, שעד לפני חצי שעה גם אני לא הבנתי שהשתניתי, גם אני בזתי לכישורים שלי, לא האמנתי בעושר שבי. אז מה אני רוצה מהעולם? אני לוחצת בכוח על הידית, ונכנסת הביתה.

"שלום אפי, איך היה בסמינר?"

פניה של אמא סמוקות מאד, היא לוגמת מכוס מים, מנסה כנראה להירגע.

"היה מצוין", אני עונה במהירות, "אמא, אני רוצה שתשמעו שידוכים לשיפי, בבקשה".

"אפי!" אמא ממש כועסת. "דיברנו רק לפני חודש. אמרת, שתשתדלי לגמור עם הציתותים האלו".

"אני בדיוק רציתי... להיכנס. את דיברת בקול", אני מגמגמת, צונחת באפיסת כוחות על הכסא. "בבקשה תשמעו לשיפי. אני לא צריכה להתחתן לפניה". אל תחתנו אותי בבהילות, רק כדי לפנות את הדרך לשיפי. אל תסלקו אותי ככה. אני צריכה את הזמן שלי, בנחת, בלי לחץ, ובלי להרגיש שאני תוקעת. את כל זה אני רוצה לומר לאמא, ושותקת.

אני הולכת לחדר. אמא קוראת אחריי שאבוא לאכול, אבל אני לא רוצה כלום, רק לישון. אמא צועדת אחריי, מנסה לשכנע, אומרת שאני מוכרחה להבין, וחייבת לסמוך עליהם. שהם רוצים רק את טובתי, וככה זה אצלנו, אין עקיפות, ואני הגדולה.

גדולה משיפי בכמה דקות. "אף אחד לא אמור לדעת שאני הגדולה", אני ממלמלת לעצמי, אבל אמא שומעת הכל.

"אנחנו יודעים, וזה מספיק. את תתחתני בעזרת ה' בזמן הנכון, ושיפי תהיה אחרייך בתור".

אני עוצמת עיניים. אף פעם לא הייתי טובה בשכנועים ובתחנונים, הראש שלי נרכן מהר מדי, משלים.

רק אחרי חודשיים, כשהשידוך שלי נפל, זעמתי על עצמי, זעם שחור ואפל, חסר מעצורים. למה לא נלחמתי, למה נתתי להם לארס אותי בבהילות. הכעס, שפחדתי להפנות אל העולם, הופנה אל תוך-תוכי בעוצמה מבהילה ומייסרת. עד שהיו ימים, שממעמקי הפוך הייתי בטוחה, שפה תהיה קבורתי.

והם עוד רצו שאקום ואתלבש, אחייך, אשמח, ואצעד עם כולם לאירוסיה של שיפי.

* * *

עכשיו אני מתנערת בכוח משמיכת הפיקה הקלילה, קופצת מהמיטה. כך אבלה את הימים החופשיים שלי, בזכרונות מעיקים? היחידה הקטנה שלי דוממת, חני בעבודה, כרגיל. אני מדדה לחדר האמבטיה, עייפה ומעורפלת. מנסה לנער מעצמי את האבק האפור שדבק בי הבוקר, ולתת לשמש להיכנס ולהאיר.

סיכמתי עם עצמי, שאני לא בורחת ולא רצה, וכן עוצרת בתחנות, ומישירה מבט פנימה. אבל העצמי שלי, עצמאי למדי, ולא ממש עומד בהסכמים. אני מרגישה שפת תהום, נפילה חדה ומרסקת. אני לא רוצה ליפול, ה', לא ליפול עכשיו. תקופה כל כך יפה חלפה, מאז שחזרתי מהצימר הצפוני. תקופה של השלמה עם המצב, רוגע ואויר, עצירה בתחנות ועבודה עצמית. החיים שלי שקטים עכשיו, יפים. רק לא ליפול.

אני שותה קפה באיטיות, מנסה להמיס את גוש המועקה היושב בגרוני. מתפללת במתינות, ומנסה לתכנן לי את היום. יש לי דחף חזק מאד לקפוץ לשיפי, ולהניח דברים על השולחן. אולי לשיפי יהיה רעיון בשבילי.

* * *

"ציפי, בוקר טוב".

"אה, שיפי, קרה משהו? זה דחוף עכשיו?"

"קצת דחוף. יש לך כמה דקות? אני חייבת לנצל את השקט של היום החופשי. בצהרים עם כל הילדים סביב לא נוכל לדבר".

"טוב, דברי. יש לי לקוח שאמור להיכנס בדקות הקרובות, אז אולי אאלץ לקטוע אותך".

שיפי רוקעת ברגליה בלחץ. היא תכננה לדבר עם ציפי קודם על אפי, ואחר כך על דובי. אשר יצא איתו לסבב קניות במטרה לדובב אותו, והיא נותרה כאן מאחור, מחוץ לתמונה. היא השתכנעה שזה מה שנכון לעשות. בשיחה משולשת, דובי יהיה מאוים, ושיחה רק איתה לבד, תחסום את דובי. זה עצוב לה, אבל היא מודעת לכך שערוצי התקשורת בין דובי לבין אשר פתוחים הרבה יותר. בינה לבין בכורה משהו נחסם. אבל עכשיו, אפילו את דובי היא שמה רגע בצד. אפי מדאיגה אותה יותר.

"שמת לב מה קורה עם אפי לאחרונה? אני ממש מודאגת, ציפי".

"לא", רשרוש של דפים נשמע ברקע, ומעצבן את שיפי. ציפי לא איתה, היא נשמעת לא כל כך קשובה. "אפי נראית לי בסדר גמור. עובדת. חיה. שמחה. מה קרה?"

"משהו מוזר", שיפי מתיישבת על הכורסא, "היא שמחה כזאת פתאום, רגועה, אפילו קמטי הדאגה, שיושבים לה על המצח כבר כמה שנים, נעלמו. היא... זה מפחיד אותי".

"מפחיד אותך שאפי רגועה? שהיא שמחה?" ציפי באמת לא מבינה. נראה לה שדופקים בדלת. היא לא נוהגת לנהל שיחות פרטיות בעבודה, אבל שיפי טענה שזה דחוף.

"כן, מאד", שיפי מהנהנת במרץ, "נראה כאילו היא השלימה עם המצב של הרווקות הזו, והתחילה להיות שמחה ורגועה במצב שלה. כאילו התייאשה, איבדה תקווה, ומנסה לשמוח במה שיש. זה מצב נורא ש... אסור להשלים איתו. צריך להמשיך להתפלל, לבכות, להתחנן ו..."

עכשיו דופקים בדלת. גם במשרד של ציפי וגם בבית של שיפי. מי זה יכול להיות? אשר ודובי יצאו רק לפני חצי שעה. היא מניחה את הטלפון במקום וניגשת לפתוח.

אפי בדלת. חיוורת קצת, זיק משועשע בעיניה, אך פיה מתעקל במן עצב או עלבון. שיפי מתקשה לפענח. היא המומה. כושלת פנימה אל הסלון, ומסמנת לאפי להיכנס. ממתי אפי מגיעה אליה לביקור פתע? אפי וההרגל המשונה שלה, להמתין ליד הדלת בטרם תדפוק, ובינתיים לצותת לשיחות. אפי בטוח שמעה את כל השיחה שלה עם ציפי.

אפי מתיישבת מולה. הפה שלה מתיישר עכשיו, קפוץ. שיפי יודעת את כל מה שעובר כעת בראשה של אפי, ואפי גם היא קוראת אותה בקלות.

"אני מצטערת", שיפי לא מתחמקת. היא רואה על אפי ששמעה הכל. "זה רק כי אני דואגת לך".

"זה רק כי את רוצה לשלוט בי", אפי מטיחה בה פתאום, "זה רק כי תמיד ניסית לשלוט ולעצב את החיים שלי. לדעתך בחיים האומללים שלי אסור לשמוח". תמיד היתה אפי ישירה יותר ביחס אליה, אף פעם לא אהבה את התחכום של שיפי. אבל הסגנון החדש, הישיר, שאפי סיגלה לעצמה, נוקב מדי, יורה חיצים כואבים הישר אל ליבה.

כמעט לראשונה בחייה, היא לא מוצאת מילים. מרכינה את ראשה ושותקת.

"אני לא מיואשת, שיפי", קולה של אפי מרוכך יותר, "אבל משלימה עם המסלול שה' תכנן לי. יש בי תקווה שיום אחד אזכה להקים בית, אבל בינתיים אני בוטחת ושלווה, וכן- מנסה להיות שמחה בכל מה שה' מביא לחיי".

"את גדולה וצדיקה", שיפי לוחשת. הבושה צובעת את פניה בארגמן לוהט.

"משתדלת", אפי מצטנעת, אבל לא הודפת את המחמאה. "אני לא אוהבת שאת וציפי מדברות עליי".

"זה באמת לא בסדר. סליחה".

אפי מתבוננת בה, מופתעת מאד. שיפי מבקשת סליחה? שיפי! מבקשת! סליחה!

"גם את גדלת לך, שיפי, לאחרונה אני מרגישה שאני לא מכירה אותך".

"החיים בגרו אותי", שיפי נאנחת, אולי תספר לה על דובי?

אבל לאפי יש תוכניות אחרות. היא הגיעה לכאן חדורת מטרה.

"סליחה שהגעתי ככה בלי לתאם", היא נזכרת בנימוסיה.

"ועוד הקשבת מאחורי הדלת", שיפי סונטת. הן צוחקות. שיפי קמה להגיש כיבוד קל. אפי בינתיים מארגנת את מחשבותיה, מנסה להתאושש מהאירוע.

"אני חושבת ש... זאת אומרת, אני מרגישה ש... המצב שלי תקוע בעקבות איזו סיבה. סיבה שאפשר לפתור".

שיפי מתיישבת, מוזגת שתיה לכוסות זכוכית גבוהות, ומנסה לפענח את המשפט המבולבל של אפי.

"לכל דבר יש סיבה", היא אומרת לבסוף.

"נכון, אבל עכשיו נראה לי שעליתי עליה. שיפי, שיישאר בינינו, אבל לפני האירוסין שלי, בלומי נורא נפגעה מאמא, וכנראה בגלל ההקפדה שלה קרה מה שקרה. ואולי... אני לא יודעת... יותר מדי הקפדות, כעסים וקרעים במשפחה אחת. זוכרת שניסינו להשלים בין הדודות?"

"וזה לא הצליח, הן עלו על זה", שיפי מנסה לזרום עם המחשבות המבולבלות של אפי. היא באמת לא מבינה למה מריבת הדודות קשורה דווקא לאפי, ודווקא לנישואיה. אבל היא לא תקשה עכשיו קושיות, לא תנסה שוב להוביל בכוח, כן תותיר את המושכות בידיה של אפי, ותתן לה, לראשונה בחייה להוביל.

פרק 44 - כלי מחזיק ברכה

אפי:

"איך את יודעת שבלומי נפגעה מאמא?"

"אההממ", מה אומרים עכשיו לשיפי? אסור לה לדעת על היומן, שאמא נתנה לי לקרוא, "אני יודעת מאמא".

"מה בדיוק קרה שם, אמא הרי לא יודעת לפגוע בנמלה", לשמחתי, שיפי לא מתעכבת על האופן בו העבירה לי אמא את המידע.

"בלומי התקשרה להציע שידוך בשבילך, ואמא הסבירה לה שאני הגדולה, והם רוצים לארס אותנו לפי התור".

"את זה אני יודעת", עווית מהירה חולפת בפניה של שיפי. הזיכרונות של התקופה ההיא לא פשוטים עבור שתינו.

"נוצר ויכוח ביניהן, ואז אמא פלטה לה- אם את ושורי תשלימו, אני אשתכנע ואקשיב לך".

"אוי", לוחשת שיפי. "כאילו אמרה לה, את דוגמא שלילית בשבילי ובשביל הבנות, אז מה את באה לחנך ולהסביר איך צריך לנהוג. קודם תתקני את עצמך".

"כן, כאילו", אני מסכימה, "זה דרך לבלומי חזק וכואב, והיא נפגעה. אמא התקשרה בלי סוף בניסיון לפייס אותה, והיא לא ענתה. ואז כשקרה מה שקרה, בלומי התקשרה מיוסרת, ואמרה שהיא לא מקפידה, והיא רוצה רק את טובתנו".

שתיקה נופלת בינינו. כבדה. מקשה על הנשימה.

"אולי, אולי זה קשור, אפי. ואולי לא. כי אחרי הכל, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה?"

אני מביטה באחותי התאומה, משהו חם ולא מוכר מזדחל אל ליבי, זורם בעורקיי ומציף את עיני בדמעות. מתי ישבנו ככה, וניהלנו שיחה טובה, חמה, מכבדת. מתי היא הקשיבה לי, ואני לה? מתי גדלנו ככה בלי לשים לב? תהום עמוקה שרבצה בינינו, התמלאה בלי משים והפכה למישור מדושא. לנו נותר רק להתפרקד על הדשא הרך, זו לצד זו, ולתת לשמש החמימה ללטף את פנינו, להחליק קמטים וכאבים, למלא סדקים ומועקות.

"חשבתי על זה הרבה, שיפי, יתכן שיש עוד סיבות ל... מצב שלי ולכל מה שעברתי. קודם כל נפלאות דרכי ה', זו הסיבה הכי מוצקה, חוץ מזה, מעורבות כאן גם אההמ... סיבות אישיות".

שיפי רק מקשיבה. היא לא אומרת, 'נו, זה מה שאמרתי לך תמיד, אלו הפחדים שחוסמים אותך, העניינים הלא פתורים שלך, שמונעים ממך להינשא'. שיפי גם לא חוקרת, למה בדיוק אני מתכוונת.

משהו עובר על אחותי. משהו טוב.

אני חושבת על הסיבות האישיות שלי. שיפי מכרסמת עוגיה בדממה. מאפשרת לי לשתוק.

אני מהרהרת בפחד שצעד איתי יד ביד לכל הפגישות, ישב לפניי ובצדדיי, וניהל את הפגישה במקומי. אני חושבת על כל הפעמים שאמרתי 'לא' ו'לא מתאים', ואולי טעיתי, אולי הפחד ניצח את הרצון להקים משפחה. אני חושבת על ירחמיאל שרייבר, שהציעו לי לפני עשר שנים. הייתי אז בת עשרים וחמש, צעירה ופורחת עדיין. שרייבר ההוא היה בחור מושלם, מבחירי הישיבה, אבל הוא היה תאום. לא יכולתי לומר לאף אחד כמה הדבר מרתיע אותי. את העובדה, שאני נמצאת בלב ליבו של 'מזל תאומים', אי אפשר לשנות, אבל להכניס את עצמי למערכה נוספת, שגם בעלי יהיה תאום, לזה לא הייתי מסוגלת. חמש פגישות נפגשנו, ולא היתה שום סיבה להוריד את השידוך. אמא התחילה להתרגש ולאפות עוגות, אבל אז רק פסקתי 'לא מתאים', והשידוך של ירחמיאל שרייבר הלך בדרך כל השידוכים, שבאו לפניו ואחריו.

חבל. חמיצות מטפסת אל גרוני, בכלל לא בטוח שתאומים זה דבר כה גרוע, ומי אמר שרע לגדל תאומים? ומדוע אפילו שבי, שגידלה את תאומותיה בעליצות אין סופית, לא שכנעה אותי? רק בגלל הניסיון האישי הקשה שלי, נתקעתי כך? רק בגלל תפיסת עולם מעוותת, שגדלתי עליה. שלושים וחמש שנים אני אסירה, אסירת עולם בידיה של איזו אמונה, מוגבלת, מובלת על ידיה בעיוורון.

היה לי כל כך נוח לחשוב, שהרווקות שלי היא גזרת שמיים, שכל מה שנותר לי הוא להרכין ראש ולקבל באהבה. המחשבה על כך, שאולי אני הדפתי את הזיווג המיועד לי, מפחידה כל כך, והפחד הנוכחי, עוצמתי, חזק ומאפיל על כל הפחדים הישנים.

אבל גם הפחדים שניהלו אותי, הם מאתו יתברך. אני מנסה להתעודד, וגם מצליחה מעט. אנחנו לגמרי בידיו, על קשיינו, פחדינו, מחסומינו, מה שהיה היה. גם המודעות שנפלה לתוכי פתאום, כאן, בביתה של שיפי, ויחד איתה, גם היא ממנו. יכולתי להגיע לזה לפני עשר שנים, אם ה' היה רוצה בכך.

"אני חושבת ש... צריך לעשות משהו בקשר לדודות. משהו גדול". אני שוברת לבסוף את השתיקה.

"את צודקת. זה מצב נורא, והכי נורא שכולנו משלימים איתו ככה. אבל למה את חושבת שזה קשור למצב שלך?"

"את יודעת איך זה..." אני נבוכה, "כשנקלעים לצרה, מתחילים לפשפש במעשים, ולבדוק מי מקפיד ומי נפגע. כבר חשבתי על הכל, רק לא על הדודות עד שאמא... עד שנודע לי מאמא, על הפגיעה של בלומי ממש לפני האירוסין האומללים ההם"...

אני מוזגת לי מים, שהספיקו כבר להתחמם, מברכת ושותה.

"אבל תהיי הגיונית, אפי", שיפי מוחה.

"טוב, אני נהיית", אני צוחקת. "זה באמת לא העניין כאן, אבל את יודעת אנחנו עושים כל כך הרבה סגולות, קברי צדיקים, תפילות והשתדלויות. חשבתי, שיש כאן משהו ענק שהזנחנו. משהו שאולי ה' מצפה מאתנו שנעשה, דווקא אנחנו, שיפי".

"אנחנו ש..." שיפי מסמיקה מאד.

"כן. אנחנו שנפגענו וסלחנו, נפלנו וקמנו, בצענו מחטפים והתחרטנו, זעמנו ובסוף גילינו..."

"שאהבה תנצח, שדם של תאומות זה לא מיץ פטל", העיניים שלנו נפגשות לשבריר שניה ובורחות לצדדים. זה אמיתי ונוקב כל כך. זה אוהב וחם.

"את זוכרת מה אמא אוהבת לומר תמיד", שיחות העומק האלו, הן ממש לא בשביל שיפי. היא התאמצה עכשיו מאד בשבילי, ואני מכירה במאמציה.

"בטח, אין לך כלי מחזיק ברכה- אלא השלום".

"אז קדימה, אנחנו הולכות לעשות כאן שלום סוף כל סוף. ובזכות זה ה' יוריד לנו שפע של ברכה וישועות. מה זה שמשפחה שלמה יושבת בחיבוק ידיים? רואה זוג אחיות שקרועות זו מזו כבר 47 שנים, ולא עושה כלום". שיפי מטיחה אגרוף בשולחן, מרעידה את הקנקן והכוסות. העיניים שלה בורקות בהתלהבות. "יש לי רעיון אפי, יש לי רעיון גאוני. את יום הולדת שישים הן חגגו כל אחת בנפרד, יום הולדת שבעים- הן כבר תחגוגנה ביחד. ואת תהיי אז נשואה באושר".

 * * *

פנינה:

בהתחלה חשבתי שזה נורמלי. קורה ששתי אחיות רבות ועושות 'ברוגז'. גם אני רבתי לפעמים עם בת שבע אחותי, אבל עבר הזמן וזה נעשה מפחיד. שורי ובלומי לא דברו בכלל. הן חלפו זו על פני זו כאילו היו שקופות, כאילו הן לא רואות אחת את השניה. בלומי לקחה את החפצים שלה, והלכה לישון במרפסת הסגורה. החדר בו ישנו אנחנו, הנכדים, בכל פעם שהתארחנו אצל סבתא.

עכשיו בלומי הצטופפה אתנו שם. ופתאום לא היה אכפת לה מהרעש שאנחנו מקימים, רק שלא תצטרך לישון עם שורי.

זה היה נורא. היה כעס באויר. היה עצב וכאב, ואני לא יכולתי לשאת את זה. רצתי משורי לבלומי ומבלומי לשורי, התחננתי בפניהם שישלימו. כל כך אהבתי את שתיהן. הן כעסו עליי שאני מתערבת, כל אחת בתורה. הכעס שלהן הפחיד אותי, אבל הברוגז היה מפחיד יותר, ולא ויתרתי.

רק בת עשר הייתי. ילדה רגילה שרבה ומשלימה, מסתכסכת ומתפייסת. לא הצלחתי להבין למה בחורות גדולות כל כך, בנות תשע עשרה, כועסות זו על זו כבר חודש ימים, ולא מוכנות להתפייס.

לבלומי נמאס ראשונה. היא שכחה שאני רק בת עשר. ואולי היה לה טוב למצוא דווקא בי, הילדותית וחסרת הניסיון, אוזן קשבת.

"שורי גזלה אותי, היא חטפה ממני את המשרה הכי נחשקת בעיר. זה עוון שאי אפשר לסלוח לו, והיא בטוחה שאני טועה, בטוחה", בלומי הלמה על השולחן באגרופים קשים וזועמים. הכעס שלה היה בלתי ניתן לעיכול, שחור ומחריד. "את מבינה כמה חיכיתי להזמנה לראיון הזה. ובדיוק ביום שהתקשרו להזמין אותי, ככה בפתאומיות, מהרגע להרגע, הייתי בנסיעה מחוץ לעיר. ושורי, שקבלה את הטלפון, החליטה ללכת במקומי".

"באמת?" כל כך קשה היה לי להאמין על שורי הישרה והאצילית. שורי הנערצת עליי לא פחות מבלומי.

"ממש ככה! היא אומרת, שבהתחלה היא חשבה לזייף ולהתראיין במקומי, כך שאני אקבל את המשרה, אבל כשהיתה שם, כל כך התרשמו ממנה. והיא גם מאד התרשמה מהמשרה, אז החליטה שזה שקר, ובכלל אם ה' גלגל את זה כך, זה נועד לה משמיים".

זה היה נשמע קשה, מעליב, לא הוגן, אבל אפילו שהייתי רק בת עשר, הבנתי שעוד יותר לא הוגן לשמוע רק צד אחד. ושורי שבתחילה רק שתקה ושתקה, הסכימה להסביר את עצמה. היא באמת תכננה להציל בשביל בלומי את המשרה, ולהתחזות כאילו היא בלומי, להתראיין למענה. הן כל כך זהות, שאף אחד לא היה מבדיל.

זה היה כל כך בהול. מבית הספר הודיעו, שאם היא לא מגיעה תוך שעתיים, המשרה לא תוכל להישמר, ובלומי לא היתה בעיר, ולא היה דרך להודיע לה. "הכעס שלה בכלל לא הוגן. היא זו שצריכה לבקש סליחה ממני", זעמה גם שורי, "מה אעשה שלא היה לי זמן לחשוב ולהתייעץ. קודם כל רציתי להציל לה את המשרה, אחר כך חשבתי, שזו ממש הונאה, אם אומר שקוראים לי בלומי, ואמרתי את האמת. גם ביקשתי, שישמרו את זה בשביל אחותי, שהיא מוכשרת הרבה יותר ממני. אמרתי שהגעתי במקומה בלית ברירה, אבל הם רצו דווקא אותי. הצלחתי להרשים אותם יותר מדי. והיא, במקום להבין שה' גלגל כך את הדברים, כועסת ולא רוצה לשמוע אותי אפילו".

זה היה קורע. שתי דודות אהובות. שתיהן כל כך צודקות, וכל כך לא צודקות, ולא מוכנות להתפייס. אחר כך הדרדרו העניינים יותר ויותר. שורי התארסה ראשונה, ובלומי טענה שהכל בגלל חטיפת המשרה. את שורי רצו בגלל שיש לה עבודה מכובדת, מורה מחנכת בבית ספר בעיר, והיא עדיין לא מסודרת, לכן נופלים לה שידוכים. לחתונה של שורי, בלומי נגררה כמעט בכוח. אפילו בתמונות היא יצאה חמוצה, ולא עזר, כמה שטענו לה שהיא מזיקה לעצמה עוד יותר, ששדכניות באות לראות אותה...

כמה חודשים אחר כך בלומי התארסה גם. היא טענה שהשידוך פשוט, לא נוצץ כמו של שורי, רק בגלל המשרה החטופה. בלומי והחתן שלה החליטו לנדוד לחיפה, שם גרה אחות של סבתא, מנהלת בית ספר. היא הציעה לבלומי משרה של מורה. בלומי עקמה את האף, שהרי אינה דומה משרה של מורה בבית ספר גדול בירושלים, לזו שבבית ספר קטן ומרוחק בחיפה. והכל בגלל החטיפה, ובגלל שורי היא נאלצת להיפרד מכל המשפחה, ולנדוד לצפון הרחוק. ומנגד, שורי שיגרה לה הודעה, שהיא איומה וחצופה, שלא מוכנה לשמוע הסברים, והכעס שלה לא מוצדק. זה חסר הגיון לראות בה אשמה בכל, רק בגלל מעידה אחת.

בלומי אכן נסעה הרחק, ומאז ניתק הקשר ביניהן לחלוטין. הן לא הסכימו לשמוע על פיוס ו'סולחה', ואיימו עליי, שאם אנסה לשוחח איתן שוב בנושא, הן לא ידברו איתי עוד. ידעתי שהן מסוגלות לממש את האיום. הן הרי הוכיחו זאת היטב.

פרק 45 - הוא רוצה ממך משהו אחר

שיפי נושכת שפתיים חזק, כשאשר ודובי נכנסים. דובי מניח את השקיות על הרצפה, ונמלט לחדרו. אשר מסמן לה שהכל בסדר ועוד ידובר.

עכשיו היא צריכה שוב לעמוד מהצד. שוב לשתוק ולהבליג עד הערב, עד שישכיבו את הילדים וישתרר קצת שקט. כמה עוד אוכל להתאפק? היא שואלת את עצמה. ידייה עסוקות בקילוף ירקות למטרה שלא ברורה לה, בתקווה שישקיטו את הפה, שלא יכול יותר.

כבר כמעט חודש היא מחכה. בתחילה דובי לא רצה לדבר בכלל, וחזר שוב ושוב כמו מנטרה: אני כבר לא תינוק, אני מסוגל להתמודד בעצמי עם העניין.

'העניין', ככה הוא כינה את כל הדבר העלום הזה, שמתרחש בינו לבין שלושת הנערים, שעקבו אחריו באותו בוקר. דובי לא הסכים לשום התערבות, משום סוג שהוא. על ההצעה של אשר, לחפש ישיבה אחרת, הוא הגיב בזעזוע נחרץ. טוב לי בישיבה, ויש לי חברותות מצוינות. עם 'העניין' ההוא אני אסתדר. אשר ביקש ממנה, הפציר, הסביר, ובסוף גם דרש, להרפות מדובי.

להרפות! איזו מילה בלתי אפשרית זו, אבל לא היתה לה ברירה. היא הסתערה על הבית ועל עבודות הפסח, שופכת על הרהיטים והמרצפות תסכול ואש. דובי לעומתה, הלך וחזר לעצמו בחיק הבית. הוא שוב נעשה מקסים וניחוח. תמרי שלה היתה הראשונה כמובן, להבחין ולהצהיר, 'אתה עוד פעם דובי החמוד'. היא חיבקה אותו, והוא הניף אותה לתקרה כמו פעם.

עכשיו עבר פסח. מחר דובי חוזר לישיבה, ואשר החליט לנסות בכל זאת. והיא, אמורה לחכות עד הערב.

גם השעות הארוכות ביותר חולפות לבסוף. הבית היה שקט, כשאשר ושיפי יצאו לסיבוב, משאירים את דובי ויעלי לפקח על הקטנים המנומנמים.

* * *

הרבה חששות הגיעו עם דובי אל בית המדרש, אפילו שהיה לו חברותא מתאים. חבר שהמשיך איתו מהחיידר, ודובי הסתדר איתו מצוין. דובי תמיד החשיב את עצמו לילד 'לא רגיל', זה שתמיד נדפק, לא מסתדר, לא משתלב. הוא רצה מאד להשיל מעצמו את התדמית הזו, ולכן התאכזב מאד כשגילה, כבר בסדר הראשון, שהוא לא מצליח להתרכז. בגלל פרידמן.

פרידמן, נער נמוך מנומש וחייכן. הוא היה נראה לדובי דווקא בסדר, ממבט ראשון, אבל מהר מאד העניינים חרקו וסנוורו. פרידמן פתח את הוילון, וקרני שמש חדרו פנימה הישר לעיניים של דובי, שהחלו למצמץ ולדמוע. דובי רצה לקום ולסגור את הוילון, אבל לא היה לו נעים. הוא ניסה להתרכז, וכעס על עצמו שהוא כזה מפונק, ועושה עסק מקצת סנוור. סדר שלם הוא ניסה, ולא ממש הצליח.

מוטי סגל, החברותא, שאל אותו בצחוק, אם הוא קם לכבוד הישיבה החדשה על צד שמאל... דובי מלמל בזעף, "על עין שמאל", כי העיניים שלו צרבו ממש. איך זה שדברים שלא מפריעים לאף אחד, כל כך מציקים לו? מה הבעיה שלו? למה הוא כזה מפונק?

למחרת, הוא התייצב בדיוק בזמן, מוודא שהוילון סגור. אבל שוב בא פרידמן, ולפני שהתיישב, פתח את הוילון עד הסוף. דובי הרגיש, שהוא לא מסוגל שוב לסיוט הזה. הוא קם בהיסוס והסיט את הוילון. פרידמן סינן לעברו, "מה נסגר איתך?"

"השמש מפריעה לי", הוא לחש, ידע שהוא  מסמיק מאד.

"ולי מפריע החושך, אני אוהב הרבה אור", אמר פרידמן ופתח שוב.

"אני מוכרח להחליף מקום", המצוקה של דובי היתה גלויה, ומוטי, שכבר בחיידר הוכיח את עצמו כידיד נאמן, סידר את זה בזריזות וביעילות. דובי ומוטי התחילו ללמוד במרץ במקום מרוחק מפרידמן ומהוילון. היתה תקרית לא נעימה, אבל זה מאחוריו, כך חשב דובי. רק אחרי חצי שעה, כשהעצבנות גרמה לראש שלו לכאוב, ולרגליים שלו לטופף בלי שליטה, הוא הבין שנקלע לצרה חדשה. הגבוה ההוא, שישב מאחוריו כל הזמן, זז וחרק עם הכיסא. אולי הוא היפראקטיבי שלא מסוגל לשבת? דובי כבר מזמן לא אוטם אוזניים, כשהרעש מגרד באוזניו, וגורם לו לכאב ממשי. אמא כעסה עליו בכל פעם שעשה זאת. אבל החריקות היו בלתי נסבלות, ודובי גייס את כל הכוחות שעוד נותרו בו, וביקש מהגבוה להפסיק לחרוק.

הוא העיף בדובי מבט, אולי פגוע, אולי לא מבין, אך הפסיק לזוז.

מה יהיה המכשול הבא, שאל דובי את עצמו בלחץ. המכשול הבא היה בלתי עביר. פרידמן חבר לאוחיון הגבוה, ומאז החלו העניינים להתגלגל. פתק קטן חיכה לדובי על הסטנדר, למחרת. 'מה שלומך חילזוני רכרוכי? קשה בישיבה? השמש מפריעה? ממני אמא הדואגת'.

דובי נעשה לבן ומבוהל. הוא קימט את הפתק, והודה לה' שמוטי לא הבחין בו לפניו. אבל הפתקון המעליב הזה היה רק הסנונית הראשונה. פרידמן ואוחיון הם שני בחורים מובילים וחזקים, לא כאלו ששומרים לעצמם את דעותיהם, את מילותיהם ופתקיהם.    

דובי ניסה להתחזק, להתעלם, להשקיע את כל כוחותיו בלימוד. הוא הצליח, וקנה לו שם של אחד הטובים והמתמידים בשיעור. השאלות שלו בשיעורים היו חזקות ומעוררות התפעלות, וחברים ביקשו את קרבתו. כל זה לא מנע מפרידמן ומאוחיון יחד עם גוטמן, שחבר אליהם, להמשיך בהטרדות קטנות, אך חדות וקולעות, כחיצים מורעלים הישר אל לבו הרגיש של דובי. זה גזל ממנו את שלוותו וכוחותיו. ככל שהתעלם, הם הגבירו את הטיולים המטרידים סביבו, כשהשיא היה, המפגש שלהם עם אמו, בחצר הבית.

הם כתבו לו ערב קודם, שהם רוצים לסמן בגיר את הדרך שלו, נתיב החילזון. הרי החילזון משאיר אחריו עקבות... כדי שכולם ידעו מתי הוא מגיע, יסגרו וילונות, וירפדו את רגלי הכיסאות שלא יחרקו לאוזניו העדינות.

"די די", שיפי אוטמת את אוזניה, ועושה בלי משים את התנועה, שכל כך שנואה עליה. דמעות עולות בה. ככה דובי שלה סבל חצי שנה. היי, מחשבה איומה חותכת את ליבה, ככה הוא סובל שלוש עשרה שנים וחצי.

הנערים האלו מתנהגים כמו תינוקות ששכחו לגדול, ועדיין לא החלו לעבד את מידותיהם, אבל מה איתה? איך היא היתה אטומה כלפי רגישות-היתר של דובי כל השנים?

אולי, מחשבה נוספת מפתיעה, הולמת בה, מכאיבה לה מאד. אולי דובי לא עושה בכוונה, כמו שחשבה תמיד? אולי הוא באמת סובל מכל אלף-אלפי הדברים, שהוא מתלונן עליהם מאז שלמד לדבר?

כל הכוח נשאב לה בבת אחת מהגוף, כשהיא חושבת על זה. על דובי שלא מוכן לנעול נעליים חדשות, שערימת הגרביים שקנתה לו, לא יכולות לשמש אותו, כי הסוג הזה מציק לו נורא. התאורה החדשה בחדר מסנוורת, ומכאיבה לו בעיניים. שהוא לא יכול לשאת את זה, שהיא בוחשת בסירים, זה עושה לו צמרמורת.

מרדכי חובב השירה, לא יכול לשיר כשדובי בשטח, ומרימי ותמרי משגעות אותו בפטפוטיהן עם הבובות. לעוף- יש תיבול חדש, ודובי לא מוכן לטעם ממנו, והריח של החלות, חלות השבת, גורמות לו מחנק, וחייבים לפתוח דחוף את כל החלונות, אפילו שקר בחוץ.

בכל הפעמים האלו, דובי קיבל גערות ונאטם. כונה 'מפונק' ו'תינוקי', ושתק, ננזף שוב ושוב, 'מתי כבר תתבגר, ותעבוד על מידת הסבלנות שלך?'

כמה סבלנות היתה לו לדובי, כמה בגרות. איך הוא סבל בשקט, ולא הפך לילד עצבני וממורמר. אילו תכונות נפלאות יש בו, איזה רוגע, על אף הקשיים. שיפי רק עכשיו מבינה, שכולם נכנסים תחת מטריית 'קשיים בויסות חושי'. בקורס הקודם שלמדה, זה היה נשמע מעניין. כשגילתה את זה אצל התלמידות שלה- זה היה מאתגר, אבל לקשר את זה לדובי שלה? את זה היא לא עשתה. כאן היא לקתה בעיוורון.

דובי היה רק רגיש ומפונק, וצריך חינוך נוקשה יותר.

"אז מה עושים?" שיפי שואלת את אשר, המצוקה גורמת למילותיה להיצעק מתוכה. הם השלימו סיבוב ראשון ברחוב המעגלי בו הם גרים. עוד מעט הם עוברים מתחת לבית, אבל מחליטים לעשות סיבוב נוסף. רוח אביבית נעימה נושבת מאחוריהם, מלווה אותם.

"אולי לא עושים", מציע אשר, שיפי מתלהטת.

"מה פרוש לא עושים?" מספיק לא עשיתי עד היום. מספיק לא הבנתי. "דובי עדיין ילדון, אפילו שהוא עושה את עצמו גדול. הוא צריך הורים חזקים מאחוריו. טלפון למשגיח, לראש הישיבה, ל... לא יודעת מי עוד, שיעמידו את הבחורים האלו במקום, ודובי יוכל ללמוד בשלווה".

"דובי לא רוצה, ואני חושב שצריך לכבד אותו. הוא רוצה להתמודד לבד. הוא משוכנע שהוא מסוגל".

"חצי שנה הוא לא התמודד, ועכשיו יתמודד פתאום?" שיפי כמעט נחנקת מהאש שבוערת בה. הרצון לפעול הופך ללהבות, שמגיעות עד לגרונה, ומכריחות אותה לעשות משהו. היא לא מסוגלת לשבת בידיים שלובות.

"בואי נשב", אשר מבחין ברגשותיה הסוערים, "אני חושב שיעזור, אם תראי את דובי כמו תלמידה, שבאה להתייעץ איתך. את באמת חושבת, שאם הוא מרגיש מסוגל, ורוצה לקחת אחריות על חייו החברתיים, לא כדאי לאפשר לו את זה?"

שיפי שותקת.

"אם מטפלים בכוח, בענייניו של נער כמעט בן ארבע עשרה, זה לא עלול לפגוע בו? באמון שלו בעצמו?" אשר מנסה עוד.

"אתה צודק. ברור שנכון לתת לו לנהל את חיי החברה שלו, אם זה מה שהוא רוצה. אחרי הכל, אין כאן משהו פלילי או מסוכן, רק התנהגות מטופשת וילדותית של כמה ליצנים. אבל אני מרגישה ש..." פניה של שיפי בוערות, קשה לה להפליל את עצמה ככה, בקול, היא מספיק מופללת בתוך תוכה.

"שמה?" אשר דוחף אותה פנימה, אל האמת הלא נעימה שתוססת בתוכה.

"שעד היום לא ראיתי את דובי. לא ראיתי את ה... קושי האמיתי שלו. חשבתי שהוא רק מפונק ורכרוכי ו... מעצבן, ואני רוצה לכפר על זה". הנעליים שלה בוטשות בעפר שתחת לספסל, מתאבקות והופכות מכחולות ללבנות, אבל היא רואה עכשיו רק את דובי, ורק סלע שחור וקשה של אשמה?

"ועכשיו, שיפי", אשר מהסס, מתקדם בזהירות, "עכשיו את כן מצליחה לראות אותו?"

"אלא מה? מגיע יום, אולי לכל אדם זה קורה, שמסירים לו מהעיניים מסך שחור, והוא קולט בחדות את התמונה. כואב לי לגלות כמה הייתי עיוורת". קשה לה כל כך להודות בזה, אבל תמיד היתה אמיצה.

"את בטוחה שיפי, שאת רואה את דובי ואת הצרכים שלו?" אשר לא מוותר לה, "או אולי את האשמה שלך, ואת הרצון לפצות אותו, בעוד הוא אינו רוצה פיצוי מהסוג הזה. הוא רוצה שיראו אותו באמת, שיכבדו את רצונו, שיאמינו בו. הוא רוצה אולי, משהו אחד ויחיד ממך".

"מה?" שיפי מרגישה אומללה מאד.

"לא את ההגנה שלך, לא את הגב החזק שלך, לא את הדחיפה", אשר מתנשם בחשש, "הוא רוצה ממך- הערכה ואמון. אמון שהוא חזק, שהוא מסוגל להסתדר, שהוא בוגר. להאמין בו שהוא לא מפונק, ולא רכרוכי, רק ילד רגיש מאד. זה לא פגם כל כך גדול, שיפי".

מסך של כאב ועלבון מטשטש את אישוניה של שיפי, אבל אשר יודע שהיא תהיה בסדר, תמיד האמין בה. 

פרק 46 - צמח רגיש

המורה חוה זינגר מוציאה מהתיק את ערימת המבחנים בדקדוק, ושירי מרגישה איך המתח מתכדרר בתוך בטנה לכדור קוצים דוקר. ידיה רועדות, כמו פעם. מתחילת הסמינר, מאז שאמא חלתה, היא לא חשה את התחושה הזו.

רק אדישות שלטה בה, שלטון מוחלט. שום מבחן לא עורר אותה מהאדישות הזו, שרבצה עליה בכל כובד משקלה. אז מה קורה עכשיו? ממה היא בעצם מתוחה כל כך?

כשהמורה זינגר קוראת סוף סוף בשמה, רגליה כושלות, והיא צריכה להיאחז במשהו כדי לקום. הציון שמונים מתנוסס על גבי המבחן שלה כמדליה אדומה בוהקת. היא קיבלה שמונים אחוזים! היא קפצה בבת אחת מאפס אחוז לשמונים אחוז. אושר גדול מציף את ליבה. היא עשתה את זה! והיא מוכרחה לשתף את... את מי בעצם?

תמי שקיבלה מן הסתם, תשעים ושמונה לכל הפחות, לא תבין את ההתרגשות שלה מהשמונים. היא מקפלת את דפי המבחן המסכם. המבחן שכל כך התאמצה לקראתו, שהמילים: "יגעת ומצאת, עלי והצליחי", מתנוססות עליו. וחשה שהיא מוצפת באושר, שמתקשה להכיל. אם לא היתה מתביישת, היתה מדלגת במסדרונות עד לדלתה של המורה שלה לתגבור בדקדוק.

היא דופקת על דלת חדר ההקבצות בקוצר רוח, ואז נזכרת שזה בכלל היום החופשי של המורה שושי. אוף. היא פשוט חייבת לשתף, כאן ועכשיו. בלי לחשוב יותר מדי, היא ממשיכה לחדר המזכירות. היא תתקשר לאפי. אפי בעבודה, אבל תענה לה. שירי בטוחה בזה.

אפי באמת עונה, אחרי חמישה צלצולים. השיחה מתנהלת בתוך רעש והמולה, שמחוללים סביבה במחול הצורם לאוזניה. שירי היתה רוצה את אפי רק לעצמה, תמיד. שירי משתפת, אפי כל כך שמחה איתה, מחמיאה, מפרגנת, מעודדת, ומחזקת כמו תמיד.

אחר כך משתרר שקט באוזניים, וגם הלב מתרוקן בבת אחת מתחושות האושר והסיפוק. חלל גדול, שחור וריק משתלט על הכל, שואב את שירי לתוכו. היא כושלת אל החצר הריקה, אפילו ששיעור חברה עם המחנכת מתחיל כעת בכתה.

טפשה אחת, היא לוחשת בתוכה. מה שמחת כל כך? אמא כבר לא פה.

הרבה שנים התאמצה מאד בשביל להגיע למאה אחוז. הרבה מאד פעמים היא הצליחה, אמא למדה איתה המון לפני כל מבחן. אמא ערכה לה מבצעים שווים, קנתה לה הפתעות קטנות וגדולות, וכל כך התרגשה עם כל ציון טוב שלה. שירי ידעה שהיא מוכרחה להתאמץ בשביל אמא. היא הרי כל כך הרבה משקיעה בה, כל כך הרבה שעות יושבת איתה. כל ציון מעל תשעים וחמש היה מוקדש לאמא. שירי היתה גאה להגיש לה את אותות הניצחון, את זרי התהילה, ולקבל שפע של מחמאות ועידודים.

ושמונים? שמונים היה כישלון. אמא לא העירה לה גם כשנכשלה, אבל שירי ידעה שהיא מאכזבת מאד, והשתדלה שזה לא יקרה.

אז למה התרגשה עכשיו עם השמונים הזה? אם אמא היתה כאן, זה היה כישלון מר ומאכזב לשתיהן.

ובכלל, איך היא מעזה לשמוח ככה, כשאמא איננה? בקבוצת התמיכה טוענות כולן, שמותר ורצוי לשמוח ולחיות. ההורה שנפטר לא רוצה שנסתובב עצובים ומדוכאים. ובכל זאת, כל שמחה כזו מתפוגגת מהר מאד, מחזירה אותה לחלל שנפער בתוכה, מפילה אותה לתוכו בחבטה מהדהדת.

היא פותחת את דפי המבחן, שהחלו להתלחלח בתוך כפות ידיה, מעיינת בסימונים, מלטפת בלי משים כל וי אדום.

אני לא טפשה, היא משיבה במרי לקול הרע. אני שמחה בשביל... בשביל עצמי. כן, בשביל עצמי. היא מתחזקת מרגע לרגע. התאמצתי מאד להצליח במבחן הזה, בשביל מה? כן. פשוט בשביל עצמי.

תמיד היה לי חשוב להצליח, בשביל שאמא תשמח, תהיה מרוצה ממני וגאה בי. ואולי ש... לא תחשוב שאני 'דפוקה', רציתי להיות דומה לה, מוצלחת כמותה.

ועכשיו? פליאה עצומה מתפשטת בתוכה. עכשיו אני רציתי להצליח. אני! רציתי! יש לי רצונות משל עצמי.

המשפט הזה כל כך זר, אך כל כך נעים. והוא שר בתוכה, ממלא את הבור השחור במשהו ענוג, כמה, משתוקק. הרצון בוער בתוכה פתאום, רצון למה? היא מנסה לאחוז בו, אך הוא חמקמק ועלום. נמצא עדיין במקום עמוק ומכוסה, אבל היא כבר יודעת ומרגישה: יש לה רצון. אולי יש לה אפילו כמה רצונות.   

* * *

בגלל הגילוי המסעיר מהבוקר, היא חוזרת להרגלי העבר הגרועים שלה, אבל אפי בוודאי תבין ותסלח לה. על זה היא חושבת, רק כשהיא עומדת מאחורי דלת דירתה הקטנה של אפי.

היא נכלמת פתאום, איך הגיעה לאפי בפתאומיות, ללא תאום? על אף שאפי שבה, בקשה והבהירה, שטלפון מקדים הוא בגדר חובה. היא הרגישה שהיא חייבת לחלוק איתה את התגלית, שגילתה היום בתוכה, ולא יכולה לחכות יומיים, עד למפגש הקבוע שלהן.

לרווחתה, אפי פותחת לה מיד בחיוך חם ומזמין, חיוך של ימי רביעי, כאילו חיכתה לה שתבוא. "יופי שבאת", היא אומרת, "אני בדיוק בדרך לעבודה בגינה החדשה שלי, וזוג ידיים נוספת זה מבורך".

"גינה חדשה? שלך?" שירי תוהה, היא שמה לב שאפי לבושה בבגדי עבודה רחבים ונוחים.

"כן", אפי צוחקת, "בבית פנימה סיימנו לטפח כל פינה, עכשיו תור הגינה. יש לנו כאן מאחורי הבית, חלקת אדמה קטנה. מתחשק לי שהיא תהיה צבעונית ופורחת".

"זה... זה נשמע נחמד", שירי מהססת, מביטה באפי בפליאה, "את... את נראית אההם... מעניין בתור גננית..."

אפי כמעט משתנקת מצחוק, טופחת לשירי בחיבה על השכם. שירי לא מכירה אותה ככה, כל כך שמחה, משוחררת, אבל היא לא תחזור שוב לטעויות העבר. היא לא תשאל את אפי אם היא עומדת להתארס, על אף שהשאלה כבר עמדה על קצה לשונה.

"בואי", אפי מזרזת אותה. הן מקיפות את הבית, חלקת אדמה מוזנחת מחכה להן שם. "קודם כל", אומרת אפי במרץ, "ננכש את העשבים השוטים. הבאתי כל מה שצריך. יש כאן מעדר, מגרפה, קניתי שק של אדמה רעננה ונקייה, וכמובן שתילים של פרחים המתאימים לעונה הזו של סוף האביב. איזה יופי שהפתעת אותי והגעת, הרבה יותר נחמד לעבוד בשתיים".

אפי מבחינה בכך שהתחלפו להן היוצרות. שירי מתקשה להשתלב בהלך הרוח השונה כל כך של אפי. בדרך כלל היא מפטפטת בלי סוף, ואפי שקטה וקשובה.

בתחילה אוספת אפי לתוך אשפתון גדול, פסולת, ניירת ועלים יבשים. השקית מתמלאת במהירות, עד כי נדמה לשירי שהחלקה הקטנה לעולם לא תתנקה. אבל כעבור כמה דקות, כשאפי כבר מנכשת עשבים, ושירי עדיין צופה בה מן הצד, נבוכה ומבולבלת, היא מצטרפת לעבודה. נהנית מכל רגע. שירי מוחה זעה ממצחה, ועובדת כמעט בקצב הנמרץ של אפי.

האדמה סוף סוף נגלית לעיניהן, נקייה אך די יבשה. הן מוסיפות אדמה לחה ודשן אורגני, והופכות את הקרקע בעזרת קלשון.

אפי מזדקפת, תופסת את גבה הדואב, שלא רגיל בעבודות גינון מפרכות. שירי לעומתה, עדיין מלאת כוחות.

"הפסקה", מכריזה אפי ונכנסת לביתה, חוזרת עם בקבוק שתיה כמעט קפוא וכוסות. בידה השניה גוררת שני כיסאות פלסטיק. "בואי נשב קצת", היא משכנעת את שירי, שרוצה כבר להתחיל לשתול. "ואולי בכלל נמשיך מחר, אני כבר לא בת עשרים, אה?"

החיוך של אפי נהיה עצוב, עיניה מצטעפות, הולכות הרחק משירי. שירי משפילה עיניים, מעפעפת במבוכה. היא לא יודעת איך מנחמים אישה, שיכולה להיות אמא שלה, והיא עדיין בחורה בודדה בלי משפחה, בלי ילדים.

במקום זה, היא מספרת לה על הגילוי המפתיע של הרצונות החדשים והעלומים. "את זוכרת, ששאלת אותי מה אני אוהבת או רוצה, ולא ידעתי לענות לך?"

"בטח שאני זוכרת", אפי לוגמת באיטיות מהמים הקרים, מוחה את מצחה בטישו, "אני עדיין מחכה לתשובות שלך".

"אז באמת לא היו לי רצונות, כאילו, היו לי, אבל לא ידעתי עליהם. כל החיים עשיתי רק מה שהייתי חייבת, ופתאום גיליתי, שלאחרונה אני עושה כי אני רוצה. את מבינה? רוצה ולא חייבת, וזה ממש ריגש אותי", שירי נסחפת שוב להתרגשות של הבוקר.

"אז מה גילית שאת רוצה?"

"אה..." שירי נבוכה, "אני לא יודעת כל כך. אני רק יודעת, שאני רוצה דברים, עד היום לא רציתי כלום. עכשיו למשל, אני נהנית לעבוד בגינה, כמעט אף פעם לא נהנתי ככה ממשהו שעשיתי".

אפי מקשיבה, מופתעת, נעצבת מאד. הנה לך, חובטת בה ידיעה מכאיבה, הבת של שבי המושלמת שלך, המצליחנית, היודעת, אף פעם לא עשתה דברים שמהנים אותה או רצויים לה. אולי זה יגרום לך להפסיק לפחד כל כך? ואולי להפך, קורא קול עקשן ומבוהל, אם שבי נכשלה ככה, מה יהיה עליי?

"שירי", אפי מחליטה לחפור גומה באדמת ליבה של שירי, לשתול בה שתיל אחד, רך ועדין. שתילי הגינה באמת יחכו למחר או מחרתיים. "מה התכניות שלך לחופש?"

"אני לא יודעת", שירי אומרת בעצב, "במחנה אני לא יכולה להשתתף. גם אם היינו מקבלים  היתר מהרב שלנו, בלי להשתתף בתוכניות, שכוללת מוזיקה או אטרקציות מיוחדות, אני לא רוצה. זה לא מתאים כששנת האבל עוד לא הסתיימה".

"מה עשית בחופשים, כשאמא היתה כאן אתנו?" אפי מתנסחת בזהירות, רואה ששירי רוצה לדבר, להיזכר.

"הייתי צמודה לאמא", אישוניה של שירי חוצים את הגינה, נתלים באופק שנצבע בגווני שקיעה נוגים, "היה לנו סדר יום מאד מתוכנן. ככה אמא אהבה. לא השתעממתי בכלל. בבוקר למדנו שעתיים, כל יום".

"למדתן?"

"כן, אמא אמרה, שההטרמה לשנה החדשה עוזרת להצטיין. אם אדע את החומר, ואבוא מוכנה, יהיה לי הרבה יותר קל. ובשאר הזמן, אמא לימדה אותי לבשל, לאפות, לגהץ ולארגן ארונות. היו לנו גם פרויקטים גדולים, כמו צביעת קירות או הכנת קישוטי סוכה. בכל חופשה עבדנו על משהו משותף. וכמובן שנסענו קצת לים וקצת לבריכה, או יצאנו לארוחת ערב בפארק, ושאר הדברים הרגילים".

שתיקה נופלת על הגינה.

"אולי בכל זאת נשתול עכשיו?" שירי מבקשת ואפי מסכימה. הן חופרות גומות בעומק של סנטימטר, מכניסות שתילים רכים, ומהדקות סביבם את האדמה.

"איזה צמח זה?" שירי מזדקפת ובוחנת את עבודתן בסיפוק.

"מימוזה ביישנית", אומרת אפי, "הוא נקרא גם, 'אל-תיגע-בי', ואל תשאלי אותי למה בחרתי לשתול אותו".

"למה?" שירי שואלת בכל זאת.

"לא כי הוא יפהפה או בעל ריח ענוג. רק בגלל שהוא רגיש וביישן כזה, הרגשתי שאני רוצה לגדל אותו".

שירי פוערת את פיה ושוכחת לסגור.

"יש לצמח הזה תכונה, שכל פעם שנוגעים בו, הוא נסגר ונפתח שוב כעבור חצי שעה. גם בלילה הוא נסגר, ונפתח בבוקר, כשקרני השמש מלטפות אותו".

"יו, אף פעם לא ראיתי כזה דבר, אני מחכה כבר לראות".

"בעזרת ה', הוא זריז וצומח מהר. יהיה נחמד לשים כאן ספסל-נדנדה, ולשבת ככה כמו עכשיו, בשקיעה, כשהגינה הנחמדה הזו תפרח", מחייכת אפי.

יהיה עוד יותר נחמד, שבכלל לא תגורי פה, אלא תגורי אתנו בבית. ובמקום פרחים, תגדלי את אילי, נועה ויודי. ואני אעזור לך שם, כמו שאני עוזרת לך פה. שירי חושבת, ומסיטה את עיניה, שאפי לא תוכל לנחש מה עובר לה בראש. היא הבטיחה שלא ידברו על זה, והיא תעמוד בדיבורה.

פרק 47 - לגרש את הדממה

אפי:

כבר חשוך בחוץ, כשאנחנו נכנסות הביתה. ניחוח מתקתק עומד באויר, וחני עם רגל אחת בחוץ, חגיגית וחיוורת. שוב. לאחרונה חני יוצאת הרבה, ואני כל כך מקווה ומתפללת בשבילה. גם בשבילה.

"הכנתי כאן בלינצ'ס חלביים טעימים, וגם סלט טרי, שבו תאכלו ותהנו, ואל תחכו לי, אפי, כנראה אחזור מאוחר".

"תודה חני, עבדנו קשה, והארוחה הזו ממש במקום עכשיו, מחכים לך בבית, שירי?"

חני יוצאת ושירי סמוקה מאד.

"אני... התעכבתי כאן המון, לא נעים לי".

"לי נעים מאד", אני צוחקת, "בואי, חני היא שפית מעולה, רק תבדקי אם לא דואגים לך?"

"לא אמורים לדאוג, אמרתי לאבא שאני יוצאת אליך ו... אין לי כל כך במה לעזור. הילדים אצל סבתא עד הערב. דודה שלי מחזירה אותם מוכנים לשינה, ואבא לאחרונה יוצא הרבה לסידורים. קצת... אההם... שקט ומשעמם בבית שלנו, אז לפעמים אני יוצאת לחברות ולפעמים באה לפה".

"את לא מביאה חברות הביתה?" אני עורכת את השולחן, מניחה צלחות, סכו"ם כוסות ומפיות. מוציאה לחמניות מהמקפיא, גבינות ורטבים מתוקים מהמקרר.

"אני לא אוהבת להביא הביתה חברות מאז שאמא נפטרה, ואל תשאלי אותי למה, אני לא יודעת".

"טלי ידיים, שירי", אני מעודדת אותה. מצב רוחה הטוב צונח לשפל, אבל אני כבר רגילה ולא מופתעת.

שירי מתיישבת בכבדות, נוגסת בלחמניה בחוסר חשק.

"הבית שלנו עצוב כזה. תמיד כשמגיעה חברה, אני מרגישה לחץ נוראי, כאילו אני צריכה לעשות דברים, לעשות רעש, לצחוק ולהצחיק. אני מרגישה שאם לא אעשה כך, העצב והשקט ישתלטו עלינו. אין לי כוח למאמץ הזה".

אוהו, שירי, אני כל כך יודעת על מה את מדברת. השקט העצוב הזה, שנספג בקירות, ושולח גלים נוגים לעבר הנוכחים בבית, והמאמץ שלך להדוף את הגלים, ולהבריח את הבדידות.

הרבה שנים הייתי בתפקיד הזה. הרגשתי צורך לשמח את אבא ואמא, לפייס אותם על הצער שנגרם להם בגלל מצבי, ולגרש מהבית את השקט והדיכאון. אבל אפילו הרעש, שיצרו האחים והאחיינים שהגיעו לביקורים תכופים, לא הצליח להעלים לגמרי את עקבות האבל והצער מפניה של אמא.  

"ואפילו מוזיקה שתגרש את השקט, אי אפשר להדליק, אז ברור שאני מעדיפה ללכת לבתים התוססים של החברות שלי. יש שם כל כך הרבה תנועה, רעש ובלגן. שם אני יכולה להיות מה שאני, בלי שאף אחד ישים לב שאני שקטה, או קצת מצוברחת, בלי להיות בתפקיד מגרשת הדממה".

תפקיד מגרשת הדממה, איזו הגדרה קולעת. שוב צפים בראשי כל הלילות הארוכים והבוכיים. הטלפון דמם בלילות האלו. תהילים נלחשו אל תוך החושך. לבבות הלמו בתקווה, ולבבות אחרים התנפצו ביאוש. ואני הייתי שם, מתזזת בין תקווה ליאוש, בין בכי לחיוך. מנסה להניס את החושך, להדליק אלומת אור, ללא הצלחה. שם רצו רק דבר אחד, לראות אותי נשואה. מסודרת. מאושרת. מגדלת ילדים, ולא רווקה מזדקנת, שמנסה את כוחה בפטפוט מפיג שקט, בבדיחות שמנסות להצחיק, ובמוזיקה שרק צורמת יותר.

עכשיו טוב לי כאן, בבית שהוא רק שלי. בלי תפקידים מכבידים. אפילו אם חני תעזוב לפניי, החושך לא ישלוט כאן.

אני מעבירה לצלחת של שירי שני בלינצ'ס, מוזגת עליהם בנדיבות רוטב שוקולד, כמו ששירי אוהבת. היא אוכלת בשתיקה.

"וכאן, השקט לא מפריע לך, שירי?" אני תוהה. אולי בכל זאת חדר החושך אל הדירה הקטנה והמוארת שלי?

אני מכנה את הבדידות המנוקדת בעצב ומלופפת ביאוש, בכינוי האצילי כל כך- שקט.

"לא. אפי. כאן השקט הוא אחר. הוא נעים. הוא חם. הוא מלטף כזה".

"באמת?" עכשיו ממלאת השמחה את הבית, ממיסה סלעים של כאב ובדידות.

אחר כך נודדות מחשבותיי אל הגומות הקטנות, אל השתילים ששתלנו, ואל הגומות בלב של שירי, שמחכות למילוי. ואז מבזיק בי רעיון.    

"שירי, חסרות לנו כמה מד"ציות, לכיתות הנמוכות. מה דעתך להיות מד"צית בקיטנה שלנו?"

"בקיטנה שאת מרכזת?" שירי מדגישה. מופתעת מאד.

"אני כמו מפקחת, ככה מלמעלה. יש תחתיי מרכזת ומדריכות. אני חושבת עכשיו, שזה כל כך יכול להתאים לך", אני יורה את המשפט הזה כמעט בלי לחשוב. לא בטוח שזה יכול להתאים לה. אני ממש לא בטוחה שיש לשירי כישורים ואחריות להדריך בקיטנה. אני לא מספיק מכירה את הצד הזה אצלה. אבל, אני רוצה לתת לה הזדמנות, ולשם כך מגייסת קמצוצי אמון מפה ומשם. אני מוכרחה לתת בה אמון, ונחוץ שהיא תרגיש את זה.

"אני... אני מאד אשמח לעבוד בקיטנה שאת מנהלת", היא שוב מדגישה, התרגשות והערצה בקולה.

"זה תפקיד של עוזרת למדריכה. תפקיד מאד אחראי, ואני בטוחה שתצליחי בו", אני מבהירה. "וחשבתי שכיתה ב' תתאים לך, זה הגיל של אחיות שלך. יש לך ניסיון עם הגיל הזה".

"נכון", עיניה של שירי בורקות. כשעלה הרעיון בראשי, לא חשבתי שהיא תשמח כל כך. "זה יעביר לי שלושה שבועות מהחופש הארוך והריק הזה. את מבינה אפי? טיולים אי אפשר, כל מיני הופעות ואטרקציות, אני גם לא יכולה. נורא פחדתי מהחופש. ממש תודה שחשבת עליי, אבל אני צריכה לשאול את אבא שלי. לבדוק מה עם נועהלה".

"מה איתה?"

"נועה לא אוהבת קיטנות. היא תמיד היתה בבית איתי ועם אמא. וגם עכשיו, חשבתי לעשות איתה בחופש מה שאמא עשתה איתי. ללמוד איתה קצת, ללמד אותה לאפות ולבשל, לקנות חומרי יצירה וכל זה. כבר התחלנו לתכנן יחד את הכל".

"נשמע מקסים. ומה עם אילי?"

"מה הקשר לאילי? נעה זו נעה. לה זה מתאים, להיות בבית, ליצור ולאפות. אילי היתה נחנקת מכזה חופש", לשירי זה כל כך ברור, כל כך נחרץ.

"אילי אוהבת קיטנות, אטרקציות, בלגן ורעש והמון חברות. היא לא יכולה לשבת רגע אחד באותו מקום. אני לא מדמיינת אפילו יום אחד איתה בבית בלי תעסוקה אטרקטיבית. בשבילה יצירה או אפיה, זה בכלל לא אופציה", שירי צוחקת, "נועה אוהבת את השקט של הבית, את הפעילות השקטה, ולה זה מתאים מאד".

"וככה יוצרים ביניהן כזו הפרדה?" אילו שטויות נפלטות ממני היום. כל מה שקשור בתאומים ותאומות גורם לשכל הישר שלי להשתבש לגמרי.

"הפרדה?" שירי לא מבינה, ובצדק רב. "מה זה קשור להפרדה? הן אחיות טובות ואוהבות. כל אחת מהן אוהבת דברים אחרים. מה? שנשלח את נועה בכוח לקיטנה שהיא לא אוהבת, רק בגלל שאילי הולכת? או שנשאיר את אילי בבית, רק בגלל שככה נועה רוצה? זה ממש מגוחך".

אהה. זה מגוחך לגמרי. כמו שמגוחך להחליף לשיפי בת השבע את השמלה החדשה, רק בגלל שאני, הרגישה, הקאתי, לכלכתי והרסתי. כמה שיפי כעסה עליי בעקבות האירוע הזה. כמה הפרדה זה יצר בינינו, כמה ריחוק ושנאה. אפילו שהמטרה היתה הפוכה בדיוק- שנהיה מחוברות וקשורות. שנהיה לגמרי זהות.

כמה מגוחך היה להכריח אותי להשתתף בחוג דרמה, רק כי לשיפי זה התאים. כמה צפוי היה שנשרתי ממנו אחרי שלושה שיעורים של סבל. כמה לא הגיוני היה לספר את שיפי גם ל'קארה', רק בגלל שלי הפריע שיער ארוך, והגומיות תמיד הציקו לי. כמה שיפי רגזה עליי בעקבות התספורת הקצרה, עד שהבטחתי לה, שנגדל שוב את השיער. הסכמתי לסבול את הגירוד המציק והגומיות המכאיבות, רק ששיפי לא תכעס ותשנא.

זה מגוחך! כמו שמגוחך היה לארס אותי כמעט בכוח לפני שיפי, כדי שלא אקנא, כדי שלא אכאב ואשנא. איך באה המציאות וטפחה בכוח על פני כולנו.

"בכלל, נועה ואיילי כבר מופרדות מגיל שלוש. בגנון הן היו ביחד, אבל לגן של גיל שלוש הן הלכו כל אחת לגן אחר. אמא חשבה גם להכניס אותן לשני בתי ספר נפרדים, בסוף היא החליטה ששתי כיתות נפרדות זה מספיק. אמא תמיד יעצה לכל האימהות ששאלו אותה, להפריד כמה שיותר מוקדם, כי לכל ילד מגיע התייחסות אדוידואלית".

"אינדיבידואלית", אני מתקנת בלי משים. "אמא שלך היתה מאד חכמה". ולמדה היטב מהניסיון המר שלנו.

"נכון", לוחשת שירי וראשה מתכופף בעצב, כמו משא של אלפי טון המועמס על גבה בבת אחת. אז למה? שואלות העיניים שלה, והשפתיים ננשכות בכוח. למה איתי לא נעשתה הפרדה? למה אני והבעיה שלי היינו שלובות זרוע, צמודות וקרובות? למה הלקות הקלה שלי השתלטה לי על כל החיים, ונעשתה כבדה ומעיקה, אם אפשר בעצם אחרת, כמו עכשיו?

כי אין שלמות, מותק. אני רוצה לענות לה. כי אולי אי אפשר אחרת. כי אנחנו לא מלאכים. כי אנחנו כאן בעולם כדי לתקן ולהשלים, ליפול ולקום, להיכשל ולצמוח. וגם כדי שאחרים ילמדו מהטעויות שלנו, ויגדלו מהם. שתיקה מדברת במקומנו. אני רק לוחצת את ידה חזק, והיא משיבה לחיצה מבינה מאד.

אחר כך שירי הולכת, ופסק הזמן שלי נגמר. מרתון של טלפונים תופס אותי, על אף שמיניתי רכזת תחתיי לענייני הקיטנה, עוזרת ליריד הסיום, ושתי עוזרות למסיבת הגמר של כיתות ח'. עדיין העבודה לא נגמרת. קשה לי לחשוב, שרק לפני שנה עשיתי את כל זה לבד בלי שום עזרה.

אני משוחחת עם ברכי המנהלת בטלפון. אנחנו מסכמות אין סוף עניינים בוערים, ותוך כדי, אני שמה לב ששירי בממתינה. אני לא יודעת למה, אבל לשירי אני תמיד מתפנה. עוזבת דברים דחופים ועיסוקים בוערים, ומפנה לה מקום. אולי בפסק הזמן הבא שלי, אחשוב מה בדיוק קורה כאן.

"כן שירי, התגעגענו?" רק לפני שעה עזבה כאן, לאחר שעזרה לי לארגן ולשטוף את המטבח.

"אה..." שירי נבוכה, "רק רציתי להודיע, שאבא שמח על העבודה שהצעת לי. הוא אומר שאני לא צריכה לדאוג לנעה, הוא ידאג לה. אבל זה לא פשוט", שירי נאנחת כמו אם לילדים, "אני מרגישה, שאני מוכרחה לדאוג לה ואסור לי ללכת ולהשאיר את כל הדאגות לאבא. כי... נו, את מבינה, שיש דברים שהם לאימהות, ואבות לא יכולים לבד. אז אני מחפשת סידור הולם, ואודיע לך סופית. טוב? את יכולה לחכות לי עוד יום עם התשובה?"

טוב. בטח שטוב. אני נאנחת. איזה מן מילוי מקום מצאת לי, שבי.

 פרק 48 - פחד שתלטן

פנינה:

"הרבנית, זה בטוח בסדר שאני מפריעה ככה?"

"זה בסדר גמור, פנינהלה, בואי מתוקה, חיכיתי לך", הרבנית עזריאלי חמה ושופעת אהבה. כולם אצלה מתוקים וחמודים. כולן אצלה חנהלה, שירהלה ופנינהלה, מנערה ועד זקנה. בדיוק הרבניות שהדור הצעיר זקוק להן. רק מעניין איך אני, כמעט קשישה, כל כך נמשכת אליה ולשיעורים שלה.

"אה, בטוח? כי לא נעים לי ככה להפריע לרבנית, עם כל העיסוקים החשובים, ובין כל ההרצאות".

"די, די, פנינהלה, את הלא נעים משאירים מחוץ לבית שלי, כאן מרגישים נעים". היא תופסת בידי, ומובילה אותי אל הסלון שלה. הסלון של הרבנית הוא כמו אולם ענק, שמכיל ספות וכורסאות לרוב, וגם שולחן ארוך להרבה מאד מסובים. כאן נבנים עולמות שלמים. נערכות סדנאות, פגישות יחידניות וזוגיות. מתארחים גלמודים יחד עם בני משפחה, ונסגרים שידוכים. לכאן מגיעות כלות, וגם בנות מעוכבות שידוך למציאת אוזן קשבת. ומכאן יוצאים כל שאר הגמ"חים הנסתרים והנגלים שלה. ובתוך כל זה, אני נדחפת ומפריעה עם העניינים שלי, הקטנוניים. אויש, כל כך לא נעים לי.

אני מתיישבת על קצה הכורסא הראשונה. הרבנית מניחה לידי שתיה קרה, ומתיישבת מולי. כולה פניות. כולה רק שלי, לידי היא מנתקת טלפונים. "מי שזקוק לי ימתין".

"הרבנית", אני רוצה לומר, אבל במקום קול יוצא לי קרקור, והקרקור הוא רק פתיח לנחשול עצום של בכי. בכי ארוך, שלא נגמר, שלא רוצה להפסיק. בכי שחושב שיש לי ולרבנית את כל הזמן שבעולם בשבילו. אני מנסה להפסיק, אבל כל השתנקות מביאה בעקבותיה גל חדש. אני מרימה ידיים ומפסיקה להילחם בו, שישטוף אותי, שיטביע אותי אפילו, מי אמר שיש לי בכלל תקומה ותיקון.

הוא מקבל עוז ותעצומות מהתבוסה שלי, ובוכה את עצמו בכל הכוח. נוקם בי על ארבעים ושש שנים שבלמתי אותו, שחנקתי והכאבתי לו ולי. מאז הייתי רכה ואפרוחית, בת עשר שנים בלבד.

הרבנית יושבת קרוב אליי, מניחה יד מלטפת על ראשי. שוכחת שאני כבר בת חמישים ושש. שוכחת, שאני זו שמלטפת כבר המון שנים הרבה מאד ראשים, בכל הגדלים והצבעים, חלקים ומתולתלים, בהירים וכהים, בוכים וצוחקים.

אין לי מושג כמה זמן הבכי האיום הזה משתלט עליי. זה נורא שמשתלטים עליי ככה, כובלים אותי ולא נותנים לי לזוז. בכל הסלון הגדול של הרבנית עזריאלי אין שעון. בפלאפון שלי אני לא מעזה להציץ, אחרי שהרבנית כבתה את שלה. ממש לא נעים לי.

עוד יותר לא נעים לי, שאני ככה בוכה וגוזלת עוד ועוד דקות יקרות לרבנית, ולא מצליחה לשלוט על הבכי. הרבנית לא מתעייפת מלתמוך בכתפי הרוטטת, וללחוץ את ידי בעידוד. בסוף הוא שוכך לאיטו.

"אני לא יכולה לסבול את מה שעשיתי", אני אומרת לרבנית. "אין לי כפרה. אין לי מחילה. אפי שלי היתה יכולה להיות היום כמו שיפי, אמא שמחה לשמונה ילדים, ולא רווקה בודדה ועייפה".

"היתה יכולה", מהדהדת הרבנית.

"טוב, אני יודעת. בסדר. אני רק שליחה, והחיים שלה נכתבו לה מלמעלה. אפי היא אפי, ושיפי היא שיפי. ככה ה' קבע", אני מדקלמת את מה שמצופה ממני, את מה שכולם יודעים כל כך טוב. "אז למה הייתי צריכה להיות השליחה? ואני רציתי..." הבכי חוזר. הוא רק רבץ קצת בצד כדי לנוח ולצבור כוח.

"את רצית להרע לאפי? עשית את מה שעשית בכוונה?"

"רציתי... רק... טוב. הכי טוב בשביל... שתיהן". אני קוראת מתוך היפחות. "אז איך יצא ככה?"

"אולי כי היית שליחה. אבל לא שליחה רעה, שליחה טובה. מישהו מאשים אותך פנינהלה?"

"לא"

"אפי? שיפי? בעלך? אמך?"

"לא. לא. אף אחד מהם. אני... הבאתי לאפי לקרוא את היומן שכתבתי, כשהן היו קטנות. רציתי שהיא תבין אותי ותסלח לי, והיא לא אומרת כלום. אני לא יודעת אם קראה או לא. אני פוחדת לשאול, רועדת מהתשובה. כל כך רוצה לשמוע שהיא סלחה".

"אולי היא לא חושבת שיש לה על מה לסלוח? אולי היא רואה בך רק אמא טובה ומסורה?"

"פחחח", זה הקול שיוצא לי מול הרבנית, כמה לא נעים. כמו פיני הקטן של דודי שלי. "טוב, אני הייתי, אני גם עכשיו אמא טובה ומסורה, אבל לא לתאומות. בכל ההתנהלות שלי עם התאומות, הייתי אמא איומה ונכשלת".

"אז את פנינה הקטגור של עצמך, את לא זקוקה למאשימים נוספים".

"לא. אני לא זקוקה. כתב האישום שכתבתי לעצמי מספיק ארוך ומסועף".

"והוא התחיל? מתי?"

"אוי", אני עוצמת עיניים, נשענת בחולשה על הכורסא. השיחה הזו מתישה כל כך. כמה הכנות עשיתי לקראתה. כמה תכננתי וביטלתי, קבעתי ונרתעתי. "זה התחיל לפני המון המון שנים, כשהייתי בת עשר, ודודות שלי, טובות, אהובות וקרובות מאד, רבו מריבה נוראית, מכוערת, ולא הסכימו להתפייס. אני לא יכולתי לשאת את זה.

רצתי מאחת לשניה והתחננתי בפניהן שישלימו. הן כעסו נורא, כל אחת מהן בנפרד שפכה עליי את זעמה. בקשו ממני להפסיק ולא הפסקתי. לא יכולתי לסבול שרבים וכועסים. העדפתי לספוג כעסים, רק שיהיה שלום. הכעס והמריבה הפכו למוחשיים ומבהילים מאד, כאילו הם רובצים כענן אפור על הבית של סבתא שלי. לא הצלחתי לנשום כל פעם שהגעתי לשם.

ובסוף, כשנמאס לבלומי מהנדנודים שלי לשלום, היא הטיחה בי. אמרה שנמאס לה מההתערבות שלי, ושאני קטנה ולא מבינה כלום, רק הורסת! ואולי אני זו שהחרפתי את הקרע, ואם לא אפסיק היא לא תדבר איתי עוד.

גם שורי אמרה לי דברים דומים בלי שתאמו בינהן. הן תמיד דברו באותו סגנון, כמעט באותן מילים, גם כשרבו. אז הפסקתי כמעט לגמרי, ופחדתי מאד שבאמת בגללי המריבה הוחרפה כל כך.

אחר כך הגיעו שנים לא פשוטות, שנים ארוכות וקורעות. שנים של התלבטויות וספקות. כל הבחירות שלי היו מאולצות, קורעות ממני נתחים. לבת המצווה המשפחתית שלי, הזמנתי את בלומי. לחגיגית בת המצווה בבית הספר, הזמנתי את שורי. למסיבת סיום של כיתה ח', היה תורה של בלומי. למקהלה של כיתה טת- שורי. וככה הייתי צריכה להחזיק ראש, תור לזו ותור לזו, והיה אסור לשכוח, כי אז, הכעסים היו עולים בלהבות עד לשמיים.

תמיד הייתי נקרעת ומתלבטת, מתייסרת ומתייעצת, ולא מצליחה להגיע להחלטה הנכונה. וכשסוף כל סוף בחרתי, ההחלטה לא היתה שלמה. כי אהבתי מאד את שתיהן, וקשה היה לי לוותר כל פעם על אחת מהן.

לאירוסין שלי הגיעה שורי, כי בלומי היתה ממש אחרי לידה, וזה חסך ממני המון ייסורים. הרגשתי שה' רוצה להעניק לי שמחה מלאה ושלמה. אבל לחתונה, אוי כמה קשה זה היה, בסוף סידרתי כך, שבלומי תגיע לחופה ולתחילת הסעודה, וכשהיא תצא לדרך הארוכה לחיפה, תגיע שורי. הדודה הכל כך קרובה ואהובה עליי,שורי,  לא היתה בחופה שלי בגלל מריבה מכוערת וטיפשית. חצי מהבכי שלי בחופה היה על הכאב הזה. על התקווה לשלום במשפחה, אבל אולי לא התפללתי מספיק...

דממה משתררת בסלון הענק של הרבנית עזריאלי, בשעה שאני עוצרת כדי לקחת אויר וכמה לגימות של מים. האשמה, שאני נושאת בתוכי, ממלאת את כל כולי. הפה שלי יבש, והמים שאני שותה לא מועילים במאום.

"שנתיים אחרי שהתחתנתי, נולדו לי התאומות, בהפתעה גמורה. אני זוכרת איך שכבתי בבית חולים חלשה מאד, רועדת בכל גופי, והרגשתי שקיבלתי עונש. את מבינה הרבנית? נולדו לי שתי אוצרות, תינוקות יפיפיות, בריאות, זהות לגמרי. אבל... זה היה עונש. הן היו נראות לי כמו שורי ובלומי בקטן, ואמא שלי בכתה בטלפון. תאומות זה טרגדיה במשפחה שלנו! ועל המצע הנוראי הזה התחלתי לגדל את שתי המקסימות שלי. עשיתי עליהן את כל הטעויות האפשריות.

בבת אחת אני משתתקת, מרגישה כמו חתיכת גומי, שהיתה פעם בלון מלא כוח ואויר.

"למה?" שואלת הרבנית. ה'למה' שלה מרחף בסלון, בין הספות לכורסאות. סימני שאלה אדומים, בוהקים, מהבהבים מול עיני. דורשים. תובעים.

"כי... פחדתי מאד", אני מהססת, "כולם פחדו סביבי, שלא אצליח לגדל את הבנות שלי. מכל הכיוונים שידרו לי, שהמטלה הזו גדולה עליי בכמה מידות. נתנו לי עצות והדרכות. כל אחת משכה לכיוון שלה". היה נראה ששורי ובלומי שמו להן למטרה, למשוך אותי, כל אחת לצידה, ונלחמו עליי ועל בנותיי. למי אקשיב יותר, אילו עצות ינחו אותי, את מי אשתף ואת מי אזמין, ולאן. היה מתיש כל כך לאורך השנים. במקום לגדל בנחת את שתי המתוקות שלי, ולהנות מכל רגע, הייתי לוחמת בשדה קרב. נזהרת לא ליפול חלל ולא להפיל חללים.

הכרחתי את הבנות לעשות דברים, שלא התאימו להן, רק כדי שלא תהיה הפליה, שלא יהיה נתק, שלא יווצר קרע. כמה סבלה אפי העדינה, בשקט, וכמה שיפי החזקה סבלה בקול. כמה השקט של אפי והרעש של שיפי איימו עליי. דחקו אותי יותר ויותר לפינות, שגרמו להיאחז חזק יותר, ללפות וללפף, לא להרפות.

אני לא אומרת את הכל לרבנית, מספרת מינימום, נזהרת מלשון הרע. אבל בעיניים הטובות של הרבנית אני רואה שהיא מבינה הכל.

"ניסיתי לשלוט בכאוס הזה בכל הכח. שהתאומות שלי יגדלו קשורות ואוהבות, שלא תהיה להן שום סיבה לקנאה, שום תואנה למריבה. כל פעם שהיה נדמה לי שהן רבות, לא נשמתי מרוב פחד. ואז הגברתי לחץ, ושליטה, בכל העוצמה. כל האמצעים היו כשרים בעיני, רק שהתאומות שלי לא ילכו בדרך של דודותיי. אפילו שהיו בנות שמונה-עשרה, המשכתי לשלוט בקשרים שלהן, ברגשותיהן, כאילו שיכולתי, זו היתה אשליה".

"מי ששלט במצב לא היה את, פנינה", מפתיעה אותי הרבנית עזריאלי פתאום, "הפחד שלך, הוא זה ששלט בכל".

"אז בעצם", אני נדהמת מרגע לרגע, "איבדתי שליטה, מסרתי אותה לידיהן החמדניות של הפחד והאשמה".     

פרק 49 - קוים לדמותה

"אפי אני בדרך לקורס", שיפי מתנשפת בטלפון. חם בחוץ ומחניק. שיפי לא מתחשבת בחום, והחום לא מתחשב בשיפי. היא כמעט רצה, לא אוהבת לאחר. "וואו, איך שחם. הקיץ נדחק לכאן מוקדם מהצפוי, רק שלשום היה שבועות. אז אפי, מה מסכמים? מתי הולכים לשורי, ומתי לבלומי? חבל על כל יום שעובר, החלטנו- צריך לעשות".

"אהה", אפי אומרת באיטיות, "נכון". היא יושבת עכשיו רגל על רגל בחדרה, בהפסקת קפה קצרצרה, לפני ההסתערות הבאה על שלל המשימות. היא מתקשה להיפרד משבועות, אותו חגגה שוב ברובע, עם חני ושאר החברות. שם, מתרפקת על אבני הכותל, היא שוב קיבלה את התורה, היא שוב התחננה, שבשבועות הבא  תוכל להתפלל על תורתו של בעלה. להסתופף ממש בבית ה' כל ימי חייה, ולא רק להביט בלומדים מן הצד. לא רק ללקט פירורים של תורה מהשיעורים של הרבניות, ומהוורטים שאמרו החברות בסעודות החג המלכותיות. כמה שפע היה שם. כל אחת מהבנות התאמצה להפגין את כישוריה הקולינריים. רק אפי היתה אחראית על הסלטים הפשוטים והטובים שכולן אוהבות, ועל העוף הנצחי שלה בחרדל ובדבש. ככה היתה תמיד, פשוטה ולא יומרנית, ואולי כזו תישאר, סטטית, לא משתנה.

"אז מה את אומרת? כמעט הגעתי, שלישי הבא מתאים לך?"

"שלישי הבא יש את מסיבת הגמר של כיתות ח'", אפי מתנצלת.

"אז אולי בשני אחר הצהרים?"

אפי מעלעלת ביומן באיטיות. כוס הקפה הקרטונית כמעט נשמטת מידה. כולם רצים-טסים, ורק היא תקועה כאן, עדיין בשבועות, מתקשה לחזור לשגרה התזזיתית הזו של סוף שנה. לאות פושטת בה, מכבידה על אבריה.

"אויש, יש לי בשני אחר הצהרים אסיפת מדריכות לקראת הקיטנה".

"אפי", קולה של שיפי חוזר להיות הקול הישן והפטרוני. "זה לא עסק ככה, בראשון אני לא יכולה, יש לי תור לטיפול שיניים עם יעלי. רביעי- הקורס שלי, חמישי, אין מצב שאצא מהבית. את לא יכולה לעשות מאמץ, לבטל או להזיז משהו? זה..." שיפי משתתקת, אבל אפי משלימה אותה מיד, אוטומטי. "זה בשבילך, אפי אחת, ואת לא אמא לשמונה, את פנויה, תהיי יותר גמישה".

היא מוחצת ביד קשה את הכוס הריקה, מעיפה אותה בקשת מרשימה לפח הקטן, שעומד בקצה החדר. טיפות אחרונות של קפה ניתזות באויר, מרירות ועכורות.

"את זה את אמרת", שיפי נבוכה. איפה טעתה עוד פעם? בסך הכל ניסתה להזיז את התאומה ה... חולמנית הזו, האיטית, האדישה, אוף! "וטוב אפי, הגעתי לקורס, אז נדבר בהמשך. תחשבי על זמן שיתאים לשתינו, טוב?"

"לא טוב", אפי לא עונה. אין לי חשק היום. פשוט אין לי, בקושי למשימות השוטפות, בטח לא למשימות הרואיות כל כך. שוב אפי מזהה בתוכה פתח של תהום עמוקה, ולא מבינה למה. היה חג שבועות כל כך מרומם. היתה כזו התעלות בתקופה האחרונה, כזה סיפוק בעבודה, ואפילו גינה שהתחילה ללבלב בתקווה. למה באה הנפילה הזו עכשיו?

אפי קמה, מסלקת מחשבות, דוחה רגשות לירכתיים. מישהי דופקת לה על דלת החדר, לא מישהי אחת, שובל של בנות. "המורה אפי, התלבושות מבית שמש הגיעו". "המורה אפי, המאמנת בתיה קוראת לך". המורה... המורה.

המורה אפי הולכת ובאה, מסדרת ופוקדת, מדריכה ומחמיאה. מותירה את התהום אי שם במעמקים.

שיפי לעומתה, מוחה את הזיעה מהפנים, ושותה כוס מים קרים. היא מוציאה מחברת ועט, מפטפטת בנחת עם שכנתה ללימודים, ומחכה למרצה שתתחיל.

"מה התפקיד שלנו כמטפלות בתוך המערך הטיפולי?" פותחת המרצה בשאלה.

"להוביל את המטופל למקום טוב. להיות המבוגר האחראי. להוציא אותו ממקומות שהוא לא מצליח לצאת מהם בעצמו". שיפי יורה את התשובות שלה, הסדורות בראשה, כמעט בלי לעבד ולארגן אותן.

המרצה מהנהנת בתודה. "כולן מסכימות איתה?" היא שואלת.

שתיקה. שיפי מחייכת חיוך קטן, מתרווחת עוד קצת על הכיסא. מסכימים איתה גם הפעם כתמיד, והיא לא עושה שום דבר בשביל זה, רק אומרת את דעתה, אפילו לא משכנעת. אבל צל שחולף בעיניה של המרצה מבהיר לה, שהיא לא כל כך מרוצה ממה שנוצר כאן.

"בנות", הקול שלה רגיל, אך שיפי מזהה בו אי שביעות רצון. "רגע לפני קבלת התעודה, אבקש מכל אחת מכן לחזור על הדברים שאומר עכשיו". היא משתתקת. מעבירה מבט בין כולן. מבקשת קשב מוחלט.

"אנחנו לא המבוגר האחראי היחיד בחדר הטיפול, המטופל או הנועץ הוא גם מבוגר. הוא גם אחראי. אחראי על עצמו, אחראי על חייו, על החלטותיו ובחירותיו. אנחנו לא מובילים אותו, לא מוציאים אותו ולא גוררים אותו. אנחנו מציעים בענווה, מכוונים ברוך, מדליקים פנס, מאירים וזזים הצידה. זורקים את הכדור למגרש שלו, ומשחררים את הכדור מהידיים שלנו. אפילו שאנחנו מאד רוצות לפעמים להמשיך ללפות אותו בחוזקה".

שיפי הולכת ומחווירה. איזה בזיון, ובאיזה ביטחון מופרז ירתה את התשובה שלה. היא מגניבה מבט לצדדים, אף אחת לא עסוקה בה, כולן קשובות מאד. הלוואי שהיתה יכולה לקום ולצאת באיזו תואנה, אבל זה יגרור מבטים והרהורים.

"זה אומר, שצריך לשים לב מה הגבול בין הצעת עזרה לבין השתלטות על התהליך?" אחת עמקנית רוצה להבין עד הסוף.

"בדיוק", עכשיו המרצה מרוצה. "זה אומר שעלינו לבוא אל הנועץ ממקום ענו ולא יודע, לא ממקום שולט ויודע כל".

"יש כאלו שזו ממש עבודת חיים בשבילן", אומרת מישהי במקום שיפי. היא סמוקה, שיפי חיוורת.

"נכון מאד, ולכן אני מקדישה שיעור שלם לנושא הקריטי הזה. כל אחת חייבת לזהות בעצמה, איפה היא עומדת. כמה היא כופה את עצמה על אחרים. כמה היא לוקחת אחריות יתר, ומתקשה להאציל סמכויות. בחיים הרגילים עוד איכשהו, זה עובר בלי הרבה נזקים. אך כשאנחנו יושבים במקום חזק, בעמדה של מנהל, מטפל או בוס, התכונה הזו של השתלטנות עלולה להפוך להרסנית".

'גם בחיים עצמם היא הרסנית', שיפי רוצה להכריז ודוממת. היא יושבת קפואה, כשהמרצה מדליקה את המקרן, וכיתובית גדולה וזוהרת מופיעה על הלוח: קוים לדמותו של המטפל השתלטן. קוים לדמותה של שיפי, רוצה שיפי לכתוב כותרת במחברתה, אך העט גם הוא קפוא בין אצבעותיה.

המראה הענקית שמוצבת מולה, מציגה את דמותה כל כך כעורה ואפלה.

הטיפוס השתלטן, מספרת המצגת, רואה את העולם כשדה קרב, בו אדם יכול להיות רק באחד משני המצבים: חזק או חלש, מנצל או מנוצל, מנצח או מנוצח.

הוא מוכרח להיות בצד החזק והמנצח. מפגין התנהגות עוצמתית, כדי להסתיר כל סממן העלול להתפרש כחולשה.

כך, הוא מאמין, ישמור על עמדה של שולט ומשפיע, מבלי שהעולם ישלוט בו, או יפעיל עליו מרות, חלילה.

הטיפוס השתלטן, ממשיכה המצגת להכריז באכזריות, בלא קמצוץ של חמלה, נוטה להתבלבל בין כוחניות לעוצמה. עוצמה- באה מבפנים, עוצמה- מאפשרת הקשבה לרגשותיו של הזולת, מאפשרת חמלה, התחשבות ורכות.

כוחניות- מתכחשת לחלקים הפנימיים ואוטמת מגע עם רגשות, שהרי הן נתפסות כחולשה ורכרוכיות מיותרת.

המטפל השתלטן הוא פעמים רבות אגרסיבי, ומתנהג כפיל בחנות חרסינה. הוא לא מוכן להיות מנוצח, לעולם לא יודה בטעויות שעשה, ולא יקח אחריות על טעויותיו. להודות בטעות- נתפס אצלו כחולשה.

המצגת שמה לה מטרה לקבור אותה באופן סופי, למה היא קפואה על הכיסא? למה היא לא קמה ובורחת מהמראה האיומה הזו?

"זה מוגזם", חותכת מישהי מאחור, ושיפי מנסה לנשום. המצגת מחשיכה.

"זה אכן מוקצן", מסכימה המרצה, "ויש לי מטרה. חשוב לי שנזכור ונבין, איך אנחנו יכולות להתבלבל לפעמים, כשאנחנו מגיעות לעמדה של כוח ושליטה. שנזכור תמיד לקחת איתנו שקים של ענווה ואי ידיעה, ולהשתמש בהם בנדיבות".

 * * *

"שיפי", זו אפי בטלפון. הלילה השתלט כבר על ביתם. אפילו יעלי, שצועדת בפסיעות ענק אל תוככי גיל ההתבגרות, נרדמה כבר. שיפי מארגנת בגדים לילדים למחר, מלטפת תוך כדי ראשים מיוזעים, ומחליטה להדליק מזגן. האביב השנה חם במיוחד,

מחזיר אותה לאביב אחר ורחוק. שבת בבוקר של אמצע סיון. היא היתה אז אמא צעירה, צעדה עם אשר ועם דובי המתוק בעגלתו אל בית ההורים. היה חם, לוהט, ודובי לא היה רגוע. הוא בכה כל הדרך, וכשאשר ניסה להרים אותו, הגביר את בכיו.

"חם לו", אשר הודיע, ושיפי כיסתה את הגגון בחיתול כותנה רחב. דובי המשיך לצרוח גם כשהגיעו לבית ההורים. כולם ניסו להרגיע אותו, להציע לו משחקים ובקבוקים, להניף אותו ולדגדג, ודובי בצרחותיו.

עד שאפי יצאה מהחדר עם הסידור שלה. אפי נשקה לו, ובררה במתינות המעצבנת שלה על מה המהומה.

אחר כך, ביקשה את דובי לידיה, התבוננה בו בעיון, כאילו היה דף גמרא, ולא תינוק שאולי לא מרגיש טוב.

שיפי הרגישה, איך העצבנות מטפסת לה מקצות האצבעות ועד לקודקודה. לא יכולה היתה לשאת את... אפי, ולא את דובי הצרחן. היא נכנסה למטבח, מחפשת סלטים שזקוקים לעריכה, וכלים שמחכים להגיע לשולחן השבת. ואז השתרר שקט בבית. דממה מבורכת. דובילה נרגע וחייך לכל עבר, חיוכים מדהימים וחסרי שיניים. הוא הניע בחינניות את ראשו לכל מי שניסה למשוך את תשומת ליבו.

"מה קרה? איזה פלא חוללת?" שאלה אמא שלה את אפי בהשתאות.

"נראה שהבד של המכנסיים הציק לו. מכנסיים יפות מאד, חבל. אבל הן לא בשביל דובי".

"לא בשביל דובי?" שיפי מתעצבנת "למה? דם של אצילים זורם בעורקיו?"

"איך הבנת את זה?" אמא שלה המשיכה לתמוה.

"זה לא קשור לדם, שיפי", לואטת אפי, ברק של כעס בעיניה. "ואיך לא אבין את זה, אמא? איך?" הכאב גלש מן העיניים והציף את קולה.

למה התעצבנתי כל כך? מלקה עכשיו שיפי את עצמה? אין לבני אדם זכות להיות רגישים, אין לתינוק זכות לסבול מבד מחוספס ומציק? אז מה אם רוב התינוקות בעולם לא סובלים כך? לא נתתי לדובי ולאישיות שלו שום זכות קיום, כמו שלא נתתי אותה לאפי. ואולי, המחשבה הבאה מפתיעה אותה מאד, אולי לפני הכל לא נתתי זכות קיום לי, עצמי.

"שיפי את איתי?" אפי מנערת אותה מתוך הטלפון. "בסוף הזזתי את אסיפת המדריכות ליום אחר, אז יום שני פנוי לי, לך זה מסתדר?"

"אההםם...." שיפי מאבדת את קולה, "אני לא יודעת, אפי, אולי ארד מהסיפור הזה בסוף".

פרק 50 - שיחה מפחידה

"מי זו היתה?" שואל אשר מיד כשהיא מסיימת את השיחה.

"אחותי", מתחמקת שיפי.

"אחותך!" מהדהד אשר בהדגשה. תולה את החליפה והמגבעת במקומן.

"טוב, נו, זו אפי".

"אה?" אשר מסתובב אליה בחדות, "אז מה קרה? למה ענית לה ככה?"

"אני, פשוט כי... החלטתי לסגת מהעניין".

"איזה עניין?"

"של השכנת השלום בין הדודות שלנו".

"לסגת!"

שיפי נעשית עצבנית מרגע לרגע. למה הוא חוזר אחריה עם הדגשות?

"אתה עוקב אחריי הערב?" היא מציעה בחשש.

"מה פתאום עוקב? נכנסתי עכשיו ושמעתי שיחה תמוהה".

"שום תמוהה. תקשיב אשר, זו ההצעה שלה לעשות שלום בין הדודות, זו הסגולה שלה. אני לא צריכה להתערב בזה".

"היא ביקשה ממך עזרה, לא?"

"היתה יכולה לבקש מציפי. ציפי ואפי הן זוג מושלם, רגישות, זהירות, עדינות. אפילו רייזי מתאימה לתפקיד יותר ממני".

הן לא כמוה. אף אחת מהאחיות שלה. לא ציפי ואפי, ולא רייזי וחיהלה. פעם-פעם, אחרי עוד מעשה חסר טאקט מצידה, כינתה את עצמה במבוכה וחרטה, 'קרנף בחנות קריסטל'. אפי צחקה והסמיקה, לא שללה את הכינוי, רק העבירה נושא בעדינות אצילית. נזהרת לא להראות שהיא מסכימה מאד עם ההגדרה. באצילות כזו שיש באחיותיה, ואין בה. אבל אשר לא צריך לשמוע עכשיו את כל התסכולים שלה, מספיקה מחצית מהן.

"אבל היא רצתה דוקא אותך. היא ביקשה ממך", אשר מתעקש, אולי רק כי הוא לא היה היום בקורס שהפליל אותה באופן סופי ומוחץ.

"היא תתרגל שאני לא".

"שאת לא מה?" אשר נבהל.

"שאני לא קיימת. לא עוזרת יותר".

"שיפי???" הוא צועק, וגורם למישהו לייבב מתוך שינה מכיוון חדר הקטנים. אשר מזנק לחדר לתחוב מוצץ, ללטף ראש, שומע את שיפי קוראת אחריו:

"אני לא צריכה לשלוט יותר על כל העולם. לא לנהל כל דבר. לא להוביל, לא להיות המבוגר האחראי. זהו". שיפי מתיזה את המילים במרירות, ואשר מבין בבת אחת מה קורה לה.

כל יום שלישי מועד לפורענות אחרת.

"הקורס הזה, שיפי, הקורס המעצבן הזה!" הוא צונח על הספה, חובט בכעס בכרית הנוי. "יש לי הרגשה קשה, שהוא היה טעות גמורה. הוא מערער אותך. הוא מוביל אותך. הוא שולט בך".

"אבל אני באמת שתלטנית איומה", יבבה חצופה מתגנבת למילותיה. היא מקפלת כמעט בפראות את הכביסה, משדכת בין גרביים בתנועות קשות, אבל הפעילות האינטנסיבית לא משקיטה את סערתה.

"את מקצינה", אשר מוחה, "אל תעליבי ככה את אשתי. את... כן... אולי צריכה קצת לשחרר, להרפות פה ושם, אבל לא כמו שאת מציגה את זה, ענק ומעוות".

"מקצינה?" שיפי נאחזת במילים, מתחילה לנשום. נראה לה, שמאז שחזרה מהשיעור היום, לא הצליחה להכניס אויר לריאותיה. "אתה בטוח שזו לא אני? הנה תראה..."

היא מוציאה מהתיק דפים מודפסים, שחולקו בסיום השיעור. מחפשת את הכותרת: "קוים לדמותו של המטפל השתלטן".

"זה לא קוים לדמותי, אשר?"

אשר קורא. שותק. מכחכח. "אני מבין ש... היה לך מאד לא נעים לקרוא את זה", התשובה שלו מתחמקת. הוא מחניק פיהוק, ומגניב מבט אל המטבח. שיפי נזכרת שאשר אחרי יום ארוך, רעב ועייף, ומציעה לו לגשת למטבח לאכול. היא מבינה את הנאמר, וגם את מה שלא.

"הרגשתי שהמרצה בנתה את השיעור הזה לכבודי".

"הגזמת", אשר מורח שכבה דקה של גבינה על הפרוסה הקלויה. שיפי מערבבת את הקפה הרותח בלי ללגום ממנו. ליטול ידיים היא אפילו לא מנסה. "לקחת את זה יותר מדי אישי, זה כנראה חלק מתכנית הלימודים, שיפי, את לא היחידה בעולם שלפעמים אההם, אוהבת להוביל קצת יותר מדי".

"איזה יופי של ניסוח", היא מתיזה. "תגיד לי אשר, איך סבלת ככה בשתיקה כל השנים?"

"לא סבלתי", הוא מוחה, "לכולנו יש חסרונות, גם אני לא חף מהם". אשר מחייך בהתנצלות, שניהם מתקשים להתמודד עם השכחנות הכרונית שלו, עם חובות שצריכים לשלם והוא שוכח, אפילו אחרי שלוש התראות. עם חלב שהיה אמור לקנות, ונשאר במקרר במכולת. עם מזכירת בית הספר שמנדנדת על שכר הלימוד שלא שולם, על אף שאוחזים כבר בחודש כסלו. אין סוף שכחות, שמשבשות את השגרה, ומכעיסות את שיפי מאד. הן גורמות לה לקחת על כתפיה תפקידים, שהיו אמורים להתחלק בין שניהם.

"יש לך המון מעלות, שיפי. אני בוחר להתמקד בהם. מה הטעם להתמקד בחיסרון?" גם אם זו תוכחה סמויה, שיפי לא פנויה לקלוט אותה עכשיו. גדושה מספיק בתוכחה עצמית נוקבת.

אשר, ישר כתמיד, לא אמר לה שהיא לא שתלטנית, רק ניסה לרכך לה את המהלומה. לפרוש שמיכה רכה על האדמה הנוקשה, לרפד את הנפילה.

"תתקשרי לאפי עכשיו, תעזרי לה. היא זקוקה לך", אשר רוצה לסיים את השיחה, להסיט מוקשים.

שיפי נושמת עוד קצת. בעל נאמן אשר, אכפתי ומסור. בשבילו היא תתקשר עכשיו, גם אם לא בטוח שהיא צריכה לעשות את זה.

* * *

"אפי", ההיסוס בקולה של שיפי לא הולם אותה, אך לאפי אין כוח לפענח ולנחש מה אירע בשיחה הקודמת, ומה עומד להתרחש בשיחה הנוכחית.

"כן", הקול שלה חסר חיים, עייף מאד.

"אני אההם... רציתי כן לקבוע איתך זמן בסוף".

"בסדר", אדישות השתלטה על אפי, כבשה אותה ואת מילותיה.

"אז בשני ניסע לבלומי לחיפה, ובשלישי נקפוץ לשורי?"

"בשלישי זה הקורס שלך". האדישות מפנה קצת מקום לתמיהה.

"אה, כן, אולי אקח חופש מהקורס, בשבוע הבא". ואולי לתמיד.

"שיפי, הכל בסדר?" אפי מנערת מעליה עוד כמה פירורים אפורים ועייפים של ייאוש.

"אפי, את זוכרת את המכנסיים האפורים-בהירים של דובי?"

"דובי הולך באפור בהיר?" אפי מתחילה לחשוש. עד כמה שידוע לה, דובי בחור ישיבה טוב שהולך בתלם השחור-לבן, מקסימום כחול או אפור כהה.

"אויש, לא", שיפי מצחקקת במבוכה, "אז, לפני שלוש עשרה וחצי שנים, כשבאנו לסעודת שבת לאבא ואמא. דובי צרח בלי הפסקה, ורק את הבנת שהמכנסיים מציקים לו".

"זכור לי משהו", אפי מאשרת בתימהון, שהולך ודוחק הלאה את העייפות.

"ואחר כך היו עוד דברים. דובי היה צורח צרחות איומות, בכל פעם שהשכבתי אותו בעריסה. ואחרי הניסיון של המכנסיים, חשבתי שאולי הסדין מציק לו. שאולי הוא רגיש להרבה בדים ולא רק לבד פשתן. החלפתי סדינים, ניסיתי מרככי כביסה שונים, פרשתי חיתולי כותנה, וכלום לא עזר. דובי צרח בכל ערב מחדש, כשניסיתי להשכיב אותו לישון. הוא היה רחוץ, שבע ועייף, וצורח עד לב השמיים. עד שבאת ואמרת בפשטות, שנראה לך שהמובייל שמסתובב מעל העריסה מציק לו. אני נורא התעצבנתי, זה היה מובייל יוקרתי ומיוחד, שבלומי קנתה לנו ללידה, ולא הצלחתי להבין מה הוא מצא רע בדובוני פרווה מסתובבים, ומנגינה שקטה ונעימה".

"אני נזכרת", אפי לוחשת בקול בלתי נשמע כמעט.

"אמרת לי, שיש כאלו, שסוג כזה של מנגינה עלולה לצרום להם ואפילו להכאיב. וייתכן שדובי תינוק רגיש מאד וסובל מהמנגינה. הוספת, שאולי גם האורות שנדלקים בעיניים של הדובונים מסנוורים אותו".

"וכעסת מאד".

"כעסתי. נחרדתי. האפשרות, ש'דובי תינוק רגיש מאד', כל כך איימה עליי, ו... מלאה אותי בפחדים".

"פחדים?"

"כן, פחדים. סיוטים. אפי, את זוכרת מה אמרתי לך באותה שיחה כעוסה?" הלוואי ששכחת, אפי, תגידי שאת לא זוכרת, שיפי מתפללת באלם.

"שאת לא יכולה לסבול אוזניים של שפנים מפוחדים", אומרת אפי בעצב. זוכרת את המשפט הזה כמו הרבה משפטים אחרים. "אבל לא התעקשת, הורדת את המובייל, ודובי נרגע והתחיל לחייך", היא מנסה לפייס את שיפי שממאנת להינחם.

"את נפגעת. ראיתי שנפגעת. באת לבקר ולעזור לי קצת עם דובי הצרחן, ואני פגעתי, בקרתי ודרכתי". שיפי מלאת חרטה, שאפי לא מסוגלת להכיל.

"שיפי?" פחד פתאום ממלא את אפי, "קרה משהו? את בסדר? דובי בסדר?" הטרגדיה של משפחת קפלן היתה די והותר, עדיין קשה לה להתאושש, רק ששיפי לא עומדת לבשר משהו רע נוסף. היא מתנהגת הערב כל כך משונה.

"כשיצאת אחרי שעזרת לי עם דובי", שיפי ממשיכה, מתעלמת משאלותיה, "הלכתי לישון עם מלא נקיפות מצפון, כעסים ופחדים ובלגן שלם. הייתי מותשת. דובי נרדם וישן חזק וטוב, בזכותך. ואז שוב חלמתי את החלום ההוא... חלום שחזר על עצמו הרבה פעמים. חלמתי, שאת מגיעה אליי, והעיניים שלך כועסות ומאשימות, ואת צועקת עליי ומאשימה אותי, שגזלתי את דובי. טענת לי בחלום, שדובי הוא התינוק שלך. ואני לקחתי לך הכל וגם אותו, ואז התחלנו לריב, למי שייך דובי. ודובי, שהיה אז רק בן שלושה חודשים, ועדיין לא למד להתהפך, הושיט לך ידיים ומלמל אלייך, אמא... אמא... מפנה ממני את מבטו, מתנכר אליי. הייתי מתעוררת מבועתת ומלאה בחרדה. הרגשתי, שבגלל שעקפתי אותך, קיבלתי כעונש- את דובי הרגיש והצרחן".

שתיקה מחניקה משתררת משני עברי הקו, והיא נמשכת ונמשכת.

"אפי?" לא יכול להיות שאפי ניתקה לה.

"את לא עקפת אותי. ו... דובי, דובי הוא לא עונש! הוא לא עונש!" הקול של אפי מיילל או שנדמה לה?

"וגם את לא היית עונש, אפי", שיפי חייבת לומר את זה, על אף המבוכה.

"שיפי מי קרה לך?" אפי לא יכולה יותר. קורה כאן משהו הזוי.

"את סולחת לי, אפי?" שיפי מתחננת.

"רק אם תגידי כבר מה קרה".

"לא משהו מיוחד, אני רק מנסה להיות גם קצת רגישה, זה רע?"

"את לא רגישה, את מפחידה", אפי מוחה, צוחקת.

"את רואה, אני חסרת תקנה, אפילו הרגישות שלי מפחידה".

"שיפי, די, אף אחד לא כועס עלייך, תישארי מי שאת, אהובה ומוכרת".

"אולי מוכרת. אבל אהובה?"

"כן, שיפי, אהובה", אפי מצטטת את אשר כאילו האזינה לשיחה שלהם: "לכולנו יש חסרונות, שיפי, אני ראיתי תמיד גם את כל המעלות שלך".

"גם כשפגעתי והשתלטתי?" שיפי מתעקשת, מרגישה כמו ילדונת בת עשר, אבל קשה לה להרפות. היא חייבת את האישור של אפי, שהיא בסדר, שהיא לא כזו איומה.

"גם. וגם כשהובכת או החמצת הזדמנויות, התביישת או הפסדת חוויות וחברות, בגלל רגישות היתר שלי, שיפי".

 שיפי צונחת לספה. עוצמת עיניים. יד קטנה ורכה מטפסת פתאום אל הסנטר שלה ומשם אל הלחי. "דידוש אוהב אמא", אומר לה ידידיה בן השנתיים בקול מנומנם. האוצר שלה. המתנה שלה, מתנה מספר שמונה! כמה טוב שיש בשטח פעוטות בני שנתיים, ה', תן גם לאפי, תן לה כבר, היא מתחננת באלם.

פרק 51 - עוד תהום

אפי:

השיחה עם שיפי סחטה ממני את טיפות הכוח האחרונות. נותרתי ריקנית לגמרי, מעל תהום חסרת- סבלנות, שמצפה שאפול ואבלע בה. אני כבר לא על שפתה, רגל אחת שלי באויר, מעליה, השניה מצטרפת. אני מתחילה ליפול לתוך השחור הזה. מנסה להאחז בדפנותיה המתעתעות, אך הסלעים המשוננים מלגלגים למאמציי.

למה אני נופלת עכשיו? זה בכלל לא היה בתכנית. כבר שלושה חודשים אני מתהלכת במישורים ירוקים, שטופי שמש. רוח נעימה מלווה אותי מאחור, פרחים מייפים לי את הדרך מהצדדים. הייתי מחוזקת ושלמה, מלאת תקוות ועתיד.

ועכשיו מתערבלת בתוכי סערה, מערבבת בי עבר, הווה ועתיד. שריקותיה של הרוח מצמיתות, מפילות אותי אל המיטה. את הדלת נעלתי, והוצאתי את המפתח, כדי שחני החוזרת מפגישה, תוכל לפתוח מבחוץ.

חני נפגשת ופורחת, ואני ננעלת בחדרי. חני צעירה עדיין, רק בת עשרים ושמונה. חברותיה מעלות זאטוטים לכיתה א', בעוד חברותיי מברמצות, מוליכות בנים לישיבות, ובנות לפתחן של סמינרים.

חני מלאת תקווה, ואני גם מקווה בשביל חני, רוצה באושרה. אני לא פוחדת לגור לבד בדירה הנחמדה הזו. אבל ... אבל...

בלי אבל, אפי. אני אומרת בקול. צועקת. המזגן בחדרי פועל, החלונות סגורים, ואני מרשה לעצמי לדבר ככה, לעצמי. אף אחד לא שומע, וגם אם ישמעו, שיחשבו שיצאתי מדעתי, שהשתגעתי, זה כבר לא יכול להזיק לי.

אז גם חני תנשור בקרוב מקבוצת הרווקות הנחמדת שלנו, ונוותר לבד ברכבת הדוהרת. בעוד חודש או חודשיים תנשור עוד אחת... ורק אני אזקין באיזו יחידה נטושה, כזו או אחרת, ואגדל צמחים רגישים, שנסגרים מיד כשנוגעים בהם.

לא אכפת לי. גם את זה אני צועקת. מחר אני לא קמה לעבודה. שיסתדרו. שהמקהלה של מסיימות ח' תמשיך בלעדיי, שהקייטנה תתרקם בלעדיי. בבית קברות טמונים אנשים, שחשבו שהעולם לא יכול בלעדיהם. יגלה העולם שהוא יכול גם יכול בלי אפי אחת זקנה ועייפה.

הנייד שלי מצלצל. אני יודעת שזו ברכי המנהלת, פשוט יודעת. ולא עונה לה. מחר היא תגלה שלא הגעתי. שאינני, ותלמד להסתדר בלעדיי. גם התלמידות המעריצות שלי, ימצאו נערצת אחרת. הנועצות ימצאו יועצת אחרת, ושירי, שירי תמצא ממלאת מקום הולמת ממני. הלב שלי נחמץ, כשאני חושבת על שירי.

התהום צוהלת לקראתי, מושיטה לי זוג זרועות אפלות. הן מתכוונות לתפוס בי, ולהשליך אותי עד לקרקעיתה. אני מתרפה, מאפשרת להן לעשות בי כרצונן. אין למה ולמי להיאבק עוד. תש כוח הסבל. תש.

משהו קשיח מציק לי, קצה של מחברת מבצבץ מתחת לכרית, היומן של אמא. כבר כמעט שנה אני מחזיקה בו. רואה את העיניים של אמא מבקשות, רוצות לשמוע את דעתי, מתחננות ושותקות, וגם אני שותקת. אין לי מה לומר ומה לדבר. לא מאשימה, לא כועסת. ריקה.

היומן בעמוד האחרון שלי מחזיר אותי לתקופה שהעולם שלנו חרב- השידוך שלי התבטל. אמא שלי כותבת עליי: בוקר ואפי במיטה. צהרים ואפי במיטה, ערב ואפי כמובן במיטה, אף אחד לא מצליח להוציא אותה משם. אני לא מאמינה שזה קורה לי. שזה קורה לנו, אבל אפי לא מגיעה למסיבת האירוסין של שיפי. אשר יגורתי- בא לי. בדיוק. כמו בלומי שלא הגיעה לאירוסין של שורי. ושורי גמלה לה בעתו ובזמנו- ולא הגיעה לאירוסין שלה. ככה קורה לתאומות שלי.

תשע עשרה שנים אני נלחמת ונפצעת, מתאמצת עד כלות הכוחות ונקרעת, וכל זה בשביל מה? ששיפי תחגוג אירוסין בלב חצוי? חציו מאושר וחציו אבל עם אפי, שלא רוצה לקום מהמיטה.

אולי אפי לא רק אבלה, אלא גם כועסת. עליי.

ואני תכננתי אחרת. כל כך אחרת. התכנית שלי היתה יפה ומוארת, ללא סדקים ותקלות, בלי קרעים וביטולים. ראיתי את אפי ואת שיפי נישאות השנה באושר, מצטרפות לציפי שנישאה לפני שנה. ריזי אמורה היתה להצטרף אליהן מן הסתם בשנה הבאה. תכננתי לעשות הכל כדי שכולן תגורנה לצדנו, שלא יקרה חלילה, שאפי תגור בחיפה ושיפי בירושלים, או אפי כאן לצדנו ושיפי בתפרח שבדרום. רציתי את כל ארבע הגדולות שלי יחד, במרחק הליכה, או לכל היותר- נסיעה עירונית קצרה. רציתי לראותן חברות טובות, מגדלות יחד את הילדים, חיות בשלום.

ועכשיו נקרעה התמונה היפה שלי, על אף אין סוף מאמץ ויזע, השתדלות ותפילות.

שום דבר ואף אחד לא מוציאים את אפי מהמיטה, מלבד שבי. שבי הנהדרת, שליחה של בורא עולם. מה היינו עושים בלעדיה. כמה הכרת הטוב אנחנו חייבים לה. אפילו שאפי לא הסכימה לראות אף אחד, היא חדרה כמעט בכוח למבצרה, פרצה חומות, וקלפה שמיכות פוך כבדות. היא הוציאה את אפי מהמיטה, וזה מה שהכי חשוב עכשיו.

במילים אלו מסתיים היומן של אמא שלי. בפתאומיות. זה מה שהכי חשוב עכשיו, שאפי תצא מהמיטה. שתצא מהיגון והאבל, שתשוב לחיים. לא התמונה היפה, לא השלום בין התאומות. רק אפי, היא החשובה כאן. אילו לא הייתי כבר מרוסקת בתהום השחורה, המילים האלו היו מלטפות ומנחמות, כנראה. אבל עכשיו מתחוללת בלבי סופה פראית של כעס, טורנדו של זעם, מעיף גגות של בתים ומפיל עצים, מחולל חורבן.

אני כועסת עלייך שבי, וזה מפחיד. אני אמורה רק להודות לך, מצילה מדהימה שלי. מכיתה ח' רק הצלת אותי, שוב ושוב. ואחר כך הלכת, והשארת לי כאן את שירי, לתת לי הזדמנות להשיב לך מעט על כל התמיכות והעזרות, החמלות והויתורים שלך.

את מושלמת, שבי. מושלמת. אז למה אני כועסת עכשיו על סיפור ישן ונשכח? למה תמיד, כשאני גולשת לתהום, עולים בי כל מיני אירועים אפלים, שראוי היה שימחקו מזמן?

שבי הוציאה אותי מהמיטה. היא לא נבהלה. היא כיבדה את העצב, הבינה את האכזבה, אפשרה את הכאב. שידלה והפצירה ו... הצליחה להוציא אותי אליה, לביתה החמים והקטן. בית של זוג צעיר, שקט, יפה ומושלם, כמוה.

זו היתה שעת לילה, כך שלא יכולתי אפילו לטעון, שאני לא מסוגלת לפגוש באנשים מרחמים או מתעלמים. כאלו שיפריחו לעברי משפטים חסרי טאקט, או יחצו בגללי למדרכה שממול. הרחוב היה חשוך ושומם כשצעדנו בו. נשמתי אויר צח, שלא הגיע לריאותיי מזה שבוע.

הרגשתי מאוששת מהצעדה הלילית הזו לצד שבי. לא קרה אסון כל כך נוראי, העזתי לחשוב, אז השידוך התבטל, אני רק בת תשע עשרה. החיים לפני, הרוח נשאה אליי תקווה קטנה.

הגענו לביתה של שבי. ארוחת ערב מושקעת חיכתה לנו במקרר. שבי ערכה את השולחן בתנועות זריזות. יצירות אומנות נחו מולנו כעבור כמה רגעים. ולתוך השקט והנינוחות, לתוך השלמות הזו, שהיא כולה שבי, הלב נפתח, שופך החוצה דמעות וכאב.

אני מספרת לה על הכעס שמסתתר מתחת לעצב, על הסופה המשתוללת במסווה של אבל ואכזבה. "ארסו אותי רק כדי לפנות אותי מהדרך, בשביל שיפי", אני כמעט צועקת, ושבי מהנהנת בלי להסות אותי. "אם היו מבררים במתינות, בלי למהר, מיד היו עולים על הבעיה של מ... של החתן לשעבר, הרבה אנשים ידעו על זה. עובדה שמיד אחרי האירוסין זה נודע", הקול שלי רם וזועף, ושבי קשובה כל כך, עיניה מביעות כאב, משתתפות ומלטפות, ואז אני שומעת התעטשות מן החדר הסמוך. הבית של שבי קטן, רק שני חדרים, מטבח והול. ומישהו נמצא בבית! בעלה הטרי מן הסתם! איך היא עשתה לי את זה?

בבת אחת הציף אותי חום נוראי, מבעיר את פניי, לוהט. אני משתתקת, מברכת וקמה לצאת. לא רוצה להוסיף שום מילה נוספת.

"זה רק בעלי, אפי", שבי הסבירה באותו לילה וגם בימים שלאחר מכן, "אין סודות בין בעל ואישה", פרשה את משנתה הרכה, ה"זוצית". "זה לא אף אחד אחר, תסמכי עליי", התחננה להבנה, וגם קיבלה אותה בסוף. תמיד סלחתי לשבי על עוולות קטנות. איך אפשר לכעוס על חברה מסורה כמותה? במיוחד, שכבר שבוע שלאחר האירוע המביש, היא ארגנה לי מאחורי גבי, תפקיד של מאמנת מקהלה בבית ספר נחשב.

הרבה זמן אחר כך, הייתי מבוישת ומושפלת מהמצותת הסמוי לשיחה, הכל כך אישית שלנו. לא העזתי להגיע לביקורים אצלה, לפני שבררתי שהשטח ממש 'נקי', ושבי בעצמה למדה את הלקח. את הכעס השלכתי עמוק לתהומות, נעלתי אותו במרתפי פלדה, ועכשיו הוא עולה ומציף.

אני מניחה לו, לא נחרדת ממנו כבעבר. יודעת שזה רק משום שאני שרועה למטה, בעומק הבור. והבורות האלו הם חלק מהמסלול, מסלול אלוקי רך וטוב, אי אפשר בלעדיהם. אדם גדל דווקא מתוך הנפילות. הוא קם, מתחזק ומתעלה. לא לעד אשאר כאן, על אף שהתהום אימתנית וחשוכה מתמיד, עוד מעט אעלה מכאן. דרך יפה עוד נכונה לי בחוץ, מישור והרבה אור.

בתוך הרגשות הקשים שנושבים בתוכי בעוז, עולה בי השלווה, עוטפת אותי ברוך, מפילה עליי שינה עמוקה ונטולת חלומות. בבוקר אני קמה, ועוד איך קמה, מתלבשת, מדביקה חיוך ששלפתי מאחת המגירות, מטשטשת עקבות יגון, ומכינה לעצמי כריכים לעוד יום עבודה.

חני נכנסת אל המטבחון, בעיניה זוהר השמור לכלות טריות.

"מזל טוב?" אני שואלת, הלומה.

"ייתכן שהערב, אפי, את מאמינה?"

אני מחבקת אותה, שמחה כל כך בשמחתה, מייחלת.

"תתפללי עליי, אפי", היא מבקשת, רגע לפני שאני יוצאת לעבודה. צעדי קלים ונמרצים, והחיוך הוא אחד הרחבים שמצאתי... משאירה במיטה את אפי, עכשיו אני רק בבואה מטושטשת שלה. עובדה שברכי הבחינה מיד.

"קרה משהו, אפי", היא קוראת אליי, כשאני נכנסת לחדר שלה, במטרה להתנצל על כל השיחות שלא נענו אמש.
"לא צריך להסביר. קרה, ומותר שיקרה", היא הודפת את ההתנצלויות, מכינה לי קפה ושולפת שקית עוגיות, מאפה בית. נועלת את החדר שלה, מארגנת לי פינה חמה, מושיטה יד ארוכה למשות אותי מהבור. עוד שליחה של ה' בדרך הארוכה והנפתלת שלי.

פרק 52 - עוד פרידה

"נסיעה? לטיול? לצפון? ליומיים? מחר?" כל מילה שלי הופכת לשאלה. נצעקת. נדהמת. איזה רעיון מוזר. חני כלה. האושר מצעיר את פניה בכמה שנים טובות, והיא נראית נערונת שאתמול סיימה סמינר.

היא אמורה לצאת עכשיו לקנות מצעים ושמלות, לראות דירות ולבחור פרחים. אבל חני כהרגלה בשנים האחרונות מארגנת טיול לקבוצת הרווקות שלנו.

"טיול פרידה", העיניים שלה מצועפות, לרגעים מאפיל עצב דק על אושרה. "כבר שש שנים אני מארגנת את טיול הקיץ, שהפך למסורת. שנה הבאה... שנה הבאה, אפי, אף אחת לא תארגן טיול, כולנו נהיה נשואות באושר".

חיוך מר מעקם את פניי.

"תגידי אמן", נוזפת הכלה.

"אמן", אני חוזרת ביובש. "אמן ואמן", אני מעודדת את עצמי. הכל יכול להיות, אם ה' יחליט כך.

חושבת עליי, על דינה והדסה, המבוגרות שבקבוצה. שלושתנו הולכות ומתרחקות מגיל שלושים בקצב מפחיד ומהיר. חושבת גם על דיתי ושושני, שמאיישות את גיל הביניים, מתקרבות לשלושים. ואפילו- על תמר וטובה, ה'פעוטות', 'רק' בנות עשרים וחמש, גם להן יש הר תלול לטפס עליו.

על אף שאני מהמבוגרות, הצטרפתי לקבוצה רק בשנה האחרונה. ועדיין רק עם רגל אחת, לא בטוחה שאני רוצה להיות בה, ולהגדיר את עצמי כחלק מקבוצת 'רווקות זקנות'. את חני הכרתי די באקראי, שושי, גיסתי הצעירה, שעובדת איתה יחד, שידכה בינינו. בשנה שעברה חני הפצירה בי להצטרף לטיול, וחמקתי ממנה, אך השנה... דברים רבים השתנו במהלך השנה האחרונה. כנראה שאינני דורכת במקום כמו שחשבתי. יתכן שגם בחיים המשמימים והשגרתיים שלי חלים שינויים.

השנה כן מתאים לי לצאת. כן עולה בי חשק לשטוף את הראש בנחלי הצפון. הלימודים הסתיימו, הקיטנה נכנסה לשגרה, המרכזת שמיניתי תחתיי עושה עבודה מצוינת. עכשיו אני יכולה להרפות ולנוח.

"אורזים תרמיל, אפי?" חני מאיצה בי, לוכדת את ההסכמה והרצון מתוך אישוניי.

"תרמיל, כובע, מימייה? מאיפה יהיה לי את כל זה? כבר שנים לא יצאתי לטיולים".

"אז בואי נצא לקנות", קופצת חני על המציאה. הלהיטות שלה חשודה בעיניי מעט, אבל אני מחליטה לזרום, לפחות לנסות. לפחות באירועים הקטנים בחיים.

"רק אודיע לשירי", שלא תגיע לכאן מחר ותמצא דלת נעולה.

שירי עונה לי מיד, קולה חיוני, לא כמו שציפיתי, בשעה שחברותיה נהנות במחנה.

"אני מקבלת ממך דשי"ם חיוביים מאד, שירי", אני פותחת במחמאה. בבקרים, בזמן הקיטנה כמעט לא יוצא לנו להיפגש. בפעמים הבודדות שנפגשנו, שירי נראתה מלאת מרץ. היתה מוקפת בעדת מעריצות קטנות, שנכרכות אחריה, מצווחות סביבה באושר, דורשות את תשומת ליבה. הספקתי להגניב לה קריצת חיבה, והיא השיבה לי חיוך נבוך, נעלמת מעיני. המורה האחראית על כיתה ב' דיווחה לי, ששירי יעילה ונהדרת, והיא מאד מרוצה ממנה.

"תודה, אני מאד נהנית מהעבודה, והיתה לי הפתעה, לא חשבתי שמקבלים על זה כסף".

לא מקבלים, יקירה. אני לא אומרת לה. כל המד"ציות מקבלות יום כיף בתמורה לעבודתן, אבל שירי לא יכולה להשתתף, היא עדיין בתוך שנת האבל על אמה. לכן ארגנתי לה תחליף כספי.

"אני רוצה לחסוך את הכסף הזה לקניית מצלמה טובה", משתפת שירי בשמחה, "ראיתי שאני יודעת לצלם טוב, ואבא שלי הציע, שאולי ארשם לקורס צילום".

"איזה יופי, שירי". אילו בשורות נפלאות. שירי מגלה תחביבים. שירי נרשמת לקורסים.

כשאני מודיעה לה על הנסיעה שלי מחר, היא לא נרעשת. "יצא לטובה", היא אומרת, החיוניות לא נמוגה. "אני מאד עסוקה".

"במה שירי?" אני מתעניינת.

"דודה שלי קראה לי לשמור על הקטנים שלה, כי הבייביסטר הקבועה שלה במחנה. ובזמן שהשגחתי על הקטנים, ששיחקו בשקט, השתעממתי קצת, וחיפשתי מה אני יכולה לעזור בינתיים. ואז הבחנתי במדפים שבחדר הילדים. היה שם בלגן גדול של ספרים ומשחקים. התחלתי לארגן. וכשדודה שלי חזרה, שאלתי אותה אם יש לה סלסלות יפות. היא הציעה לי לרדת לקנות. חזרתי הביתה עם סלסלות ועם עוד כמה דברים, ובלי לשים לב עיצבתי לה את חדר הילדים כמעט מחדש. נתתי לה גם כמה רעיונות, שישדרגו עוד יותר את המראה של החדר. היא התלהבה נורא ואמרה, שעשיתי לה אור בעיניים ותענוג להכנס לחדר ולראות אותו מאורגן ככה, ונתנה לי עוד כסף. קניתי לה מדבקות קיר וידיות בצורת חיות לארון. החדר נראה מהמם עכשיו, וכל הדודות שלי קוראות לי לבוא לעצב להן. הן אומרות ש.... " קולה נשנק.

"שירשת את אמא שלך", אני מנחשת-קובעת.

"בדיוק. איך ידעת?"

"אמא שלך היתה מומחית בעיצוב. כל מה שנגעה בו- הפך לזהב מעוצב".

"ככה הן אמרו. אז איפה זה הסתתר עד היום, אפי? לא ידעתי בכלל".

מתחת ללקות הלמידה שלך, שירי יקרה. אני שותקת. שמחה מאד עם הילדונת, שאני מלווה בשנה האחרונה. שמחה עוד יותר שהקשבתי לליבי, וסללתי לשירי דרך שונה מהדרך שתכננה לה אמה המנוחה.

אחר כך, בלב קל, אני יוצאת עם חני לקנות תרמיל וכובע רחב שוליים. חני מבקשת שנשב באיזו פינה שקטה. אנחנו קונות שתיה ומאפה, ויושבות לנו בשולחן צדדי ונידח. חני שותה באיטיות, מכרסמת בלי משים את המאפה.

"ובכן, חנהלה, מה מטריד אותך? מה רצית שנדבר ואת לא מעזה בבית?"

"את והציניות שלך", חני מנסה לחייך, משהו שמזכיר עווית בכי יוצא לה במקום. "אני... ההורים שלי... תראי אפי, כל כך טוב היה לנו יחד בתקופה הזו. כל כך נתרמתי ונבניתי, אבל ההורים שלי לוחצים עכשיו מאד".

"זה בסדר חני", הלב שלי מנסה לצנוח, אבל אני לא נותנת לו. חני מתחתנת בעוד שלושה חודשים. הפרידה צפויה. אז נפרד כבר עכשיו. זה לא כל כך נורא. חשבתי שינתנו לי כמה חודשים של חסד להתרגל למציאות, לבדידות, למגורים לבד, אבל ה', היודע מה טוב לי, חושב אחרת.

המידע שמחר, ואולי אפילו היום, אני עומדת להישאר לבד, נוחת עליי ב'בום', מצליף על פניי, הולם בבטני. אני נושמת לאט, מוכרחה להסתיר מחני את רגשותיי, וגם מצליחה. אני לוגמת מהמיץ הצונן, לא נותנת ללהט לעלות לפניי.

"ההורים שלי- את יודעת שהיה קשה להם, שעזבתי את הבית. הם מאד ביקשו, שלפחות את תקופת האירוסין נחווה יחד. שנהיה ביחד לפני שאני מתעופפת באופן סופי. נשארתי הרי המוז'ינקה שלהם".

"אפשר להבין אותם", המילים חורקות מתוכי, ממאנות לצאת.

"אז חשבתי על תמר. היא מחפשת עכשיו דירה. וחשבתי שאם זה מתאים, אולי היא תבוא במקומי". חני מעפעפת במהירות, סמוקה, מודעת לחוסר הרגישות שלה. ואולי לא יכולה אחרת, קשה לה ללכת ולהותיר חלל נוקב כל כך.

אני מביטה בה בשתיקה. לא מוכנה לתת לסירוב מילים.

ההצעה למגורים עם תמר ה'זאטוטה', שצעירה ממני בעשר שנים, לא מתאימה לי, וחני יודעת את זה. כנראה 'טחנה' את זה עם עצמה, לפני שהשליכה בכל זאת את הצעתה לחלל שבינינו.

חני יודעת כמה אינני נוחה לקשרים חדשים. כמה קשה לי עם שינויים ותמורות. חני המסכנה, שהיתה רוצה להתארגן לנישואיה בלב שמח, ולדעת שאני מסודרת, שהיא לא עוזבת ומותירה אחריה חללים מעלי עשן.

אך אין לי יכולת לעזור לה, והיא היתה צריכה להביא את זה בחשבון לפני כמה חודשים, כשלחצה עליי בלי סוף להיות שותפה שלה לדירה.

"חני", אני אומרת לה עכשיו, "הדיון הזה נסגר, טוב? את תלכי הביתה לחיים ולשלום, ותתארגני בשמחה לנישואיך. ואני- אסתדר. ה' איתי, איתך ועם כולנו", אני קמה, נחושה לא לדבר עוד בעניין. אוספת את השקיות. חני לוחשת סליחה, צועדת בעקבותיי, מובסת.

בבית אני מציעה לה עזרה באריזה, והיא לוחשת שאמא שלה ואחותה תיכף באות, ושזה בסדר ותודה. אני מברכת אותה בלילה טוב ומתכוננת להיכנס לחדרי.

"הטיול מחר", חני מתעשתת, מזכירה במבוכה.

"בטח. בשבע וחצי יוצאים".

"בדיוק", חני מחייכת.

"ונחגוג לך מסיבת פרידה כפולה- פרטית וכללית", החיוך של שתינו מתעוות, הופך לחיבוק דומע. אני נכנסת לחדרי סוף סוף, מחכה לכאב שיבוא, קוראת לפחד להיכנס, אך הם לא באים. טוב לי עכשיו ככה, כמו שה' מתכנן לי. רוגע ונינוחות לא צפויים הם האורחים שלי הערב.

* * *

חני ארגנה לנו טיול מלא אתגרים, מתוכנן בקפידה. אנחנו פותחות בתפילה ברשב"י, קבוצת רווקות הרי לא יכולה אחרת... ומשם כמובן, ממשיכות לעמוקה. אחר כך יורדות אל הכנרת. חני הזמינה לנו אבובים, וכל זה, זקנה שכמותי, חדש לי לגמרי. אף פעם לא הכנסתי את עצמי לסיכונים מעין אלו. בכל הטיולים המשפחתיים סרבתי בדבקות לטפס על סולמות גבוהים, לעלות על מתקנים מאתגרים, להירטב, להיבהל ולצווח כמו כל האמיצים. הייתי נשארת בצד, במקום בטוח, ליד אמא שלי והתינוק התורן. בתחילה כשהייתי קטנה הניחו לי. אחר כך, כשגדלתי, ניסו לשכנע אותי להתגבר על הפחד, ואחר, התייאשו וידעו, שאפי לא מנתקת רגליים מהקרקע, לא נרטבת ולא מתלכלכת. אפי אוהבת ללכת על בטוח...

אז מה אני בעצם עושה כאן? על שפת הכינרת? אמורה לחגור אפודת הצלה ולהיכנס לסירה הרעועה הזו? לתת למים לשטוף אותי? לאבד אולי שליטה על עצמי?

"אפי, בואי", חני מדרבנת, "קדימה, זריז", היא לא מעלה בדעתה, שאני אמורה להישאר על החוף. למה בעצם להישאר על החוף? אני שואלת את עצמי בחיפזון. מה כבר יכול לקרות לי?

אני עולה. נבהלת. נרטבת. ונדהמת מעוצמת החוויה והשחרור. מעולם לא חויתי כמותה. מי אמר שחייבים להיות תמיד על קרקע יציבה? גם בהמשך, אני משתפת פעולה עם חני, שמארגנת לנו עוד אטרקציה הזויה לפארק אקסטרים שבעכו, יחד עם סמינר נוסף. המקום סגור רק בשבילנו.

לא העזתי הכל, אפשר לומר שעל הרוב ויתרתי. לא בבת אחת עוברים מתואר 'הפחדנית של המשפחה', לתואר 'אמיצת הקבוצה'. אבל  לגלוש על אומגה בגובה בלתי נתפס, הרשיתי לעצמי. גם קפיצות בנג'י בגובה אדיר היו בשבילי משהו שגרם ללב שלי לנסוק ולבקש מה', תוך כדי, שיקפיץ אותי סוף סוף לחיים מאושרים.

על קירות הטיפוס ושאר האתגרים ויתרתי לעצמי. יש בחיי די והותר קירות טיפוס, ידיי כבר פצועות וחבולות. בלילה, בוילה היפה שחני שכרה עבורנו, חגגנו לה את הפרידה מן הקבוצה בסעודת אמנים מלאה כל טוב.

"בקרוב אצל כולנו", אחלנו אחרי כל אמן. למחרת המשיכה חני לאתגר אותנו. המשכתי לאתגר את עצמי, וכל הזמן ריחפה בי הידיעה- מחר אני חוזרת לבית ריק. לגור בו לבד. עם ה'.

פרק 53 - מנהלת טובה

"שיפי, מה שלומך? שנים לא דיברנו".

"רגע, רגע", שיפי מסמנת לצווחנים הקטנים להשתתק. מרימי עושה 'קיטנה' לתמרי ולידידיה. הם משתוללים, ומרימי צועקת עליהם, נוזפת בתמרי ומושיבה את ידידיה בכוח. דידוש בוכה, ומרימי מאיימת עליו שהיא תוציא אותו מהקיטנה. דידוש מגביר את בכיו, תמרי מנסה להגן עליו, אבל אז מרימי מאיימת גם עליה. דיקטטורית קטנה בת חמש וחצי, חושבת שיפי בחמיצות. צריך לחשוב מה לעשות עם זה. אבל עכשיו איזו גברת לא מוכרת מנסה לדבר איתה בטלפון.

"מי זו?" שיפי שואלת ללא גינונים, מחפשת פינה שקטה בבית.

"לא יפה שאת לא מזהה. שרהלה".

"אהה. שרהלה, מה שלומך? פשוט בלגן פה", זו בת דודה של אמא, הבת של בלומי. בדיוק עכשיו, כשהיא ואפי מתכננות לנסוע מחר לחיפה, סוף סוף, לאחר שהנסיעה נדחתה כבר כמה פעמים. פעם שולמית העלתה חום גבוה, ופעם אפי לא יכלה. שבוע אחר כך בלומי עצמה בטלה את הביקור ההסיטורי. הן אמרו לה שהן רוצות לנסוע לתפילה בקברי צדיקים, ועל הדרך לקפוץ אליה. בלומי תמהה, נשמעה חשדנית, אבל שמחה. ומחר הן נוסעות, אם ירצה ה'.

"בלגן אצל כולנו עכשיו. חופש ארוך שלא נגמר, אבל ילדים זו שמחה", מצטחקת שרהלה בנימוס, מפריחה באוזנה של שיפי את כל הקלישאות המבוקשות.

"תשמעי למה אני מתקשרת. אנחנו עורכים לאמא שלי יום הולדת בהפתעה, משהו של פעם ביובל".

"לכבוד?" תוהה שיפי, עד כמה שידוע לה, אין לבלומי יום הולדת עגול השנה.  

"לכבוד יום הולדת שישים ושש". שרהלה צוחקת. "כשאמא שלי היתה בת שישים, תכננו לה את האירוע הגדול, אבל אז היא נפלה והתאשפזה. היה לה שבר מורכב והחלמה ממושכת, אם את זוכרת, ולא היה שייך להכניס את החגיגה. אחר כך עברו כמה חודשים וכבר יצא הטעם. אז חשבנו לעשות את זה עכשיו".

"ולא לחכות כבר לגיל שבעים?"

"לא". שרהלה החלטית, "בשביל מה? אמא שלי לא טיפוס שבלוני. מאד לא. ואין עניין במספר עגול. היא דווקא תאהב את הרעיון ואת ההפתעה. דווקא בגלל שהיא לא מעלה בדעתה דבר כזה".

"כן, אמא שלי תמיד מספרת על היצירתיות המפתיעה של אמא שלך", מסכימה שיפי.

"בבית ספר מכנים אותה בחיבה, 'המורה-יוני'. דורות של תלמידות קוראות לה כך".

"מה הקשר?"

שרהלה צוחקת שוב.

"לפני חמש עשרה שנים בערך, ככה אמא שלי מספרת, באה אליה המורה המקבילה, וסיפרה לה שהתלמידות מכנות אותה 'המורה יוני'. היא שאלה אותן מדוע, והן לא ידעו אפילו, ככה האחיות הגדולות כינו אותה. המורה ההיא ערכה ברור, הבנות שאלו את אחיותיהן והגיעו עשר שנים אחורה, לכיתה שהמציאה את הכינוי. פעמים רבות אמא שלי השתמשה במילים: יש לי רעיון מדהים. או בנות, אם תלמדה יפה בסוף השיעור אגלה לכן את הרעיון, שחשבתי עליו אתמול. באופן כללי היא שפעה רעיונות פגזיים, עד שהתחילו לכנות אותה המורה רעיוני, ובגלל הסרבול, קיצרו ל'מורה יוני'. אותה מורה מקבילה חשבה שזה לא חינוכי, אבל אמא שלי כמובן, אהבה את הרעיון".

הן צוחקות בהנאה.

"בקיצור, רעיונות מקוריים הולמים אותה".

"אהה", שיפי מסכימה. שוב עולות צעקות כעס של מרימי מהסלון, ובעקבותיהם בכי של תמרי. "אז איך אני קשורה פה?" היא מנסה להביא את השיחה לסיומה המהיר.

"התקשרנו לאמא שלך, בתור האחיינית הכי-הכי, והיא הפנתה אותנו אליך. אתן מוזמנות כמובן. את ואחיותיך, ואנחנו צריכות שתאספי מכולן ברכות ותמונות למצגת".

"אמא שלי הפנתה אליי?" שיפי חמוצה ולא מוחמאת.

"ברור. היא אמרה שאת המארגנת וה'רכזת החברתית' במשפחה".

זה היה עד היום. רוצה שיפי לומר. זה נגמר. אבל לא נותנים לה לעזוב את התפקיד. זה לא פייר. היא רוצה להשתנות. אז למה מקשים עליה?

"את יודעת, אחותי הקטנה, דבורה, שאלה איך אתן קשורות. וזה מצחיק, אבל לא ידעתי לענות לה. אמא שלי מתייחסת לאמא שלך כאילו היא עוד בת שלה. היא אוהבת אתכם נורא. דווקא אתכן. והכי- אותך ואת אפי. טוב... בגלל שגם אתן תאומות...".

"אה..." הדיבור נעתק משיפי. היא מעולם לא דיברה על זה עם אף אחת מהבנות של שורי או של בלומי, אבל אולי עכשיו נוצרה כאן הזדמנות, לגשש מה העמדה של בלומי היום?

"אה... מה את יודעת על זה, שרהלה?" היא מתנסחת בזהירות.

"שום-כלום". האם היא מזהה כעס בקולה של שרהלה? "אולי זה ישמע לך הזוי, אבל רק בגיל שלוש עשרה נודע לי. אחת מבנות הדודות פלטה בטעות, שיש לאמא שלי אחות תאומה. ככה ביום אחד נודע לי, שיש לי בת דודה ירושלמית בגילי, שמעולם לא פגשתי, ולא ידעתי על קיומה".

"ואחרי שנודע לך?"

"המצב לא השתנה", התסכול של שרהלה נעשה חד, פצוע, "ניסיתי לשאול את אמא שלי, והיא הגיבה בצורה כל כך... אההמ... מוזרה, קשה... מבהילה, שלא העזנו לדבר איתה על זה עוד. לא אני ולא אחיותיי".

"וככה זה עד היום?" שיפי לא מאמינה.

"ככה זה עד היום, לא מדברים אצלנו על התאומה העלומה, מה את יודעת על זה שיפי?" סקרנות בוערת במילותיה של שרהלה.

שיפי מחפשת כיסא לצנוח עליו. הלומה מהמידע שנחת עליה הרגע. הייתכן שילדיה של בלומי לא יודעים כמעט כלום על התאומה של אמא שלהם, ועל מה שקרה ביניהן? הם.לא מכירים אותה ואת משפחתה?  שיפי לא חשבה שהנתק מוחלט עד כדי כך. היא שותקת, שתיקה ממושכת, ושרהלה נרמזת.

"טוב, בכל מקרה, היה לנו ברור, שאמא שלי תרצה אתכן במסיבה שלה. בסדר, שיפי? תאספי לי ברכות ותמונות תוך שבוע?"

"בעזרת ה'", שיפי לוחשת. הולכת לסלון מבולבלת. קודם כל תעשה כאן סדר, ותעמיד את מרימי במקום.

"מה קורה כאן מרימי, למה בוכים?"

"כי הם מעצבנים. אי אפשר לעשות איתם כלום".

"לא נכון", מוחה תמרי, "היא כל הזמן אומרת לי דברים שאני לא רוצה", היא מנסה להגדיר, "וגם אני רוצה להיות מדריכה כמו מרימי".

"מרימי", שיפי אומרת, ולא כל כך יודעת איך להמשיך. איך מלמדים ילדה עם כושר ניהול מולד, להיות מנהלת טובה ואהובה, ולא רעה ושתלטנית.

"נעים לתמרי וידידיה בקיטנה שלך?" היא מנסה.

"אשמתם", מרימי זעופה. "שישמעו בקולי".

"את מדריכה כל כך חכמה ויצירתית, אז אולי מרימוש נחשוב איך לעשות, שיהיה להם נעים לשמוע בקולך?"

"אולי אני אחלק להם ופלים", מציעה מרימי בילדותיות אופיינית. שיפי מורידה לה ופלים מהארון. מה את רוצה מהקטנה? היא נוזפת בעצמה.

"ואולי", מפתיעה אותה מרימי פתאום, "אולי אני אתן לתמרי להיות העוזרת שלי קצת, היא תשמח".

שיפי מחבקת אותה. נושמת עמוק. אז יש תקווה? זה רק עניין של למידה והכוונה? אז אולי גם לי יש עדיין תקווה?

היא נכנסת אל המטבח. מחר היא תהיה בנסיעה לחיפה, היא צריכה עכשיו להיערך עם ארוחת צהרים. יעלי ושולמית הלכו לחברות, הבנים עדיין בחיידר. דממה משתררת מכיוון הקיטנה המאולתרת של מרימי, שיודעת גם להיות מנהלת טובה ונדיבה.

שיפי מערבבת בקערה עיסה של טונה וירקות, יוצרת לביבות קטנות, ומשליכה לשמן הרותח. מעמידה סיר גדול של מרק ירקות, ובוררת אורז. היא עובדת בזריזות ובמרץ. מהרהרת בבלומי, בשורי, ובסוד האפל שעומד ביניהן.

לכאורה העניינים מסתבכים. אם אכן הבינה נכון את שרהלה. במשפחתה של בלומי נשמר קשר של שתיקה כבר שנים רבות, בכל הנוגע לשורי. יהיה הרבה יותר קשה, להתיר את הקשר, ולשבור את השתיקה העתיקה. ייתכן שיהיה בלתי אפשרי לשכנע את בלומי להתפייס עם אחותה. מה תגיד לילדיה? זה עלול לפתוח שם תיבת פנדורה, פצעים שלא הגלידו ישובו לדמם.

אז מה? לוותר על הנסיעה ועל תוכנית השלום? לשתף את אפי ולהתייעץ איתה? היא לא רוצה לאכזב את אפי, ומחליטה בנחישות לשמור לעצמה את המידע החדש.

הערב עובר במהירות. יעלי ושולמית חוזרות, ומסייעות לה להשכיב את הקטנים. אחר כך מגיע גם דובי. שיפי מקבלת אותו בחיוך שמח. הרוגע שב לשכון בעיניו של דובי.

"מתחשק לך אוכל חם, מארוחת הצהרים של מחר?" שיפי שואלת.

"בשמחה", אומר דובי, "תודה".

הוא יושב ואוכל. היא מתיישבת מולו, מספרת לו על הנסיעה שלה ושל אפי מחר, בלי לפרט את הסיבות. "אני מתפלל הרבה על אפי", אומר דובי פתאום, "הלוואי שהיא תתחתן כבר, היא הדודה הכי נחמדה שלנו".

"אתה מאד דומה לה, דובי", שיפי אומרת פתאום בלי לחשוב, "כשהיית קטן, אפי כל כך הבינה אותך. כשכל מיני דברים הציקו לך, אפי תמיד ניחשה מה מפריע לך".

"כבר אז הייתי חילזון". הוא מעקם את אפו, מסוגל כבר לצחוק על הכינוי המטופש, אז אולי זה כבר מאחוריו?

"חילזון? היית תמיד מתוק ואהוב. היית אוצר מדהים".

דובי תולה בה עיניים גדולות, משתוקקות לעוד. לא משנה אם אתה בן ארבעים, בן ארבע עשרה או בן ארבע. תמיד תשתוקק לשמוע שאתה אהוב ורצוי.

"אני כל הזמן מתפלל על אפי", דובי נבוך, חוזר לנושא הקודם. "שהבחורים ה... לא משנה, עשו את השטויות האלו, כל פעם שהיתה לי בושה, הייתי שותק ומבקש על אפי. שמעתי שזה עובד", הוא מצטחק, נבוך מגילוי הלב, משקיע את ראשו במרק ובשקדי המרק.

"שומעים חרפתם ואינם משיבים, אוהביו כצאת השמש בגבורתו. יו, דובי, איזה צדיק אתה", שיפי מתפעלת בקול, דובי סמוק, "אתה מרשה לי לספר לה? אפי ממש תשמח".

"לא יודע. לא נעים לי שהיא תדע מכל הבושות שהיו לי".

שהיו לי. הלב של שיפי מנתר. אז זה חלף ועבר, וללא ההתערבות שלה, שאולי היתה רק מזיקה. דובי התמודד והתחזק, דווקא בזכות העמידה שלה מן הצד.

* * *

באוטובוס לחיפה, שיפי נעשית קצרת רוח, מרגישה פתאום מנהלת רעה ושתלטנית של קיטנה.

"אני... אההם... אפי, סליחה, אבל אתמול הגיע אליי איזה מידע, והייתי צריכה לשתף אותך לפני הנסיעה".

"אז נחזור?" אפי מסובבת את ראשה לאחור בתיאטרליות.

האוטובוס חלף כבר על פני חדרה, מתקרב לקיסריה, בעוד ארבעים דקות הן אמורות להגיע לדודה.

"די אפי, תשמעי אותי, בלומי אף פעם לא דברה עם הילדים שלה על שורי. זה נודע להם בעקיפין. שורי היא משהו עלום שאסור לדבר עליו".

"די, נו, אילו שטויות", אפי מבטלת.

שיפי מספרת לה על השיחה עם שרהלה, אפי מגיבה כמוה. בהלם.

שרהלה בת ארבעים וארבע, חיתנה כבר שני ילדים, וכל השנים האלו, היא אף פעם לא פגשה מישהו ממשפחת אחות אמה? מעולם לא סיפרו לה מה קרה בין אמה לאחותה? זה נשמע הזוי מכדי להיות אמיתי.

"טוב שלא סיפרת לי קודם", מפתיעה אפי.

"את לא כועסת?"

"להיפך. את אמיצה. את לוקחת סיכונים. אם היית מספרת לי אתמול, זה היה מרפה את ידיי, ולא הייתי מעזה לצאת לדרך, כי... המידע החדש משנה את כל התמונה. קשה להאמין, שהיא תערער את כל היציבות שלה ושל משפחתה, בשביל לחולל שינוי, ולאחות קרע בן כמה עשורים".

"נכון", שיפי משפילה את ראשה.

"אז את אמיצה, שלקחת את ההחלטה על עצמך, למרות שהסיכוי קלוש מאד".

שיפי משתתקת. מבולבלת. אולי זה כן טוב לפעמים לנהל ולהוביל? ייתכן שבסך הכל אפי שמחה להיות מובלת, והיא לא סבלה ממני עד כדי כך? אולי כן הייתי לפעמים מנהלת טובה?

האוטובוס עוצר בתחנה, והן יורדות מתוחות וחוששות. עוברות ליד מרכז קנויות, ושיפי מציעה לקנות לבלומי מתנה.

"איך לא חשבתי על זה קודם", מהרהרת אפי. הן קונות לה נדנדה מכסף, ששתי בובות חמודות וזהות, מוכספות אף הן, מתנדנדות עליה.

"אולי היא תחשוב שזה סמל, לה ולשורי, שמתנהגות כמו ילדות קטנות בנדנדה", נבהלת פתאום אפי, כשהן עומדות מתחת לבניין של הדודים.

"אוי, אפי, הדמיון שלך לא הלך רחוק? קנינו את זה, כי בלומי אוהבת חפצי נוי לא שגרתיים".

"מקווה שהיא גם תחשוב ככה", אפי ספקנית, אבל לא נותרה להן ברירה, בלומי כבר מנופפת אליהן מן המרפסת, שמחה ונרגשת לקראתן.

פרק 54 - נדנדה

אפי:

ליבי מקפץ בין צלעותי, כמעט חונק את גרוני. אולי הכל טעות. גחמה של ילדות קטנות ולא מחושבות. הכי הרבה, אני עולה באיטיות אחרי שיפי, שאיבדה פתאום את מרצה, הכי הרבה, בלומי תגיד לנו לא. שלום ותודה. ואם אתן רוצות להתראות עוד, אז הנושא הזה מחוץ לתחום. הלב שלי ממאן להירגע. ממשיך להלום בתוכי בפחד.

דודה שלנו פותחת את הדלת. מבט מהיר על פניה, ואני מאבחנת את המצב. בלומי יודעת על מטרת בואינו. היא לא רק מרוגשת, היא גם מתוחה. תמיד היתה חריפה, והאינטואיציה שלה תמיד עבדת שעות נוספות.

היא מושיבה אותנו בסלון החמים, על הספות החומות, הרכות שלה. השולחן הקטן שמכוסה במפה בגוון ורוד עתיק מתמלא בכיבוד מעשה ידיה. אפילו המיץ נסחט טרי לכבודנו.

"מה שלומכן, יקירות שלי?" שואלת, ונותנת לנו חצי שעה לפטפט איתה על הכל. על העבודה והחופש. על הילדים של שיפי, והטיול שלי לצפון. על הקורס של שיפי, והחתונה הקרבה של חני שותפתי.

ואחר כך זה מגיע. פשוט כי אין כבר ברירה, ולא נותר לאף אחת משלושתנו כוח וחשק להמשיך את הפטפטת.

"אנחנו באנו, כי..." שיפי הבטוחה נתקעת, ואני בכלל נאלמת, רוצה להעלם בתוך רכותה של הספה. "אנחנו כל כך רוצות שאפי תתחתן כבר..." ופתאום עולות בה דמעות אמיתיות, שוטפות את לחייה, גורמות למילים שלי, שכבר התקרבו לעבר מיתרי הקול, לצלול שוב למעמקים.

"ובלומי, אתן יכולות לעזור לנו בזה. אנחנו, עשינו את כל הסגולות שבעולם. רק... חשבנו, שאם את ושורי תשלימו, זה יהיה זכות עצומה בשביל אפי, שתמצא את הזיווג שלה".

בזיון. ביזיון נורא. עכשיו אני לא טובעת בספה, אלא בביצה עכורה של אומללות. כמה שהכנתי את עצמי, המציאות הרבה יותר גרועה מהדמיון.

הדודה שותקת. עיניה המאירות מתכסות בדוק אפל, מרוחק. עכשיו היא תגיד לנו לקום ולהסתלק מכאן, ושתהיה זו לכפרת עוונות. ה' יודע שהתכוונו רק להיטיב. אני לא מעזה להרים ראש, לא להביט בשיפי, ולא בדודה הדוממת.

הדממה כל כך כבדה, שאני מרגישה איך זרועותיה לופתות את גרוני, חומסות ממני את האויר. בלומי מתרוממת מהכורסא. הנה, היא עומדת לשלח אותנו מכאן.

היא ניגשת אל הויטרינה, ונוטלת את המתנה המוכספת, שרק מקודם התמוגגה ממנה כל כך. מתיישבת חזרה. מעבירה יד רועדת על הבובות הקטנות, הקרות. הנשימה שלי נעתקה מזמן, ועכשיו אני מבחינה, שגם שיפי עוצרת את נשימתה.

"זה לא מה שאתן חושבות", היא לוחשת, כאב במילותיה. "אתן בטח בזות לקטנוניות שלנו, להקצנה. לקריעה הזו, ששום מריבה בעולם לא מצדיקה אותה, ואתן צודקות. צודקות לגמרי". ההפתעה כמעט מוחצת אותנו, אבל אנחנו לא מעזות להחליף מבטים.

"רק שכדאי, שתשמעו קצת הסטוריה. אתן יודעות מה גרם למריבה הגדולה?"

"כן".

"לא".

אנחנו לוחשות בו זמנית. שיפי מביטה בי מופתעת, ובפניה של בלומי מצטייר סימן שאלה.

"אמא... אההם... סיפרה לי", סיפרה לי בכתיבה, לא שיקרתי. כן שיניתי מפני השלום, לא באתי להשלים בין הדודות וליצור מריבה חדשה עם תאומתי.

"מתי?" שיפי מופתעת מאד.

"לא מזמן", אני מקצרת, מאותתת לה שתעצור. בלומי חוזרת למענה על הסיפור המוכר של חטיפת המשרה, ובעקבותיה הגלות שלה לחיפה הרחוקה.

"השידוך שלי היה הרבה פחות נוצץ משל... אחותי", מסבירה בלומי, מתקשה להגות את שמה של אחותה, אחרי ארבעים ושבע שנות נתק. "רק בהמשך למדתי שלא-נוצץ יכול להתגלות כזהב, והמגורים בחיפה כל כך התאימו לכולנו. והמשרה שלי- גם היא כל כך אהובה עליי, שלא הייתי מוותרת עליה בעד כל הון. אבל אז רק הרגשתי תחושה של עושק, הרגשתי שחמסו אותי, וזה היה ענק עליי ובלתי נסבל. אולי כי... זה התחיל הרבה הרבה קודם".

שוב מתעסקת בלומי עם הנדנדה, מעלה ומורידה. שיר הילדים המוכר מתחיל להתנגן לי בראש. גם בלומי מזמזמת אותו פתאום, ובקולה עצב כבד.

"מה למטה מה למעלה, אה?" אומרת בלומי בקול חד, פצוע, כגורסת אבני חצץ דוקרניים. "אני תמיד הייתי למטה ושו... ושורי למעלה. אני הייתי הרשעית ושורי הצדיקה. מעולם לא היינו שקולות במאזנים. בכוונה קניתן את הנדנדה הזו?"

"חס וחלילה", שיפי מזדעקת. מגניבה אליי חצי מבט מעריך, מתנצל. "פשוט אהבנו, וחשבנו שתאהבי גם. בכלל לא חשבנו על המשמעויות הנסתרות".

היא כנה, ובלומי לא מתעכבת. היא כבר עמוק באמצע מסע אל העבר. התסכול והעלבון שולטים בו.

"קשה לגדול בצילה של אחות צדיקה, חרוצה וזריזה. קשה לקום בעצלתיים בעשר בבוקר, ולגלות שאחותך כבר התלבשה והתפללה, ירדה למכולת והכינה לכל המשפחה ארוחת בוקר. ואת רק מנסה להתחיל עוד בוקר חסר מעש של חופשה. קשה להשתלב בעבודות הפסח מול אחות שמסיימת חדר שלם, בזמן שאת עדיין לא סיימת את המגרה שלך הפרטית. שורי היתה זריזה, חרוצה, יעילה וצדיקה, ואני עצלנית, חולמנית ורשעית. לכן בראש השנה, היא ישבה ליד אמא כל התפילות, ואני העדפתי לשמור על האחיינים בחצר. ככה לא היינו שקולות במאזניים. שורי תמיד היתה למעלה, ואני למטה, ואז כשהזמינו אותי לראיון בבית ספר הכי טוב בעיר, הייתי כל כך נרגשת. בחוץ היה לי שם נהדר. הייתי מדריכה יצירתית ונערצת, הייתי במרכז החברה. בשיעורים שמסרתי, הרשמתי מאד את המנהלת והמורות. היו לי שיעורים מבריקים ויצירתיים. רק מול שורי הייתי הגמלונית והלא צדיקה. זו שלא עוזרת בבית, לא קוראת מספיק תהילים, שוכחת להתפלל ערבית, ואז נחטפה לי המשרה הזו. אתן מבינות?"

שתינו מהנהנות יחד. חזק. מהנהנות ולא מפסיקות. כמה שאנחנו מבינות. מה חשבת בלומי? אנחנו בנדנדה הזו כבר שלושים ושש שנה, שקולות היטב במאזניים. פעם למעלה, פעם למטה.

"אז את כן היית למעלה לפעמים", מעזה שיפי, "בבית היית למטה, בבית הספר ובחברה- למעלה. בטח שם שורי הרגישה למטה".

"את צודקת, יקירה", בלומי מסכימה, "אף פעם לא ראיתי את זה ככה. שורי היתה שקטה, לא היו לה הרבה חברות. היא לא נבחרה להדרכה. אולי אם תשאלו אותה... היא תגיד דברים דומים, ותאשים אותי, כמו שאני מאשימה אותה..."

דממה נופלת על הסלון, שנעשה קר פתאום. בלומי משחקת עם השלט של המזגן. שיפי נוטלת את הנדנדה מהשולחן הקטן שעומד בינינו, מעלה ומורידה את הבובות.

"אילו חיים מורכבים", היא אומרת בכבדות לא אופיינית. "אולי... אולי... נשים את הכל מאחורינו?"

אני צריכה להגניב עכשיו לשיפי מבט נוזף, או לדרוך לה על הרגל לתזכורת. איזה חוסר רגישות מצידה. למה היא תמיד כזו מטרתית, ולא נותנת מקום לרגשות כואבים? בשבריר השניה שלאחר מכן, אני נמנעת, אין לי זכות להעיר. רציתי ששיפי תהיה איתי כאן בגלל האומץ והחן שבה, אני לא יכולה לקבל את חלקיה הטובים, ולדחות את האחרים. אני מוכרחה להשלים עם חוסר הרגישות שלה.

"הלוואי", הדודה נאנחת, לא חושבת כמותי. "אתן יודעות, בשנים הראשונות היה רק כעס, כעס נורא שמילא את הכל. לא הסכמתי לשמוע על שום ניסיון לפיוס. זו לא היתה אופציה מבחינתי. הרגשתי בגלות. כל המשפחה בירושלים, ורק אני בחיפה. וכעס, כמו כעס- רק הולך ומתלבה, הולך ומכלה, הולך ומחריב".

"הי, יקירותיי", בלומי מתנערת פתאום, "לא נגעתן בכלום. המיץ הטרי מאבד את כל הויטמינים שלו, ועוגיות הבוטנים שלי... אתן חייבות לברך ולאכול, ועוד באתן מדרך ארוכה".

אנחנו מברכות כמובן, לוגמות מהמיץ, טועמות מהעוגות המשובחות של בלומי, ומהרהרות בכעס המחריב.

"מתי הרגשתי לראשונה החמצה נוראית?" שואלת בלומי רטורית, "בחתונה של שרהלה, לפני עשרים וארבע שנים. אחותי לא תשתתף בחתונה של בכורתי! שרהלה לא מכירה את דודתה ובני הדודים שלה, ומירי של שורי שהיא בת גילה, היתה יכולה להיות חברתה הטובה".

אז בלומי כן מעודכנת בחיי אחותה, אני מופתעת.

"אמא שלכן דאגה לעדכן אותי", בלומי צוחקת במרירות, קולטת את הפתעתי, "כל פעם כעסתי, אבל הקשבתי, ורשמתי במוחי את הפרטים שנוספו לחייה של שורי. כעסתי כלפי חוץ, אבל אמא שלכן לא נרתעה. היחידה, שמעולם לא חדלה לנסות לעשות שלום בינינו. והנה באתן אתן... ירשתן ממנה את לב הזהב".

"אפי ירשה". "שיפי ירשה". אנחנו אומרות יחד, אוטומטית. צחוק מתפשט בחלל, מרפה שרירים מכווצים, משחרר.

"כשנולדתן, כל המשפחה היתה בהלם", נזכרת בלומי, "בדיוק לפנינה המקסימה שלנו. בדיוק תאומות זהות כמונו. רחמתי עליה מאד. קיבלתי על עצמי לעזור לה, שביניכן לא תהיה קנאה כמו שהיתה בינינו, שלא תהיה אחת למעלה ואחת למטה. רק מאוחר יותר, הבנתי ששורי ואני משכנו משני קצות החבל, משכנו ומשכנו, ובמקום לעזור לאמא שלכן, המשכנו להחריב".

שקט סמיך נופל עלינו בבת אחת. אני מתפללת באלם, ששיפי תאפשר אותו, שלא תנסה למלא אותו בדיבורים. וה' שומע את תפילתי, שיפי יושבת שקטה ומכונסת.

"באתן בזמן", בלומי חותכת את הערפל הסמיך, "כשנמצאים בתוך התמונה, לא שמים לב לפעמים, עד כמה הרחקנו, הקצנו והגזמנו. ארבעים ושבע שנים של מריבה, שום עוול בעולם לא מצדיק את זה. הגיע הזמן לשים לזה סוף. בחמש השנים האחרונות, אני מהרהרת בזה המון. מאז שהתחתנה מיכל, נכדתי הבכורה, אין לי מנוח, אבל אני כל כך חסרת אונים. איך עושים? מה עושים? הילדים שלי... איך מסבירים להם. ואתן, כמה טוב שבאתן עכשיו. הקשר ביניכן הוא סמל ומופת בשבילי".

שיפי מחליפה איתי מבטים מהירים, משתאים. הקשר בינינו הוא סמל ומופת? זה שידע סדקים והסתבכויות, נפילות ואכזבות? זה שנקרע והתאחה פעמים רבות כל כך? אולי בעצם, רק כך נוצר קשר איתן?

פרק 55 - תיק של אמא

"שירי", אבא קורא לה כשהיא באמצע שיחת טלפון עם תמי. "רגע, תמי, אבא שלי צריך אותי, אחזור אלייך יותר מאוחר". שירי מזנקת מהמיטה שלה, וממהרת אל המטבח. אבא שלה יושב ליד השולחן. ערימת מכתבים, ששירי העלתה בצהרים מהתיבה, מונחת לפניו.

"כן, אבא", שירי מתוחה ולא יודעת למה. אולי, כי כל קריאה של אבא יכולה גם לטמון בחובה הפתעה נעימה יותר או פחות. בזמן האחרון כל דבר מקפיץ אותה, היא מרגישה כאילו כל רגע משהו עלול להתרחש.   

"שירי, מה קורה עם הציוד לשנה החדשה?" אה. סתמי-סתמי. אפשר להירגע.

"כבר קניתי לבנות הכל. תכננו הערב להתחיל לעטוף את הספרים של איילי ושל נועה".

"אחות מסורה, ומה איתך?"

"מה צריך להיות איתי?"

אבא מביט בה בדאגה מהולה בתימהון, ושירי מנסה להבין איפה הבעיה. יודי נכנס אל המטבח, ומבקש מאבא שיחבר לו את הגלגל של המכונית. אבא נוטל את המכונית השבורה בפיזור נפש. "איך את מתכוננת לשנת הלימודים, שירי?" הוא שואל את המובן מאליו, מבחינתו.

"אין לי איך, אבא", שירי אומרת באדישות מעושה, "השגתי ספרים מהבנות דודות. תיק יש לי משנה שעברה. עטיפות אני לא צריכה, אני אוהבת לעטוף בניילון. ועטים וקלסר יש לי במצב מצוין".

"אולי בכל זאת תחשבי על משהו שיעשה לך חשק? אולי תקני לך תיק חדש?"

"תיק חדש???" שירי מזועזעת, דמעות עולות בעיניה, "זה התיק שקניתי עם אמא. זה המזכרת שלי ממנה". איזה חופש מדהים היה לה בשנה שעברה. כמה התרגשה אמא מעלייתה לסמינר. שלוש פעמים יצאו לקניות, רק בשביל הציוד לסמינר, עד ששירי מצאה את התיק המושלם בעיניה. ואבא מציע לה עכשיו לקנות תיק חדש?

"בחיים לא ארצה להחליף אותו. נראה לי שאלך איתו עוד סוף הסמינר, ואם יקרע, אתקן אותו".

"אני מבין, שירהלה, לא חשבתי שיש לו ערך גדול כל כך", אבא כמו מתנצל על ההצעה. "רק חשבתי מה יכול לגרום לך שמחה לקראת שנת הלימודים".

"אני בסדר, אבא", שירי בולעת את הדמעות. היא מנסה להיות בסדר, לא כל כך מצליחה.

"וחוץ מזה", אבא אומר. היא הרגישה מקודם, שיש עוד משהו, שהשיחה לא כזו סתמית כמו שהיתה נראית בתחילה. "צריך לבדוק עם הסמינר, מה בקשר לשיעורי התגבור, ובאילו מקצועות. אני רוצה שתתחילי את השנה ברגל ימין".

"אבא, חשבתי על זה הרבה. אני חושבת שאני לא צריכה תגבור".

"איך זה?" אבא תמה. שניהם זוכרים את המצב הלימודי שלה משנה שעברה. הוא הגיע לשפל, שממנו אין לאן לרדת עוד. נדרשו המון מאמצים להדביק את הפערים בינה לבין הכיתה.

"אני, נראה לי ש... אני אצליח לבד. אקשיב מאד טוב בשיעורים, אתאמץ, אלמד למבחנים עם חברות. אני לא צריכה עזרה". היא מדברת בנחישות, ונראה שדבריה משכנעים.

"אני סומך עלייך, שירי, אם את בטוחה, פשוט כי... כל השנים כן היית צריכה עזרה".

"אתה זוכר, אבא, שדיברנו... אמרת אז שהבעיה שלי לא כזו חמורה, ואני התעקשתי שהיא כן?"

אבא של שירי מהנהן.

"אז זה נכון. כנראה יש לי בעיה קטנה, כמו שכתוב באבחונים. ואני... כנראה נהנתי לנצל את זה. נהנתי שאמא מגישה לי את כל החומר על מגש של כסף, ופשוט הפסקתי ללמוד ולהתאמץ".

"לא בטוח שזו היתה הנאה", אבא שלה אומר, "יתכן שפשוט האמנת. האמנת שאת לא מסוגלת, שיש לך בעיה קשה. שאת ..."

"ידעתי שאני טיפשה גמורה", שירי מסכימה, "ואז... לא הקשבתי למורות בכיתה, כי ידעתי שאמא תלמד אותי. העדפתי, שאמא תפתח לי חומש ונביא, שאמא תעיין בשבילי בספרים, ותכתיב לי את החומר. לא בגלל שלא יכולתי."

"ולא האמנת", לאבא שלה חשוב להדגיש, "זה מעניין מאד מה שאת אומרת, שירי. מאיפה לך המודעות הזו?  הגעת לזה בעצמך?"

"מישהי אמרה לי את זה", שירי מסמיקה מאד.

"היא מישהי חכמה מאד. מי זו שירי?"

"אהממ, לא חשוב, אבא, מישהי".

"אולי בכל זאת?"

"אפי", שירי לוחשת. אף אחד לא אמר לה, היא הבינה שאת השם הזה עדיף לא להזכיר בבית.

"אני שמח שאת בקשר טוב איתה", אבא אומר בפשטות, "זה קשר מקדם וחשוב, וכבר דיברנו על זה".

"אבא?" היא לא מאמינה שזה יוצא לה מהפה, "אז למה?"

אם אפי כזו חכמה, והקשר איתה חשוב ומקדם, אז למה שלא תבוא לכאן במקום אמא, ולמה שכולם לא יתרמו ממנה ומחכמתה?

היא לא מעלה על קצה דעתה, לשאול את השאלות המעיקות הללו בקול. גם מה ששאלה ברמז דק, כנראה די והותר, כי העיניים של אבא מאותתות לה לעצור. לא להמשיך. לא לשאול.

"אבא", היא עוקפת לשביל צדדי, "לפעמים אני מרגישה כאילו, כאילו, קצת שכחת את אמא, למשל שכחת שאמא קנתה איתי את התיק, או ששאלת אותי אם אפשר להעביר את השמלה, שכבר קצרה עליי, לבנות של טובי אחותך. זו השמלה האחרונה, שאמא קנתה איתי בשנה שעברה, לחגים. שבועיים אחר כך היא כבר היתה בבית חולים".

"לא שכחתי, שירי, לא שוכח. את בוגרת מספיק כדי להבין, שאי אפשר לשכוח אנשים שיקרים לנו. לעולם ישאר חותמם בתוכנו", קולו של אבא רועד, "אבל כל אחד, שירהלה, מביע את הזכרונות והגעגועים שלו אחרת. ולפעמים מגיע רגע, שצריך לטמון את הזכרונות באיזו מגירה נסתרת. ואולי אפילו לנעול אותה, ולפתוח רק לפעמים. אבל לשכוח? לא שוכחים אף פעם".

"מהרגע הזה שמכניסים זכרונות למגרה, אני כל כך מפחדת". שירי חונקת בכוח עוד פרץ של דמעות. נראה לה שהרגע הזה קרוב מאי פעם.

"אני בחיים לא אכניס זכרונות של אמא לשום מגירה", משהו מתמרד בתוכה.

"אני מבין אותך, שירי", אומר אבא שלה, "אמא- גם כשהיא הולכת, נשארת בלב לתמיד".

אבא שותק, זיעה מבצבצת על מצחו, על אף שהמזגן דולק. "את לא תצטרכי לשים זכרונות במגירה, אם לא תרצי בכך. גם כאשר יחולו שינויים בבית שלנו, את מבינה שירי?"

היא מבינה. והיא גם מבינה, שאבא שלה כן יצטרך לנעול זיכרונות במגירה, וזה כנראה מצער אותו עכשיו מאד.

* * *

"יאיר, אפשר לקפוץ אליכם עכשיו?" זו נעמי, אחותו הבכורה.

"לא ממש", עונה יאיר בלחישה, "כולם בבית". הוא מבין מה רוצה נעמי.

"אז אולי תקפוץ אלינו, זה ממש חשוב".

"בסדר", שירי תסתדר מצוין. הקטנים כבר אכלו והתקלחו, והוא יכול לצאת בלב שקט. אבל הלב שלו לא שקט בכלל. מלא בדאגה לשירי ולמצוקתה הגלויה.

"אני חייבת להבין מה קורה עם ההצעה של חדווה וייס", נעמי ניגשת ישר לעניין שלשמו התכנסו. יאיר בקושי הספיק להתיישב על הספה.

"אפשר קודם כוס מים?" הוא מתנשף, נעמי גרה בקומה רביעית בלי מעלית, והוא כנראה מתחיל להזדקן.

"אוי, בטח, סליחה", היא רצה למטבח, וחוזרת עם בקבוק מיץ וצלחת של רוגלעך טריים. ריח של קינמון מתפשט בסלון. "אפשר להציע לך תה או קפה?"

היא חוזרת להיות נעמי, האחות הדאגנית והמסורה של יאיר הקטן והרגיש שלה. משילה לרגעים את כובע השדכנית הקשוחה.

"קפה, תודה", אחרי שהוא שותה, מברך, טועם ומחמיא, היא ממהרת לחזור לחדווה וייס.

"זו הצעה מושלמת בשבילך, יאיר, יש סיבה לעיכוב?"

"מה שמושלם בשבילי כבר איננו", יאיר אומר, ועצב מצטופף סביבם. "עכשיו, כל מה שיבוא בהמשך, לא יהיה אפילו חיקוי לשבי".

"שבי היתה מיוחדת. בלתי נשכחת", דמעה אחת בודדה מופיעה בקצה העין של נעמי. "סליחה שהתנסחתי כזה גרוע".

"בקשר לוייס, אני גם חושב שזה יכול ללכת, מכל הבחינות, כשאני חושב על שירי, על נועה, אילה ויודי".

"ועל עצמך?"

"גם". מבטו נתלה בחלון החשוך, "אבל לשירי מאד מאד קשה, נעמי, היא לא בשלה לזה".

"שירי ילדה טובה, נוחה וזורמת. היא תתרגל. אין טעם לדחות בלי סוף, זה כבר חודשיים מתגלגל".

"שירי מרגישה, מנחשת, ומאד עצבנית, אני כל כך מרחם עליה, ולא מסוגל לדבר איתה גלויות. מושך ומושך משבוע לשבוע, מחפש הזדמנויות ובינתיים..."

"הם לא יהיו, ההזדמנויות, אם לא תיצור אותן, ותניח דברים על השולחן. הדמיונות מנפחים ומעוותים לנו את התמונה, המציאות הרבה יותר קלה".

"אני אגיד לך מה... לשבי זכרונה לברכה היתה חברה טובה, ידידת נפש צמודה ממש".

"אפי, זו הרווקה, אהה", נעמי מתנשפת, חושבת שהיא מבינה משהו.

"כן", יאיר נאנח, מערבב בכפית את שאריות הקפה הקר. "ממש בסמוך לפטירה, שבי ביקשה מאפרת, שתמלא את מקומה בעניין שירי", יאיר מתנסח בזהירות.

"בעניין שירי?"

"אף אחד לא יכול להבין למה בדיוק התכוונה. בשיחת טלפון עם שירי, היא גם אמרה לה לפנות לאפרת. אחרי הפטירה, נוצר ביניהן קשר שהולך ומתהדק עם הזמן. שירי ממש כרוכה אחריה, ומצאתי בפח בחדר של שירי קרעים של מכתב שכתבה לאפרת. אולי זה לא בסדר, אבל הרגשתי מוכרח לקרוא מה עובר על הילדה שלי. היא כתבה שם דברים מאד קשים. היא הטיחה באפרת, ששבי התכוונה, שהיא צריכה למלא את מקומה באופן מושלם. כלומר, נישואין..." יאיר נושם בכבדות.

נעמי הלומה. "זה מה שעובר לשירי בראש, והיא רוצה?"

"בטח שהיא רוצה. היא מעריצה אותה", יאיר שומט סוף סוף את הכפית, מניח לקפה. "והבנתי עוד מהמכתב, שאפרת אכזבה אותה. שהיא לא חושבת שזו כוונתה של שבי, ובכל מקרה, לא מתכוונת ללכת על זה".

"ילדה מסכנה. ואתה, מה אומר?"

"הציעו לי אותה. דחיתי. עוד לפני המכתב שמצאתי. לא מתאים", יאיר מקצר. "שבי גם דיברה איתי על זה".

"אוי. באמת?"

"כשהגעתי אליה לבית חולים, בשבוע האחרון לחייה, היא אמרה, אולי מה שמתאים לשירי, יתאים גם לך, תבטיח לי שתבדוק", עכשיו האצבעות של יאיר מפוררות חתיכת עוגיה לתוך הצלחת. הטלפון מצלצל, אבל נעמי לא נעה.

"הבטחת?"

"לא הבטחתי, לא הספקתי, וגם אם הייתי מבטיח, היא ביקשה שאבטיח לבדוק. ובכן, בדקתי כבר מזמן. לא מתאים. ואני נאלץ לאכזב מאד את שירי. קשה לי".

"אני מבינה".

"חשבתי שנחכה עד לאחר היורצייט, הוא עוד חודש. זה יהיה קל יותר לכולנו. אני רוצה להיות שם עם שירי".

"אה", אומרת נעמי, כאובה.

"עם שירי, עם המשפחה של שבי. ו... אני רוצה את זה בעיקר לעצמי".

נעמי מהנהנת. כל כך מבינה. יאיר הקטן שלה, שגידלה וטיפחה, נראה עכשיו זקן ועייף.   

פרק 56 - שלווה בכרך סואן

אפי:

"אפי", קולה של שיפי גבוה ונסער, "רק עכשיו אני קולטת ש... חני מתחתנת", אני מחזיקה את הטלפון בין הכתף לאוזן, בידי השניה משקה את האדניות שעומדות על אדן החלון הרחב. רוח קרירה של תשרי מצמררת אותי קלות.

"מזל טוב", אני צוחקת.

"זה לא מצחיק", שיפי מוחה, "היא השותפה שלך, מה יהיה? איפה תגורי? תחזרי הביתה?"

"אני גרה כאן, שיפי". אני מעבירה מבט אוהב על הבית שלי. על התמונה החמודה, שרק אתמול ציירתי ותליתי מעל פינת הישיבה.

"עכשיו את גרה, אבל כשהיא תתחתן תיכף ותעזוב, ועד שיהיו בשורות טובות אצלך", שיפי בטוחה בנס הקרב, "לא שייך שתגורי לבד".

"לא שייך?!" קוצר רוח לא מסווה חודר לקולי. "מי מחליט מה שייך ומה לא?" אני נכנסת לחדר, שולפת סוודר דק. קר לי.

"אוי, לא התכוונתי להחליט, אני דואגת", הקול שלה צונח בכמה אוקטבות. הנה גם אני יכולה להיות חסרת רגישות לפעמים, ולדרוך לאנשים על יבלות כואבות.

"שיפי, חני כבר חודש לא גרה כאן, היא חזרה לבית הוריה", אני מעדכנת בהתפתחויות.

"חודש את לבד?" שיפי מזועזעת.

"חודש אני גרה כאן. לבד. עם ה'. וטוב לי ככה. תאמיני לי".

"איך יכול להיות, אפי?"

"תתפלאי, אחותי", עכשיו מצטרפת הציניות לשיחה, מצליפה בשיפי.

"אוף, אוף, טפשה שכמותי, את תסלחי לי ששוב... כפיתי את עצמי?"

די, רחמים על שיפי, למה אני כזו רעה אליה? היא כל כך משתדלת לאחרונה, וכל כך קשה לה עם עצמה, שזה בלתי נסבל לפעמים.

"שיפי, דרכיה דרכי נועם".

"מה הקשר עכשיו?"

"נועם כלפי עצמך. את עושה שינוי גדול מאד לאחרונה, אבל אנא ברחמים, בנועם לעצמך".

"אה. מעניין מה שאת אומרת", שיפי נבוכה.

"אנחנו נוטים להיות רעים ונוקשים כלפי עצמנו, הרבה יותר מאשר לאחרים". אני מעזה להסביר.

"יש בזה משהו", היא מודה, נאנחת עמוקות.

דפיקות על דלת הבית שלי. אלו לא הדפיקות של שירי. אולי שכנה מהקומה למעלה, שרוצה ללוות משהו.

"שיפי דופקים אצלי, נדבר מאוחר יותר, טוב?" אני ניגשת לדלת. אמא שלי! היא ולא אחרת נצבת בפתח. החיוך שלה קצת נבוך והרבה מתגעגע.

"אמא, איזו אורחת! איזו הפתעה", אני ממהרת להכניס אותה אל ביתי, "אף פעם לא ביקרת כאן".

"כמה חמוד וחמים פה", אמא מתפעלת, "ככה זה שהבת שלי עסוקה כל כך, ושוכחת לבוא בעצמה".

"באמת לא בסדר מצידי. כל יום אני רוצה לקפוץ, ויש משהו שמשבש את הרצון הטוב", אני מתנצלת. "בואי שבי אמא, תראי איזו פינת ישיבה נחמדה יש לנו כאן, מה תשתי? אפשר להכין לך תה צמחים? ויש גם פשטידת פטריות מדהימה שהכנתי, וסלט קישואים טרי, שבטוח תאהבי". אני מכרכרת סביבה, לא מרגישה שאני יוצאת מגדרי.

אמא שותה וטועמת, והכל נחמד לה. גם הדירה הקטנה, שהיא עורכת בה סיור. גם הגינה המטופחת. "כמה מחשבה מושקעת פה, בכל פינה", אומרת אמא בקול, ובשקט בטח חושבת בצער- וכי מה יש לה לעשות בחיים אם לא לטפח את הבית?

"אני רוצה לצלם כאן לפרויקט צילום שלי, אפשר?" אמא מפתיעה. זו רק אני והמחשבות המתמרמרות שלי.

"בטח, אמא, מה הפרויקט הזה?"

"התחלתי ללמוד קורס צילום מקצועי".

"יו, באמת? זה הגשמת חלום של שנים!"

"ממש ככה", אמא מתחילה לתקתק תמונות מכמה וכמה זויות.

"מימוזה ביישנית", אני מספרת לה על הצמח שאני מגדלת, מסבירה ומפרטת. ואמא נהנית מאד, "זה כל כך מקורי לפרויקט שלי, תמיד היית מקורית, אפי".

אמא מרוכזת כולה במצלמה. "פתחתי במקביל קבוצה חדשה של בנות סמינר. עד עכשיו לימדתי צעירות יותר בז'-ח', אבל עכשיו, כשאני לומדת ויש לי כלים מקצועיים, יש לי יותר ביטחון עם נערות בוגרות יותר. אני עדיין לוקחת מחיר מוזל, עד שאסיים ללמוד. אולי לכן יש ביקוש גדול לקורס. שירי קפלן נרשמה גם היא, היא מוכשרת מאד".

"באמת?" סיפוק גדול ממלא אותי, וגאווה בילדת טיפוחיי. "את תהני ממנה, אמא", אני בטוחה. אבל אז מתגנבת לתוכי מחשבה תוהה-תועה, שירי לא סיפרה לי על זה! שירי שמספרת לי כל פרט קטן וגדול בחייה.

אחר כך אנחנו נכנסות שוב אל הבית.

"תגידי לי אפי, למה נראה כאילו, אההם... השותפה שלך, חני, לא כאן? החדר שלה ריק".

"היא עזבה".

"עזבה???" גוון חיוור נמשח על פניה של אמי בבת אחת. "ואת לבד?" בהלה שולטת במילותיה.

ושוב אני צריכה להסביר שטוב לי ככה. שיתנו לי את השקט והפרטיות שלי. שיתנו לי עצמאות, הגיע כבר הזמן בגיל שלושים ושש, לא?

"אבל אפי, כל כך רע היה לך אתנו בבית?" אמא מעזה.

"זה לא העניין", עייפות כובשת אותי, קושרת את ידיי, מכבידה על רגליי. אני צונחת לתוך הכורסא הרכה שמאחוריי. "היה לי מצוין אתכם, אבל בגילי אני חייבת מקום משלי. הבית שלכם תוסס מאד כמעט כל השבוע, בכל שעות היום. זה... את חושבת שיש הבדל ביני לבין חיהלה או איציק בעניין הזה?" בלי שארצה, עולה הרוגז ומשתרבב לסוף המשפט. חיהלה בת עשרים ואחת, איציק בן עשרים ושלוש. שני האחים הקטנטנים שלי, שאף אחד לא מנסה לנהל את חייהם.

"חיהלה ואיציק לא לבד", קולה של אמא נשבר.

"ואני לבד כי ככה ה' רצה".

"טוב, סליחה, אפי. את צודקת. ושוב... כל השיחה הזו, טוב שלא נוצרה משנוצרה".

אני שותקת. שרירי הפנים שלי מכווצים עד כאב.

שקט כבד נופל על הבית שלי, וקור מזדחל מבעד לחלון. אני מהדקת את הסוודר, רוכסת את כפתוריו, הוא דק מדי. שום דבר לא מפר את הדממה. הטלפון משתף פעולה עם השקט ומחליט לשבות.

"חבל שגלשנו לזה, סליחה", אמא מפרה בסוף את השקט הכבד, "באתי כי התגעגעתי, וגם... בלומי ושורי התקשרו כל אחת בנפרד".

"נו?" מתח מטפס בתוכי. עשינו השתדלות, ציפינו לתוצאות, שעד עכשיו לא הגיעו. היתה שתיקה מכיוון הדודות, על אף שבשיחות איתן, שתיהן הביעו נכונות לשים מאחוריהן את הכל, ולפתוח דף חדש.

"הן רוצות שנארגן מפגש קטן ממש. שרק את, שיפי ואני נהיה נוכחות בו. חשבתי אולי, שזה יהיה כאן אצלך. כי אליי תמיד יכול להגיע אחד הילדים או הנכדים בהפתעה, והן צריכות פרטיות ורוגע. את זה יהיה להן דווקא כאן".

אהה. דווקא כאן. פרטיות. רוגע. אני מהנהנת.

"בסדר גמור, בשמחה, תודיעי לכולן ונתאם".

"שיפי לא תבוא", אמא שלי אומרת פתאום.

"למה?"

"בדרך לכאן התקשרתי אליה. סיפרתי לה בערך על המפגש המתוכנן, והיא ביקשה שנסתדר בלעדיה. קשה לה עם אירוע כזה. היא טוענת שזה גדול עליה, שהיא תהיה מיותרת, שהיא תקלקל".

"בסדר אמא", דעתי פזורה, נודדת לשיפי, ולמה שעובר עליה בתקופה האחרונה.

"האמת שגם אני מאד לחוצה, ומבינה את הפחד של שיפי. איך זה יהיה, ואם יתחילו שוב..." אמא עוצמת עיניים, מנסה להימלט מהדמיון המפחיד שמצטייר בראשה, "ארבעים ושש שנים הן לא מדברות. זו עלולה להיות פגישה מאד מביכה וכבדה".

"נעמוד בזה, אמא, ביחד". אני מעודדת. די אדישה. עשיתי את שלי, אמשיך לעשות את שלי הלאה. רוצים את הבית שלי כמקום מפגש, למה לא? אשתדל להיות מארחת נחמדה, ובזה תם תפקידי בעניין. "אפשר להכין לך עוד כוס תה?"

עכשיו כבד לי יותר מהפגישה המתוכננת.

"אפשר. התה מצוין".

"הרכב צמחים, שחני לימדה אותי לחלוט. מי ששותה מהתה הזה, לא יכול לחזור לתה הרגיל מהשקיות".

"הוא באמת טעים".

אני מגישה לאמא ולי את  התה הרותח, מתיישבת מולה. רוח קרירה מנשבת מבעד לחלון. אמא הגיעה בלבוש קייצי, אני מציעה לה את הכירבולית הקטיפתית שלי, זו שמבלה איתי בנאמנות בלילות חשוכים ונוגים. החושך משתלט על היקום, והבית טובל כולו בתוך השקט.

"אפי... רציתי לשאול אותך... אההמ... היומן שהבאתי לך... קראת בסוף?" סוף סוף.

"קראתי אמא. את... כותבת מאד יפה. כתיבה אומנותית".

"תודה. פשוט... אההמ... לא אמרת כלום". אכזבה מצטיירת בפניה של אמי, זה לא מה שהיא מצפה לשמוע, עד שהעזה להעלות את זה.

"כי תמיד הייתי שתקנית במקומות הלא נכונים", אני מנסה להתנצל גם על העבר, "אבל כן, קראתי ממש בשקיקה, זה כתוב כל כך יפה".

"ומה, מה עוד יש לך לומר?" אמא שלי השתנתה. נעשתה יוזמתית ומעזה. דברים סביבי זזים, תמורות חלות בכל מקום. אולי לא רק סביבי, אולי גם בתוכי.

"ש... דברים הם לא כמו שרואים אותם מבחוץ", אני מסתרבלת. אמא מהנהנת בשתיקה, כמבינה את המשפט הכבד והלא חכם במיוחד, שהשמעתי.

"אני מתכוונת לומר, שכשרואים משפחה שחווה קושי בולט, שכול, מחלה קשה, עוני, או יתמות, קל להבין את הקושי ואת ההתמודדות שהם חווים. אבל כשרואים משפחה יפה, אבא במשרה תורנית, אמא עובדת, עשרה ילדים בריאים, יפים וחכמים, אף אחד לא חושב שאולי הם מתמודדים עם איזשהו קושי פנימי משמעותי. אף אחד לא חושב לתת להם תמיכה או הכוונה. אף אחד לא מדמיין שהם זקוקים לעזרה".

"וגם הם לא חושבים שהם צריכים להיעזר", אומרת אמא בעצב, "הם לא מעזים לבקש עזרה, כי מה הקושי שלהם נחשב לעומת השכנה שמתמודדת עם ילד חולה, או חברה, שאין לה לחם לתת לילדים.

"אז מתמודדים לבד, שנה ועוד שנה, ועוד אחת, וזה לא פשוט. התובנה הזו עוזרת לי מאד מול התלמידות. תחשבי שאני מקבלת ילדה ליעוץ, היא מספרת לי על קושי היתמות שלה. אחר כך נכנסת עוד אחת, שלאמה בעיות נפשיות מורכבות, והשלישית, ילדה חמודה ומטופחת, שאחותה היולדת נמצאת אצלם עם חבורת אחיינים שובבים, שהורסים לה את המדף, ובנוסף הם בערב חתונה של אח, ואף אחד לא מוצא זמן אליה. יש לנו נטייה לזלזל בקושי, להקטין אותו, אבל לילדונת הזו קשה מאד עכשיו. היא רוצה שנהיה איתה בקושי שלה בלי השוואה מיותרת לילדה היתומה, או לילדה שאמא שלה חולה בנפשה".

אני לוגמת את שאריות התה שבכוס. שמחה שסוף סוף באו המילים לפי. מקווה שזה סיפק את אמא.

"זה מה שלמדתי מהיומן שלך, להעמיק פנימה, לא להסתפק בראייה שיטחית".

"נו באמת, להעמיק. זה מה שאת צריכה ללמוד ממני?"

אז אמא לא קונה את הטיולים שלי סביב הדבר האמיתי.

"בעיקר לכדתי את המסירות שלך, את האכפתיות, את האהבה והנתינה ללא גבולות. היה לך כל כך קשה לפעמים. היית כמו חבל ששניים אוחזים בקצותיו, ומושכים בו חזק. כמעט נקרעת, אבל תמיד המחשבה שלך הייתה מרוכזת בנו, בילדים. באיך יהיה להם טוב יותר, כל החשיבה שלך היתה מרוכזת בנו".

עכשיו אמא שלי מחייכת. חיוך שמכסה קצת על העצב, ששוכן בעיניה כבר הרבה שנים.

"אני שמחה שראית את זה, שאת חושבת ככה".

"אמא, מה הנושא של פרויקט הצילום שלך", כבד לי פתאום. המאגר הפנימי שלי מרוקן.

"חשבתי על- 'שלווה בכרך הסואן'. הרעיון הזה עלה בי, ברגע שנכנסתי לבית החמוד שלך".

אה. חיוך גדול מתרחב על פניי, ואמא מכוונת את המצלמה. מנציחה.

פרק 57 - כל כך רציתי אחרת

"אפי", שירי כושלת לתוך הבית שלי, פניה בוערות, להט בעיניה. "אפפפי".

"מה קרה לך, יקרה?" אני נבהלת, אוחזת בזרועותיה, או יותר נכון, מנסה לאחוז. היא מתקשחת, חומקת ממגעי. צונחת לתוך הכורסא, והדמעות פורצות ממנה בשטף.

ילדה מסכנה. הכאב שלה מציף אותי מחדש.

ביום ראשון היה היורצייט של שבי. המשפחה היתה שם בשתיים עשרה בצהרים. שיפי ואני עלינו לקבר שעתיים לאחר מכן, היה לי כל כך קשה, ולשירי כנראה הרבה- הרבה יותר. היא לא יצרה קשר מאז. ימי שני, שלישי ואפילו רביעי, היום הקבוע שלנו, חלפו בדממת אלחוט. החלטתי להניח לה, לתת לה את הזמן.

ועכשיו, חמישי בערב, היא כאן ללא הודעה.

ריח של עוגה מתפשט בחלל. השבת אני מתארחת אצל שיפי ביחד עם אבא ואמא, ורוצה להגיע עם כמה מטעמים.

"רוצה לספר לי על יום ראשון?" אני מתיישבת בסמוך לשירי, אך לא קרוב מדי.

"לא!" היא צועקת מתוך הדמעות.

אני מחליטה להניח לה להרגע, מבינה את ההתפרקות שלה. אני התפרקתי שם, וכל מה שרציתי הוא, שיניחו לי לפרוק. שיפי באמת התרחקה קצת, נתנה לי לבכות את לכתה של שבי.

עמדתי ליד המצבה של שבי, סלע ענק תקוע לי בסרעפת, חונק אותי. הכל חזר אליי, המחלה הקצרה, הפרידה, הצוואה, הלוויה, השבעה, "רק עכשיו אני מבינה מה עשית כאן, שבי יקרה שלי. חשבתי שאני בתפקיד. חשבתי שאני ממלאת מקום שלך, חשבתי שמינית אותי לעזור לילדתך היקרה, אבל פתאום אני מבינה, שהשארת את שירי בשבילי. במקומך. מה הייתי עושה בשנה האחרונה והקשה בלי שירי שלך? היא מילאה אותי, היא נתנה טעם לחיי. יותר ממה שהיא קשורה אליי, אני נקשרתי אליה. יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית. היטבת לי בחייך, ורצית להמשיך להיטיב לי במותך. היי מליצת יושר עלינו, שבי. העתירי בעבורנו".

כנראה הרבה זמן שהיתי ליד הקבר של שבי, כפופה ומיוסרת. כמעט ללא תנועה. כי שיפי הקימה אותי משם, ממש בכוח. גם עיניה נפוחות, אבודות. הלכנו משם עם חלל גדול בלב, כשאני כל הזמן חושבת על שירי. איך היא עברה את זה?

"שירי?" הילדה עדיין בוכה ובוכה.

"זה לא אמור לקרות, זה לא יכול להיות, אפי. אבא שלי עומד להתחתן".

היא יורה לעברי חיצים של כעס ואשמה.

"אני דמיינתי את הכל אחרת. אמא שלי משאירה לחברה הכי טובה שלה הוראות למילוי מקום. החברה הזו עדיין לא נשואה. החברה הזו יוצרת איתי קשר מאד טוב. איילי, נועה ויודי מכירים אותה טוב ואוהבים אותה", שירי סוערת כל כך, מדברת אליי בגוף שלישי, לא מישירה מבט. היא שוברת עכשיו הסכם לא כתוב בינינו, מפרה את החוזה ביד גסה. "זה היה כל כך ברור שמה שיקרה זה- שאת תתחתני עם אבא שלי, עד אתמול, עוד האמנתי שבסוף זה יקרה", היא עוברת בחדות לגוף ראשון, משלחת בי עוד חץ כואב. "זה לא יתכן שזה לא קורה. לא קורה. במקום זה תבוא לבית שלנו איזו חדוי אחת. זרה. שיש לה שני ילדים. זרים. אני לא מסוגלת. למה כל התמונות היפות מתנפצות לי ככה בפרצוף. כל הזמן אני רוצה ומתכננת, וכלום לא מסתדר. למה???"

"היינו רוצים שדברים יסתדרו כמו שתכננו", אני לוחשת, "ומאד כואב ומאכזב שקורה אחרת".

שירי מביטה בי, כמו רואה אותי לראשונה מאז הגיעה לכאן, מוחה את עיניה, מתנשפת בכבדות.

"סליחה אפי", היא מתעשתת, "אני לא התכוונתי".

"אני יודעת, יקרה, אני מבינה את ההרגשה הקשה שלך".

"הרגשה איומה, אני כל כך מפחדת, ולא יכולה להתמודד, למה זה לא יכול להיות כמו שרציתי".

"קרה לך פעם שתכננת משהו, חלמת עליו, הגית בו, ציפית לו, ובסוף כשהוא הגיע בדיוק כמו בתכנון- התוצאה אכזבה אותך?"

שירי מקמטת את מצחה, חושבת. יכולתי לשקוע איתה עכשיו בביצה של הזדהות והבנה לרגשותיה, אבל אני מרגישה שלא זה מה שנכון עכשיו בשבילה, וגם לא בשבילי.

"זה קרה לי", שירי אומרת, "בנופש בין הזמנים המשפחתי, בשנה שעברה. כמה חודשים תכננו, בדקנו, בנינו מסלולים וחיפשנו אטרקציות. תכננו שכל הבנות דודות בגיל שלי יקבלו חדר ביחד, ונעשה כמו מחנה. חלמתי על זה בלילות, וספרתי את הימים, ובסוף- לא כל כך נהנתי מכמה סיבות. בעיקר בגלל ששתי בנות דודות שלי היו צמודות אחת לשניה, ואני הייתי נספחת. מדי פעם הם נזכרו בי וקראו לי. בקיצור, חודשים של ציפייה, וכזו אכזבה, חזרתי ממש עצובה וכועסת מהנופש הזה".

"כן, שירי, זה קורה לנו. אנחנו מתכננים משהו, בטוחים שכך צריך להיות, שכך נהיה מאושרים ויהיה לנו מושלם וטוב, ולפעמים מתגלה אכזבה".

"טוב", אומרת שירי, "אז אני צריכה להגיד לעצמי שהכל משמיים, וה' מתכנן לי תוכניות, שהכי טובות בשבילי. שלפעמים טוב נהיה רע, ומה שנראה רע הוא הכי טוב", שירי מדקלמת במהירות.

"לא שירי, את לא צריכה להגיד את כל זה".

"לא?" היא פוערת עליי עיניים.

"לא. לא להגיד. להאמין שזה כך. להרגיש את זה".

"ואם אני לא מרגישה?"

"אז תתפללי, שירי, תתפללי שה' יעזור לך להרגיש, שמה שהוא רוצה בשבילך, זה מה שבאמת הכי טוב לך".

תתפללי על זה גם את, אפי. אני קופצת להוציא את העוגה מן התנור, היא קצת נכרכה בקצוות, אבל לא נורא.

"אפי", שירי נראית נינוחה יותר, "את כל כך היית בשבילי בשנה הקשה הזו, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך".

"את מספידה אותי?" נס שאני עומדת עם הגב לשירי, מנסה ליצב את התבנית על השיש הקטן, כי דמעות פתאומיות עולות בעיני.

"לא מספידה, מתחנפת".

"למה לך?" הקול שלי נעשה חנוק. הנה מגיעה לה חדוי אחת, אולי נחמדה מאד, ותופסת את המקום של שבי. תופסת לי את שירי שלי, הילדה שהשקעתי בה את כל נשמתי. עכשיו תהיה לשירי דמות אימהית וחמה, אולי, והיא לא תזדקק לי עוד, ושוב אשאר כאן בבדידותי, ללא משפחה, ללא מטרה. אני לא מאמינה שזה מה שאני חושבת עכשיו. ילדה קטנה וקנאית שכמותי.

"מתחנפת כדי לבקש משהו..." שירי נבוכה. אני בולעת גוש מריר, מנגבת במהירות שתי דמעות סוררות, מסתובבת לשירי, מחייכת אליה.

"מה בקשתך עד חצי המלכות?"

"שהבית שלך יהיה לי עיר מקלט".

"עיר מקלט. לא פחות? מי רודף אותך שירי?"

"די עם בדיחות, אני רצינית", היא מתחילה לדמוע שוב. "אני מתכוונת להיות ילדה טובה, ללכת בתלם, להתנהג כראוי, לא לעשות בעיות. לא כמו שכתוב בכל הספרים על היתומה המתבגרת, שלא מוכנה לקבל את האם החורגת, ומקשה על החיים שלה ושל כל המשפחה. שלא מרשה לאחים הקטנים לקרוא לאם החדשה אמא וכל זה... אני מתכוונת להיות בסדר. רק לפעמים אצטרך אולי מקלט, כאן".

"כל עוד אוכל, בשמחה רבה מאד שירי, הבית שלי פתוח".

"כל עוד תוכלי?" היא נתפסת לפתיח.

"שירי, אני רק בן אדם, שלא יודע מה ה' מתכנן לו, איך אני יכולה להבטיח? לכן אמרתי כל עוד אוכל, ואם ירצה ה', תוכלי תמיד לבוא, כשתצטרכי".

"התשובות האלו מפחידות אותי".

"מובן, היינו רוצים להרגיש תמיד על קרקע יציבה. לדעת ששום דבר לא יישמט תחת רגלנו לעולם, וכל מה שנמצא עכשיו אתנו יישאר ככה".

"נכון", שירי מיוסרת, "ואצלי שום דבר לא יציב, וגם את לא מבטיחה שתהיי תמיד, רק אם תוכלי".

"כן, כל עוד אוכל", אני מסרבת להיגרר להבטחות, "אבל תהיי בטוחה שירי, שה' תמיד נמצא, והוא יכול הכל. הוא הקרקע היציבה שלך, ותמיד הוא ישלח לך את השליחים הנכונים, כמו ששלח לך אותי".

וכמו ששלח לי אותך, מותק.

"אז אם יום אחד אני לא אהיה בשטח, זה אומר שאת לא תזדקקי לי עוד, אבל את העזרה שלך מה' תקבלי תמיד. בכל מיני דרכים".

"אוף, אני לא אוהבת את הדיבורים האלו, דיכאון", שירי רוטנת.

"אז בינתיים", אני מחייכת אליה, באמת דיברתי גבוהה-גבוהה. דיברתי יותר לעצמי מאשר לבת השש עשרה שמולי. "תוכלי אפילו להישאר כאן לישון, אם תרצי, ואם ירשו לך, למשל בימי רביעי, כשאת מגיעה אליי, או ביום אחר שנחליט". היא זקוקה עכשיו לאי של יציבות, ואת זה אני מנסה לספק לה.

"תודה", שירי אומרת, "טוב שהחדר של חני התפנה, וככה זה באמת מתאפשר. לא יודעת אם באמת אבוא, אבל עצם זה שיש לי אופציה, זה כבר מרגיע. התכנון הוא, שנהיה חודש אצל סבתא שלי, ואז נעבור דירה לבית באותה שכונה, ומחר... אנחנו נפגשים עם חדוי וייס והילדים שלה. כזה מבולבל אצלנו הכל, שאני לא יודעת מה לחשוב. אני רק יודעת, שאני חייבת להיות בסדר, לא לאכזב את אבא ואת... כולם".

"את בסדר, שירי", הלב שלי נצבט, "גם אם לא תהיי מושלמת, גם אם תטעי, ותגידי לפעמים משהו שלא צריך לומר, או תעשי משהו שתתחרטי עליו, את עדיין בסדר, טובה ואהובה. זו תקופה לא פשוטה בכלל, וכולם מבינים את זה, שירי".

"טוב, אני מקווה, סליחה שבאתי והתפרצתי ככה, בכעס ובטענות. אני הולכת עכשיו יותר רגועה, כי אני יודעת, שיש לי פה עיר מקלט, בינתיים", היא מחייכת בעגמומיות. "עכשיו אנחנו עוזרים לאבא לארוז את החפצים שלנו, להחליט מה ניקח ומה נזרוק, אז אני ממהרת קצת".

"אוי, שירי, שה' יתן לך כוח להכל", כמה לא פשוט. ועל היורצייט של שבי בכלל לא דיברנו בסוף.

פרק 58 - לנעול זכרונות בארגז

"די כבר איילי, תעמדי שנייה בשקט", שירי עצבנית, היא רוצה לסיים עם קליעת הצמה המשולבת של איילי, לנועה היא תקלע שתי צמות. נועה תעמוד יפה ובסבלנות עד שהיא תסיים.

"אני חושבת", אומרת שירי, וסוקרת את הבנות באי שביעות רצון, "שלא טוב שתלבשנה אותה שמלה".

"למה?" מתמרדת איילי, "אנחנו אוהבות אותו דבר".

"אבל תחשבו איך תרגיש דיני, שתיכן אותו דבר והיא- שונה, אתן רוצות להיות חברות שלה, נכון?"

"מה הקשר?" אילי מתווכחת, "אנחנו הולכות מלא פעמים לחברות ששתינו אותו דבר".

"כאן זה שונה. דיני לא חברה... דיני תהיה ממש כמו אחות שלכן".

"שירי צודקת", אומרת נועה בשקט.

"הרגישות שלך, שירי, זו מחשבה כל כך יפה על הזולת", העיניים של אבא מלטפות אותה, אבא שלה גאה בה, והיא גאה בעצמה עכשיו. היא  משביעה רצון ועושה מה שצריך.

הם מזדרזים לצאת לבית של סבתא. שם תחכה להם חדוי וייס עם שני ילדיה, דיני בת תשע ואבי בן חמש. והם ישבו יחד וישוחחו כמו משפחה אחת גדולה. היא תשתדל להיות בסדר, ואם לא יצליח לה, היא תברח לעיר המקלט שלה.

סבתא מכניסה אותם בחיוך מתוח. חדוי מחכה לה על הספה, מחייכת אליה בביישנות. היא כל כך לא דומה לאמא שלה. היא נמוכה ושקטה, אמא היתה גבוהה ונוכחת, אבל העיניים הטובות שלה, מזכירות קצת את העיניים של אפי.

בזכות אילי, תוך חמש דקות, התאומות הופכות לשלישיה, שלובות ידיים וצחוק. יודי נצמד אליה בבושה, המוצץ תחוב בפיו לבטח. אבי בן החמש מציץ בו בסקרנות. סבתא מציעה להם את קופסת המכוניות הגדולה, ששום ילד לא יכול לעמוד בפניה. הם מתיישבים ליד הקופסא, שוכחים שעד לפי רגע היו זרים לגמרי.

שירי מתרווחת, פתאום אין לה כוח להתאמץ. שהמבוגרים יתאמצו, שסבתא תחבר בין הנפרדים, הנה, היא כבר מביאה כיבוד לכולם. שחדוי תתאמץ למצוא נושאים לשיחה. פתאום אין לה חשק להיות הבת המקסימה והנחמדה, שלא דומה לכל היתומות מהספרים.

הרי אפי אמרה, שאף אחד לא מצפה שהיא תהיה מלאך, היא יכולה להרפות ולשחרר.

ודווקא כשהיא משחררת את השרירים הנוקשים, מגיע הרוגע והחיוך, והשיחה מתחילה לזרום בשטף.

הבנות כבר חברות טובות, אבי ויודי מסיעים מכוניות, והיא מוצאת את עצמה, מכל הנושאים שבעולם, מספרת לחדוי על האוסף. אוסף הזכרונות של אמא שלה, שנאסף עכשיו בארגז גדול.

אתמול הם ארזו את החפצים שלה. שירי התלבטה מאד מה לעשות עם האוסף היקר כל כך. אבא אמר לה מזמן, שלפעמים צריך לנעול זכרונות במגירה, אבל הוא גם אמר, שהיא לא תצטרך לנעול זיכרונות והכל יישאר כמו מקודם".

אבל שירי לא טיפשה. האוסף של אמא תופס שני מדפים בארון שלה. נכון שגם בבית החדש יהיה לה חדר פרטי וארון פרטי, ואף אחד לא אמור לחטט בחפציה, ובכל זאת, נראה לה לא מספיק חכם ורגיש לבוא עם אוסף גדול כזה, שעלול לדקור לחדוי בעיניים, כל פעם שהיא תיתקל בו.

מצד שני, האוסף הוא כל מה שנשאר לה מאמא. היא באמת אמורה לוותר עליו, ולגנוז אותו בארגז שייטמן במחסן חשוך, בשביל הבית החדש, שאבא עומד לבנות?

היא ארזה את כל תכולת הארון שלה, את כל חפצי הנוי והתמונות. החדר שלה כמעט התרוקן, ובאוסף היא לא נגעה, לא הצליחה. אחר כך יצאה לקורס הצילום של פנינה, עם המצלמה החדשה והמשוכללת, שאבא קנה לה רק אתמול.

וכשפנינה הודיעה על שיעורי הבית, לחפש פינה בבית ולצלם אותה מזויות שונות ומגוונות, מיד הבזיק לה הרעיון. היא תכין תערוכה גדולה על שולחן המכתבה שלה, מכל החפצים של האוסף. היא תצלם כל פריט בנפרד, ואת כל הפריטים יחד, מכל זוית אפשרית. היא תסדר את התמונות באלבום קטן, ותשמור אותו במגירה שלה.

ככה האוסף שלה יישמר, והיא תוכל להסתכל בו בכל עת שתרצה, וגם לשתף את אחיה הקטנים. והאוסף עצמו ישכון בארגז שבמחסן, ולא יחבל בבניית הבית החדש. כשתתחתן, בבוא העת, תיקח איתה את הארגז- שכולו אמא.

כשחזרה הביתה, וסיפרה לאבא על הרעיון שלה, הוא אמר לה בקול חנוק, שהוא מתפעם מהבגרות שלה.

אז עכשיו היא יושבת כאן עם חדוי, ומספרת על האוסף שהחזיק אותה בשנה ארוכה ומרה של יתמות.

היא לא חשבה, שתשוחח עם חדוי על נושא רגיש כל כך, אבל העיניים של חדוי, שכל כך מזכירות את העיניים של אפי, מביטות בה בחיבה, וממש מזמינות שיחות פתוחות ורגישות כאלו.

"והיכן האוסף המיוחד שלך עכשיו?" חדוי מתעניינת, ושירי נאלמת לרגע.

ואז עונה בבטחון, "הוא עשה את שלו, כרגע הוא ארוז בארגז. כבר למדתי, שלכל תקופה ה' שולח את השליחים המתאימים. הייתי צריכה את האוסף הזה מאד בתקופה הראשונה, עכשיו אני יכולה בלעדיו. אחרי הכל, הזכרונות האמיתיים נמצאים בלב, הם לא תלויים בחפצים ובתמונות. הם לא משהו שמישהו יכול לקחת ממני".

חדוי מסתכלת בה באותו מבט מתפעם, שאבא נתן בה אתמול.

* * *

אפי:

יעבור שבוע, יעברו שבועיים, ועיר המקלט שלי תישאר נטושה.

עיר מקלט יפה הכנתי לשירי. מצעים נאים פרשתי על המיטה העזובה, שהיתה פעם של חני. אפילו את הוילון כיבסתי ותליתי חזרה, נקי ורענן. גם תמונה חדשה ציירתי לחדרון החמוד. דפקתי מסמר, ותליתי אותה מעל המיטה, אבל אף אחד בינתיים לא נזקק לה. החורף כבר כאן, קר ובודד. החורף היא העונה השקטה שלי גם בבית הספר, והרבה זמן מיותר נשאר למחשבות.

שירי היקרה שלי עמוסה ברוך ה'. כיתה י' על שלל מטלותיה. הבית החדש והמסעיר, חדוי וייס, האמא החדשה, וילדיה המתוקים, מן הסתם. סבתא שלה והדודות, וכל המשפחה שעוטפת אותה באהבה ומנסה לרכך לה את המעברים והתמורות.

האם הסתיים תפקידי? כל כך מהר? רק לפני שבועיים היא רעדה כאן מבכי על הכורסא שלי, מבקשת את הבטחתי, שתמיד אהיה בשבילה. עוד לילה קפוא יורד על העיר ועל הבית שלי, שפתאום כבר לא חמים. קור מזדחל מהחריצים של החלונות המוגפים, מרעיד אותי. קור כזה, ששום כרבולית לא תוכל לו. קור של תהום וחושך.

ובדיוק אז דופקים בדלת. דפיקות מוכרות ואהובות. אמא, שחיוך מפרפר על פניה, פחד ותקווה משמשים בערבוביה באישוניה.

"אפילה", היא נכנסת, צונחת על כסא במטבחון הקטן. "לא רציתי בטלפון, היה חשוב לי להגיע", היא מתנשפת, מסירה את המעיל, ומניחה אותו על המשענת, "את זוכרת את ירחמיאל שרייבר?"

"זוכרת", איך אפשר לשכוח? היום הוא בודאי אבא לשישה-שבעה ילדים. למה אמא באה עד כאן בשביל השאלה הזו? "הציעו אותו שוב. מירה דונט התקשרה. היא אמרה, שנודע לה פתאום שאת לא נשואה, והיא היתה בהלם. היא מנסה בכל זאת, אולי תסכימי עכשיו".

אולי אני אסכים עכשיו. דמעות עולות בעיני. טיפשה שכמותי.

"הוא אלמן? גרוש? כמה ילדים?" מסכן. בגללי. בגלל תסביך התאומים המוזר שלי.

"הוא רווק, מותק", אמא מושיטה יד רועדת, לוחצת את ידי. "נקבע פגישה?"

"איך רווק? היתה מודעת אירוסין בעיתון, ראינו אותה יחד", וכבר אז התחרטתי כל כך על כסילותי.

"גם לך היתה מודעת אירוסין בעיתון, אפי", אמא לוחשת. דמעות נוצצות בעיניה, תקווה מבליחה בינותם.

* * *

אחר כך אנחנו באמת נפגשים. באיחור של עשר שנים ארוכות מאד. אני מספרת לירחמיאל עליי ועל שיפי, על שורי ובלומי, על קרעים ועל שלום, על פחד ותסביך. על קשרים מורכבים ומפותלים.

ירחמיאל מקשיב בעניין גדול, הוא לא יודע, לא חווה דברים כאלו ולא דומים. הוא ובצלאל כמעט כמו אחים רגילים. הם לא דומים, לא בחיצוניות, ולא באישיות. בצלאל נמוך וצנום, כהה שיער ועיניים. ירחמיאל גבוה ובהיר. בצלאל עדין ומופנם. ירחמיאל חברהמן ותוסס. ולא, הוא לא מרגיש לאחיו קשר מיוחד יותר משאר אחיו ואחיותיו. הקשר בינהם הוא קשר טוב ובריא. מגיל שלוש הם לא לומדים יחד, ומגיל שבע עשרה נפגשו רק פעם בחודש. אחיו כבר נשוי שתיים עשרה שנים, וגר הרחק בצפת. לכל אחד מהם היה את המקום שלו, שדי נבלע בין שאר האחים והאחיות בבית. יש אח שנה מעליהם, ועוד אח שנה מתחתם. הוא לא זוכר שום דבר מיוחד, שקשור אליו ולאחיו התאום. לא קנאה, לא תחרות. הכל סטנדרטי, כמו שקורה בין אחים, שלפעמים רבים, אך נשארים אחים אוהבים.

"מעורר קנאה", אני אומרת וחונקת בכוח דמעות.

"רק אחרי המאה עשרים נוכל לדעת, למה נבחר בעבורנו ניסיון כזה או אחר, למה נבחרת להיות תאומה עם קשרים מסובכים, ולמה אולי בעקבות זה, ואולי לא, נאלצנו לחכות עוד עשר שנים כל כך ארוכות וקשות", אומר ירחמיאל.

וקצת יותר מאוחר, ירחמיאל מספר לי, כמה נשבר כשהשידוך שלנו ירד. וכל הפגישות שנפגש אחר כך, לא צלחו, כי הרגיש שזה לא זה. אחר כך התארס עם בחורה חוצניקית, אבל היתה אי הבנה גדולה מאד. השדכנית החליטה להעלים מידע ולהחליק עניינים, בתקווה שכשיגיע הגמר הטוב, שני הצדדים יתגמשו לבסוף.

קריטי היה לה לגור ליד הוריה, בארצות הברית, ושבעלה יצטרף לעסקים של אביה. קריטי היה לירחמיאל לא לעזוב את הארץ, וכל שכן, לא לעזוב את הגמרא. הוא היה כבר בחור מבוגר, בן עשרים ושמונה, והשדכנית חשבה שהוא מוכרח להתפשר. אבל ירחמיאל לא חשב כך, ולמזלו, גם הרב עודד אותו וחיזקו. והשידוך התבטל, חודש לפני החתונה.

עוגמת הנפש שלו היתה עצומה, וכך הוא חיכה לזיווגו. חיכה לי עוד שמונה שנים ארוכות. קשות. עייפות ומיואשות. עד שה' החליט, שהגענו לתחנה נוספת במסלול חיינו. משותפת.

הידיעה על האירוסין שלי, של אפי המורה, היועצת, הרווקה המזדקנת, שכולם מתפללים לאושרה, מתפשטת במהירות. כולם מתרגשים, מזילים דמעות, או משמיעים שאגות שמחה. הטלפון לא חדל מלצלצל. אחיות וחברות, נשואות ורווקות, המנהלת והמורות, תלמידות ובוגרות.

ורק שירי שלי לא מתקשרת לאחל לי מזל טוב.

פרק 59 - הרגע המדויק

הידיים רועדות כל כך, פלא שהצלחת לא צנחה מהם טרם זמנה. וכשסוף כל סוף היא נשברת, ברגע המדויק שנקבע לה משמיים, רועד האולם מעוצמת ההתרגשות. שיפי ואפי תופסות זו בזו, הופכות לגוש אחד אוהב ודומע. אין להן מילים. רק תחושות שהולכות, גואות ומציפות אותן באושר, שכמוהו לא ידעו מעולם.

דובי מציץ עליהן מהמחיצה, מאושר. 'בזכותי', הוא ממלמל מתחת לשפם שעוד יצמח לו. 'היה שווה לספוג את כל הבושות של הליצנים, רק שדודה שלי, שהיא הכי בעולם, תמצא כבר את החתן שלה, וירחמיאל הזה נראה בחור לעניין, עוד יהיה איתו שמח'.

פנינה מביטה בהן לרגע מהצד, אפילו לא מנגבת את הדמעות. בנותיה, מי היה מאמין, שתזכה לראות אותן כך, קרובות וקשורות כל כך. חמותה של אפי עומדת לידה, מתפעלת, "איזה קשר מיוחד יש בין התאומות שלך, אפשר מתכון?"

אפשר מתכון. פנינה לא עונה, רק מחייכת, מצביעה למעלה. תפילות. המון תפילות. ואמונה. כלום לא שלי. זו מתנה מאוצר מתנות חינם מידו הפתוחה, המלאה והרחבה.

היא מתקרבת אליהן, הגוש נפתח מעט, עושה לה מקום, מצרף אותה לחיבוק משולש, שאי אפשר להפריד.

אחר כך הגוש מתנתק בכוח, שיירה של אורחות מחכות ללחוץ את ידיה של הכלה הטרייה, שהאושר הצעיר אותה לפחות בעשר שנים.

פנינה מחפשת בעיניה משהו, וגם מוצאת. די בצד, עומדות הדודות הכי אהובות בעולם. שורי ובלומי, הן עומדות יחד, מחכות לה. היא רצה אליהן, עדיין פוחדת להקיץ ולהיווכח שהכל היה חלום.

"אתן זוכרות? כשהייתי ילדה ממש קטנה, הייתן יורדות איתי לטייל בליל שבת. אחזתן בידיי משני הצדדים, והנפתן אותי קדימה כמו נדנדה. כל כך הרבה שנים דמיינתי איך נחזיק שוב ידיים, בשלישייה".

אוטומטית הן שולחות אליה ידיים, יחד, לוחצות חזק. פנינה לופתת את כפות ידיהן, ארבעים ושבע שנים חיכתה לרגעים האלו, לא רוצה שהם יחלפו.

אחר כך נכנסת הרבנית עזריאלי, עם החיוך הנצחי שלה. פנינה נאלצת לעזוב את הדודות, לקבל את פניה.

"ישועת ה' כהרף עין", היא אומרת לפנינה.

"כמה מתנות קיבלתי", פנינה לוחשת לה, "גם אפי והחתן המיוחד שלה, שכל כך מתאים לה, גם הדודות שלי כאן. שתיהן ביחד, ביחד! אני מרגישה בחלום".

"ה' אסף את כל הדמעות שלך, פנינה, את כל ההשתדלויות, את הרצון הטוב, את השאיפה לשלום. אף טיפה לא הלכה לאיבוד, ועכשיו נתמלאה הכוס".

"ה' התעלם מכל הטעויות שלי", מדגישה פנינה.

"ה' לא אוסף לנו טעויות. הוא לא מחכה לנו בסיבוב. תמיד נותן לנו אפשרות לתקן", הרבנית מזכירה את משנתה. "כמה אפי שלך מתוקה ומאירה, בואי ניגש אליה. הלוואי בקרוב אצל כל בנות הקבוצה שלה".

מעגל של רווקות סובב עכשיו את הרבנית הנערצת. אפי חומקת משם, כי שירי... שירי הגיעה. סוף כל סוף.

"חיכיתי לך", אפי מושכת אותה אליה, שירי נמסה בתוך החיבוק שלה. אפי נראית כל כך זוהרת ומאושרת, כל כך צעירה, כמו כלה, שאתמול סיימה סמינר. אפי שלה.

"מזל טוב!" קולה של שירי רועד מאד. "כל כך שמחתי. אני כל כך שמחה".

"חיכיתי לך כל הימים הללו, נעלמת לי", היא מושכת את שירי לפינה צדדית, ליד הכיורים. מוכרחה להבין, לפני ששירי תעלם לה שוב. קוראים לאפי, אבל עכשיו היא עם שירי, השעונים והתכשיטים יחכו עוד כמה רגעים.

"ניסיתי להיגמל", שירי לוחשת בתבוסה, "נעמי, דודה שלי, אמרה שפיתחתי בך תלות. תלות רגשית מסוכנת".

"אוף", אפי מתעצבנת, "אוף". לרגעים חוזרת להיות אפי המוכרת והחמה מהבית החמוד שלה, עיר המקלט, שסגר בפניי שירי את דלתותיו. לא באמת  סגר. רק משום שנעמי, הדודה הכי מבוגרת והכי חכמה שלה, אמרה שמוכרחים להיגמל.

"אז ניסיתי לא לבוא אליך, ולראות אם אני באמת תלותית, ובאמת מסוכנת".

אפי צוחקת, "חמודה אחת. אנחנו צריכים ללמוד לסנן דברים שאומרים לנו. לחשוב, אולי להתייעץ. לא לקבל כל משפט בקיצוניות כזו".

"אבל חשבתי, שהיא צודקת, אני באמת מרגישה את ה... תלות הזו, ובאמת אפילו שאני שמחה, אני גם רועדת עכשיו שאת מתחתנת, ואולי הולכת רחוק רחוק והכל נגמר, כל הקשר היפה שלנו".

"שירילה", היא אומרת, אבל אז קוראים לה שוב, היא מסמנת שעוד רגע היא מגיעה. היא חייבת לגשת, היא כלה עכשיו, "נדבר על זה עוד, קצת או הרבה, כמה שתרצי, רק בבקשה, אל תעלמי ככה בלי להודיע, טוב?"

"טוב", שירי מבטיחה.

"את חשובה לי, שירי", אפי מרימה לה את הסנטר בעדינות, מסתכלת לתוך עיניה, "תשמעי עכשיו עוד משפט אחד וכל השאר, אחר כך. תלות במישהו זה בסדר בגיל שלך. לפעמים זה גם חיובי, ואפילו בריא. במיוחד אחרי מה שעברת השנה. וגם הקושי, כשצריך להיפרד ממישהו שהיו תלויים בו, הוא בסדר גמור. אל תלחמי, שירי, במה שאת מרגישה, תרשי לעצמך להרגיש, טוב?" היא לוחצת לה את היד, ומסמנת ליעלי של שיפי שתבוא לארח לה לחברה.

ואז רצה סוף סוף אל שולחן הכבוד, למלא את חובתה ככלה.

* * *

"חשבנו ששכרנו אולם גדול", חיים אומר לה אחרי הכל, "נראה שכל העיר באה לשמוח עם אפי".

עכשיו האולם התרוקן. נשארו רק הם, הילדים שלה. כולם. ציפי וחנוך, שיפי ואשר, רייזי ומוישי, חייהלה ואלי, חמשת הבנים שלה, הכלות הנהדרות, והזוג הצעיר-מבוגר שלה, ירחמיאל ואפי. ארבעים ואחד נכדים מתרוצצים במרחבים, שהתפנו מאנשים ומשולחנות. וכל אלו שלה.

הם עומדים יחד, בקבוצות קטנות, מעבירים חוויות, מחליפים רשמים. מתקשים להיפרד.

גם שורי ובלומי עדיין כאן, אולי מתקשות להיפרד, אולי מנסות להשלים חסרים של ארבעים ושבע שנות שתיקה.

אבל למה כל המבטים מופנים אליה פתאום? מהם החיוכים המסתוריים שמופיעים על פניי ילדיה?

שייקי, בכור בניה, ניגש אליה עם חבילה גדולה, עטופה. "זה בשבילך, אמא, מכולנו".

"זה גם מאתנו, בתוספת קטנה", בלומי מגישה לה עוד אריזה, קטנה יותר.

"לכבוד מה? לא אני הכלה כאן..." פנינה מבולבלת.

"לכבוד ששילחת היום מהקן את אחרונת ילדיך", מתפייט מוטי שלה.

"תראי את זה כמתנת פיצויים", לוחשת בלומי באוזנה השמאלית.

"לכבוד שאת הסבתא הכי טובה בעולם", מצייץ ישראל-מאיר של ציפי.

"לכבוד שאנחנו פשוט אוהבים אותך, אמא, תפתחי", ציפי מביאה לה כיסא וכוס מים, ועוזרת לה להסיר את העטיפה, וזה ממש במקום כי האצבעות שלה לא נענות לה.

מצלמה מקצועית, כמו שחלמה עליה, מתגלה מתחת לעטיפה המוזהבת. תמיד היא צילמה במצלמה חצי-מקצועית. התמונות יצאו יפות בהחלט, אבל עכשיו, אומרת שיפי, הגיע הזמן להתמקצע.

"עכשיו תוכלי לצלם אותנו תמונות כמו של סוטודיו", קוראת לה נכדה אחת, מתרפקת עליה. היא מלטפת את התלתלים שעל ברכיה, מתקשה להכיל את כל הטוב.

השעה כבר מאוחרת, אבל שיפי בזריזות אופיינית, מעמידה את כל הנכדים, ארבעים ואחד ללא יוצא מן הכלל, לתמונה משותפת. הגדולים לוקחים על ידיהם את התינוקות הקטנים. ארבעים ואחד נכדים בכל הגדלים מחייכים אליה במתיקות, אפילו שהיא מצלמת אותם במצלמה הפשוטה שלה, אין תמונה כזו בכל העולם כולו.

60. סוף דבר

שנה מאוחר יותר

"ירחמיאל", אני מלטפת פלומה קטיפתית, כמעט לבנה, ברטט. "זה אמיתי?"

הקטנטונת שזה עתה הגיחה לעולם, פוקחת זוג עיניים תכולות, כמתבוננת במקום החדש אליו הגיעה. מרוצה, היא עוצמת את עיניה חזרה, מכורבלת בשלווה בחיקי. רקיע תכול ניבט אליי מהחלון הענק שמולי, שולח אל החדר קרניים של אור ואהבה.

בידיו של ירחמיאל, שהפכו רכות ואבהיות, נחה בשלווה ילדתי השנייה, נראית העתק מושלם של אחותה הבכורה, שנולדה חמש דקות לפניה.

"זה אמיתי, אפי, זה הדבר האמיתי הכי טוב שקרה לי אי פעם", ירחמיאל אומר. דמעות בעיניו. 

משהו גועש בתוכי, כמו צונאמי ששקט בתחילתו, ורק משמיע נהמות קלושות מבטן האדמה, אט אט הולך גל ענק ומתרומם מלב ים, צובר און ושוטף את האדמה.

אני רועדת, גל הרגשות שוטף אותי בבת אחת, תאומות! לי! פתאום, כשהן כאן, זה מפחיד אותי מאד. מאד.

ירחמיאל מודאג, "את מאד חיוורת, אפי".

"ידעתי... שזה יקרה, וזה... גדול... עליי, זה עצום, זה ענק!" אני משלחת הברות קטועות לתוך נחשול החרדה שהולך וגואה בי.

"זה תפור עלייך", ירחמיאל מאמין, ושוב פותחת הקטנטונת עיניים, מלאות אמון. בוטחת בי שאהיה בשבילה ובשביל אחותה, האמא הכי מדויקת בעולם כולו.

אחות נכנסת אל החדר. "מה קרה, מאמי? למה את לבנה ורועדת, קר לך?" היא נוטלת את הזרוע הרועדת שלי, מצמידה אליה מד לחץ דם. "נמוך מאד", המצח שלה מקומט מדאגה, "נקרא לרופאה, ואבאלה, תן לי את התינוקת, ולך תכין לה משהו חם לשתות".

"זה בטח לא הראשונים שלך, מה? יש לך ניסיון עם תאומים?" שואלת האחות, כשירחמיאל שב לחדר עם כוס תה. אני מביטה בירחמיאל, הוא מעווה את פניו בחיוך, ובבת אחת שנינו פורצים בצחוק גדול.

האחות מביטה בנו בעיניים תוהות, בוחנת את שפיותינו.

"אני תאום".

"אני תאומה".

אנחנו אומרים לה יחד.

"אוהו, אז יש לכם הרבה ניסיון".

"המון", אני אומרת. אנחנו שוב צוחקים, והפעם מתגנבות כמה דמעות אל תוך הצחוק.

מאוחר יותר מגיעה אמא שלי, מתבוננת בפלא הכפול בשתיקה נדהמת. אין לה מילים. היא רק אוחזת בכף ידי, אצבעותינו מתהדקות. היא מלטפת את הפנים הקטנטנות בעריסה הראשונה, ועוברת לעריסה השניה.

"הן מדהימות", היא לוחשת. "יפיפיות ודומות כל כך לך ולשיפי, כך הייתן בדיוק". כמיהה משתחלת לקולה. "אפשר להוציא אותה?" היא מצביעה על העריסה הראשונה, הקטנטונת, שרייבר בת מספר אחת, בדיוק פקחה עיניים. אמא מחבקת אותה ברוך, באהבה. חוזרת אולי שלושים ושבע שנים אחורנית.

ואז מתפרצת אל החדר שיפי, בקריאות התרגשות.

"תאומות. אפי. תאומות", היא קוראת. "אני לא מאמינה, ספרו לי, אבל אמרתי שעד שלא אראה בעצמי, לא אאמין".

היא מציצה בעריסה, מציצה בחבילה שבידיה של אמי.

"יו, אפי, הכל אותו דבר", פניה מתעננות פתאום, "אז ככה מתחילים את הכל מהתחלה?"

אני כבר רגועה ומאמינה, מאושרת במתנות שקיבלתי. ה' יודע מה טוב בשבילי ובשביל הקטנות שלי. שמיים בהירים מאד ניבטים אליי מבעד לחלון הגדול. אני נושאת לרגע את עיני אליהם, רוך ואמונה עוטפים אותי,   מאפשרים לי לענות לשיפי בשלווה, בחיוך, באושר, "כן, שיפי, הכל מהתחלה והכל- בשליטה!"

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.