רינתי ממילאנו: "הרחובות פה ריקים, אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש"

"בגיל 37 עשיתי את המהפך הגדול ביותר בחיים שלי, כאשר חזרתי בתשובה", אומרת רינתי דבורסקי-דור. היא משוחחת אתנו ממילאנו הרחוקה, בעודה יושבת על יד החלון בביתה, צופה אל הרחוב האיטלקי החצי-ריק, כתוצאה ממשבר הקורונה שעדיין לא תם, מסייעת לבנה היחיד בהתחברות לזום, כחלק מהלימוד מרחוק שמונהג בבית הספר היהודי בימים אלו.

היא לוקחת נשימה עמוקה ושבה אל סיפור חייה: "הגעתי ליהדות בדרך מופלאה, אחרי שבמשך יותר מ-30 שנה עסקתי במקצוע הצילום. החזרה בתשובה הייתה תקופה מדהימה בחיי, בה הייתי באורות גדולים. אמנם לא הכל היה קל, כי במשך שנים התרגלתי להעמיד את הצילום בראש סולם העדיפויות שלי. הייתי בקשר עם מערכות העיתונים הנחשבים ביותר, והגעתי להישגים גדולים בתחום. אלא שאז מצאתי את האמונה שלי והדברים השתנו, כי פתאום היו דברים חשובים הרבה יותר מקריירה".

אחד הדברים החשובים, לדבריה של רינתי, היה חיפוש אחר האדם הנכון, עמו היא תוכל להקים בית ומשפחה. "בגיל ארבעים התרחש מהפך נוסף בחיי, כאשר הפכתי מרווקה לנשואה", היא ממשיכה, "גם ההיכרות שלי עם בעלי הייתה נס משמיים, ממש מעל לדרך הטבע. בעלי אף הוא חוזר בתשובה, הוא אמנם ישראלי, אך באותה תקופה התגורר במילאנו. אז פשוט ארזתי את עצמי, עזבתי הורים וקריירה מצליחה, ובאתי להקים את ביתי במילאנו".

חוסר מיצוי לצד תקווה

כאמור, רינתי הייתה בת 40 כאשר הגיעה למילאנו לראשונה. "התחושה שלי הייתה שבוודאי יפרסו לי כאן שטיח אדום", היא אומרת בחיוך, "שיערתי שאמצא בקלות הצעות עבודה בקהילה ומיד כשיראו את העבודות שלי יתלהבו מהן, אבל מהר מאוד התברר לי שזה ממש לא ככה. הקהילה כאן שמרנית וסגורה. קשה להם להיפתח לאנשים חדשים, ואם יש להם למשל צלם משלהם, אז הם ממשיכים אתו כבר עשרים שנה, כך שהיה לי קשה להשתחל לעבודה בתחום הצילום. היו אמנם מעט לקוחות פרטיים, אך את ההצלחה שהייתה לי בארץ כבר לא הצלחתי לשחזר".

איך הרגשת עם זה?

"זה היה מתסכל מאוד", היא מודה, "תחושה נוראה של חוסר מיצוי עצמי". אך לדבריה, זה לא הסתכם רק בכך, כי באותה תקופה היא גם הרגישה בצורך נוסף של הגשמה. "רציתי יותר מכל לזכות להיות אמא", היא אומרת. "אמנם הגיל שלי כבר לא היה צעיר, אך הרצון פיעם בי בחוזקה. לצערי זה לא קרה בקלות, ובסופו של דבר הבנו שאנו לקראת טיפולי פוריות.

"לא פשוט להיות במילאנו ולהתחיל טיפולי פוריות", היא אומרת, "הדעות של הרופאים כאן שונות משל אלו שבישראל, וכשביקשתי להתחיל בתהליך שמענו גישות לכאן ולכאן, מה שגרם לנו לבזבז זמן יקר מאוד. המסע שעברנו כדי לזכות בבננו שכיום בן שבע, נמשך כחמש שנים והוא לא היה פשוט בכלל.

"ובאמת", מתרגשת רינתי, "זכינו לראות ניסים גדולים. אלו דברים שאי אפשר להסביר, כי זה לא רק שילדתי בגיל 45, אלא התהליך כולו היה ניסי, ממש ראינו בחוש איך שהתפילות הן אלו שהביאו לנו את הילד".

הבן של רינתי בעודו תינוק

אלא שהתפילות לזרע של קיימא הפכו מספר חודשים אחרי הלידה לתפילות לרפואה שלמה, שכן בגיל תשעה חודשים התברר שלתינוק יש בעיה רפואית קשה שאף הובילה לניתוח חירום ולהצלת חייו של הילד. מאז אותו יום, במשך שנתיים היו רינתי ובעלה עם מזוודה על יד דלת הבית, כשהם עושים שוב ושוב את המסלול אל בית החולים וחוזר חלילה. רק לאחר מכן היה ניתן לסכם ולומר שבנם יצא מכלל סכנה.

"הפכנו להיות אנשי הקשר של מילאנו"

בתוך כל התהליך שעברה רינתי, היא גם מצאה את עצמה מתמודדת עם מצב כלכלי לא קל. "באותם ימים לא עבדתי וגם בעלי לא הרוויח.  לחיות עם בעיה כלכלית במילאנו זה לא כמו בארץ, כי רוב האנשים כאן בעלי רמה סוציואקונומית גבוהה מאוד ורף החיים הוא גבוה.

"הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי", היא מספרת, "ואחרי שהילד התחיל להבריא וחזרנו לשגרה, הגעתי למסקנה שאני צועדת קדימה ועושה שינוי תעסוקתי. ביום הולדתי ה-49, יום של חשבון נפש, הסתובבתי ברחבי מילאנו והרהרתי בליבי על מה שעבר עליי בשנים האחרונות. מרגע לרגע הגעתי למסקנה שכנראה חוויתי קושי מסוים, והיה ברור לי שאני רוצה לצאת ממנו. התפללתי להקב"ה, ביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא את הדרך ולהמציא את עצמי מחדש.

"אני חייבת לציין", היא מוסיפה, "שבאופי שלי אני מאוד סקרנית ואוהבת ללמוד ולהחכים. במהלך כל השנים בהן הייתי במילאנו, הזדמן לי להכיר כמעט כל פינה, כולל מקומות שאפילו תושבים וותיקים אינם מכירים. אני גם מאוד אוהבת לעזור לאנשים, ופתאום חשבתי שאני יכולה לקשר בין שני הדברים. הרי מי כמוני יודעת עד כמה שישראלים, דוברי עברית, שמגיעים לאיטליה מתקשים לתקשר? מי כמוני יודעת עד כמה שהם זקוקים למישהו שידריך וינחה אותם? הרי במשך השנים שאני מתגוררת כאן הפכתי יחד עם בעלי לכתובת קבועה לישראלים שמתלבטים בנוגע למסלולי טיולים, או שרוצים לדעת היכן יש מניין או מסעדה כשרה, ואפילו כאלו ששכחו מזוודות ומחפשים איש קשר שיעזור להם... למה שלא אהפוך את זה למקצוע ואתחיל להוציא סיורים מודרכים?"

ההבנה הזו, אליה היא הגיעה ברגע אחד, הפכה בסופו של דבר לפרויקט שאותו היא מנהלת ביד רמה. "התחלתי להוציא סיורים מודרכים המיועדים ליהודים דוברי עברית או אנגלית", היא מבהירה, "אני מספרת להם הרבה על הקהילה היהודית שמתגוררת במקום. לא כולם יודעים, אבל במילאנו רשומים כיום כ-6000 יהודים, מתוכם יש כ-2000 המקפידים על שמירת מצוות וכשרות. אגב, כשהגעתי לכאן לפני 12 שנה התגוררו כאן כמעט כפול, אך בשל הקשיים הכלכליים יש יהודים רבים שעולים לארץ או עוברים לארה"ב".

מאיפה מגיעים היהודים המקומיים?

"רובם הגיעו לכאן ממדינות כמו לבנון או איראן לפני עשרות שנים, אבל יש גם כאלו ותיקים יותר שנמצאים כאן כבר דורות, עוד מהמאה ה-16.  בנוסף, יש הרבה סטודנטים שלומדים כאן רפואה או אופנה".

קיים אצלכם בית ספר לילדי הקהילה היהודית?

"בוודאי, קיימים מספר בתי ספר יהודיים – האחד ממלכתי, השני הוא של חב"ד והשלישי שייך לקהילה הלבנונית שנחשבת יחסית קטנה. חשוב לי להדגיש שבכל אחד מבתי הספר יש רב, כך שגם במוסד שנחשב ממלכתי קיים פיקוח מבחינת שמירה על רמה דתית".

וזה לא רק בתי ספר. רינתי מציינת שבמילאנו אפשר למצוא גם מאפיות ומסעדות כשרות למהדרין. "זה שונה כל כך ממה שהוכר כאן בעבר", היא מדגישה, "לפני 60 שנה אנשים חלבו כאן פרות, כי בדרך אחרת לא יכלו לקבל חלב, וכשאני הגעתי גם כן חסרו כאן מוצרים בסיסיים בכשרות למהדרין. בכל פעם מחדש כשטסתי מישראל הייתי ממלאה מזוודות באוכל. כיום המצב שונה לגמרי".

רינתי מציינת שבאותם ימים בהם החלה את הסיורים, היא ממש המציאה את עצמה מחדש ובשל הצורך הגדול אף צירפה אליה את בעלה שהחל לעבוד איתה במשותף. "כיום, כשאני מסתכלת לאחור אני יודעת עד כמה זה היה חשוב עבורי, כי אחד הדברים המסוכנים ביותר לאנשים שאינם עובדים, זו פגיעה פסיכולוגית ומנטאלית. גם היום, כשאני מכירה קשת נרחבת של אנשים ולא פעם מתייעצים איתי על נושאים שונים, אני מציעה לכל אחד לעצור מידי פעם כדי לבדוק את עצמו ולברר אם מה שהוא עושה בחייו אכן מתאים לו ואם הוא נמצא במקום בו היה רוצה להיות. אם לא, אפשר לשנות, ופשוט להמציא מחדש".

"ברגע אחד הרחובות התרוקנו"

אלא שברגע בו התחילה הקורונה קיבלה רינתי את המהלומה הגדולה. "פתאום הכל נסגר", היא מתארת, "וזה קרה דווקא בימים בהם היינו בשיא. למי שאינו יודע, מילאנו נחשבת לצפון איטליה, והיא בין המקומות שהיו בהם הכי הרבה נדבקים. התחושה ברחובות כאן הייתה ממש של מלחמה. השבוע הראשון היה שוק מוחלט, השבוע השני היה הלם ובשבוע השלישי התחלנו לצחוק מרוב תסכול".

הבן שלה כיום

ומה עם פחד?

"גם פחד היה כמובן, לא העזנו כמובן לצאת מהבית. בכל יום שמענו על שיאים חדשים של חולים ונדבקים. לצערי, חלקם מוכרים לנו היטב מהקהילה היהודית. הפחד היה עד כדי כך נוראי, שלא אפשרתי לבעלי לצאת כלל לקניות, מכיוון שהוא עבר כבר את גיל 60, ואפילו כשהציעו לו לעשות משלוחים בתמורה כספית גבוהה מאוד, וויתרנו על כך, למרות שמבחינה כלכלית לא קל לנו. לא הייתי מוכנה בשום אופן שהוא יסכן את עצמו".

יחד עם הסגר והקרבנות הרבים, מציינת רינתי פרט מרגש במיוחד: "בקהילה שלנו יש בית אבות יהודי גדול מאוד, ולמרות שבבתי האבות ברחבי המדינה היו נפגעים ונדבקים רבים, אצלנו היו אולי שניים או שלושה בלבד שנדבקו, ואיש לא נפטר. זה רק בזכות העובדה שבהנהלת בית האבות הבינו מיד את המצב והם סגרו את שערי בית האבות עוד הרבה לפני שהממשלה הורתה על כך".

כעת המצב במילאנו כבר הרבה יותר טוב, ורינתי מציינת כי הסגר המוחלט החל להיפתח בהדרגה לפני כשבועיים. "אנחנו כבר יוצאים ומסתובבים ברחובות", היא מספרת, "ובשבוע שעבר אפילו נפתחו השמיים והתחילה להיות תיירות פנים מתוך אירופה.  אך אני יכולה לומר שהתיירים עדיין מאוד חסרים כאן וזה מוביל לקריסה מוחלטת של עסקים".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ומה את ובעלך עושים בינתיים, כל עוד אין ביקוש לסיורים?

"בעלי, היסטוריון של חיל האוויר, מנצל את הזמן כדי לכתוב את ספרו ה-11, שכפי הנראה יצא לאור בקרוב. אני חיפשתי נתיב חדש שיוכל להתאים לי, ובינתיים מצאתי קבוצה של מדריכות דוברות עברית מכל העולם. יצרנו קשר, ארגנו פגישות משותפות דרך הזום וחיזקנו זו את זו, מתוך הבנה שכולנו מצויות בסירה אחת. אחת מבנות הקבוצה, מדריכה בשם קרני תומר מסינגפור, הציעה לי ליזום הרצאה בה אספר את סיפור חיי. בתחילה היה נשמע לי קצת מוזר להפוך את סיפורי הפרטי לנחלת הכלל, אבל אז קרה דבר מעניין – פנתה אליי מישהי שבעבר השתתפה בסיור שלי במילאנו וביקשה לעשות 'סגולת קורונה'. היא הציעה לשלם מראש עבור סיור לחמישה אנשים, מתוך אמונה שבורא עולם בקרוב יחלץ אותנו מהמצב הקשה ויאפשר לכולנו לשוב לחיים תקינים. מאוד התרגשתי, אבל הרגשתי לא נעים לקחת כסף בזמן שאני לא נותנת כל תמורה, ואז נזכרתי בהצעה למסור הרצאה, והחלטתי שאני מנסה לעשות זאת. כך הייתה אותה אישה מהראשונות שהשתתפו בהרצאה ושמעו לא רק את סיפורי האישי, אלא גם את כל מה שיש לי להציע לאנשים שרוצים לצמוח דווקא מתוך משבר. לא האמנתי עד כמה שזה תפס תאוצה, ומאז חזרתי על ההרצאה שוב ושוב, כאשר בכל פעם הפורומים גדולים ומגוונים יותר.

"זה לא שאני הולכת לעשות הסבת מקצוע, היא מדגישה, "אבל בינתיים, עד שהעולם יחזור לשפיות, אני מוצאת את עצמי במקום בו אני משתפת, מייעצת ומנסה לעזור. מה יהיה הלאה? זה אני לא יכולה לשער, אבל למדתי על בשרי איך שהקב"ה דואג לנו תמיד ומנהל אותנו, אז למה לי לחשוש?"

ומה עם חזרה לארץ ישראל? אולי זו ההזדמנות שלכם?

"האמת היא שהשאלה הזו במקומה", מודה רינתי, "התחלתי לחשוב עליה עוד במהלך תקופת הקורונה, אבל אז היא לא הייתה רלוונטית כי ממילא לא היו טיסות. גם כעת אני לא פנויה לבדוק זאת, כי אני עסוקה במחשבה על מתי אוכל להיפגש עם ההורים שלי שבארץ ועם אחי שגר באוסטרליה. אבל אולי עוד יגיע יום בו נראה את עצמנו שוב בישראל. זה לא מופקע, וכמו שהקורונה לימדה את כולנו – אנחנו לא יכולים לתכנן שום דבר".

ליצירת קשר עם רינתי: rinatidor@gmail.com