"חילצנו את בננו ברגע האחרון, מתוך להבות האש": השבת של יהודית אוסטרן

מהי שבת בשבילך?

"שבת בעיני היא קורונה בצורה היפה שלה. השבת היא האסימון שנופל בכל שבוע מחדש שאין כמו המשפחה הגרעינית שלנו, ואין כמו להיות בבית. הקב"ה ידע כמה ניסחף בטרדות היומיום, נהיה עסוקים, ומוקפים בתקשורת כל היום, והעניק לנו את היום הקדוש הזה לעצירה וחיבור פנימי ומשפחתי. זוהי יממה שלמה שבה אנחנו שוהים עם האנשים הקרובים לנו ביותר, שלא משנה באיזה מצב רוח אנחנו – הם יאהבו אותנו. בעולם הכללי האסימון הזה נפל רק בקורונה, אנחנו היהודים, מקבלים את המתנה הזו בכל שבוע מחדש".

מתי את מתחילה להתכונן לשבת, ומה זה כולל?

"אצלי הכל מתנהל ברגע האחרון, ולצערי, כך גם ההכנות לשבת: עד שאני לא קמה בבוקר של יום שישי, אני לא קולטת ששבת מגיעה. זוהי תופעה אופיינית מאוד לבעלי הפרעת קשב וריכוז. אולם ההפרעה הזו היא גם מתנה - כי ברגע שאני מתחילה את ההכנות, אני פשוט מסתערת על הבית, בלי לנשום ובלי לנוח, ועד כניסת שבת הכול יוצא פרפקט. הבית נוצץ, ועל הכיריים סירים מלאים כל טוב. למזלי, אני לא עובדת בימי שישי, ויכולה להקדיש אותם לניקיונות ולבישולים לכבוד שבת".

איך את מסתדרת עם ילדייך הקטנים בערב שבת העמוס כל כך?

"זהו באמת אתגר עבורי, להישאר נחמדה לילדים תוך כדי ההכנות הנמרצות והלחוצות. ההתמודדות הייתה מאתגרת עוד יותר בימי הקורונה הלא רחוקים, כשהילדים שהו בבית כל היום. אך בשגרה, אני משתדלת להספיק כמה שיותר בשעות הבוקר, כאשר הקטנים יוצאים ללימודיהם. אז אני מארגנת ומסדרת את כל הבית לשטיפה. כשהם חוזרים מהגנים, אני מושיבה אותם על המיטות, מלבישה להם מגפיים ומתחילה בשטיפת הבית כשהם צופים ונהנים. כשמגיע השלב של גריפת המים, בני הארבע והשלוש שלי יורדים בששון מהמיטות ומתחילים לגרוף יחד איתי. יש לנו שלושה מגבים במיוחד בשביל הגריפה של יום שישי, וזו חוויה אהובה עליהם מאוד.

"אחרי השטיפה אני ממשיכה לבישולים, וגם אז הם מסתובבים סביבי ונהנים להסתכל. ברוך ה' הם ערניים וסקרנים, ויש להם הרבה מאוד שאלות: 'מה זה האדום הזה?', 'למה צריך אותו?', 'איזה טעם הוא עושה?', 'אמא, בישלת פעם בלי התבלין האדום הזה?', 'אמא, את אוהבת את הטעם שלו?', 'אמא, מרשה לי לטעום ממנו?'. הרבה שאלות. ואז כבר אין לי סבלנות לענות ולהסביר, אני רק רוצה להריץ הספקים ולהתקדם. כשאני נכנסת למצב אנרגטי, קשה לי לעצור, להקשיב ולענות להם בנחת. לפעמים אני שולחת את הבן שלי להתקשר לסבתא – אמא שלי, ולשאול אותה את כל שאלותיו. אצל אמי השבת נכנסת מוקדם מאוד וברוגע מוחלט. ביום חמישי הבית כבר מוכן לשבת, וביום שישי יש לה זמן פנוי ורגוע. ואכן, הבן שלי אוהב את הרעיון, מתקשר אליה מפעם לפעם עם מלאי השאלות המתחדש, והיא, הסבתא האוהבת, נהנית להקשיב ולהשיב לכל שאלותיו".

תארי את התפריט השבתי שלכם.

"בשנתיים האחרונות עברנו לתזונה בריאה. בהתחלה דאגתי כל הזמן 'מה נאכל בשבת?', 'מה ננשנש בשבת אחר הצהריים?', אך למרות החששות גיליתי שאפשר לאכול היטב בשבת, גם אם לא מכינים סלטים רוויי שמן, עוגות רבות שכבות וקינוחי שחיתות עתירי שוקולד. בכלל, ראיתי כי שבת היא לא רק אוכל, היא הרבה יותר ממוס שוקולד ועוגה מפנקת. הרבה יותר. והבונוס המיוחד שלי היה מוצאי שבת חדש. מאז שינוי התזונה, אני כבר לא מרגישה רע, עם תחושות כובד וכאבי בטן עד יום ראשון בבוקר. נהיה לי ערב קליל ונעים, התחלה רעננה לשבוע חדש, בלי שאריות מיותרות.

"אז מה אנחנו אוכלים? בליל שבת בעלי ואני אוכלים חלות כוסמין ללא סוכר, ולילדים אני קונה חלות רגילות. במנה ראשונה אני מגישה דג סלמון ומבחר סלטים בריאים. כשעברתי לתזונה הבריאה, היה לי נחמד לגלות שאפשר להכין סלטים טעימים גם בגרסה בריאה. מאז אני מכינה סלטים כמו טחינה, חצילים מאודים עם קצת שמן זית, סלט חצילים בטעם כבד, סלט חסה עם תפוחי גרנד ואגוזים ובלי סוכר, אף על פי שדווקא היה מתאים להוסיף, וסלט ירקות צבעוני וגדול, שאין אצלנו ארוחה בלעדיו.

"במנה שנייה אנו לא אוכלים מרק. בקיץ הוא מיותר לנו בגלל החום, ובחורף אנו מדלגים עליו כי הוא מעמיס מדי. אני מכינה עוף בתנור או עוף מבושל, ולצדו תוספות של פשטידת ירקות או אורז מלא. עבור הילדים אני מכינה קוגל תפוחי אדמה או תפוחי אדמה אפויים, ובנוסף הרבה ירקות מאודים עבור כולנו. למנה אחרונה אנו אוכלים סלט פירות או סתם פירות חתוכים, העיקר שיהיו חיים ומגוונים, עם כמה שיותר סוגי פירות.

"בשבת בבוקר, עד לפני הקורונה, היינו הולכים ברגל להוריי, שגרים בסמיכות אלינו, ואוכלים את הסעודה יחד איתם. מאז שהחלו הגבלות הקורונה על ביקורי הורים, אנו נשארים בבית. ברוך ה', כבר למדתי להכין כבד קצוץ לסעודת היום, ממש כמו שאמא שלי מכינה. אחרי הכבד אנו אוכלים סלטי ירקות כמו בליל שבת, בתוספת סלט ביצים, ולמנה שניה אני מבשלת את הטשולנט המסורתי, עם בשר, קטניות ומעט תפוחי אדמה עבור הילדים. אני מאדה את הטשולנט עם מעט שמן זית, ומתבלת בפלפל שחור ובפפריקה חריפה. התיבול החריף לא אופייני לאשכנזים כמונו, אבל הוא מזכרת של בעלי מהטשולנט הבלתי נשכח של הישיבה בה הוא למד. למנה אחרונה אנו שוב מגישים פרות".

כמשפחה עם ילדים צעירים, איך נראה שולחן השבת אצלכם?

"בתחילת הסעודה כולם יושבים ואוכלים יפה, כולל שלושת הקטנים. לאחר המנה הראשונה אני מביאה לילדים משחק ומושיבה אותם על הרצפה, שישחקו בנחת. את הפטנט הזה למדנו בדרך הקשה: היינו מושיבים אותם לשולחן, מתחילים לשוחח בינינו בדברי תורה, ומהר מאד הם השתעממו והחלו לריב, להפוך, לשפוך ולמשוך, ולא נשאר הרבה מהרוגע של שולחן שבת. ואז קלטנו שהם עדיין קטנים מכדי לשבת יפה זמן ממושך, ואנו נותנים להם לשחק באופן רשמי ומוסכם. בזמן הזה אנחנו - בעלי ואני - יכולים להתפנות לדברי התורה האהובים עלינו. אני עוברת להתרווח בספה, ובעלי שולף את העלון ומקריא לי דברי תורה פשוטים וקולעים ללב. עבורי זהו עונג שבת אמתי. באיזשהו שלב הילדים מתעייפים ומפסיקים לשחק, ואז אנו נאלצים להיפרד מהעלון המופלא, וחוזרים לשולחן לאכול את המנה העיקרית. בליל שבת הקטנים נשמטים למיטותיהם בערך בזמן הזה, אך בבוקר, מיד אחרי שאנו מסיימים לאכול את הטשולנט, הם מביאים את דפי הקשר שלהם מהגן, ומתחילים לספר בהתרגשות רבה. שני הבנים קרובים מאד בגיל זה לזה, וכנראה גם החומר שהם לומדים – קרוב ברמתו, וכך, כשאנו שואלים אותם שאלות על פרשת השבוע, שניהם עונים לנו בצווחות מאושרות ובאחווה גדולה".

החלק הכי אהוב עליך בשבת?

"בהדלקת נרות, כשאני מתפללת עם הידיים על העיניים, מגיעים הקטנים לידי ומחבקים אותי מהצדדים. כל שבוע מחדש אני נמסה מהחיבוק שלהם... לא משנה כמה לחץ היה קודם בבית, כמה כעסתי וכמה דברים 'התפקששו' באוטוסטרדה המטורפת של יום שישי – תמיד ברגעים האלו כולנו מטופחים, נקיים ורגועים, ומלאי אהבה".

מהו האתגר שלך בשבת?

"שבת היא הזמן שבו בעלי לומד בבית, כי בדרך כלל בתי הכנסת לא פנויים בשעות האלו. בשעות לימודו עליי לשמור על הקטנים ולהעסיק אותם, כי ברגע שהם מסתובבים חופשי, הם מיד באים להפריע לו. זה מתחיל בשעה מוקדמת יחסית, כשהוא קם בהנץ החמה, וממשיך לאורך השבת. לא תמיד אני מצליחה לקום מוקדם ולשמור עליהם בשקט, אבל תמיד ממשיכה ומנסה מחדש. זו מלחמה לא קלה, אבל אני אוהבת אותה. זוהי מלחמה יפה. אין כמו הטעם של הניצחון. וגם אין כמו הטעם של הכישלון, כי אני בטוחה שהוא מקדם אותי לניצחון הבא. בכלל, מי שלא נלחם - חי פחות.  

"למרות הקושי, אני לא רוצה שהוא ילך ללמוד במקום שלא נוח לו. אין דבר יפה יותר מילדים ששומעים את אבא שלהם יושב ולומד, ולדעתי, כך נרקמים האהבה והקשר הטובים ביותר, כאשר אישה עובדת קשה כדי שבעלה יעשה מה שנכון לו. אין עוד קשר כזה בעולם.

"מפעם לפעם אני מבקשת לפנק את עצמי בשבת קלה יותר, ואנו נוסעים להתארח אצל חמותי. שם יש חבורות של ילדים תוססים - הדודים  הצעירים, וילדיי נבלעים ביניהם במשחקים וברעש. בעלי ממילא יוצא לבית כנסת סמוך ושקט, ושם הוא יכול ללמוד בקלות ללא הפרעה".

איך אתם מאהיבים את השבת על הילדים?

"השבת אהובה מלכתחילה, לא צריך להאהיב אותה בכוח. זוהי מתנה נפלאה, ואף פעם לא חשבתי שזהו אתגר 'להאהיב' אותה. הילדים אוהבים את השבת מאוד, וכבר מיום שני הם שואלים כמה ימים נשארו עד שבת. אבל אם כבר שאלת, אחת ה'הקרבות' שלי בכל שבת היא לקנות ממתקים לילדים. עבורי זו פעולה ממש מתסכלת: אני יודעת כמה הממתקים לא בריאים, ורואה איך הסוכר גורם לילדים שלי להיות שובבים מהרגיל וחסרי מנוח. אולם לכבוד שבת אני מאלצת את עצמי לקנות להם ממתקים כדי שייהנו וישמחו, ולא ירגישו שחסר להם 'הממתק של שבת'. כך, במשך השבוע הם לא אוכלים ממתקים, ורק בשבת הם מתחילים להשתולל ולהתנהג אחרת, אבל העיקר הוא שיש להם עונג שבת לשבת".

שבת בלתי נשכחת:

"זו הייתה שבת של ערב חנוכה השנה. היינו בבית. כל הילדים היו לבושים בסטים חדשים שקניתי באותו שבוע לתחילת עונת החורף, אולם משום מה, לא אהבתי איך שהם נראים. במהלך סעודת שבת התבוננתי בילדים במורת רוח, והייתי מתוסכלת. הסטים היפים פשוט לא עמדו עליהם טוב, רק הוצאתי עליהם הרבה כסף, ולמה בכלל קניתי אותם ולא ראיתי את זה בחנות. באותו שבוע הספקתי להתלונן על עוד כמה דברים... לא אשכח את הערב ההוא בו אמרתי לאמי ברוגז: 'אני שונאת את הדירה הזו. פשוט שונאת'.

"אבל שבת אחר כך, הכול היה שונה: בנר שלישי של חנוכה, הילדים הלכו לישון כרגיל, בערך בשבע בערב. באחד עשרה וחצי בלילה, שמעתי פתאום את שמוליק שלנו, אז בן שנתיים וחצי, בוכה מהחדר. בדיוק הייתי באמצע להאכיל את התינוקת, ושאלתי אותו מהחדר השני: 'שמוליק, מה קורה?', הקטן לא ענה. במתנת אלוקים החלטתי לעצור לרגע, ולראות מה קורה איתו. לא יכולה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מחכה עוד חצי דקה.

"ענן ענק של עשן קידם אותי בפתח החדר, כתוצאה מהחנוכיה שדלקה על החלון. שמעתי את הבכי שלו, אבל לא ראיתי אותו. צרחתי. עם התינוקת על הידיים, נכנסתי אל תוך העשן ושלפתי אותו מהחדר. תלתלים זהובים מתוך האש.

בתוך העשן הסמיך, חיפשתי את הגדול במשך שניות שנראו לי כנצח. ברחמי ה' עלינו, הוא כבר היה ער ויצא ממיטתו, מביט מבוהל בלשונות האש, אך עדיין רחוק מהן. וכך, עם שני הקטנים על הידיים, והגדול צמוד אלי, הגענו אל הדלת. בעלי ניסה להיאבק באש, לנסות להציל מה שאפשר, אך בלתי אפשרי היה להיכנס לחדר. רק שאריות עץ חרוכות נשארו שם, במקום המיטות בחדר הילדים שלנו.  

הנס הגדול: כאן ישנו שני הילדים כמה דקות לפני השריפה. זה מה שנשאר ממיטותיהם...

"בשבת חנוכה כבר ידענו שהשריפה כילתה את ביתנו. כולנו ניצלנו בנסי ניסים. התארחנו בבית הוריי, בחדר אחד עם שלושת הילדים. הקטנים לבשו בגדי יום חול של בני הדודים, אני עטיתי לעורי חלוק מכוער שרצתי לקנות ביום שישי, והתהלכתי בנעלי בית ענקיות של אבא שלי. לא היה לנו בית לחזור אליו. לא היה לנו דבר אחד משלנו. אבל הייתי מאושרת,  עם  שלושה ילדים בריאים ושלמים. לא האמנתי איך ייתכן כי שבוע אחד לאחור, היה לי כל מה שרק רציתי: בית ובגדים ורהיטים ואפילו סטים חדשים, ולא הייתה לי שמחה. ועכשיו אין לי כלום. הקב"ה רק לקח לי, אבל אני מאושרת עד עמקי נשמתי". 

מתכון שבתי אהוב במיוחד:

"סלט חצילים מאודים עם ירקות. הסוד בסלט הזה הוא הכנה איטית וסבלנית, וחלוקת הבישול לשלבים שלבים לפי סוגי הירקות, תוך שילוב הזמן הנדרש לאידוי כל ירק.

מקלפים חציל ארוך וחותכים אותו לקוביות.  

מאדים את קוביות החצילים בסיר מכוסה על אש נמוכה, עם שתי כפות שמן זית במשך כעשר דקות.

מוסיפים לסיר חצי קופסה/סלסילה של פטריות משומרות או טריות, וממשיכים לאדות על אש נמוכה למשך עשר דקות נוספות.

חותכים פלפלים לרצועות דקות ולא ארוכות, ומכניסים לסיר להמשך אידוי.

חותכים עגבניות לקוביות, ולאחר כשער דקות של אידוי הפלפלים מכניסים גם אותן לסיר.

מתבלים עם מעט תבלין צ'ילי, אבקת שום, אבקת בצל, מלח ומעט פפריקה מרוקאית.

ממשיכים לאדות עוד כעשר דקות, וכשהירקות רכים אך לא מתפוררים – מכבים את האש.

הסלט טוב בהקפאה".