"למה כל מה שאני עושה לא טוב בשבילם?"

היא מקפלת כביסה, עצבנית, מלאה בכעס וברגשות אשם וממלמלת לעצמה.

"אין להם טיפת הערכה, לילדים האלה!".

היא שומעת הרבה קולות בתוכה. לטובתם ולרעתה, לטובתה ולרעתם.

זה מנקר לה כל היום בראש.

היא ישנה עם זה, קמה עם זה, מדברת על זה עם חברות בעבודה ולא מוצאת פתרון.

היא מחכה שבעלה ישוב מכולל ערב ויהיה לה למי לשפוך ולספר, את מה שבערך כל ערב היא מתלוננת ומקטרת לו...

כל ערב זה נגמר בצורה אחרת. היום זה היה כבר השיא! היא מהרהרת עם עצמה, מקפלת את הכביסה בעצבנות, מקפלת ושוב חוזרת על אותו קיפול.

היא זרקה את זוג המכנסיים שהיו לה ביד ופרצה בבכי, כך עם עצמה.

זה משגע אותה! היא מתפוצצת מזה כל יום מחדש, ולא מבינה למה זה קורה לה איתם - עם בעלה זה נראה אחרת לגמרי. מה היא שונה ממנו? היא כל כולה לילדים ולבקשות שלהם וזה מה שמגיע לה?

"למה מגיע לי שחיים בן ה-14 יכנס לחדר בעצבנות ויטרוק אחריו את הדלת בלי להגיד לילה טוב  אחרי שאמרתי לו שאני לא מסכימה לישון אצל חבר?.

"ולמה דודי בן ה-6 בוכה כל ערב שהוא רוצה סיפור, וכשאני מספרת לו ורוצה סוף סוף לצאת מן החדר כדי להתפנות קצת לעיסוקי (אפילו לא לעצמי) הוא בוכה בכי תמרורים כאילו מה עשו לו ומעיר גם את הקטנה, ואז במקום שיהיה לי קצת שקט, מתחיל מחזמר עצבני וצעקות והם נרדמים בסוף בבכי? וזה רק היום, כל יום סיפורים אחרים איתם.

"למה לא טוב להם? למה הם מתלוננים כל הזמן? אני לא מדברת על שיגידו תודה על מה שנותנים להם ועושים בשבילם...".

את כל זה היא מהרהרת בלבה, בוכה בשקט עם עצמה ולא יודעת מי אשם ומי לא בסדר שכל זה קורה ונגרם אולי היא? אולי הם?

אז מה גורם לאמא מסורה להיות מתוסכלת כ"כ, עצבנית ועצובה? ואפילו לבכות בשקט לבדה?

ואיך תוכלי לדעת ולזהות האם זו את אשמה, או שמה הילדים שלך?

מה עושים? יש משהו שניתן לעשות כדי לשנות את המצב?

בעצם, מהו הקושי המרכזי של אותה אישה-אמא נורמטיבית, מגדלת ומשקיעה?

למה הילדים שלה לא מרוצים, מעצמם, מהחיים, ממנה?

האם זה התפקיד שלי כאמא שהילדים שלי יהיו מרוצים, שמחים ומאושרים?

הסיבה לכל זה מאד פשוטה. כל דבר שמתרגלים אליו - לא מעריכים.

כאשר לילד הכל ברור מאליו, ואמא "חייבת" לעשות בשבילו הכל, לתת לו את מבוקשו, אין גבולות מתי כן מתי לא, לא ברור לו שיש כאן דמות שהיא המחליטה. הילד מתרגל. ממילא הוא לא מעריך את מה שנותנים לו, והוא גם בא בטענות על שפעם "העזת" להגיד לו לא.

ילד יודע להעריך (בלי לבקש את זה ממנו ולשאול אותו, "מה אומרים לאמא?"), כאשר הנתינה לא ברורה מאליה.

כאשר ילד יודע שיש אמא שמחליטה עבורו, והיא פעם מחליטה שכן ופעם מחליטה שלא, הוא יעריך את ה"כן" שאמא אומרת לו.

ואז, אם אמא החליטה שהיום היא לא מספרת סיפור לפני השינה, או שהיא יוצאת מן החדר אחרי ההשכבה, הילד לא מתחיל להתלונן, לבכות ולצעוק כי "זה לא מקובל עליו". להיפך הוא מקבל את הדברים ברוגע ובנעימות. הוא לא מרגיש שנעשה לו עוול, כי מלכתחילה ברור לו שאמא יכולה להחליט שכן או שלא. הוא שמח, רגוע ואפילו אומר תודה רבה!

אז אמא יקרה!

לכל אחד מהילדים שלך יש הבחירה האם להיות מאושר ושמח, ואת לא אחראית על האושר שלהם, כי יש להם בחירה.

כן מחובתך לעשות את ההשתדלות לעשות את הדבר הנכון שיאפשר להם בחירה נכונה.

אז תתבונני עם עצמך, ותחליטי מהם הדברים שאותם את רוצה שיהיו בבית שלך ותעשי מה שאת מחליטה לטובת ילדיך ולא להיפך.

בהצלחה רבה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים - מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il