הכאב שבשתיקה - והשתיקה שבכאב

ברגעים קשים של חוויה משברית, הנפש כבר לא מדברת במילים.

המילים ואופן ביטוין שייכים מבחינה נוירולוגית לרובד אחר במוח, המופקד על הצד הניתוחי וההבעתי. זהו הצד השכלי, הבקרתי, המצוי במוח שמאל.

כל עוד החוויה מתעכלת לה תחת חושי, אני אמצא מילים לתאר אותה. אבל מה קורה כשהיא מסעירה אותי מאוד? מה קורה כשהנפש חסרה בעצמה כלים מלהכיל אותה?

במצב מעין זה אחווה קושי גדול לבטא אותה במילים, לא סמוך לחוויה, ולעיתים גם לא שנים אחר כך.

ניצולי שואה, אנשים שאיבדו את יקיריהן בנסיבות טראגיות, עוברי אורח שהתהלכו לתומם ברחוב ומצאו עצמם כחלק פעיל מפיגוע תופת ועוד אנשים שסבלו מאינספור חוויות וטראומות נוראיות - לא מסוגלים לבטא במילים את גודל המאורע אליו נקלעו.

בכמה מאורעות היסטוריים אנו מוצאים את השתיקה. השתיקה נוצרת בתוך חלל הפנוי ממילים.

בני ישראל טרם מתן תורה התהלכו במדבר, במקום השממה. הם היו בשתיקה למשך שלושה ימים, מה שאפשר להם, מאוחר יותר, להכיל את הדיבור הגבוה של הקב"ה הבא מלמעלה. המציאות הזו בה הם חוו שחרור ממחשבה, אפשרה להם להתהלך לאורך 40 שנה באי הוודאות. הם למדו להשתיק את המודעות שבהם, להתבטל ולסמוך על ה'. במקום הזה הוכשרה האמונה שהיתה פרייה של אותה אי וודאות.

בפרשת שמיני מספרת התורה על מות שני בני אהרון, וחושפת בפנינו את תגובתו: "וידום אהרון" - שוב שתיקה ללא אומר ומילים. מעין הסכמה והעמקה של המפגש עם המציאות.

שתיקה - היא סוג של נפילה מכוונת. אדם מאפשר לעצמו לא לדעת, להיות בחוסר אונים, לחיות תחת אי ודאות. השתקה של המודעות, של המחשבות והרצונות - ואז נוצר מעין כלי להכיל משהו גבוה ועוצמתי יותר מעבר להשגה שלי.

אנו יוצרים במכוון חלל פנוי מדיבור, ומאפשרים לשתיקה להיות נחלתו של כל אחד ואחת מאתנו.

ישנם מצבים בנפש האדם שהכאב בהם עוצמתי וגדול כ"כ, שרק השתיקה עוזרת לו להישמע.

הנה כמה ממעלות השתיקה:

1. ע"י שתיקה נמתק הדין – בזמן בו הנפש סוערת ומאבדת את איזונה הטבעי, עולה מיד הצעקה: "למה?", "למה זה מגיע לי?", "למה עשית לי את זה?", וכאלו נשמעת טרוניה ח"ו כלפי מעלה.

השתיקה לא מאפשרת לכאוס הפנימי לצאת החוצה, וכך לא מוצא הכעס, הנובע מאי יכולת ההתמודדות עם המצב החדש, את ביטויו.

בשתיקה שלו, האדם כביכול "מדבר" עם ה', ואומר – "אני מקבל על עצמי את הדין באהבה".

ואז מתמתק הדין.

אז הושגה מטרת המשבר - הושגה ההבנה בקרב האדם, והנכונות שבו להתבטל אל מול המציאות האלוקית. 

2. ע"י שתיקה יזכה לביטחון – כאשר אדם שותק, הצד האנליטי של המוח שלו נמצא בהרפיה, והוא עסוק בהתמקדות בכאב המערפל את כל חושיו.

בימי השגרה, האדם מתנהל ע"פ המוח הזה, האנליטי, אשר תבניות חשיבה מקובעות מנהלות אותו. הן מנהלות לו את תגובותיו, מפרשות תדיר ובאותו האופן את ההתרחשויות סביבו וכמעט שלא מאפשרות לו "לחשוב מחוץ לקופסא".

דווקא כשהוא מתמסר למצב השתיקה, מתגדלת ומתעצמת בו מידת הביטחון בה'. דווקא אז הוא מבין עד כמה הוא לא מבין, וזה מתרחש רק כשהמוח שלו מרפה מדפוסיו הקבועים והמקובעים. רק כשהוא נותן הוראה לאזור הזה: "לשתוק".

רק אז הוא מבין שהמקום שחשב שמקנה לו ביטחון וכוחות על - היה שקרי ומזויף. רק בשתיקה הוא מזמן לעצמו הרגשת ביטחון אמתית, שמעולם לא חווה כמותה.

3. ע"י שתיקה, מחשבות עונות על קושיות - כשאדם שותק, זה אומר שנסתמו לו מעיינות החכמה.

זה אומר שהמוח השכלי והקר לא מבין כרגע במה מדובר. המצב המשברי חדש עבורו, ואין לו נתונים עליו, כך שממילא הוא מנוע מלהכילו ולספק תשובות כהרגלו.

ואז, מתוך השתיקה, נכנס לפעולה מוח ימין, המופקד על החוויה, על היצירתיות, על היכולת להעמיק ולראות מעבר למציאות הקרה. ודווקא משם עולות תשובות. ממקום שהוא חושב, אבל גם מצייר, גם מרגיש וגם חווה. ממקום בו שני חלקי המוח, מוח ימין ומוח שמאל, עובדים בשילוב. ממקום שבו המחשבות עוברות סוג של טיהור פנימי עמוק, ולא מנותקות מהפן הרגשי-חווייתי.

שם, במקום הזה, אני שם לב, מפנה חלל בקרבי ומסוגל לשמוע בתוך ההשתקה את קול התשובות בקרבי.

אין ספק כי ישנו כאב בשתיקה, והשתיקה הזו דורשת מאתנו מחיר לא קל. גם הנעלבים ואינם עולבים, השומעים חרפתם ואינם משיבים המצוינים בשירת דבורה (שופטים, ה'), עונים בשתיקה לעלבונם וכואבים בשקט כאבם.

4. אמונה באה ע"י שתיקה – שלושת מלבושיה של הנפש, ע"פ התניא – מחשבה, דיבור ומעשה, לא מאפשרים למחשבה רק לשוטט בתוכנו, אלא בהכרח מחייבים גם את ביטויה כלפי חוץ. בחיי השגרה של האדם, הוא מביא לידי ביטוי את דפוסי המחשבה שלו, המנכסים את כוחותיו אליו. כשהוא שותק - המחשבות הללו מורדמות, מושתקות ומשותקות, ואז נכנסת בו אמונה המחברת אותו אל בוראו, אמונה כזו שנולדה כתוצאה מהשתקת המחשבות שלא הצליחו לבוא לידי ביטוי בדיבור.

נמצא שכאשר אדם כואב - הוא שותק, וכאשר הוא שותק תחת הימצאו במציאות משברית - זה סימן לכך שחווה כאב בתוכו, שלא מצא מילים בכדי לתארו.

אם כן- לצד לימוד מעלותיה של השתיקה ולצד הפאר וההדר שרוכשים לשומעים חרפתם ואינם משיבים, מבינים ש"לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (משנה אבות א', י"ז) היא עצה לחיים, ולא רק מימרה של רבי שמעון בן גמליאל.

המאמר נכתב בהשראת הרב מיכי יוספי וד"ר מיכאל אבולעפיה.

ענבל אלחייאני היא מטפלת מוסמכת ב-nlp ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום. minbalelhayani@gmail.co