"בא לי" – הילד שלא מפסיק לבקש, איך מסתדרים אתו?

"אז מה אם מתחשק לך?

גם לי מתחשקים דברים ואני לא מקבלת כל דבר!"

מכירים את המשפטים הללו?

"אבל אני רוצה!"

"אבל מתחשק לי"!

"בא לי עכשיו"!

ואימא בכעס נוראי עונה: "אז מה אם מתחשק?", "לא כל מה שמתחשק מקבלים!".

והילד לא נרגע. הוא צועק חזק יותר, מתרגז הרבה יותר. למה? כי בא לו.

שימו לב,

גם לנו, המבוגרים, מתחשקים דברים.

כשמתחשק לי מאוד לאפות עכשיו עוגה – אני פשוט הולכת ואופה.

כשמתחשק לי מאוד לנוח עכשיו במיטתי – אני ניגשת ונשכבת לי.

כשאני רוצה מאוד שחברה תבוא אלי עכשיו – אני ניגשת אל הטלפון ומחייגת לי.

כשבא לי לצאת היום העירה לקניות – אני נוטלת את ארנקי ויוצאת לי.

נכון שלפעמים זה תלוי בבעלי, תלוי בתוכניות אחרות, תלוי במישהו נוסף שמפריע לי בדרך.

אבל באופן כללי, אני עושה לעצמי מה שאני רוצה בעצמי, ולא מוסרת דין וחשבון לאיש חוץ מלעצמי.

מה קורה כשהילד רוצה?

כשמתחשק לו?

כשבא לו?

הוא תלוי במבוגר שלצדו.

והמבוגר מסתכל בעין המבוגרת שלו, ומחליט בעבור הילד מה ילבש, מה יאכל, מה יקנה ומה ישתה.

הוא בעצם מחליט עבור הילד מה ירצה ומה יחשוק.

כמה קשה להיות ילד.

מחליטים בשבילו.

מחייבים אותו.

עושים במקומו.

ואיפה הרצונות שלו?

האם צריך באמת לתת לו כל דבר שמבקש?

ממש לא!

אני ממליצה להורים לאפשר לילד לעשות דברים כרצונו עד כמה שאפשר.

כך נשאיר בצד את הדברים ההכרחיים, שעליהם אין להתפשר.

הוא חייב להתרחץ, השאלה אם רוצה באמבטיה או בטוש. תנו לו שיחליט בעצמו.

הוא חייב ללכת עכשיו לחנות, השאלה אם מעדיף לחנות זו או זו, תנו לו שיחליט בעצמו.

הוא מוכרח להישמע לנו ולהכין את שיעוריו, אבל שיחליט הוא על איזה שולחן מעדיף להכין.

כמה שפחות נחליט עבור הילד – כך הוא יעשה יותר את מה שנאמר לו לעשות באופן החלטי.

נכון, ילדים מחויבים בכבוד ההורים ובחוקי המשמעת, אבל מותר להורים לעזור לילדיהם לציית. לא להביא אותם לידי ניסיון ולא להביאם לידי ביזיון.

ילד שנתייחס בכבוד לבקשותיו, ולא נזלזל בהן ונאמר: "אז מה אם אתה רוצה"?, "גם לי מתחשק!" - הוא הוא  הילד שילמד לכבד את בקשותינו, ולהבין שחייב לקיים את מה שאנו אומרים לו כהורים.