מיומנה של טלפנית: המוסלמי שרוצה זכויות בספר התורה

זה התחיל ביום שידורים עמוס בשיחות נכנסות לקניית זכות בספר תורה.

"הגעתי להידברות?".

"כן, ודאי, במה אוכל לעזור?", אני שואלת תוך כדי איתור מהיר של מספר הנייד שעל הצג.

"אני צופה כרגע במשדר שלכם ואני מעוניין לזכות ולרכוש עמוד בספר תורה".

"נשמח לצרף אותך, זכות התורה תגן עליך".

ברגעים אלו עלו מן המחשב פרטיו האישיים.

"ראפיק טוויל שמך, נכון? תהיה מבורך", משהו לא נוח זחל לתודעתי.

"אני מתרגש מאוד, זו פעם ראשונה שאני לוקח זכות בספר תורה, הרב זמיר מדבר מקסים והשדרן שאני צופה בו כרגע, פשוט משכנע. אני מאמין לכל מילה היוצאת מפיו. אני כבר תורם הרבה שנים אצלכם".

"תודה עצומה, אין לך מושג איזו פעילות נפלאה נזקפת על שמך", עיני ננעצו על מקום יישובו. יישוב לא יהודי בגולן. יכול להיות שהוא...?

"בואי תסבירי לי בקצרה איזה מסלולים יש".

פרשתי לו את המסלולים של קניית זכות בספר התורה, כשסימן שאלה גדול גורם לי לפקפק בעסקה ההולכת ונרקמת.

"אני מעוניין בעמוד שלם ואני רוצה להנציח אותו לרפואת כל המשפחה... רגע, את איתי?".

"אה, רגע", התעשתתי, "אני רוצה רק לברר, אתה יהודי?".

"אני ערבי, אבל מה זה קשור? אני פשוט רוצה לזכות בספר תורה. אני יודע היטב את הערך הגדול. מה, יש הבדל? אני משלם על הכל באשראי".

"אני מבינה אותך, אבל יש לנו הוראה מפורשת למכור זכות בספר רק ליהודים, ואין לי רשות ואפשרות להפר זאת", הצלחתי במאמץ להוציא את המילים מפי. הרגשתי שאולי המשפט נשמע לו מתנשא מעט.

"אבל אתם יודעים לקחת את התרומה שלי כל חודש".

"נכון, בזה יש לך זכויות, אין ספק שבעזרה מסביב יש לך חלק גדול, אבל ספר תורה הוא קודש קודשים".

"אני מוכן לשלם כפול, העיקר לזכות. תוכלי לברר בשבילי?".

"אני מוכנה לשאול שוב, אבל לא נראה לי שהתשובה תהיה שונה", הרגשתי רחמנות על ההוא מעבר לקו. התחינה שלו הייתה אמיתית.

לחשתי לחברותי האחרות שסביבי, מה לעשות. אני בפלונטר, ומה שאסור אסור.

"יש אפשרות שתתרום לסעודת המצווה שתהיה בהכנסת ספר התורה", חזרתי על הרעיון שלחשה באוזני חברתי. אולי זה ירגיע אותו מרצונו העז.

"אני רוצה אך ורק לספר תורה, ואת יודעת שאני רציני. התרומות שלי אצלכם יעידו".

"אני אחזור אליך אם תהיה לי תשובה, בסדר?", ניסיתי להימלט מהסבך שמעולם לא התכוננתי אליו.

"אני חייב להסביר לך שתביני. אני צופה כל יום בערוץ הידברות. אני אוהב יותר מכל את הרב זמיר כהן, שהצליח לעשות שלום בית ביני לבין אשתי בזכות ההרצאות המדהימות שלו, ואני לוקח המון תובנות וחוכמת חיים שיש לכם בתורה. הילדים שלי זכו להיות מחונכים יותר בזכות השיעורים שלכם, ואני מאמין באלוקים בדיוק כמוכם. אז מה אם אני מוסלמי?".

"אני שמחה לשמוע, אדאג שיחזרו אליך עם תשובה".

סוף כל סוף סיימתי ונשמתי לרווחה.

התרגשתי מאוד. השיחה הזו האירה לי במעט איך תראה הגאולה, ואת התשוקה הבלתי נתפסת שלהם להידבק באמת כשיתקיים בנו הכתוב באחרית הימים, "יכירו ויידעו כל יושבי תבל... ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".

"יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים...", זמזמתי את השיר שמעולם לא הבנתי לעומק עד לרגע זה.

* בשולי הדברים: הבעייתיות שבנושא הוסברה לתורם. הוא הבין, ממשיך להעריץ את הידברות ועדיין מהווה תורם יקר.