"אבל כבוד הרב, היא לא מוכנה לוותר בשום אופן!"

"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (י"ט, י"ד).

חז"ל (שבת פג ע"ב) דרשו על מילים אלו, כי "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל".

ביאור הדברים: על מנת שיוכל האדם להכיל בקרבו את התורה הקדושה, עליו להמית את העצמיות שבו, לוותר על האנוכיות שבקרבו ולהעביר על רצונו למען זולתו.

בהזדמנות מסוימת הגיע יהודי לפני הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל והתאונן על רעייתו. "רבנו, בזמן האחרון אני לא מסתדר עם אשתי. היא עקשנית, עומדת על שלה, לא מוכנה לוותר בכהוא זה!".

"דע לך", נענה רבי אהרן לייב, "העיקר זה ויתור, תשמע מה שאני אומר לך, העיקר זה ויתור!".

"אבל היא לא מוכנה לוותר בשום פנים ואופן", נזעק האיש, "היא בלתי מתפשרת, נשארת תמיד בשלה!".

"אמרתי לך, העיקר זה ויתור!", חזר ראש הישיבה על דבריו.

"אבל מה אעשה?!", שב הבעל ומחה מבלי שיבין לאן חותר ראש הישיבה בדבריו, "כמה שאני משכנע אותה, היא לא מוכנה להתגמש, אולי אביא אותה אל הרב שישכנע אותה לוותר?".

"שמע מה אני אומר לך", שב רבי אהרן לייב והטעים, "העיקר זה ויתור!".

זמן מה לאחר שהאיש עזב את הבית פנה רבי אהרן לייב לבנו ואמר: "ראה, היה פה יהודי שלא מוכן לוותר לרעייתו ורק דורש ותובע שהיא תוותר עבורו. הוא מוכן להביא אותה אלי כדי שאגרום לה לוותר, העיקר שהוא עצמו לא ייאלץ לוותר. אני מסביר לו פעם אחר פעם כי עליו להעביר על מידותיו, אבל היהודי לא קולט זאת ואינו מוכן לוותר בשום פנים ואופן!".

לא לצער את השכינה!

החיד"א, תלמידו של ה"אור החיים" הקדוש, מביא את הסיפור הבא פעמים רבות בספריו (ומהם בספרים: דבש לפי (מערכת מ' אות כ"ג), צוארי שלל (הפטרת וילך), מראית עין (סוף מסכת ברכות, ראש השנה דף י"ז, תענית כד). ככר לאדן (סימן ב'-מסכת דרך ארץ זוטא תחילת פרק ח'). ועל אף ששם כתב שאור החיים הקדוש סיפר זאת על "חכם אחד", אין זה אלא מדרך ענווה שלא רצה לספר זאת על עצמו, יעוין בספר נר המערבי עמ' ע"ב-ע"ד), וחוזר ומדגיש כי ממעשה זה ניתן ללמוד ערך יקר ויסוד גדול בעבודת ה', וכה היה המעשה: כידוע, ה"אור החיים" הקדוש לא אבה לקבל על עצמו משרה רבנית רשמית. חרף זאת, כשהתעורר דין קשה וסבוך, הוא הצטרף לדון יחד עם שאר הדיינים, על פי בקשתם.

באחד מדיני התורה בהם השתתף הרב הוא חייב עשיר גדול בדין. העשיר המחוצף, שלא היה מוכן לקבל עליו את הדין, החל לחרף ולגדף את הצדיק באופן מביש ובעזות מצח נוראה. כל זאת בעוד הרב מבליג ואינו משיב לחורפו דבר.

בתום המחזה המחפיר, ניגש אחד מחשובי הדיינים אל ה"אור החיים" הקדוש וביקש ממנו שימחל לאותו עשיר. ברם הרב השיב תיכף ומיד ואמר: "באותו רגע שזלזל בי העשיר והכלימני, מיד מחלתי לו בלב שלם, שכן שנינו בזוהר הקדוש (ויקרא כז ע"ב) שעוונות ישראל מכבידים כביכול על כנפי השכינה, וגורמים לה שלא להגן, לשמור ולהשפיע טובה וברכה על עם ישראל, כפי שאמר הנביא: 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם' (ירמיה ה, כה). לכן מחלתי לו בו ברגע כדי להקל מחומרת עוונו".

על פי זה ביאר מרן החיד"א את דברי חז"ל (ראש השנה יז ע"א): "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו", כי בכך שאדם מוחל ומוותר ומעביר את העוון, הוא גורם כביכול שלא יהיה צער לשכינה. ולכן, מדה כנגד מדה, מעבירים לו על כל פשעיו, כדי למעט יותר את צערה של השכינה מפני עוונותיו.

ומכאן ילמד האדם שלא לחשוב רק על עצמו והצלחתו האישית, אלא גם על שכינת עוזנו השרויה בצער ובגלות. וכאשר נחשוב כך, ממילא נשתדל לקיים עוד ועוד מצוות ומעשים טובים, כדי לסמוך ולסעוד כביכול את השכינה בבחינת "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים" (תהילים ס"ח, ל"ה), וניזהר במצוות "לא תעשה" כדי שלא להוסיף על צער השכינה.

יראה עצמו כמת

בדרך נוספת ניתן לפרש גמרא זו על פי משל: מעשה במלך כביר וחזק שהיה רגיל לטייל מידי יום בחצרו בסמוך לארמון המלוכה ולבלות במחיצת התוכי המדבר שבבעלותו. היה זה תוכי נדיר ומופלא, בעל נוצות רכות ועתירות גוונים צבעוניים, אשר הפליא לשוחח כאחד האדם ושעשע ושימח את המלך ושריו בקולות ובמשפטים המבדרים שהפיק מגרונו.

ביום מן הימים, נשלח אחד משרי הממלכה בצו המלך לעיר רחוקה לצורך ביצוע משימה חשובה. קודם נסיעתו נכנס השר לחצר המלך כדי לראות מה שלום התוכי ולהיפרד ממנו. כאשר התוכי, שהיה כלוא ומרוחק מבני להקתו, שמע את מחוז חפצו של השר, הוא פצח בבכי מר וביקש מבן שיחו שיאמר לחבריו המקננים בעיר הרחוקה, כי הוא סובל כאן מאוד, נמק בתוך כלוב סגור ומסוגר ולא יכול לצאת לחופשי ולקרוא דרור לכנפיו.

נסע השר לעיר הרחוקה והופתע למצוא אינספור תוכים ססגוניים ומדברים מזן התוכי הכלוא בארמון המלך. פתח השר את פיו ופנה אל בעלי הכנף: "בחצר המלך ישנו תוכי אחד, אשר ביקש ממני למסור לכם כי כלוא הוא בתוך כלוב ומתגעגע אליכם עד מאוד".

לשמע הדברים נפל אחד התוכים על האדמה מתעלף. שמח השר שמחה גדולה וחשב בלבו כי הנה נפלה לידו שעת הכושר לצוד את התוכי ולמוכרו בממון רב. הוא מיהר להתכופף ארצה ולחפון את התוכי בידיו. אולם לרוע מזלו, תכף כשהרים את התוכי, גילה כי העוף נפח את נפשו. השליך השר מידיו את הפגר במיאוס ובאכזבה עד אין קץ, שהרי איזה שוטה ישלם פרוטה שחוקה בעד תוכי מת!

ברגע בו נחלץ התוכי מלפיתת השר, הוא חזר לחיים, פרש את כנפיו בדאייה והרקיע שחקים במעופו. התפעל השר מהתוכי הפיקח שהיתל בו והוליכו שולל כאחד הסכלים. כשחזר לארמון סיפר השר למלך ולשריו את האירוע המופלא, מבלי שישים לב לכך שהתוכי היושב דומם בכלובו, מצותת לדבריו ומבין את הרמז המחוכם ששלחו לו חבריו.

למחרת בבוקר השכם, הגיעו עבדי המלך להאכיל את התוכי, ולתדהמתם מצאו אותו ללא רוח חיים. המשרתים שחששו פן נבלת התוכי תסריח את חצר המלוכה, מיהרו להשליכה לאשפה ככלי אין חפץ בו. אולם ברגע בו שיחררו את התוכי מכלובו, הוא מתח את כנפיו מהרה והתעופף לחיים טובים ולשלום.

והנמשל הוא, שלפעמים מציעים לאדם לצאת לכל מיני טיולים ובילויים ולכלות את זמנו בהבלים. אך מה יעשה האדם ויחיה, הרי הוא רוצה לשקוד ולעמול על התורה? "ימית את עצמו", יראה עצמו כאילו הוא מת, דהיינו שיצטדק בכך שכואב לו הראש, שהוא חלש ולא יכול ללכת, ועל ידי כך יוכל לשקוד על דלתות התורה!

הרי לנו כי "ימית את עצמו" היינו שיראה עצמו כמת לגבי כל עניני העולם הגשמיים, ומכך ישאב את חיותו הרוחנית.

מה יעשה האדם ויחכם

בגמרא (נדה ע ע"ב) מובא, כי אנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה, מה יעשה האדם ויחכם?

ענה להם רבי יהושע: "ירבה בישיבה!".

ולכאורה קשה, איזו תשובה השיב להם רבי יהושע בן חנניה, הלוא דבר פשוט שאדם המרבה בישיבה ובשקידת התורה מחכים, ואם כן לשם מה נצרכו אנשי אלכסנדריה לתשובתו של רבי יהושע?!

אלא שרבי יהושע השיב לשואליו, שכאשר הם נמצאים בתוך הישיבה ויושבים ללמוד את התורה הקדושה, עליהם להוסיף ולהעמיק בה רבות, הפוך בה והפוך בה, ועל ידי כן יזכו לרכוש חכמה ויראה.

(מתוך "משכני אחריך" במדבר ח"ב).