יהודי יכול לקיים תורה ומצוות כל ימיו ולפספס את תכלית חייו

כולנו יודעים כי מטרת הבריאה הינה הטבה. רצון ה' הוא להטיב, ולשם כך הוא יצר את הבריאה כולה.
נשאלת השאלה, מדוע ה' יצר את כל מערכת הבריאה ולא היטיב לנשמות באופן מידי, ללא צורך בירידה לעולם הזה שבו מסלול של ניסיונות ועבודה רוחנית?
על זאת הושב: כדי שההטבה לא תהיה בצורת "לחם-בושה", כלומר שנזכה להטבה בדין ולא בחסד, כמתנת-חינם.
עם זאת, אנו יודעים כי גם אם במשך כל חיינו נהלל ונשבח את ה', לא נספיק להודות לו כנגד כל ההטבות שה' עשה ועושה עמנו. כל המעשים הטובים שאנו עושים, המצוות, החסדים וכו' - הם כאין וכאפס כנגד השפע והטוב שה' משפיע עלינו.
נמצא, אם כן, שגם עם ירידתנו לעוה"ז ועשיית רצון ה', בסופו של דבר קבלת השכר בעוה"ב הינה מתנת חינם מאת ה'.

אם כן, כיצד הדברים מסתדרים?
נבאר את הנושא בצורת משל: כשילד מקבל מההורה דבר מסוים, הוא לא חש כלל בושה. ההורה מעניק רבות, והילד לא חש שום תחושת חוסר-נוחות.
בדומה לכך, גם כשבעל ואישה משפיעים ונותנים זה לזו, הם אינם מרגישים בושה מכך.
מדוע כך הם פני הדברים? בגלל קשר הקרבה שביניהם.
כך גם הקב"ה מבקש עבורנו. הקב"ה הוריד אותנו לעוה"ז כדי שנעמול ונשיג קשר של קרבה עמו.
כשנגיע לתכלית הזו, בעוה"ב השכר שנקבל יהיה ללא תחושת בושה.

נמצא, אם כן, שתכלית עבודתנו בעוה"ז הינה השגת קשר קרבה עם ה'. קשר אהבה, שייכות ודבקות עם ה'.

שיר השירים, שהוא בבחינת קודש קודשים, מביא בדרך משל את קשר האהבה שבין כנסת ישראל לקב"ה.
סוג הקשר האידיאלי שבין הקב"ה לכנסת ישראל עלול להיות קשה להבנה ולתפיסה, ולכן סוג הקשר הנ"ל מופיע כמשל בשיר השירים, והוא הממחיש לנו את הנמשל באופן שקרוב לעולמנו ולמציאות בה אנו חיים.
הקשר המתואר בין כנסת ישראל לקב"ה תואר ע"י שלמה המלך דווקא במשל של קשר בין איש ואישה.
קשר של איש ואישה הוא סוג הקשר שבו ניתן להגיע לרמת הדבקות הגבוהה של "אחד" ממש.
"והיו לבשר אחד" (בראשית, ב', כ"ד).
זוהי רמת הדבקות שהקב"ה רוצה אתנו - עד למציאות אחת.
הרמח"ל כותב בספרו "מסילת ישרים": "השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר 'ואני קרבת אלקים לי-טוב'... אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו, שישתדל לדבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות".

תכלית ומטרת חיינו כאן הינה דבקות וקרבת ה'. מציאות החיים היא הדבקות בה'. "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים, ד', ד').
הזוהר הקדוש מכנה את תרי"ג המצוות כ"תרי"ג עיטין", כלומר תרי"ג עצות שבאמצעותן ניתן להגיע לדבקות.
ע"י קיום תרי"ג המצוות (עצות) ניתן להגיע לדבקות בה'.

כאן יש "אבל" גדול.
יהודי יכול כל חייו לעסוק בתלמוד-תורה ובקיום מצוות, אך לפספס את כל תכלית חייו.
מדוע?
כי הוא עלול לקיים את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, בצורה טכנית וחיצונית. כאשר אנו עושים את הדברים בצורה חיצונית בלבד וללא כוונת הלב, אז המהות הפנימית נעלמת מאתנו. פנימיות ותכלית המצוות היא קרבת ה' וללא זה הרי קיום הדברים היא כגוף ללא נשמה.
חוסר ידיעה מהי קרבת ה' אמתית אינו חוסר-ידיעה בתחום מסוים בעבודת ה', אלא חוסר-ידיעה של כל מהות החיים!
כל תכלית חייו של היהודי וכל תכלית מעשיו של היהודי היא דבקות בה'.
לימוד התורה וקיום המצוות הנם כלים שנועדו להביא את היהודי לאותה דבקות.
כאשר ליהודי חסרה ידיעה ברורה על תכלית חייו ועל התכלית הפנימית של כל מעשיו, הוא אינו מסוגל לדעת כיצד מגיעים עם אותם מעשים לתכלית שבה ה' ישכון בלבבו.

האדם מונע ע"פ הרגש ולא ע"פ השכל. אין זה משנה עד כמה אופי האדם הוא שכלי יותר או פחות, שכן האדם תמיד מונע ע"פ הרגש. בתורתנו הקדושה נאמר "ולא-תתורו אחרי לבבכם", ולא "אחרי שכלכם".
כמה פעמים מוזכר בתורה "שכל", וכמה פעמים בתורה ובתפילה מוזכרים הלב והרגש?
"אהבת עולם אהבתנו, ה' אלקינו"; "ותלמדנו חקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם"; "ותן בלבנו בינה להבין, להשכיל....ולקיים את-כל-דברי תלמוד תורתך באהבה. והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך"; "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה, להודות לך וליחדך, ליראה ולאהבה את-שמך, ברוך...הבוחר בעמו ישראל באהבה"; "ואהבת את ה' אלקיך בכל-לבבך..."; "והיו הדברים האלה... על לבבך"; "אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את-ה' אלקיכם ולעבדו בכל-לבבכם ובכל-נפשכם".

מה שה' רוצה מאתנו באמת זה את הלב שלנו. המעשים הם הכלי, הם האמצעי.
עבודת ה' ללא לב וללא רגש לעולם לא תגיע לתכלית שה' מבקש ורוצה מאתנו; דבקות וקרבה. את הלב שלנו.
לב של יהודי זה לב חי, לב פועם, לב מרגיש.

מי ייתן ונזכה, עם הדרכה והכוונה נכונה, לעמול ולהגיע לנקודה הכי רגישה עבורנו, לנקודה הכי פנימית אצלנו; לפתוח את הלב - ולהרגיש.