כשזה מגיע לתורה ומצוות, אני עושה מה שאני יכול - מה הבעיה בזה?!

מכירים את הסיטואציה שבה מישהו נשאל לגבי קיום תורה ומצוות ואז הוא עונה: "אני עושה מה שאני יכול"?

כן, ככה חלקנו אומרים ומכריזים. בפני עצמנו ובפני אחרים. "אני עושה מה שאני יכול" - המשפט הנצחי.

בדרך כלל, המשפט הזה מלווה במין מבט מצטדק והרמת יד שאומרת "אני בסדר גמור וזה מספיק".

"נו, ויש משהו לא בסדר עם זה?!", חלקכם שואלים בקריאת שורות אלה.

"סליחה, אני לא חרדי. אני לא קיצוני. אני מסורתי... אני אדם מאמין. מתחזק קצת", אתם משיבים.

אז קודם כל, כל הכבוד על מה שאתם כבר עושים! שום דבר לא מובן מאליו, וכל מעשה הכי קטן שאתם עושים בשביל ה' - זה נצח-נצחים, זה נחת לה', זה מקרב אתכם לאבא שבשמים.

אבל האם זה מספיק? האם זה בסדר לחיות חיים שלמים עם גישה כזו?

נביא סיפור קטן כמשל.

יוחאי הוא אבא ממש מסור. הוא תמיד דואג אחרי יום עבודה לשבת עם בנו, דניאל, ולהקדיש לו זמן.

הוא מכין לו כוס שוקו חם, שואל איך עבר היום ואיך היה עם החברים. לפני השינה הוא מקריא לו סיפור ומכסה אותו בסמיכה חמימה ונעימה.

המסירות של יוחאי כאבא התחילה מיום היוולדו של דניאל.

דניאל כבר ילד. אבא נותן כמה משימות קטנות בבית לדניאל. דניאל עושה חלק קטן ממה שאבא ביקש.

אבא שואל את דניאל: "למה לא סיימת את המשימות שהטלתי עליך?".

משיב דניאל במבט מצטדק: "אני עושה מה שאני יכול".

יוחאי מכיר טוב מאוד את בנו ואת יכולותיו, והוא יודע בדיוק למה הוא מסוגל. אבא מאוכזב. שותק.

דניאל כבר בן 20. יוחאי לא חש בטוב, ומבקש מדניאל לערוך את הקניות בסופר.

דניאל חוזר עם רבע מרשימת הקניות שיוחאי נתן לו.

אבא שואל את דניאל: "למה לא הבאת את כל רשימת הקניות?".

משיב דניאל במבט מצטדק: "אני עושה מה שאני יכול".

אבא מאוכזב. שותק.

יום אחד יש ליוחאי פגישה עסקית חשובה מאוד במרכז הארץ, אבל רכבו התקלקל ונמצא במוסך.

הוא מבקש מבנו, דניאל, שישאיל לו את רכבו האישי עבור אותו יום, ומבקש ממנו שיגיע לביתו בשעה 10:00.

השעה 10:00, ודניאל לא מגיע. יוחאי מתחיל להילחץ ומתקשר לדניאל שוב ושוב, אך אין מענה.

דניאל דופק בדלת, והשעה כבר 11:30.

"למה איחרת?!", שואל יוחאי, "אמרתי לך שמדובר בפגישה קריטית מאוד עבור המשרד!".

משיב דניאל במצב מצטדק: "אני עושה מה שאני יכול".

אבא מאוכזב. שותק.

לא מדובר על אירועים חד פעמיים. זאת הייתה הגישה של דניאל לבקשות של אביו המסור והאוהב, שעשה למענו כ"כ הרבה והעניק לו כ"כ הרבה. תמיד דניאל היה עושה חצי או פחות ממה שאבא מבקש.

הנה מגיע יום שמחתו של דניאל, שזכה להכיר את בחירת לבו.

יום החתונה מתקרב, ויוחאי מבטיח לבנו שיפקיד לחשבון הבנק את המתנה לתחילת חייו העצמאיים ביום החתונה. יוחאי הוא איש עסקים מצליח מאוד ואמיד ביותר.

יום החתונה הגיע, ולמחרת בודק דניאל את ההפקדות שבוצעו לחשבונו. והנה הוא רואה את ההפקדה של אביו: "10 שקלים".

דניאל מזדעק. הרי הוא בנה על המתנה של אבא שלו לקניית דירה!

הוא מרגיע את עצמו, ואומר: "בטח זו הייתה טעות בהקלדה!".

הוא מתקשר לאביו, ומודיע לו על סכום ההפקדה שראה. "זאת הייתה טעות, אבא, נכון?", שואל דניאל בהתרגשות.

"לא. דווקא לא. זו הייתה המתנה שלי עבורך, בני. 10 שקלים. מזל-טוב!".

דופק הלב של דניאל מרקיע לשחקים. הוא יודע שאבא שלו אדם עשיר, ויכול לסדר לו דירה בקלות. הוא המום. הוא לא יודע את נפשו.

ואז הוא שומע את אביו ממשיך ואומר בטון מצטדק: "אני עושה מה שאני יכול".

עד כאן סיפורנו...

הסיפור הזה הוא לא המצאה. הוא לא דמיון. הוא אמיתי. הוא מתרחש רגע-רגע.

רבים מאיתנו נוהגים בדיוק כמו הבן, דניאל, מול בורא עולם, אבינו שבשמים.

ה' נתן ונותן לנו כ"כ הרבה! הוא נותן לנו עיניים לראות, אוזניים לשמוע, ידיים ורגליים, בריאות, משפחה, אוכל, קורת גג, בגדים, חברים והרשימה עוד ארוכה.

ומה הוא בסה"כ מבקש מאיתנו? להיות נאמנים לו. לחיות קרובים אליו. לחיות יחד איתו.

וע"י מה הוא מבקש שנעשה זאת? ע"י כך שנקיים את התורה והמצוות.

האם הוא מבקש כ"כ הרבה? הרי גם אם נקיים את כל התורה במלואה זה עדיין יהיה כאין וכאפס לעומת מה שהוא השפיע ומשפיע עלינו! כמה הוא נותן לנו, ומה אנחנו בכלל מחזירים לו?!

למול הטענה שקיום התורה קשה ואינכם מסוגלים לעמוד בעול - הרי בורא-עולם מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. הוא ברא אותנו. הוא יודע מהם הכוחות שלנו ומהן המגבלות שלנו. הוא יודע מהן החוזקות שלנו ומהן החולשות שלנו. ויחד עם כל זאת, הוא נתן לנו את התורה הקדושה וציווה אותנו לקיים את הכתוב בה.

משמע, שאם הקב"ה נתן לנו את התורה, אז וודאי שאנו מסוגלים לקיימה. את כולה!

הוא לעולם לא יבקש מאיתנו משהו שהוא מעל לכוחותינו, כי הוא ברא אותנו ויודע את נפשנו.

גישה האומרת "אני עושה מה שאני יכול" מבוססת על הנחה הטוענת שקיום התורה הוא רשות, ואין מחובתי לקיים את מה שלא נוח לי או לא מסתדר לי.

הכתוב בתורה אינו בקשה. גם לא שאלה. זהו ציווי.

ולמה ה' מצווה אותנו בקיום התורה? בשבילו?! ממש לא. הוא מושלם. יש לו הכול. הוא לא צריך מאיתנו טובות. הוא מצווה אותנו זאת לטובתנו! כמו אבא שיודע מה יעשה טוב לבנו. אבא שיודע הכי טוב.

אותו אבא, שנתן ונותן לנו כ"כ הרבה מתנות מיום היוולדנו, מבקש מאיתנו שנשמור את התורה למעננו, למען טובתנו בעולם הזה ולמען טובתנו בעולם הניצחי לעתיד לבוא!

הרי כל עולם הנצח שיהיה לכם,אתם בונים לעצמכם ע"י התורה, המצוות והמעשים הטובים שאתם מקיימים במהלך חייכם!

אם אתם מוותרים על קיום של כמה חלקים ממנה, דעו שאתם מוותרים על כמה חלקים מעולם הנצח שלכם. אתם באמת רוצים להישאר בסוף עם "10 שקלים"?

הגישה שאומרת "אני כאן, זהו מקומי וכאן אשאר", הינה גישה שקרית לחיים והפוכה לדרך התורה.

עלינו לשאוף תמיד להתקדם מעלה מעלה. הרי זוהי המטרה שלשמה הקב"ה הביא אותנו לעולם, וזוהי הסיבה עבורה הוא מעניק לנו חיים - כדי שנתקרב אליו עוד ועוד ע"י קיום התורה, מצוות ומעשים טובים.

אנחנו אמורים כל חיינו לשאוף להתקדם בדרגות רוחניות. לקחת עוד משהו קטן שאנו מסוגלים לעמוד בו.

לא מצפים מאיתנו בן-לילה להפוך את חיינו מן הקצה לקצה. זה לא בריא ולא נכון לעשות זאת, הן מבחינה נפשית והן מבחינה רוחנית, שכן מהפך קיצוני בזמן קצר עלול ליצור מעמסה נפשית שלא ניתן לעמוד בה, שתביא לקריסה רוחנית ולנפילה אל הקצה האחר.

אם לקחנו על עצמנו שינויים שגורמים לנו ללחץ, תחושת כבדות ועומס או עצבות - סימן שהכבדנו יתר על המידה.

אם לקחנו על עצמנו שינוי שהוא קצת קשה, אבל אנחנו מרגישים סיפוק ושמחה, סימן שזה הכיוון הנכון.

עלינו כל חיינו לצעוד צעדים קטנים שיביאו אותנו לעלייה מתמדת, אחרת אנו מפסידים את העולם הנצחי שהיינו יכולים לקבל, מפסידים את רמת הקרבה אל ה' ואת החיים הנוכחיים שהיינו יכולים לחיות, שכן חיים צמודים אל ה', הבאים לידי ביטוי ברצון להתקדם מעלה ברוחניות, אל מול חיים בגישה של "אני עושה מה שאני יכול", הם שני עולמות שונים.

ה' רוצה לראות שאנו מנסים להתקדם. ה' רוצה לראות שאנו בתהליך מתמיד של שינוי, גם אם מדובר בצעד קטן כל פעם.

הוא רוצה לראות שיש לנו שאיפות להתקרב אליו, שיש לנו רצון אמיתי לעשות את רצונו.

חשבו עם עצמכם, כל אחד במקומו בו הוא מונח: איזה צעד קטן נוסף תוכלו לעשות כדי להתקרב אל ה'?

להניח תפילין, להדליק נרות שבת, לא לנסוע בשבת, לא להדליק/לכבות אורות בבית בשבת, תפילה אחת ביום, פרק תהילים ביום, כיסוי ראש בשבת, להקדיש כל יום 20 דק' ללימוד תורה, להגיד ברכות השחר והתורה, לברך ברכת המזון אחרי אכילת לחם, ללמוד כל יום 2 הלכות לשון הרע, ללבוש חצאית בשבת, לדאוג למיחם ופלטה לשבת, להגיד קריאת שמע שעל המיטה, ללכת לשיעור תורה פעם בשבוע וכו'.

בואו נצעד כולנו צעד נוסף אל ה', ובזה נראה לו את רצוננו להתקרב אליו.

בואו נחיה חיים של שינוי מתמיד בדרך אליו, צעד אחד צעד.