במחשבה תחילה לפרשת בלק: כשהאתון של בלעם דיברה עם חמור

"כמה צנצנות ביקשתי ממך לקנות?", שאלה אמא את מאיר.

"שתיים", השיב מאיר שהחזיק צנצנת אחת.

"ואיפה השנייה?", שאלה אמא.

"נשברה", משך הילד בכתפיו.

"איך נשברה?!", תהתה אמא.

"ככה", הדגים מאיר וריסק את הצנצנת שבידו לרצפה...

* * *

לאחר שהאתון נוטה מן הדרך, לוחצת את רגל בלעם אל הקיר ורובצת תחתיה - כשכל פעם כזו בלעם מחטיף לה במקל - פותח ה' את פי האתון.

למרבה ההפתעה, היא מדברת כמו חמור: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים"...

לא היה מן הראוי שעד שמתרחש נס וניתנה לה משמים יכולת הדיבור, שתנהג בנימוס ותתנצל על ששינתה מן המסלול? שתסביר שמשהו מנע ממנה להמשיך?!

בלעם, גם כן חכם גדול, משיב לה ברמה חמורית להפליא: "כי התעללת בי". או בשפת הילדים: את התחלת...

האתון שוב שואלת: "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לעשות לך כה?".

בלעם עונה בפשטות: "לא".

הרעב הציק לו וייסר את מעיו. בלית ברירה החליט הדֹב המורעב ללכת מרצונו לשבי בגן החיות, שם לפחות יסופק לו מזון מדי יום.

"אין לנו צורך בדב", השיב לו מנהל הגן, "אבל חסר לי כרגע קוף מזן מסוים באחד הכלובים. אתה מעוניין?".

"קוף?", התחלחל הדב, "לא בשבילי. אין לי מושג מה עושה קוף".

"אנחנו נלמד אותך הכל", הבטיח המנהל. "אתה תהיה קוף מושלם".

אחרי ימים של תרגולים והכנת תחפושת מתאימה לממדיו של הדב, נכנס הדב לכלוב והחל לבצע את הפעלולים לעיני המבקרים בגן החיות. אבל התזונה שבגללה נכנס לשבי מרצון - לא הייתה משהו. דב כמותו צריך אוכל רב. בננות ובוטנים, עם כל הכבוד, לא ממש מספיקים.

יום אחד, כשהחשיך בגן החיות, החליט הדב ללכת לכלוב הדובים. סקרן לראות איך נראה תחום המחיה שלהם. להפתעתו גילה בירכתי הכלוב כמויות ענק של מזון. "תגיד", הוא פונה לדב שנמצא בכלוב, "למה אתה לא אוכל?".

"אני אגלה לך את האמת", משיב הדב, "אני בכלל לא דב. אני קוף. רעבתי ביער, ולכן הגעתי מרצוני לגן החיות כדי לקבל אוכל. המנהל אמר לי שתפקיד הקוף כבר תפוס, אבל אם אני רוצה אני מוזמן להיות דב. אבל הגוף שלי קטן ואין לי מקום לכל האוכל הזה".

"איזה עולם מוזר", השתומם הדב. "אני דב בכלוב של קוף ואתה קוף בכלוב של דב. מחר בבוקר ניגש למנהל ונבקש ממנו להחליף בינינו. זה מתבקש".

למחרת בבוקר כשניצבו שניהם במשרד המנהל והעלו את הרעיון להתחלף, קטע המנהל את ההצעה בחדות: "אין על מה לדבר! כל אחד נשאר בכלוב שלו".

"כבוד המנהל", התנצל הדב, "תסלח לי, אבל אתה מדבר כמו חמור"...

"נכון", הסכים המנהל, "כשרעבתי ביער הגעתי לגן החיות וביקשתי להיכנס לכלוב של החמורים. המזכירה אמרה שהכלוב מלא. אבל אם אני רוצה - התפקיד של המנהל פנוי"...

רבי עזריה פיגו, בספרו "בינה לעיתים", מבאר מכוח התמיהה בה פתחנו את השיח המוזר בין בלעם לאתון: האתון דווקא נהגה בחכמה כשבמקום להתנצל ניסתה להעיר לבלעם בעדינות, "מה עשיתי לך כי הכיתני?".

למה אתה מרביץ - ביררה האתון - כי אני לא בסדר? והרי עד היום הכל היה מצוין.

לראשונה אני נוהגת בצורה מוזרה "זה שלוש רגלים" ברצף, ואתה, חמור שכמותך, במקום להבין שמשהו קרה - מרביץ...

למה לא עולה בדעתך שיש כאן סיבה מיוחדת???

* * *

"לא מתאים לך". "מילא הוא, אבל אתה?!".

בטח יצא לנו לשמוע או להשמיע את המילים הללו יותר מפעם אחת.

אולי הנס שפתחה האתון את פיה לא היה בשביל בלעם, אלא לדורות: אם מישהו בדרך כלל בסדר ומתנהג כשורה ופתאום רואים שינוי מופלג, אם נבדוק "איך נפלה לו צנצנת?", הוא פשוט יענה "ככה".

במקום להכות במקל, במקום להסביר לו כמה זה לא מתאים, אולי כדאי לברר אם הוא מקבל את האוכל שהוא זקוק לו.

אולי חמור אחד החליט להאכיל אותו באוכל של קופים והוא בכלל דֹב...