ישיבה בגובה העיניים: האם הגוף שלנו שייך לנו?

יוסי היה אדם רכושני מאוד.

ליוסי היה חשוב מאוד לצבור נכסים רבים ככל האפשר.

איש לא ידע או הבין מה גורם ליוסי שהיה גיבור מלחמה מוערך ובעל תפקיד חשוב כל כך בשירותי הביטחון, להתנהג כילד קטן ולצבור עוד ועוד נכסים, מבלי שבאמת יש לו צורך בהם.

יודעי דבר ליהגו שיש קשר בין התקופה הארוכה בה שהה יוסי בשבי האויב, לבין עיסוקו האובססיבי באגירת נכסים רבים כל כך.

יום אחד יוסי החליט שהוא רוצה לרשום ולתעד את כל רכושו כדי שיהיה בידו לחוש עד כמה הצליח לצבור עד כה.

התהליך ארך זמן רב. הוא החל ברישום של הנדל"ן שבבעלותו, לאחר מכן, הוא עבר לרשום כל רכב שבצי הרכבים שלו, ולבסוף רשם כל חפץ שהיה בביתו. ממקרר ועד שרוך נעל.

לקראת סיום העבודה הוא התבונן ברשימה האינסופית וחכך ידיו בהנאה.

הוא היה מרוצה מאוד מאורך הרשימה, אך משהו אחד טרד את מנוחתו, והוא לא הצליח להבין בדיוק מהו.

כשהוא הסתכל במראה וגופו השרירי נגלה לעיניו במלוא הדרו, הוא הבין מה בדיוק מציק לו.

משהו אחד היה חסר ברשימה...

הגוף שלו.

הגוף שלו לא נכנס לרשימה!!!

שלום וברוכים הבאים, קוראים יקרים.

בכל פרק אנו מביאים לכם פלפול תורני במילים שכל אחד יכול להבין ולהתחבר.

והפעם: האם הגוף שלנו שייך לנו?

ננסה היום לדון מתוך משקפיים הלכתיות בשאלה זו, ובהשלכות שונות שהיא יכולה לייצר לחיי המעשה.

הפרק הפעם יחולק לשני חלקים:

בחלק הראשון ננסה לברר האם הגוף שלנו הוא נכס שלנו, האם הוא בבעלותנו הגמורה כמו כל דבר שאנו רוכשים, או שממש לא. אחר כך נבין למה השאלה הזאת היא שאלה מעשית ולא סתם שאלה פילוסופית, ולסיום נראה שהמפרשים לכאורה חלוקים ביניהם בעניין זה.

בחלק השני נעבור לעסוק בקושיה מסקרנת שתצוץ לפי אותם שיטענו שגופינו אינו שייך לנו.

בואו נפתח בשאלה מעט מוזרה:

האם הגוף שלכם שייך לכם? האם יש לכם בעלות עליו? כן! אני יודע שזה נשמע מאוד ביזארי. הרגש שלנו אולי גורם לנו לחשוב שאין דבר השייך לנו יותר מהגוף שלנו. אבל האם באמת זה כך?

בכל מקום אחר כשיש לנו בעלות על דבר מסוים, זה לא קורה ככה סתם בחלל ריק. בשביל שדבר מסוים יהיה שייך לנו, אנו צריכים לקנות אותו! צריך לעשות משהו בשביל שהוא יהיה שייך לנו!!

ל"משהו" הזה קוראים "קניין" ויש כל מיני דרכים כיצד לבצע אותו. המשותף לכל סוגי הקניינים הוא, שכולם הם פעולה שיש בכוחה להעביר חפץ מבעלות של אדם אחד, לאדם אחר.   

האמת... יש מקרה אחד שבו דברים כן יכולים לעבור לבעלותנו למרות שלא עשינו כלום בשביל זה. המקרה הזה, הוא ירושה. בירושה, כאשר האב הולך לעולמו, הבן יורש את כל נכסיו למרות שהוא לא נוקף אצבע בשביל לקנות אותם.

אבל ירושה זה באמת מקרה מיוחד שאי אפשר להקיש ממנו שום דבר למקומות אחרים. משום שבירושה מה שקורה, זה לא שהנכסים עוברים מבעלות האבא לבעלות הבן, כמו בכל מקום אחר שקונים חפץ מחבר.

בירושה מה שקורה זה שהבן נחשב כמו האבא עצמו, אין כאן העברת בעלות אלא המשך של הבעלות של האבא עצמו, אלא שהיא ממשיכה להתקיים בבנו הגמרא קוראת לדבר המדהים הזה: "בן כרעה דאבוה" כלומר בן הוא חלק מגופו של אביו ואינו נחשב כישות אחרת לעניין הירושה.

אבל כאמור בכל מקרה אחר שבו מעבירים בעלות מאדם אחד לשני, צריכים קניין.

ובכן... מה קורה עם הגוף שלנו? לא קנינו אותו מאף אחד? אז אולי הוא באמת לא שלנו?

נכון. אנחנו בעלי הסמכות להחליט איך להפעיל את המכונה המשוכללת הזאת הנקראת "גוף האדם" מה תהיה התזונה שלו, וכיצד לתחזק אותו. אבל זה עוד לא אומר שזה שלנו.

אפשר אמנם להבין שאלוקים נתן לנו אותו במתנה שיהיה תחת בעלותנו, אבל יכול להיות גם שלא. יכול להיות שאנחנו רק מופקדים על הגוף שלנו לשמור עליו. אבל אנחנו רק השומרים שלו!! ולא הבעלים עליו!!

חושבים שזו שאלה פילוסופית באוויר שאין לה שום משמעות לחיים האמיתיים?

ממש לא!!

זה שאלה חשובה מאוד! כל כך חשובה עד כדי כך שיכולה להיות לה השפעה דרמטית על חיי אדם.

לא פחות!!

בואו נמצא את המקרה הזה שבו לשאלה האם גופינו שייך לנו ישנה השפעה...

תתארו לכם שיום אחד אתם יוצאים לרחוב, ולפתע לחרדתכם אתם רואים בן אדם שמנסה לשים קץ לחייו. אין ספק שכל אדם בר דעת ירוץ מהר, וינסה להניא אותו מלבצע מעשה איום שכזה. ברור שזה יהיה המעשה המתחייב ממנו לעשות.

אבל האם באמת זה כך? האם אני חייב מבחינה הלכתית להציל את מי שמנסה לפגוע בעצמו?

(חשוב לומר - אין הכוונה לרוב הפעמים שבהם באמת הוא נמצא במצב נפשי לא יציב או באי שפיות זמנית. במקרים כאלו הוא אינו אחראי למעשיו ובוודאי שמצווה גדולה למנוע ממנו מלהתאבד. הכוונה היא לאדם יציב שהחליט לשים קץ לחייו מתוך דעה צלולה.  אולי בהשראת הפילוסוף הגרמני הפסימי ארתור שופנהאואר, או כל סיבה אחרת. )

בשביל לענות על השאלה הזו, אנו צריכים דבר ראשון לדעת מה המקור לכך שתמיד כאשר יהודי נמצא בצרה עלינו להצילו:

ובכן.. המקור לזה הוא מהשבת אבידה:

גופא מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין ת"ל והשבותו לו אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה ואבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל

זוהי גמרא במסכת סנהדרין בדף עג.

אם ניקח מהגמרא בסנהדרין את הנקודות החשובות עבור הדיון שלנו, מה שהגמרא בעצם אומרת, זה שהחיוב להציל יהודי במצוקה נלמד ממצוות השבת אבידה. כמו שבמצוות השבת אבידה התורה לימדה אותנו שאם חפץ של בן אדם הולך לאיבוד עלינו לסייע לו ולהשיב לו את החפץ שלו, בדיוק כך גם כאשר אדם נמצא במצוקה עליו לסייע לו.

או במילים אחרות. בדיוק כמו בהשבת אבידה שעלינו להשיב לו את חפציו אם הם הולכים לאיבוד, אותו דבר אנו מצווים להשיב לו את גופו עצמו אם הוא עצמו הולך לאיבוד.

אבל רגע..

אם את החיוב להציל אדם במצוקה אנו לומדים מהשבת אבידה, הם צריכים להיות זהים בהלכותיהם. ואם כך בואו נעשה השוואה פשוטה:

אם בן אדם מאבד בכוונה את החפצים שלו האם אנו חייבים לקיים מצות השבת אבידה ולהשיב לו את אבדתו?

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ברור שלא!!!

אין שום חיוב לעזור לאדם שמאבד את חפציו בכוונה. במילות הגמרא זה נקרא "אבידה מדעת" ואין שום דין להשיב אבידה כזו לבעליה.

לפי זה, גם אדם הנמצא בצרה אנו מחויבים לסייע לו רק אם הוא לא עושה את בכוונה. הסיבה היא פשוטה: מכיוון שכל החיוב לעזור לו, נלמד מהשבת אבידה. אז בדיוק כמו בהשבת אבידה אם הוא מאבד את חפציו בכוונה אנו לא מחויבים לעזור לו, אותו דבר גם כשהוא מכניס את עצמו לצרה בכוונה איננו צריכים לעזור לו להיחלץ.

בואו נחזור לאדם המנסה לשים קץ לחייו. שאלנו האם אנו מחויבים לסייע לו ולמנוע ממנו להתאבד.

לפי הנתונים שהצטברו בידינו עד כה התשובה לכאורה היא לא!!!

נכון. אנו חייבים לעזור לכל יהודי במצוקה. אבל אם הוא מביא את צרה הזו על עצמו, זו הבעיה שלו. אין לנו חיוב לעזור למי שבוחר במודע להכניס את עצמו לצרות.

אבל רגע.. זה בכלל לא כל כך פשוט.

זוכרים את השאלה שבה פתחנו. האם גופינו שייך לנו או לא?

בואו וננתח את המקרה שלפנינו:

אם הגוף שלנו שייך לנו, מה שאמרנו עד עכשיו ממש מדויק. כי האדם המנסה לשים קץ לחייו מנסה בעצם להזיק לעצמו, וכמו שאמרנו אנחנו לא מחויבים להגן על מי שמזיק לעצמו.

אבל אם הגוף שלנו הוא בכלל לא רכוש שלנו, אם אין לנו בעלות עליו, אם כן ההתייחסות למתאבד איננה כמי שמזיק את עצמו, אלא כמי שמזיק סתם גוף שלא שייך לו אלא לאלוקים. הוא בעצם מנסה להרוג גוף של יהודי.

או במילים אחרות, אם הגוף לא שייך אליו, הוא לא מזיק רק לעצמו, הוא מזיק גוף שלא שייך אליו הוא מזיק מישהו אחר.

אם הוא מזיק מישהו אחר, הקונספט שהנחנו עד עכשיו שאיננו מחויבים להתערב ולמנוע ממנו מלהתאבד, פשוט אינו נכון.

איננו יכולים לעמוד מנגד כאשר אנו רואים אדם הפוגע ביהודי אחר. עלינו להחיש סיוע וכמה שיותר מהר ליהודי הנרדף.

וכן! זה בדיוק מה שקורה כאן. האדם המנסה לשים קץ לחייו בעצם מנסה לפגוע ביהודי אחר. זה אמנם נראה שהוא פוגע בעצמו, אבל זה ממש לא נכון. מכיוון שהגוף לא שייך אליו הוא בעצם פוגע באדם זר. מה שמחייב אותנו להגיש עזרה לגופו שלו ולמנוע ממנו מלשים קץ לחייו.

זה כנראה מאוד לא אינטואיטיבי עבורנו לחשוב שהגוף שלנו הוא בעצם לא ממש אנחנו. זה מרגיש לנו מוזר לחשוב שמי שפוגע בעצמו, בעצם פוגע כביכול בגוף של יהודי אחר. אבל כנראה שאם נהרהר בזה זמן מה התובנה הכול כך קשה לעיכול הזו, תיעשה מובנת יותר, ותתיישב על דעתנו.

לסיכום:

הבנו שלשאלה האם גופינו הוא רכוש שבבעלותנו או לא ישנן השלכות מרחיקות לכת. וזו איננה רק שאלה תיאורטית בלבד. ולכן עלינו לחפש במפרשי התורה הקדמונים כיצד הם רואים את היחס שבין האדם לגופו.

נראה לכאורה דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו אפשר דאינו מוזהר על הלאו לא מיבעיא דעל העשה "והשבות לרבות אבידת גופו" ודאי אינו מצווה כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בש"ע

זהו הרב באב"ד בספרו המפורסם "מנחת החינוך" במצווה רלז

הרב באב"ד פוסק להלכה שאין לנו חיוב להציל אדם המנסה לשים קץ לחייו. מה שמעלה את המסקנה ההכרחית שהוא סבור שגוף האדם שייך לאדם. כי אם גוף האדם לא היה שייך לאדם, היינו חייבים להציל את המתאבד מיד עצמו.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אבל דעתו של הרב באב"ד ממש איננה בקונצנזוס בין הפרשנים...

כנגד הרב באב"ד עומדים פוסקים רבים שמהם נראה לכאורה שגופינו אינו שייך לנו.

המהר"ם מרוטנבורג חלוק על הרב באב"ד, וטוען שחייבים להציל את מי שמתאבד, אפילו אם הוא ממש מתחנן שנניח לו למות בנחת. מה שגורם לנו להבין שהוא סבור, שגופנו לא שייך לנו ולכן אנו מחויבים להציל את גוף המתאבד מיד עצמו.

הוכחה נוספת שלא כדעת הרב באב"ד מגיעה ממקום נוסף:

תתארו לכם שאדם מגיע לבית הדין, ומודה בפני הדיינים שיש לו חוב ממוני שהוא לא שילם לחברו, ברור לכולנו שבית הדין יחייב אותו לשלם את החוב. הסיבה היא שזה נשמע מאוד אמין כאשר אדם מודה שהוא חייב כסף. מכיוון שזה נוגד את האינטרס שלו עצמו להודות בחוב. ולכן אם בכל זאת הוא בוחר להודות, כנראה שזה האמת.

אבל פשוט וברור לכאורה, שאם הוא יבוא לבית הדין ויודה שחבר שלו אחד, חייב כסף לחבר שלו אחר, אף אחד לא ישמע לדבריו. מפני שאין לו אמינות. אין שום סיבה לתת אימון באדם שמודה שחבר שלו חייב כסף, בלי שהוא מביא לכך עדים כראיה.

מה קורה אם אדם מודה בבית הדין שמגיע לו עונש מוות? האם יהרגו אותו על סמך ההודאה שלו?

הרב יוסף אבן מגאש שהיה מגדולי הרבנים בספרד בתקופת הכיבוש המוסלמי, פוסק שלא!! בית הדין לא יוציא להורג את מי שמודה שמגיע לו עונש מוות.

ומסבירים הפרשנים המאוחרים בני דורנו, שהסיבה היא שהגוף שלנו לא שייך לנו, ולכן כמו שאי אפשר להודות על ממון של מישהו אחר, כמו כן אי אפשר להודות על גוף שלא שייך לנו.

וכך גם פוסק רבי יוסף בר ששת...

וכך גם פוסק רבי שניאור זלמן מלאדי "בעל התניא" מייסד חסידות חב"ד...

או בקיצור: אם היינו שמים על מאזניים בצד אחד את הפרשנים הסוברים שהגוף שלנו שייך לנו ובצד השני את הפרשנים הסוברים שהגוף שלנו לא שייך לנו, כנראה שהכף הייתה מוכרעת לצד שגופנו לא שייך לנו, ובפער דיי מרשים.

אוקיי. עד כאן החלק הראשון של הפרק. בואו ונראה לסיכום איזה נקודות למדנו עד כה:

שאלנו מי הבעלים הממוני על גופנו, הראנו כיצד זה דיון מעשי, ולסיום ראינו שהמפרשים חלוקים בזה.

וכעת בואו נעבור לחלק האחרון:

למדנו שלאותם מפרשים הסבורים שגופינו אינו שייך לנו, מוטלת עלינו החובה להציל את מי שמנסה לשים קץ לחייו. כי הוא לא סתם פוגע בעצמו אלא הוא פוגע כביכול ביהודי אחר.

זה נשמע אולי פשוט והגיוני. אבל בואו נלמד הלכה אחרת בתורה שתערער לחלוטין את הנחה הזו:

יש דין בתורה הידוע בשם "רודף". רודף הוא יהודי שכשמו כן הוא. רודף אחר יהודי אחר ומנסה להרוג אותו. על פי ההלכה היהודית כאשר אנו רואים יהודי המנסה לרצוח יהודי אחר, עלינו להורגו.

יש דיונים רבים מי בדיוק נחשב ל"רודף" כמו למשל האם מי שחולה בקורונה והוא מפר את ההנחיות ומתקהל, ובכך מסכן אנשים רבים, האם יש לו דין רודף או לא. (אולי נעשה על זה פעם פרק מיוחד.)

אבל זה ברור שמי שמנסה להרוג את חברו יש לו דין של רודף ואנו צריכים להרוג אותו.

וכעת בואו נחזור לאדם המנסה לשים קץ לחייו. לכאורה לפי אלו הסבורים שגופינו אינו שייך לנו, לכאורה מי שמנסה לשים קץ לחייו, מנסה בעצם לרצוח יהודי. ומי שמנסה לרצוח יהודי עלינו להקדים ולהרוג אותו מדיו "רודף".

כן. זה נשמע קצת מוזר אולי. אבל זה מתמטיקה פשוטה. אם הגוף שלנו לא שייך לנו, אדם המנסה להתאבד בעצם מנסה לרצוח יהודי, ומי שמנסה לרצוח יהודי יש לו דין רודף ועלינו להורגו.

אם זה נכון. כל מה שהנחנו עד עכשיו שלפי המפרשים הסוברים שגופנו לא שייך לנו, מוטלת עלינו החובה להציל את מי שמנסה לשים קץ לחייו, ממש אבל ממש לא נכון...

בכלל לא נכון...

כל כך לא נכון עד כדי כך שזה ממש להיפך! זה לא שאנחנו צריכים להציל את מי שמתאבד. להיפך אנחנו צריכים להרוג אותו!! יש לו דין של רודף!!!

מדהים איך הדין של רודף מאיים כעת להפוך את כל התמונה. ממצב שבו אנו חייבים להציל את המתאבד למצב שאנו צריכים להרוג אותו.

אבל האם באמת זה כך? האם באמת להלכה עלינו להרוג את מי שמנסה לשים קץ לחייו?

בשביל לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים ראשית כל להבין מדוע באמת דמו של רודף הותר? מדוע אפשר להרוג אותו ללא משפט וללא עדים?

אחרי שנבין מהי באמת הסיבה שמוטל עלינו להרוג את הרודף נוכל להבין האם באמת כל מתאבד הוא בעצם "רודף" שיהיה עלינו חיוב להרוג אותו.

כשמנסים להבין את הדין של רודף, ישנם שלוש אפשרויות להבין מדוע עלינו להקדים ולהרוג אותו בלא משפט:

1. כדי להציל את הנרדף. בשביל להציל את הנרדף עלינו להזדרז ולהרוג את הרודף בטרם יעלה בידו לקיים את זממו.
2. כדי להעניש את הרוצח. כלומר יתכן שלמרות שהוא עדיין לא רצח, אולי התורה מתירה לנו לקיים את העונש מוות הצפוי לו מיד אחרי שירצח, אם הוא ממש עסוק באמצע הניסיון לרצוח. 
3.  כדי למנוע את הרודף מלעבור על איסור רציחה. כלומר המטרה היא לעזור לרודף ולא לנרדף, ולמנוע ממנו לעבור על האיסור החמור לרצוח.

וכעת בואו נדבר על מי שמתאבד ונראה איזה מהאפשרויות שהזכרנו יכולות להתאים אליו והאם באמת הוא רודף שצריכים להרוג אותו:

הסיבה הראשונה של הצלת הנרדף בוודאי שלא הגיונית במתאבד. הסיבה פשוטה אי אפשר להרוג את מי שמנסה להתאבד כדי להציל את הנרדף. זה פשוט אותו אדם. אם נהרוג את הרודף גם הנרדף ימות איתו ביחד ולכן לפי האפשרות הראשונה בוודאי שלמתאבד אין דין רודף.

הסיבה השנייה של להעניש את הרוצח גם כן לא אפשרית במתאבד. בגלל שהרמב"ם פוסק שמי שמתאבד למרות שהוא עובר על איסור "לא תרצח" אין לו עונש מוות ולכן לא יתכן להרוג את המתאבד מדין רודף כדי להעניש אותו על עונש שלא מגיע לו.

(אם זה קצת מתומצת וקצר מידי עבורכם תוכלו להאריך בזה בפרק הקודם "האם יש איסור לא תרצח בהתאבדות")

אבל הסיבה השלישית שאומרת שהורגים את הרודף כדי להציל אותו מעבירה, לכאורה נכונה גם במי שמתאבד. מי שמתאבד עובר על האיסור לרצוח יהודי, ולכן עלינו יהיה להקדים אותו ולהרוג אותו בטרם יעבור על האיסור החמור של שפיכות דמים.

ולכן כל מה שנותר לנו לעשות כעת זה לנסות ולמצוא מה דעת הפרשנים בסיבת הריגת "הרודף".

אם שתי הסיבות הראשונות הן הנכונות הרי שלמתאבד אין דין רודף ואנו צריכים להציל אותו. אך אם הסיבה השלישית היא הנכונה, הרי שיש למתאבד דין רודף ולא רק שאנו לא צריכים להציל אותו, להיפך מוטל עלינו להרוג אותו מדין "רודף".

"מכיוון שאנו דנים אותו כרודף אחר חברו להורגו ראוי להורג שיהיה משתדל להורגו בסייף. ומכל מקום אם אינו רשאי להורגו בסייף או שאין חרב בידו, ימיתהו בכל שהוא יכול להמיתו"  

זה דבריו של המאירי מפרשני התלמוד במסכת סנהדרין בדף עב:

מדבריו של המאירי נראה שהוא סבור שהסיבה שההורגים את הרודף היא משתי הסיבות הראשונות ביחד. גם בשביל הצלת הנרדף וגם בשביל להעניש את הרוצח. מפני שהוא כותב שעדיף לנסות ולהרוג את הרודף בחרב. הריגה בחרב זהו העונש שמקובל לתת לרוצח בהלכה היהודית. מה שמוכיח שהמאירי מבין שהסיבה שהורגים את הרודף היא כדי להעניש אותו בעונש של רוצח.

אך המאירי ממשיך ואומר שגם אם אי אפשר להרוג את הרודף בחרב יש להורגו בכל צורת מוות שמתאפשרת לנו. ומוכח מדבריו שיש עוד סיבה שמוטל עלינו להרוג את הרודף. והיא הצלת הנרדף. ולכן עלינו להורגו בכל מיתה אפשרית.

אבל רבי שלמה יצחקי המכונה רש"י גדול פרשני התלמוד בכל הזמנים סבור אחרת. רש"י במסכת סנהדרין מסביר שהסיבה שאנו הורגים את הרודף היא בשביל להצילו מן העבירה. ואם כן לכאורה, לפי רש"י יוצא שלמתאבד יש דין "רודף ועלינו להקדים ולהרוג אותו כדי להצילו מהעבירה.

בואו נסכם את הדברים:

שאלנו האם לפי המפרשים הסוברים שגופינו אינו שייך לנו, מי שמתאבד יש לו דין רודף, ואם כן יהיה מוטל עלינו להרוג את מי שינסה לשים קץ לחייו. ראינו שלוש סיבות מדוע בכלל יש להרוג את הרודף, והבנו שרק לפי הסיבה השלישית שסיבת הריגת הרודף היא כדי להציל אותו מעבירה, שייך לראות את המתאבד כרוצח.

ולסיום ראינו שהמאירי מבין כמו שתי האפשרויות הראשונות ולכן לדעתו צריך להיות שלמתאבד אין דין רודף ועלינו להצילו, אך רש"י מבין שסיבת הריגת הרודף היא כדי להצילו מהעבירה ולכן לכאורה לפי דבריו יוצא שמי שמנסה להתאבד הוא רודף, ועלינו להקדים ולהרוג אותו כדי להציל אותו מעבירה של לא תרצח.

עד כאן הפרק - האם הגוף שלנו שייך לנו?

תודה רבה למי שהשתתף עימנו, ונודה לכם מאוד אם תשתפו גם חבריכם.

חשוב לנו מאוד לזכות כמה שיותר אנשים בטעם הערב של לימוד התורה, ויותר מנשמח אם תפיצו את המאמר בקרב המכרים שלכם, כדי שכולם יתחברו ללימוד התרה.

נשמח מאוד לשמוע את חוות דעתכם כדי שנוכל להשתפר. וליצור תכנים שמותאמים יותר למה שאתם מצפים.

תודה לכם ונתראה בפרק הבא.