"לעיניהם המופתעות של הנוכחים נעמד הנפטר לפתע על רגליו": קווים לדמותו של הרבי מקרעטשניף זצ"ל

המחזה של הנער הצעיר, המנסה לדבר ללא הצלחה, הפתיע מאוד את הרופאים. הם התאספו סביבו, כאשר כל אחד מנסה את מזלו במציאת פתרון שיביא מזור לצעיר חסר האונים. "זו בעיה שלא רואים כל יום", המהם הבכיר שבין הרופאים. "ביום אחד פשוט איבדתי את כוח הדיבור", מספר לנו הרב אפרים רובינשטיין, הנער הצעיר שהתמודד עם הבעיה הנדירה. "לא אשכח את היום הזה כל ימי חיי", הוא מציין. "היה זה באמצע סדר הלימוד היומי שנערך בישיבת הדרום ברחובות, בה למדתי. זמן קצר לאחר תחילת הלימוד, קולי החל להיחלש. תחילה ניסיתי להמשיך ולומר את פסוקי החומש, אך עד מהרה גיליתי שאיני מצליח להוציא הגה מפי. קולי נדם.

"לא חששתי במיוחד", מספר הרב אפרים רובינשטיין, כיום מחנך ומרצה, "אך צוות הישיבה הבין מיד שמדובר בעניין הדורש בירור, וכך נשלחתי לבית הורי בתל-אביב. אבי ואמי, ניצולי שואה, ששרדו את אימי הנוראה שבמלחמות, החלו מתרוצצים עמי בבתי הרפואה השונים שהיו בתל אביב כשחרדה כבדה אופפת אותם. תחילה הובאתי לרופאים הרגילים שניסו לטפל בי ללא הועיל. משראינו שהמצב אינו משתפר, נשלחתי לבית החולים תל-השומר. לאחר בדיקה שנעשתה לי על ידי הרופאים במקום הם הצליחו לשים את ידם על הבעיה: שני מיתרי הקול שלי נותקו זה מזה".

מכאן והלאה החל הנער לעבור סדרה של טיפולים אשר נועדו להשיב לו את כוח הדיבור. "הכניסו לי זרם חשמלי לגרון, בתקווה שזה מה שיסיט את המיתרים ויחברם מחדש. משזה לא הצליח, נאלצתי לקחת במשך תקופה כדורים שונים, שגם הם לא סייעו. עברו עלי חודשיים של סיוט וכאבים, עד שהרופאים הרימו ידיים ואמרו נואש. אך דווקא מהייאוש של הרופאים החלה הישועה".

אביו של הרב אפרים עבד באותה עת בבית הדואר התל-אביבי הצנוע של אותם ימים. לצד המכונות המיושנות וכלי העבודה העתיקים ששימשו את הדואר בשנותיו הראשונות, פגש אביו של הרב אפרים מכר ששמע על צרתו. "הקשב לי", שח האיש ואמר לאב המודאג, "לצד הישיבה שבה למד בנך מתגורר צדיק עליון ופועל ישועות. הוא וודאי יוכל להביא מזור וישועה לבנך".

העצה נפלה על אוזן קשבת, וההורים ובנם מיהרו להגיע לרחובות. משהגיעו למקום קבלת הקהל, הצטופפו בין ההמונים שהמתינו במקום, מי לברכה ומי לישועה. השעון זז, והלילה עטף את העיר רחובות. השעה כבר הייתה שעת ליל מאוחרת, בחוץ שררה אפלה, אך חדר ההמתנה ההומה אדם היה מואר כבאמצע היום. "השעה הייתה 01:30 לפנות בוקר כאשר סוף סוף הוכנסנו לחדרו הצנוע של הרבי", נזכר הרב רובינשטיין. "הסבל והכאב שעברנו בחודשים האחרונים נתנו את אותותיהם באמי, והיא פרצה בבכי ואמרה: 'עברתי את השואה הנוראה על הייסורים הנוראים שכרוכים בכך', בכתה. 'כעת יש לי שני ילדים בלבד, ואיך אוכל לשאת גם את הצרה הזו?'. דממה השתררה בחדר לאחר דבריה הכאובים. הרבי שתק, ובמשך זמן מה היה נתון בשרעפים. את המתח מסביב ניתן היה לחתוך באזמל. הרבי הרים מחדש את עיניו כלפי מעלה, ואמר: 'ריבונו של עולם, היא צודקת. כמה צרות אפשר לעבור?'. ואז הוא פנה אלי ואמר לי: סע הביתה, ומחר בבוקר כבר תתחיל לדבר".

בתל אביב של אותם ימים שררה אווירה שונה לחלוטין מהאווירה שיש בה כיום. הסוסים שימשו כאמצעי התחבורה המוביל בעיר, והתנועה בה הייתה דלה במיוחד, כך שבשעת ערב מאוחרת דממה תל-אביב כמעט לחלוטין. בני משפחת רובינשטיין שבו אל העיר בשעת לילה מאוחרת, כשתקווה ותפילה מחלחלות ללבם. השקט מסביב היווה כר פורה לדמעותיהם.

"למחרת בבוקר הגענו לבית הכנסת הקטן שעל יד ביתנו לתפילת שחרית", מספר הרב רובינשטיין. "הייתה זו שכונה שבה כולם הכירו את כולם, ומאף אחד לא נעלם המידע על האילמות שהשתלטה עלי. נכנסנו לשם כמדי יום בחודשיים האחרונים לתפילה רווית דמעות ותחנונים, כאשר לפתע הרגשתי שפי נשמע לי והמילים שאני מוציא מפי יוצאות החוצה ומהדהדות ברחבי בית הכנסת. מדברי הרבי הקדוש לא נפל דבר. לנוכחים לא היה צורך להסביר כיצד שב הקול לפי. 'ודאי הייתם אצל הרבי מרחובות. רק אצלו ניתן לראות דברים כאלו', הם הפטירו".

לאחר מכן, כאשר ייפגש הרב רובינשטיין שוב עם האדמו"ר, זה יהיה בשולחן השבת שהרבי נהג לערוך. "הרבי קרא לי אליו ואמר לי: 'זכור, אפרים, הכל מלמעלה! הכל מלמעלה! וכך חזר על המילים הללו מספר פעמים, כדי שלא אחשוב שזה בכוחו. מה שעוד לכד את תשומת לבי אז, הייתה העובדה שכאשר ניגש אלי הגבאי במצוות הרבי, הוא לא שאל אותי אם כבר התחלתי לדבר. משום שזו כלל לא הייתה שאלה עבורו. היה לו ברור שאני יכול לדבר, כמצוות הרבי. הוא הרי ראה מדי יום עשרות מקרי ניסים דומים".

האדמו''ר זצ''ל עורך את שולחנו

"מאור פנים נדיר"

היום (שלישי) ימלאו 51 שנה לפטירתו של האדמו"ר הקדוש מקרעטשניף, רבי דוד משה רוזנבוים, שהסתלק לבית עולמו במהלך נסיעתו לקברי אבותיו שברומניה. בן 44 בלבד היה האדמו"ר הקדוש בפטירתו. אך למרות גילו הצעיר, מאחורי מיטתו נותר שובל ארוך של יהודים אשר התקרבו לאביהם שבשמים בזכותו, לצד סיפורי ישועות שנדמה כאילו נלקחו מימים קדמוניים, ואלפים רבים של אנשים שאינם יכולים לשכוח את דמותו. "זו לא דמות שאפשר למצוא בימינו", אומר לנו הרב יוסף דוד גליקזאהן, מחנך העוסק בקירוב יהודים, שהיה נער צעיר בעת פטירת מורו ורבו.

האדמו''ר זצ''ל באושוויץ

הרב גליקזאהן מוסיף ואומר כי הרבי היה מתייחס לכל אחד ואחד במאור פנים מיוחד, עד שכל אחד הרגיש כי הרבי מתייחס אליו כאילו היה בן יחיד. "את כל אחד ואחד הוא קירב ללא משוא פנים. קשה להסביר למי שלא ראה אותו מעודו, מי היה הרבי. דמותו של הרבי ומבטו החודר אינם משים מזיכרוני ומזיכרונם של עוד רבים אחרים שזכו לראות את פניו, גם עשרות שנים לאחר שראינוהו בפעם האחרונה".

הרב שמואל חיים הרשקוביץ, מחנך אשר שימש במשך שנים ארוכות כמשגיח בישיבה שהקים הרבי זצ"ל, הגיע אל האדמו"ר במקרה. "בשנת תשכ"ה למדתי בישיבה סמוכה לביתו של הרבי ברחובות. באחת השבתות ששהיתי שם הציע לי חבר להגיע לאדמו"ר כדי לחזות בשולחנו הטהור. הייתה זו שבת חורפית, כאשר הגענו למבנה. בימים ההם, רחובות כולה הייתה מלאה בפרדסים, ועלטה חלקית שררה באזור. בית מדרשו של הרבי היה מואר ב'לוקסים' בלבד, משום שהרבי נהג כשיטת החזון אי"ש". אך האפלולית ששררה במקום לא שינתה כהוא זה מהאור הפנימי שבקע מביתו של הרבי. "כבר מבחוץ שמענו את הרבי מקדש על היין, בהתלהבות עזה ובקול חזק, וכבר אז הבנתי שאני עומד לראות אדם שאינו ככל בני התמותה. שניות ספורות לאחר מכן ראיתיו בפעם הראשונה בחיי, וברגע שהבטתי ברבי - הבנתי שהוא הוא האדם שאסתופף בצלו וממנו לא אזוז".

המשגיח בישיבת קרעטשניף, הרב שמואל חיים הרשקוביץ'

מה זכור לך במיוחד מהרבי?

"הרבי היה מקרב מאוד יהודים", משיב הרב הרשקוביץ. "כפי שהוא קרא לי וקירב אותי, כך קירב כל יהודי ויהודי שבא אליו. הרבי היה מקבל יהודים מכל קצוות הקשת. בחדר קבלת הקהל שלו לא המתינו דווקא יהודים חרדים, היו שם יהודים מכל הזרמים, גם כאלה שהניחו כיפה רק לפני הכניסה לחדרו של האדמו"ר. את כולם קיבל הרבי במאור פנים ובחיוך. כך הוא קיבל גם אותי, וזה עשה עלי רושם עמוק.

"גם עבודת השם שלו הייתה בלתי להשם לבדו. זכורני כי בפעם הראשונה שהגעתי אליו, בהיותי בחור צעיר, היו סביב השולחן מעט מאוד משתתפים, בקושי שני מניינים. הרבי נכנס והחל לשיר את הזמר 'קול מקדש', ואמר זאת בהתלהבות אדירה ומתוך השתוקקות הנפש, כביכול עומדים שם מאות בני אדם".

אין לי עולם הזה וגם לא עולם הבא

הרב חיים שלום סגל משמש כשליח חב"ד בעפולה. זר כי יקלע לעיר הדרומית, יגלה חיש מהר את הרוח החיה שעומדת מאחורי מהפכת היהדות במקום, הרב סגל הפך למגדלור של תורה וחסד בעיר הממוקמת הרחק בפריפריה של ישראל.

"את הרבי הכרתי בשל העובדה שזכיתי ללמוד בישיבתו. כחסיד חב"ד בכל נימי לבי ונשמתי, מורי ורבי היה כמובן הרבי מליובאוויטש. אך גם לי, כתלמיד בישיבה של האדמו"ר מקרעטשניף, היתה הזכות לחזות באורו ובאישיותו הגדולה, ולחסות בצלו של אותו קדוש עליון".

הרב חיים שלום סגל נהג להיכנס אל הרבי מפעם לפעם, כפי שנהגו רבים בקהילת קרעטשניף וגם כאלו שמחוצה לה. כאשר נכנס אל הרבי, נהג להעלות בפניו את תהיותיו והתלבטויותיו, ולבקש את ברכתו. את אחת מהפעמים הללו הוא אינו מסוגל לשכוח למרות השנים הרבות שחלפו. "הרבי פנה אלי אז ואמר לי", נזכר הרב סגל, "'אין לי לא עולם הבא ולא עולם הזה', ופירט: 'עולם הבא אין לי, בגלל שאיני יכול לעמול בתורה כפי רצוני - אני מבקש לפתוח ספר, והנה יש יהודי בפתח שמבקש ברכה וישועה, ובשל כך נמנע ממני מלפתוח את הספר. אך גם עולם הזה אין לי', המשיך הרבי: "היות שאני שומע במשך שעות ארוכות צרות של יהודים, כך שלאחר מכן איני מסוגל ליהנות אף לא מהמזון שמוגש בפני'.

"לאחר הדברים הללו אמר לי הרבי: 'אתה הרי חסיד ליובאוויטש. אני עושה בדיוק כפי שהרבי שלך אומר. אדם מגיע אלי ומבקש ברכה לילדים, ואני מורה לו לשמור על טהרת המשפחה, וממילא הוא יתברך. כאשר אדם נכנס אלי ומבקש ברכה לפרנסה, אני מצווה עליו להניח תפילין, ובזכות כך יראה ברכה בעמלו'".

לזה חילק ילדים, ולזה פרנסה

ההמונים שהתדפקו על דלתו של האדמו"ר ברחובות הגיעו מכל רחבי הארץ, ואף מהעולם. "המופתים שהיו מתגלגלים בחצרו של הרבי היו לשם דבר", אומר הרב יוסף דוד גליקזאהן. הרב חיים שלום סגל מהנהן בראשו בהסכמה, ואומר: "האווירה במקום הייתה של אות ומופת. היה אירוע אחד שהיה בולט אף בנוף של הישועות שחולל הרבי אז. זה היה בסעודה שמכונה בקרעטשניף 'משתה היין' – בחג הפורים. בשעת הסעודה ניתן היה לראות בחוש כי מדובר באירוע שאינו מן העולם הזה", הוא מוסיף. "הרבי נהג לנגן בכינור במהלך השולחן הטהור, ואז הרבי לא בירך את האנשים שהשתתפו בשולחן, הוא פשוט חילק: לזה חילק ילדים, לזה פרנסה. פשוטו כמשמעו.

"זכורני", אומר הרב סגל, "שפעם שהה ב'משתה היין' חסיד וויז'ניץ, שלא היו לו ילדים שנים ארוכות. הרבי פנה אליו במהלך האירוע, ואמר לו בלשון הזו: 'בשנה הבאה יהיה לך ילד'. ולאף אחד מהנוכחים בחדר לא היה ספק שזה בדיוק מה שיתרחש. ואכן, לאחר שנה נולד לו ילד".

סיפורי הישועות שהיו מתגלגלים בחדרו של הרבי נפוצו חיש מהר, והפכו את האדמו"ר לכתובת עבור רבים שביקשו להיוושע. הרב הרשקוביץ אומר כי אחד המקרים הללו נחקק בזיכרונו היטב. "היה אדם אחד, יעקב שטרן שמו, אשר הגיע אל הרבי והתחנן בפניו בדמעות שליש כי הרבי יביא מזור לבתו, שאיבדה בהדרגה את מאור עיניה, ולפי הרופאים הייתה אמורה להתעוור בתוך תקופה קצרה. הרבי בירך את הבת, והיא שבה לראות. זכורני כי הסיפור הזה התפרסם אז בכל הארץ, עד שגם הציבור הכללי דן בכך ארוכות".

עם זאת, מתברר שפעמים רבות ביקש הרבי להסתיר את גדולתו. הרב גליקזאהן מציין בעניין כי "הרבי היה נוהג להסתיר ישועות שחולל, כאשר ביקש מהמתברכים לבצע מעשים גשמיים שנועדו כביכול לסייע להם בצרתם, אף על פי שברכת הרבי היא זו שהובילה לישועה. כך, לדוגמה, הגיע אליו פעם אדם שאשתו נפלה למשכב והפכה למשותקת, במצב חמור במיוחד, עד שהרופאים התייאשו מלמצוא מזור לבעייתה. הרבי התעלם מהערכות הרופאים, והורה לבעלה להשיג עבורה תרופה מסוימת. לאחר זמן קצר שבו לקחה את התרופה, היא הבריאה לחלוטין, כביכול בשל התרופה שלקחה. ישנם סיפורים רבים כאלו", אומר הרב גליקזאהן, "שבהם הרבי הורה ליהודים שבאו אליו לנקוט בדרכים טבעיות לכאורה, אבל היה ברור כי הישועה כאן היא מעל לטבע".

הרב רובינשטיין מציין כי היה מקרה בולט של נס ופלא, אשר עשה רושם חזק במיוחד על עדת החסידים ועל כל שומעיו. "היה זה אירוע מדהים שהתפרסם ברחבי העולם היהודי באותה עת, והיה לשם ולתהילה", הוא אומר, ומוסיף: "שמעתי זאת מפיו של אחד הנוכחים בחדר, בנו של האיש אשר נושע על ידי הרבי. וזה סיפור המעשה: במושב בית גמליאל התגורר יהודי ששם משפחתו היה ניימן. ביום מן הימים הוא נפל למשכב. לאחר סבב בדיקות קצר התברר כי לקה במחלה הנוראה, שפקדה אותו באופן אגרסיבי במיוחד. מצבו התדרדר עד-כדי-כך שבני משפחתו לקחוהו לביתו לאחר שהרופאים התייאשו מלמצוא מזור למחלתו. לאחר זמן קצר, מצבו התדרדר עוד והוא נפטר מהעולם. רופאים שהוזעקו למקום אישרו את דבר הפטירה, ובני המשפחה הכאובים כיסו את אביהם בטלית, הדליקו נרות והחלו בהכנות להלוויה. זמן מה לאחר מכן הגיע למקום הרבי זצ"ל. הוא נכנס אל החדר שבו שהה הנפטר, ועמד במקום למשך זמן קצר כשכולו שלהבת אש קודש. ואז – לנגד עיניהם הנדהמות של כל הנוכחים, הרים הנפטר את הטלית שכיסתה אותו, ושב לחיים".

מי שעוד זוכר את הסיפור נורא ההוד שהתרחש בבית גמליאל הוא הרב חיים שלום סגל, שאומר:  "זה עשה עלי רושם בל יימחה, מפני שהכרתי את האיש, וראיתי גם שמצבו הגופני גרוע מאוד. במשך תקופה אף שהיתי לצד מיטתו בבית החולים, ופעם אחת הרהבתי עוז ושאלתי את הרופאה מה מצבו של האיש, והיא השיבה לי: 'זה אמור לקחת שעות או ימים ספורים עד שהוא ילך מהעולם'. לבסוף הוא חי חמש שנים לאחר מכן בבריאות איתנה. ההערכות הרפואיות כולן קרסו מול כוחו של האדמו"ר הקדוש".

הביקור ברומניה שהסתיים באסון

בפעם האחרונה שהרב רובינשטיין נכנס אל מורו ורבו, דבריו נראו לו תמוהים מאוד. "היה זה זמן קצר לפני שהרבי טס לאירופה, כדי להשתטח על קברי אבותיו, נסיעה שממנה לא שב. הרבי פנה אלי וחיזק אותי מאוד ללכת בדרך האמת והצדק, בשל הסביבה שבה שהיתי באותה עת. בסיום דבריו פניתי לצאת מהחדר, אך הרבי פנה אלי וקרא לי שוב: 'כאשר אני לא אהיה כאן, תתייעץ עם בני שיתווה לך את הדרך שבה תלך', אמר, והזכיר בדבריו את האדמו"ר שליט"א, שהמשיך את דרכו של אביו בהנהגת הקהילה ברחובות. אז הדברים הללו לא היו נהירים לי. לא הבנתי מדוע הוא מזכיר את בנו פתאום. ימים ספורים לאחר מכן, כאשר שמעתי שהנורא מכל אירע, הבנתי מה הייתה כוונתו".

האדמו''ר הנוכחי בסיור בקברי אבותיו בגרמניה

הרב חיים שלום סגל מספר כי הרבי התייחס לפטירתו עוד תקופה ארוכה קודם לכן, כאשר הפטיר בסיומו של יום הכיפורים בשנה האחרונה לחייו, כי בשנה הבאה בניו יחליפו אותו מול העמוד. דבריו היו סתומים ולא ניתן היה להבינם עד לחודש תמוז של אותה שנה".

כיצד הרגשתם לאחר שנודע לכם על פטירתו?

הרב הרשקוביץ: "התחושה מסביב הייתה של יתמות, של שכול ושל חלל עצום. היה ברור לכולנו שכל מה שהכרנו עד אז, לא יהיה עוד. השהות במחיצת אותו צדיק על עיניו הצופיות מרחוק הסתיים באותו יום מר ונמהר, ט"ו בתמוז תשכ"ט". הרב הרשקוביץ מציין כי שמע את דבר הפטירה באופן מקרי. "התגוררתי על יד קרית וויז'ניץ בבני ברק. באותו היום חלפתי לצד חצר ביתו של האדמו"ר מוויז'ניץ זצ"ל, ושמעתי את הרבנית פונה בסערה אל הרבי ואומרת לו: 'האדמו"ר מקרעטשניף הלך לעולמו'. זה נפל עלי כרעם ביום בהיר".

פטירתו של הרבי בגיל כה צעיר, לצד העובדה שלא היו סימנים המעידים על יום פטירתו המתקרב, וחוסר היכולת לתקשר מרחוק באותם ימים, גרמה לכך שהיו רבים אשר סירבו להאמין כי האסון הכבד אכן התרחש. "גם בניו סירבו להאמין", אומר הרב סגל, אשר דבר הפטירה נודע לו במהלך קריאה שגרתית בעיתון. "מיד כשקראתי את דבר פטירתו של הרבי, מיהרתי להגיע לרחובות, עוד טרם הבאת הארון. פגשתי את בני המשפחה של האדמו"ר שסירבו לקבל את רוע הבשורה. 'זה פשוט לא ייאמן', אמר בנו, הרבי זצ"ל מקרית גת. זו הייתה אבדה גדולה מאוד", מסכם הרב סגל. "גדול מאוד היה הרבי, שרבי איתמר מנדבורנא אמר שהבית בו מתגורר רבינו זצ"ל ראוי ומוכן לקבל את פני משיח צדקנו".

בטיסה מיוחדת מרומניה הגיע ארונו הטהור של הרבי לרחובות, שם כבר המתינו ההמונים, המומים וכואבים. "המלווים הרבים צעדו אחר המיטה ובכו בכי תמרורים", אומר הרב גליקזאהן, ומוסיף, "כאשר הונחה המיטה במרכז בית הכנסת, לא היו הספדים, אך אחד מחשובי החסידים, רבי ברוך הומינר שמו, קם וזעק: 'איבדנו יהלום', וכל הציבור געה בבכי".

אחרית דבר

במהלך ההלוויה הוכתר בנו, האדמו"ר שליט"א, למלא את מקום אביו. לימים הוא התבטא כי הקהילה הגדולה, על מוסדותיה המשגשגים אשר נבנו והתפתחו במהלך השנים, כולם נזקפים לזכותו של אביו הצדיק.

כיום, קהילת קרעטשניף מונה מאות רבות של משפחות אשר מפוזרות בכל רחבי הארץ. הקהילה מונהגת תחת הדרכתו של בנו, שייבדל לחיים טובים, האדמו"ר שליט"א. "הכוחות שעמם הנהיג הרבי זצ"ל את הקהילה נמשכים עד עצם היום הזה בידי ממשיך דרכו, הרבי שליט"א, וזו נחמתנו", מסיים הרב גליקזאהן.