הרב זמיר כהן במבוא לספר דניאל

מיסודות היהדות הוא, שההיסטוריה האנושית מחולקת לשתי תקופות: התקופה האחת, זמן העבודה. זו התקופה שמבריאת אדם הראשון ועד ביאת המשיח, ונקרא העולם הזה. והתקופה השניה, זמן קבלת השכר. זהו הזמן שלאחר ביאת המשיח ותחיית המתים, ונקרא העולם הבא. כלומר, 'העולם' בשלב 'הבא' שלו. ופעמים מכנים את זמן עידון הנשמות בגן עדן העליון מעת פטירת האדם מן העולם הזה ועד תחיית המתים, גם כן בשם 'העולם הבא'.[1] אולם ברוב ככל המקומות בדברי חז"ל בהם מוזכר העולם הבא, כוונתם לתקופה שלאחר תחיית המתים.

תקופה זו היא העת בה יגיע העולם לשלימותו ולתיקונו, כשתהיה הבריאה כולה נקיה מלכלוך החטא שחטא אדם הראשון ומחטאי כל בני האדם, ויכירו כולם כאיש אחד במלכות ה'. בעת הזאת יעמוד בית המקדש בתפארתו, מלך אחד הוא המלך מזרע בית דוד ימלוך על כל העולם, וממילא יפסקו המלחמות בין עמים ומדינות שהרי מלך אחד לכולם, המתים יקומו לתחיה בגוף החדש שיבנה בצורת הגוף הראשון, ונשמת כל אדם תאיר דרך גופו הזך והנקי מלכלוכי החטאים, כדרך שהאיר גופו של אדם הראשון לפני שאכל מעץ הדעת. באותה העת, יתבטל היצר הרע מן העולם, שהרי הגיע זמן קבלת השכר ואין בו צורך, ועמו יתבטלו הצרות והחוליים והמוות. וכל אדם יתענג על ה' ויהנה מזיו שכינתו, בהתאם למדרגת עבודתו בתקופת העבודה, כמו שהיה בגן עדן העליון בהיותו נשמה ללא גוף. אמנם בפרטי ושלבי כל ענין זה ישנן כמה שיטות, ויתבארו אי"ה בספרנו שעל י"ג עיקרי היהדות.         

מסלולי העבר והעתיד, הנוגעים לתכלית החיים ולתכלית הבריאה, מעסיקים רבות כל אדם חושב בר דעת, החפץ לדעת מה ילד יום, ולהיכן צועד הוא בחייו עלי אדמות ובחיים שאחריהם. ומאחר שאין ביד האדם לדעת את העתיד ללא גילוי אלוהי ממעל, מה נכבד הוא הגילוי המופיע בנבואות הרבות שבתורה ובדברי הנביאים, אודות תכלית הבריאה ועתיד האנושות.

מן הספרים המיוחדים ביותר העוסקים בענין זה, בהיותו מתפרס על כל שנות ההיסטוריה שמהגלות הראשונה שגלו ישראל מארצם לאחר היותם עם, ועד ביאת המשיח ותחיית המתים, הוא ספר דניאל. הוא דניאל עליו אמרו במדרש שיר השירים רבה (פרשה ג, ב) "ביקשתי את שאהבה נפשי, זה דניאל". ועל אף שספר זה מעט הכמות הוא, חיבבו ישראל את לימודו בכל הדורות, בהיות תוכו רצוף אהבה בעניינים שונים נפלאים ויסודיים, הנוטעים אהבת ה' וגבהות הלב בדרכי ה' הטובים והישרים. ומהם: אהבת ה' את ישראל והשגחתו עליהם גם בגלותם, עד כדי שהעלה מהם לגדולה ולשלטון אצל מלכי האומות ואפילו אצל שונאי ישראל הגדולים מחריבי המקדש. והשכר הגדול שקיבלו נאמני ה' הנמנעים מאכילת טריפה, שנעשו חריפים בחכמתם ונבונים יותר מכל חכמי האומות. והצדיקים המוסרים נפשם בעד אמונתם ניצלו מכבשן האש ומגוב האריות, והביאו את מלכי המעצמות הגדולות להודות בגדולת אלוהי ישראל מכל אלילי השקר שלהם. והחזיונות אודות ארבע המלכויות, בהם פורט מחזון לחזון פרטים נוספים מה עתיד להיות במרוצת השנים עד גאולת ישראל והעולם, וענין עליית הנצרות והאסלאם עד קיצם באחרית הימים. והמראה המיוחד של בית דין של מעלה עת יושב עתיק יומין על כס המשפט במעמד רבבות מלאכיו, ונהר די נור יוצא מלפניו.

וככל הנבואות שבתנ"ך, כאשר נאמרו הדברים היו בגדר עתיד שאיש עדיין לא ראהו, לפי שרק נבואה הנצרכת לידיעת הדורות הבאים, נכתבה. ומאחר שראו את דברי הנביאים על זמנם מתקיימים עם כל פרטיהם, ידעו כי הנביא נביא אמת הוא, וללא ספק גם דבריו על העתיד יתקיימו. כן היה בזמנם. אולם בזמננו, בחלוף אלפי שנים מאז ניתנה התורה ונתנבאו הנביאים, נעשו הנבואות אחד ממנגנוני ההוכחה הנכבדים לתורה מן השמים לאדם הרפוי באמונתו, שהרי נתגשמו ומתגשמים כולם לנגד עינינו, ודבר אחד מדבר ה' לא נפל.

"דִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ" (דניאל ד, ה)

מגדולי ענקי הרוח שקמו לעם ישראל במשך כל הדורות היה דניאל. הוא האיש אשר נקרא בפי גבריאל המלאך בעת שנתגלה אליו: "דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת" (דניאל י, יא). כלומר, רצוי ואהוב אצל ה' כדבר שהכל חומדים אותו. "פמליא דידן מתחמדת לך, ופמליא דידי מתחמדת לך" (מדרש זוטא קהלת, פרשה ט, ז).[2]

הוא הגבר הוקם על, שכאשר מידת הדין קטרגה על חטאי ישראל, וגורש גבריאל ממקומו בגלל ששינה מעט ממה שפסקו בבית דין של מעלה בשביל לרכך את הדין מעל ישראל, והועלה המלאך הממונה על פרס לגדולה, כשביקשו לחתום את אגרת הגזרה שבידו על ישראל וחכמיהם להיות משועבדים לפרס ולשלם להם מס, עמד גבריאל מאחורי הפרגוד, וביקש לסנגר על חכמי ישראל בזכות נשותיהם שמנדדות שינה בעולם הזה בשביל לימוד התורה של בעליהן. ואמר את הפסוק העוסק בזכות הגדולה הזו של אותן נשים (תהלים קכז, ב): "שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים, כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא". מאי כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא? אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים (כמו 'למנדדי שינה'. ופירש רש"י: "כלומר, כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם? והלא המקרא משבחן שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן. שוא לכם בעלי אומנות המשכימים ומאחרים למלאכתם, אוכלי לחם בעצב וביגיעה, כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שנא - למי שנדד שינה בשבילו"). ולא השגיחו עליו. "אמר לפניו: רבונו של עולם! אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים, ודניאל איש חמודות בכף שניה לא נמצא מכריע את כולם? אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שמלמד זכות על בני? אמרו לפניו: רבונו של עולם, גבריאל. אמר להם: יבוא. שנאמר 'וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ' (דניאל י, יב)". כלומר באתי לפני ה' ונתקבלו דברי הסנגוריה שלי, בזכותך. כמסופר כל זה במסכת יומא (עו ע"ב).

והוזכר דניאל בפי רבותינו ז"ל כאדם כה נעלה עד שראוי הוא להיות גואל ישראל והאנושות, וכמו שאמר רב (סנהדרין צח ע"ב) על המלך המשיח: "אי מן חייא הוא (אם מבני אדם החיים כיום הוא) - כגון רבינו הקדוש, אי מן מתיא הוא - כגון דניאל איש חמודות".  

ונתבשר מאת ה' באומרו לו על ידי המלאך גבריאל: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב יג), שלא יתייסר לבוא בגלגול, אלא יהיה בגן עדן העליון במנוחה ובעונג, ויעמוד לתחיה בקץ הימים, וכמו שכתב האלשיך (שמות כח, ג).

מדרגת נבואת דניאל

וכבר נתווכח הרב יצחק אברבנאל בספרו "מעיני הישועה" (מעין ג תמר א) עם הרמב"ם במה שכתב ב"מורה נבוכים" (ח"ב פרק מו) שדניאל לא היה במדרגת נביא, אלא במדרגת בעל רוח הקודש, שהיא מדרגה אחת לפני האחרונה במדרגות הנבואה.

שהנה בספרו שם מנה הרמב"ם אחד עשר מדרגות במעלות הנבואה, אשר הנמוכה שבהן היא: רוח ה' הנחה על האדם, והוא מקבל בה עזר וסיוע אלוהי לעשות מעשה טוב, או פעולת הצלה. והמדרגה שמעליה היא, שנכנס בלב האדם כוח אחר מלבד כוחו הטבעי, וממנה הוא מדבר דברי חכמה או תוכחה או ידיעה בעניינים גבוהים, וזהו המדבר ברוח הקודש. ודוד ושלמה ודניאל היו מבעלי מדרגה זו, ואינם במדרגת ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני, על אף שגם הם נקראו נביאים. וכתב שלכן בסדר כתבי הקודש נקראו אלה 'כתובים', לומר שהם כתובים ברוח הקודש ולא בנבואה כספרי הנביאים. לפי שתהלים ומשלי וקהלת ושיר השירים ושאר הכתובים, כולם ברוח הקודש נאמרו. והאריך בזה.

(צילום: shutterstock)

והרב ב"מעיני הישועה" שם, אזר כגבר חלציו ויצא להוכיח מדברי רבותינו ז"ל ב"סדר עולם" ומתוך הכתוב בספר מלכים ובספר דניאל, שדברי דוד ושלמה ודניאל נאמרו בנבואה ממש. ותמה (שם תמר ב) על הרמב"ם מפני מה לא הביא ראיה לדבריו מהאמור בתלמוד (מגילה ג ע"א) על הכתוב בדניאל (י, ז): "וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא": "מאן נינהו אנשים? אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חיא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מנייהו. אינהו עדיפי מיניה - דאינהו נביאי, ואיהו לאו נביא. ואיהו עדיף מנייהו - דאיהו חזא ואינהו לא חזו. וכי מאחר דלא חזו, מאי טעמא איבעות? אף על גב דאינהו לא חזו מידי, מזלייהו חזי". כלומר אף שלא ראו את המלאך בעיניהם, חשו הארה רוחנית גבוהה מטילת אימה יורדת על המקום, וברחו בהחבא, כאדם המסתיר עצמו בעת בריחתו.

וביאר האברבנאל מה שאמרו בתלמוד "אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי, ואיהו לאו נביא", לא שהיו גדולים ממנו במדרגת הנבואה, אלא שהם היו מהנביאים שנשלחו להוכיח את העם, ודניאל לא קיבל שליחות כזו, אלא רק ראה מראות נבואיים. הנה לשון האברבנאל בזה: "ויותר מהמה קירות לבי הומה לי ונבהלתי מראות איך הרב המורה (נבוכים) לא הביא זה המאמר להוכיח שדניאל לא היה נביא, והשתדל לבארו בטענות דקות שדופות קדים, ויסתר משה פניו. כי ייראה זה המאמר מסכים לדעתו בביאור (במפורש), וידוע שכל אלה ראתה עינו, וכיון שלא זכרו הלא דבר הוא בלי ספק.[3] ועתה בני שמע בקולי פירוש מאמר זה כפי האמת בלי שגיאה. והוא, שעם היות שאמרו חז"ל פעמים 'נביאים' שם כולל לכל מקבל שפע עליון, הנה בייחוד רצו (התכוונו) בשם הנבואה: 'שליח אל העם להנהיגם ולהודיעם דרך זו ילכו'. כי לכן נקרא נביא מלשון 'נִיב שְׂפָתָיִם' (ישעיה נו, יט). שתמיד שם נביא נאמר על השליח אל העם להנהגתו ומוסרו. אמנם מי שיראה מראה הנבואה, ולא יהיה שליח אל העם, יקרא 'רואה' או 'חוזה'. לא 'נביא' בשם מיוחד. וזה ענין היה דבר ה' אל אברם במחזה, שראה מראות אלוקים, אבל לא היה אברם נביא שלוח לזולתו. וכן היה אצל חז"ל מדרגת דניאל, שלא היה נביא שליח לישראל לדבר להם נבואות ודברי אזהרה כחגי וזכריה ומלאכי, אבל היה מדרגתו רוח אלוקים ומחזה שדי, והיא מעלה עליונה בנביאות". עד כאן קיצור דברי האברבנאל. ויש להוסיף על דבריו שהנה שמואל הנביא כתב ספרו וספר שופטים ומגילת רות, כאמור בברייתא בבא בתרא (יד ע"ב), ובכל זאת מגילת רות אינה נמנית בין הנביאים, אלא בין הכתובים. הרי שגם בכתובים יש מה שנכתב על ידי נביא.

ובאמת שהרמב"ם עצמו נקט לשון נבואה אודות דניאל, באומרו על מייסד הנצרות: "כבר נתנבא בו דניאל שנאמר (דניאל, יא יד): 'וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ'." (הלכות מלכים פי"א ה"ד). וכן הזכיר ב"מורה נבוכים" שם (פרק מה) דברי דניאל במקומות אחדים כדוגמאות לנבואה. וכמו שכתב עוד שם (פרק כו, סוף המעלה השניה): "ואלה גם כן נקראו נביאים על דרך כלל". ומנה מדרגה זו כאחת ממדרגות הנבואה, רק שסובר הרמב"ם שמדרגה זו פחותה ממעלת הנבואה של ישעיהו וירמיהו ועוד, ולכן קראה רוח הקודש.

לרכישת ביאור ספר דניאל, מאת הרב זמיר כהן, הקליקו כאן.