הורות במחשבה חיובית – מה הילד שלכם עושה למטה, ברחוב?

"אמא, אני יורד למטה, ש---" הסיום "לום" נשמע מתגלגל אחרי הילד במרוצת טיסתו במדרגות.

הוא יורד אל הרחוב. לאן בדיוק? איננו יודעים. לכמה זמן בדיוק? איננו יודעים. את מי יפגוש שם? מה יראה שם? ומה יספוג שם? גם לשאלות אלו נאלץ להשתמש בתשובה זהה. אנחנו מלאים באמונה, חדורים באופטימיות ש... רק דברים טובים ו"יהיה בסדר".

בינינו לבין עצמנו – נוח לנו ביותר כאשר הילד יורד למטה. שקט ושלוה יורדים אז על הבית. הקץ לנדנודים ולמריבות. אפשר לנוח... ממש בייביסיטר מן הטבע.

בבתים שלא זכו עדין לאור תורה, לעיתים קרובות המנהג הוא שכאשר אמא רוצה שקט היא מושיבה את הילד מול המכשיר הרבוע המרצד באור כחלחל, והילד יושב שעה, שעתיים ושלוש... והרווח - רווח נקי: שקט, תעסוקה לילד, שמרטף שכל עלותו מסתכמת באגרה שנתית זעומה.

גם שם ההורים משלים את עצמם שהילד מתפתח, מחכים, מרחיב אופקים ולומד, התוכניות חינוכיות עד ש... ואז כשההורים מגלים באמת מה הילד ספג, הדבר כבר יצא משליטה.

"אנחנו לא כאלה", טופחים אנו לעצמנו על השכם; "והבדילנו מן התועים", אנו מפזמים לעצמנו בסיפוק ו... שולחים את הילד למטה אל הרחוב.

הבה נהיה לרגע כנים עם עצמנו: עם אלו ילדים נפגש הילד? לאלו סכנות הוא חשוף? נתחיל מן האופניים: פניתי אל אב שזה עתה רכש אופניים לבן העשר שלו: "זה היה ממש מצמרר לראות כיצד בנך מתמרן בין המכוניות בצומת סואן". "לא יכול להיות", הוא עונה, "הוא הבטיח לי שהוא ירכב רק על המדרכה...". ההורים אינם מודעים כלל וכלל לכך שילדם רוכב על אופניו בתוך הכביש הראשי והסואן מבלי להתחשב כלל בכללי התנועה. הוא נוסע נגד כיוון התנועה, מתפרץ לתוך צומת הומה ואיננו מכיר בקיומם של תמרורים.

פעמים רבות אנו עומדים המומים מול מחזה של ילד ה"חותך" באופניו נתיב של מונית בנסיעתה, במרחק של חצי סנטימטר בלבד. כלום נוכל להתנער מכל אחריות לשלומו? בעיני ראיתי כיצד אמא מלטפת את ראש בנה בן השבע, תוקעת לידיו פחית משקה ושולחת אותו החוצה עם אופניו. הילד חצה את הכביש בנסיעה על האופניים הישר אל בין גלגליה של מכונית מסחרית המומה. ההורים קבלו אותו בחזרה בנס של ממש, לאחר מאמצים אינטנסיביים של למעלה משלושה שבועות בטיפול נמרץ. מובן שנערכה סעודת הודיה רבתי, אך כלום ערך מישהו חשבון נפש בעקבות אירוע זה?

ומה עם "חבורת רוכבי האופניים"?

כאשר חסר אוויר בגלגל יזמין אותו החבר, "החברותא מהאופניים" שהוא מהשכונה שמעבר לכביש, אל ביתו להוריד משאבה ולנפח אוויר בגלגל. "גלגל הוא שסובב בעולם". והנה, הילד שלכם כבר בשכונה השנייה ומכיר חברים חדשים - "מרחיב אופקים".

בחדרו של החבר החדש עלול הילד להיחשף לתמונות, מושגים ותכנים שאינם נאותים.

אנו משקיעים משאבים רבים לשמור את ילדנו בתמימותם ובטהרתם, ומבקשים "הושע נא כרם מתולעת, פירות משידפון" (הושענות).

השקעה של שנים עלולה לרדת לטמיון, חלילה.

"דבר אחר וזרעתם לריק זרעכם - כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר שאתה עמל בהם ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם שנאמר אשר טפחתי וריביתי אויבי כילם" (רש"י ויקרא כ"ו).

הבה לא ניתמם. כלום לא כל התדרדרות של ילד הגיעה במישרין או בעקיפין דרך הרחוב?

הרחוב "רשות הרבים" הוא, והגדרת רשות הרבים במסכת שבת היא "סרטיא ופלטיא" - היינו דרך למעבר ממקום למקום, ושטח מסחר המיועד למשא ומתן, קניית הדברים והסדורים הנחוצים; אך אין הרחוב מקום ויעד לעצמו לשהות בו ולבלות בו סתם כך.

ברחוב מסתובבים אנשים שונים, וגם, להוותנו, טיפוסים מפוקפקים המהווים סכנה של ממש, ודי למבין.

וכבר מצאנו בדברי חז"ל ביקורת נוקבת על שוטטות בחוצות ללא מטרה מוגדרת, המזמינה מכשול. (סנהדרין ק"ו על הפסוק "וישב ישראל בשיטים").

אין כוונתנו שיש לכלוא את הילד בבית חלילה ולאסור עליו את היציאה. אך כאשר אנו שולחים ילד, יש לסכם עמו היכן הוא מבלה את זמנו, עם מי ועד מתי.

ניתן לאפשר לילד לרכב על אופניו כאשר מדובר ברחוב צדדי, או בחניה באזור הבית, והילד אכן עומד בדיבורו.

יש לעמוד על המשמר ולעקוב אחרי ביצוע הדברים.

כאשר ילד יודע שהוריו מעודכנים היכן הוא שוהה, ונקבעה עבורו שעת חזרה הביתה - אז גם כאשר הוא ברשות הרבים, הוא נמצא למעשה ברשות היחיד.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com