האם העולם נברא רק עבור החכמים?

סיגל שואלת: "אם הקב"ה ברא את העולם עבור החכמים הגדולים והצדיקים ביותר, אז מהי חשיבותם של פשוטי העם, כל היהודים הרגילים והטובים שלא זכו להגיע לחכמה גדולה ועמקות בתורה? האם העולם נברא רק עבור החכמים ביותר?"

* * *

שלום סיגל, ותודה על שאלתך.

כל יהודי הוא בעל נשמה גבוהה מאוד, ויש ביכולתו לתקן בבריאה תיקון שאף אדם אחר לא נועד לתקן. כך אמרו חז"ל: "כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד, ה). 'כל אחד', אמרו חז"ל, ולא רק אדם גדול בחוכמה וחסידות.

היהדות מלמדת אותנו שהחכם איננו תמיד האדם החביב ביותר בעיני הקב"ה. לכן במקרה סכנה, ההלכה דורשת מתלמיד חכם להיהרג ובלבד שלא יציל את חייו על חשבון חיי חבירו (אין זו רק דעה אלא הלכה למעשה. והיו לכך השלכות גדולות בשואה, כאשר תלמידי חכמים גדולים לא היו מוכנים להציל את נפשם בנפש יהודים פשוטים מהם שהיו מוכנים להתחלף איתם).

כך נאמר בגמרא בפירוש: "מה ראית שדמך שלך אדום יותר - שמא דמו של חברך אדום יותר?" (פסחים כה, עמוד ב) ומבאר רש"י: "מי אמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה? שמא של זה חביבה יותר עליו?"

מספרים על חכמים גדולים ששאלו מי יהיה שותפם בגן-עדן, והיו מודיעים להם בחלום על מנקה-עורות ופעם על קצב או איש 'בזוי' שיהיה שותפם לעולם הבא, ורק לאחר שביררו מי הם, נתגלה להם שיהודים 'פשוטים' אלה הקפידו מאוד במצווה מסויימת, כגון שהיו מכבדים את הוריהם באופן יוצא מגדר הרגיל, או מצילים בנות ישראל וכדו'.

רבי אלעזר בן דורדיא - למרות שכל ימיו חטא, נקרא בשם "רבי" וקנה את כל עולמו בשעה אחת כאשר זכה להיפטר מתוך עשיית תשובה גמורה: "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו" (עבודה זרה יז, עמוד א). אנשים 'פשוטים' רבים במשך הדורות הקריבו את חייהם מתוך מסירות נפש לקידוש השם.

מדוע נבחר משה רבנו להנהיג את כלל ישראל? האם זאת משום שהיה הפילוסוף הגדול שבפילוסופים? מספרים חז"ל:

"כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי קטן, רדף משה אחריו עד שהגיעו למקום אחד שנזדמנה לגדי בריכת מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא ידעתי שרץ היית מפני הצמא, עכשיו עייף אתה. עמד והרכיבו על כתפיו והיה מהלך עמו עד שהחזירו. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוא שכתוב: 'ומשה היה רועה'" (שמות רבה, פרשה ב סימן ב). הקב"ה מעיד בתורה על מעלתו הגדולה של משה: "והאיש משה היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).

ומפני מה נבחר דוד המלך? נאמר (שם): "'ה' צדיק יבחן' - במה בוחן ה' את הצדיקים? במרעה הצאן. בדק לדוד בצאן ומצאו שרועה יפה יפה, שנאמר "ויקחהו ממכלאות הצאן", שהיה דוד מונע הצאן הגדולים לצאת למרעה לפני קטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שיאכלו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינוני, ולבסוף מוציא החזקים שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן כל אחד לפי כוחו יבוא וירעה בעמי".

נמצאנו למדים כי החוכמה ניתנה מאת ה' לצדיקים הגדולים ביותר בתור מתנה וכישרון להנהיג את עמו בצדק וברחמים.

(צילום: shutterstock)

החכם הצדיק נועד להנהיג את הרבים, וכמובן אינו מתגאה על הרבים. כך נאמר למלך ישראל שלא להתגאות על עמו: "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבתי סור מן המצווה ימין ושמאל" (דברים יז, כ). התורה מלמדת כי הציבור לא נועד לשרת את המלך, אלא העם הוא שממליך עליו מלך לשרתו: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירשתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו מקרב אחריך..." (דברים יז, יד).

החכם הצדיק יודע שהוטל עליו תפקיד חשוב ואחריות כבדה להוליך את עם ה' כרועה. לשם מה ניתן לאדם פה - אם לא כדי לדבר בו? ולשם מה ניתנה לחכם חכמה - אם לא כדי לללמד את הרבים מחכמתו? מדוע קיבל משה רבנו תורה מסיני - אם לא כדי ללמדה לבני ישראל ולקדשם?

החכם והציבור, יש להם מטרה משותפת בבריאה. נרחיב בעז"ה על תשובה זו בכתבה הבאה.

לא ייתכן ראש ללא גוף, ולא גוף ללא ראש

העובדה שהחכם לא נועד לחיות לבדו, לעצמו, מעידה על תכלית וחשיבות כלל הציבור. עובדה שצדיקים רבים סבלו והקריבו עצמם למען הרבים, כיוון שקיבלו את התפקיד להציל ולסייע את כלל ישראל.

משה רבנו היה יחיד בכל הדורות, ואין ספק שחייו היו קלים הרבה יותר אילו חי לבדו בלימוד החוכמה, אך במקום זאת נדרש ללמד תורה לישראל, להוליכם במדבר ולהנחותם בדרכי מלחמה וענייני ציבור; כך גם יהושע בן נון ושמואל הנביא ויונה הנביא, כל נביאי ישראל נדרשו לסייע ולהנחות את הרבים כל חייהם. בשל החשיבות של תפקיד זה נאמרה ביקורת על נח: "נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו. הוי ואת עלית על כולנה" (מדרש דברים פרשה יא, ג).

נראה שאפשר לתאר את החכם והרבים כאורגניזם אחד - החכם הוא הראש, עיניו בראשו, בחוכמתו מוליך את כל האיברים ושומר עליהם. אך האיברים הם חלק בלתי נפרד מגופו, כי בלעדי האיברים אין הראש מסוגל לעשות דבר בעולם. החכם נברא כדי להוליך, והעם נברא כדי להתהלך לאורו. הוא והם - אחד. אין כאן לא משרתים ולא נחותים במערכה, אלא חלקים שונים שמרכיבים יחד את האחד השלם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). עם ישראל הוא כבריה אחת בפני הקב"ה, לכן "אינו אומר איש באחיו אלא איש בעוון אחיו - מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין דף כז, ב).

המציאות אינה שחור ולבן, אלא מצב שכולל בתוכו צבעים רבים שיוצרים יחד תמונה אחת, שלא תהיה שלמה באם ייחסר אחד מצבעיה.

גם כשאומרים שהמוח חשוב יותר מהלב בגלל מעלתו בגוף, אין אומרים שהמוח לא צריך ללב, ואין אומרים שהלב בטל למוח, שהרי הכל יודעים שהלב מקיים את הגוף ועושה את מה שהמוח לא יכול לעשות. כך גם כשאומרים שהצדיק הוא עיקר וחשוב בגלל גודל מעלתו וחשיבותו לעולם, אין הדבר אומר שהוא אינו צריך לשאר הבריות, ולא ששאר הבריות בטלות בעולם. אלא הוא צריך להם, והם צריכים לו, יחד הם משיגים את מה שאין בכוח אף אחד מהם להשיג לבדו.

נמצאת למד שהחכם זכה בתפקיד גדול, אך התפקידים האחרים בבריאה לא בטלים לתפקידו.

"מי נועד בשביל מי?" תהיה אמירה שגויה, כיוון שאנו חלקים שונים שמרכיבים יחד את השלם, כולנו עובדים את ה' יחד כאיש אחד.

ראיה לכך מן המלאכים, אשר ללא ספק גדולים בדרגתם הרוחנית מבני האדם, עם כל זאת, ה' עשאם שליחים לנביאיו. כי עם כל מעלתם של המלאכים הרוחניים הגבוהים, יש באדם מידה שאין בהם, והיא יכולת הבחירה החופשית בין טוב לרע. בני האדם מתקנים בבריאה דבר שהמלאכים אינם יכולים לתקנו ולעשותו: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (קידושין נד, עמוד א).

מסיבה זו, יכול צדיק להגיע לדרגה גבוהה יותר ממלאך, ויכול תלמיד חכם להגיע לדרגה גבוהה יותר מכהן גדול: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו" (תנא דבי אליהו, פרק ט).

לכן איננו יכולים להעיד דמו של מי אדום יותר, כי לב או כליה שעושים תפקידם נאמנה - ודאי אהובים יותר ממוח שלא עושה תפקידו נאמנה. איננו יודעים מי נאמן יותר במילוי תפקידו בעיני הבורא יתברך, כי רק: "ה' צבאות בוחן צדיק, רואה כליות ולב" (ירמיהו כ, יב), "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו" (ירמיהו יז, י).

החכם הצדיק זוכר את תפקידו, שהוא תפקיד למען הרבים, וחלילה אינו מזלזל ברבים, אשר יש בהם אנשים שאולי משובחים ממנו בנסיונות ותיקונים אחרים שאין בכוחו ותפקידו לתקן ולהשיג בחייו, אך בשיתוף עמם זוכה לשלמותו הרוחנית, והם עמו.

כשם שמוח מנותק יהיה מוח חסר תועלת, כך חכם שאינו רוצה להועיל את הרבים - הוא חכם חסר תועלת, אשר חוכמתו מועילה כמוח מת לגוף חי. חכם אמתי רואה עצמו כמשרת לרבים, הנצרך להם לא פחות משהם נצרכים לו, כיוון שהרבים והוא מהווים יחד יישות אחת שלמה - באופן הדומה לחיבור הבעל האשה המהווים יחד אדם אחד. כאן טמונה למעשה הדרגה הגבוהה שבאהבת ישראל, החכם יודע שכשרונותיו ותפקידו נועדו למען המטרה המשותפת לעבוד את ה' יחד בלב אחד, קטנים עם הגדולים, ומתוך תודעה זו זוכה להיות מנהיג עניו וקדוש לעם השם.