צדיק אוכל לשובע נפשו: אכילה רגשית – מאמר אחרון בסדרה

אחרי שבמאמרים הקודמים למדנו לזהות את הבעיה - הקושי הרגשי שמוביל אותנו לאכילה בלתי מבוקרת, חשוב שנכין מראש תחליפים שיוכלו לתת מענה לצורך הרגשי כשהוא מתעורר. כשאנחנו מזהים רגש כלשהו הגורם לנו לתחושה רעה ומעורר את הצורך להירגע – עלינו לתת מענה לצורך הזה, כדי שלא נחזור אל ברירת המחדל המזיקה של האכילה.

ננסה אפוא להכין רשימה של תחליפים: שמיעת מוזיקה, שיחת טלפון עם ידיד או קרוב משפחה, לימוד, הליכה, עבודה בגינה, תחביב כלשהו, וכיוצא בזה. אלו פעולות שניתן לבצע אותן באופן מיידי ברגע בו אנחנו מזהים רגש שלילי העלול להוביל אותנו לאכילה רגשית.

כשאנו מרגישים צורך לפנות לאכילה רגשית, נוכל לפנות אל הרשימה ולחפש את המענה המתאים לאותו הרגע – שיאפשר לנו להחליף את התגובה האוטומטית במענה אחר, חיובי ובריא יותר.

פרוסות קטנות

כאן חשוב להדגיש נקודה מרכזית ביותר, שעלולה להוות את ההבדל בין הצלחה לכשלון: אם התרגלנו במשך שנים רבות לאכילה רגשית, הסיכויים לכך שנצליח להיגמל ממנה בבת אחת – נמוכים עד בלתי קיימים. תהליך הגמילה והשחרור מהאכילה הרגשית הינו תהליך הדרגתי, שמטבע הדברים יהיה מלווה בהצלחות קטנות ובכשלונות קטנים.

הבעיה מתחילה כאשר אנו מאמצים חשיבה דיכוטומית, הרואה את העולם בצבעים של שחור ולבן - או שאנחנו מצליחים, או שאנחנו נכשלים. מאחר שאין סיכוי רב להצלחה גורפת, מוחצת וחד משמעית, הרי שהחשיבה הדיכוטומית מותירה רק ברירה אחת: להיכשל.

אולם לאמיתו של דבר, העולם אינו צבוע בשחור ולבן. בין השחור והלבן ישנם גוונים רבים של אפור, שערכם בלתי מבוטל כלל. גם אם לא נצליח למגר לחלוטין את האכילה הרגשית, אך יעלה בידנו לצמצם את מימדיה ולמנוע ממנה להשתלט באופן מוחלט על כל דפוסי האכילה שלנו, הרי שמדובר כבר בהישג משמעותי ובעל חשיבות רבה!

לכן, חשוב להתקדם בצעדים הדרגתיים. לא לשאוף להכחדתה של האכילה הרגשית, אלא לצמצומה. להעריך כל הצלחה, ולו הקטנה ביותר. ההערכה כלפי הצעדים הקטנים הללו, היא זו שתאפשר לנו להגיע לצעדים משמעותיים ומהותיים יותר בהמשך התהליך, ולא להרתע מפני הכשלונות הקטנים שבדרך.

עלינו לקחת בחשבון מראש, שכשלונות תמיד יהיו. זו דרכו של האדם: להתקדם שני צעדים – ולחזור אחד לאחור, וכך שוב ושוב. אין דרך מהירה יותר, נטולת כשלונות לחלוטין. אולם בסופו של דבר, ההתקדמויות הקטנות, בצירוף התמדה, נחישות וסבלנות – תובלנה אותנו אל היעדים המשמעותיים שאנו חותרים לעברם.

כל עוד נצליח לשמר את התקווה, אנו נוכל להמשיך ולחתור אל עבר היעד שהצבנו לעצמנו, ובסופו של דבר גם נכבוש אותו. הסכנה הגדולה הינה, כאשר אנו מאבדים תקוה, מה שקורה בדרך כלל כאשר מלכתחילה אנחנו מייצרים תקוות בלתי ריאליות, ובכך שוללים מעצמנו את הסיכוי להצליח אי פעם.

את הקול הפנימי שאומר: "אני חייב להפטר באופן מידי מאכילה רגשית!", נחליף בקול מתון ושקול יותר, שיאמר: "זה יהיה נהדר אם אצליח להפטר מהאכילה הרגשית, ולשם כך אני מתחיל בצעדים שיובילו אותי בסופו של דבר אל היעד הזה! ככל שאצמצם את האכילה הרגשית שלי – כך אהיה מרוצה יותר ויותר, ואכן, אני מאמין שביכולתי להיות בתהליך מתמיד של שיפור הדרגתי!".

כך אכן נוכל להתקדם בתהליך בקצב שלנו, למצוא סיפוק בהצלחות – ולא להיבהל מהכישלונות, עד שבסופו של דבר נשיג את היעד שאליו אנו חותרים...

הרעב אינו אויב

חשוב להדגיש: מטרת כל האמור עד כה, אינה כדי להוביל אי-מי לצמצם את מזונו ולהסתפק בפחות מכפי שגופו דורש. חשוב שהאדם יאכל ארוחות טובות ומזינות, שתספקנה את צרכיו באופן מלא, אולם את זאת ניתן לעשות בצורה מכובדת – ולא בנשנושים קטנים ובלתי מזינים, שאינם מביאים כל תועלת אלא רק נזק.

כמו כן, מן הראוי להעניק לאוכל את הכבוד הראוי לו: לא לאכול תוך כדי קריאת עיתון, או עיון במסמכים שהגיעו זה עתה בדואר. התנהלות זו נתפסת לעיתים בטעות כ"ניצול זמן", אולם לאמיתו של דבר – היא גורמת לאכילה בלתי מודעת, ובדרך כלל גם לאכילה מיותרת, בכמות העולה על צרכיו של האדם.

ואמנם, כבר מלמד החכם מכל אדם (משלי י"ג, כ"ה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר". הצדיק – משתמש באוכל כדי למלא את הצרכים הפיזיולוגיים של גופו, כדי לשמור על בריאותו ולהעניק לו את הדרוש לשם תפקודו היומיומי השוטף. זו היא אכילה חיובית, מועילה, שמתאימה לצדיק. לעומתו, הרשע מרגיש כאילו חסרה לו בטן, שכן קיבתו אינה יכולה להכיל את כל מה שהוא מבקש להכניס אל קרבה.

ועוד נקודה: חשוב ללמוד גם לשהות ו"לחבק" את הרעב. לדוגמה: מדי פעם, לדחות את שעת האוכל בכמה דקות, ובטווח זה לחוש את הרעב ולא להסיח ממנו את הדעת. תחושת הרעב גם היא מהווה חלק מסל התחושות שאנו חווים, ואף שהיא לא נעימה - אין מקום להבהל ממנה. ככל שלא נמהר להגיב לרעב, כך נעביר מסר סמוי למוח שלנו, שהרעב אמנם אינו נעים, אבל אין בו מעבר לכך - יש חיים אחרי הרעב. הרעב הינו רעב ותו לא!

הרעבה עצמית אינה מהוה אידיאל. ובכל זאת, על החרדה מפני הרעב – אנו בהחלט יכולים לוותר. כאשר נלמד בעת הצורך לשהות בתוך מציאות של רעב, מבלי להרגיש מחוייבים לספק מענה מידי כאשר הוא מתעורר, נחזק את שרירי המשמעת העצמית שלנו, ונעורר תחושת סיפוק ושליטה, שתתגמל אותנו גם בממד הרגשי.

חשוב להבהיר: אין הכוונה להמתין בכל פעם עד שנהיה רעבים ורק אז לאכול... בדיוק להיפך! ה"חת"ם סופר" (סנהדרין קז, א') כותב, שעל האדם להמנע מלגשת לאכילה מתוך רעב, שכן גישה זו גורמת לאכילה מופרזת, אלא דוקא לאכול בשעות קבועות ומסודרות – כדי שלא להגיע למצב של "התקף אכילה", ובמילים אחרות: למה שנקרא: "אכילה גסה".

ננסה אפוא להגיע לאכילה נכונה, אכילה מכוונת מטרה נעלה, אכילה שתקרב אותנו לפחות במידת מה למדרגה של "אכילה לשם שמים" – עליה אמרו רבותינו בגמרא (ברכות נה, א'): "כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו, שלחנו של אדם מכפר עליו".