ספרים
הרב זמיר כהן על חזיונות ספר דניאל
מהם חזיונות ספר דניאל – אלה שכבר התרחשו ואלה שאנו נמצאים בעיצומם? מתוך ביאור "נזר חזיונות" על ספר דניאל, מאת הרב זמיר כהן
- הרב זמיר כהן
- י"ז תמוז התש"פ
עיקר חזיונות ספר דניאל עוסקות בארבע המלכויות: בבל, פרס, יון ורומא, וארבע הגלויות שעם ישראל יגלה תחת שלטונן בשנים שיחלפו מאז צאת ישראל לראשונה כעם לגלות, ועד ביאת המשיח.
ארבע המלכויות מכוונות כנגד ארבע החיות הטמאות, אך מיוחדות: גמל, שפן, ארנבת, חזיר. כמבואר במדרש ויקרא רבה (שמיני פרשה יג, ח). וכבר ראה אברהם אבינו את ישראל יוצאים לארבע גלויות אלה. ככתוב: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית טו, יב). ונתבאר במדרש שם: 'אֵימָה', זו בבל. 'חֲשֵׁכָה', זו מדי. 'גְדֹלָה', זו יוון. 'נֹפֶלֶת עָלָיו', זו אדום.[1]
סדר מראות חזיונות דניאל כך הוא:
- תחילה חזה את 'חזון הצלם' שראה נבוכדנצר בחלומו, ואת פתרונו (פרק ב) אודות ארבע המלכויות: בבל, פרס, יוון, ורומא – בה נכללו גם הנצרות והאסלאם, עד קריסת כולן, ועליית מלכות ישראל.
- אחר כך, בשנה הראשונה למלכות בלשאצר ראה את 'חזון ארבע החיות' (פרק ז) שהן ארבע המלכויות והנצרות והאסלאם, ובו ראה את מעמד הדין הגדול בו הושלכו כסאות השרים העליונים של האומות, עד ביאת המשיח על ענני שמים.
- אחר כך, בשנה השלישית למלכות בלשאצר, ראה את 'חזון האיל והצפיר' והקרן היוצאת ממנו (לפרק ח), , שהן פרטי מלכויות פרס ויוון ורומא (ומאחר שבשנת ראיית חזון זה נסתיימה מלכות בבל, לא ראה מלכות זו). ונוסף לו ענין האלפיים ושלש מאות, אך לא נתפרש לו ביאורו.
- אחר כך בשנה הראשונה למלכות דריוש המדי צם והתפלל על הגאולה, לפי שראה שחלפו שבעים שנה על פי חשבונו ועדיין לא נגאלו, וגם תמה על מנין האלפיים ושלש מאות. ובא אליו גבריאל ללמדו את שלבי חזרת ישראל לארצם, והודיעו שרק בתום שבעים שמיטות יתכפרו העוונות שנכשלו בהם ישראל בימי בית ראשון. והוסיף לבשרו שעתיד גם בית המקדש השני להיחרב.
- אחר כך בשנה השלישית למלכות כורש מלך פרס, ראה את החזון הרביעי והאחרון, שבו התבשר בפירוט על אשר עתיד להיות החל מגלות פרס ויוון, ועד מלחמת גוג ומגוג ותחיית המתים בבא קץ הגאולה.
ארבע המלכויות ונספחיהן
להלן סדר מלוכת המלכים שהוזכרו בביאורינו לספר דניאל, ובעיקר סדר מלכי ארבע המלכויות: בבל, פרס ומדי, יון, רומא, עת היותן מעצמות עולמיות.
ידיעת סדר המלכויות טרם הלימוד, תועיל מאד להבנת חזיונות דניאל.
- סנחריב מלך אשור. נבוכדנצר היה אחד ממפקדי צבאו וראה את גבריאל בהכותו את חיילי אשור סביב חומות ירושלים, בעת המצור על חזקיהו המלך, כמסופר במסכת סנהדרין (צה ע"ב).
- אסר חדון מלך אשור. עלה למלוכה תחת אביו סנחריב, לאחר שנהרג על ידי שני בניו אדרמלך ושראצר ככתוב בספר מלכים (ב' יט, לז)
- נבוכדנצר מלך בבל. מרד באסר חדון ולאחר שתפס את המלוכה העביר את בירת הממלכה לבבל.
- אויל מרודך מלך בבל. בן נבוכדנצר.[2]
- בלשאצר מלך בבל. בן אויל מרודך (ויש אומרים שהיה אחיו).
- דריוש מלך מדי. בן אחשורוש הראשון מלך מדי. לקח לחתן את כורש מלך פרס ויחדיו כבשו את בבל, לאחר מעשה האצבעות שכתבו על כותל היכל בית המשתה 'מנא מנא תקל ופרסין', והריגת בלשאצר.
- כורש מלך פרס. מלך על האימפריה הבבלית-פרסית לאחר מות חמיו דריוש. הוא שהורה על השיבה לארץ ובניית בית המקדש השני, ולאחר שעלו חזר בו ועצר את בנין בית המקדש.
- אחשורוש מלך פרס. הוא אחשרוש המולך על שבע עשרים ומאה מדינה, לאחר מות כורש. וכתב המאירי ב"חיבור התשובה" (משיב נפש, מאמר ב פרק יב), שהיה גיסו של המלך כורש, ובמותו התגבר על בנו ונעשה מלך. בזמנו התרחש נס פורים.
- דריוש מלך פרס. בן אחשורוש ואסתר. הוא שהורה על חידוש העבודה בבניית בית המקדש שבירושלים, עד סיום הבניה.[3]
- אלכסנדר מוקדון מלך יון. הביס את דריוש מלך פרס והרגו, והביא בכך את מלכות פרס לקיצה.
- ארבעה מפקדים יווניים. הכריזו על עצמם כמלכים לאחר מות אלכסנדר וממלכתו התחלקה ביניהם והם:
תלמי הראשון. מלך על מצרים ובירת ממלכתו נקראה 'אלכסנדריה' על שם אלכסנדר מוקדון.
סלאוקוס הראשון. מלך על בבל פרס וסוריה. ברבות השנים עברה ארץ ישראל משלטון שושלת בית תלמי לשלטון בית שושלת סלאוקוס, כאשר אנטיוכוס השלישי משושלת סלאוקוס, כבש את ארץ ישראל מתלמי החמישי. אנטיוכוס זה היטה חסד ליהודים, ואילו בנו אנטיוכוס אפיפנס הרביעי, הוא אנטיוכוס הרשע שגזר גזירות על ישראל ובזמנו התרחש נס חנוכה.
ליסימאכוס. מלך על תראקיה ואסיה הקטנה (כיום אזור טורקיה).
קאסאנדרוס שמלך על יון ומקדוניה.
- שלטון רומא. בהוראת הסנאט הרומאי יצא הצבא למסעות מלחמה. ראשיתם במלחמות הפוניות שנערכו במאה ה-3 לפני סה"נ, וסופן בהקמת האימפריה הרומית שבראשה עמד קיסר (בתחילה הציגה רומא את עצמה כשוחרת שלום, שכל מטרת התערבותה במדינות האחרות היא רק לבסס את מעמדה והשפעתה, ולא כיבוש שטחים. אולם עם הזמן התגלתה כוונתה האמיתית לכבוש ולשלוט, והכיבוש הצבאי עבר לדיכוי וטבח אכזריים. לפי עדויות היסטוריות אודות כיבוש קרתגו, מתוך חצי מיליון תושבים נטבחו תשעים אחוז, והיתר נמכרו לעבדים. בהוראת הסנאט נהרסה קרתגו עד עפר והועלתה באש, אדמתה נחרשה, ופוזר עליה מלח).
- המצביא הרומאי פומפיוס. כבש את ירושלים כאשר הוזמן על ידי האחים החשמונאים הורקנוס ואריסטובלוס בניהם של ינאי המלך ושלומציון המלכה (אחות שמעון בן שטח), לסייעם במלחמתם איש נגד אחיו על המלוכה.
- אדריאנוס קיסר רומא. בהיותו מצביא צר על ירושלים להחריבה, עד שהתבשר שהוכתר לקיסר וחזר לרומא.
- טיטוס קיסר רומא. בן אדריאנוס. מחריב בית המקדש השני, בימי המלך החשמונאי אגריפס השני.
- אספסיאנוס קיסר רומא. את תקופתו כינו חז"ל דורו של שמד, בגלל רדיפותיו את הדת היהודית, החלפתו את שם ארץ ישראל ל'פלשתינה' על שם הפלשתים הקדמונים (ובדור האחרון אימצוהו בני ישמעאל לעצמם ברמאותם) ושם ירושלים ל'איליה קפיטולינה'. והרג את רבי עקיבא ורבים מחכמי ישראל על ידי עושה דברו בארץ יהודה, הנציב קווינטוס טיניאוס רופוס הוא הנקרא בפי חז"ל טורנוסרופוס (שפירושו רודן אכזר) הרשע. נציב זה חרש את ההיכל ביום תשעה באב, חמישים ושתים שנה לאחר חורבן בית המקדש.
- קונסטנטינוס קיסר רומא. תמך בדת הנוצרית החדשה שנוסדה אז, בהיותו סבור שתמיכה בה תחזק את ממשלתו. התנצר בעצמו בסוף ימיו. פעילותו למען הנצרות הפכה את רומא מעובדת האלילים למרכז הנצרות בעולם.
- עליית האסלאם. דת חדשה זו התבססה על העתקות ושינויים מהיהדות, ושילבה בתוכה מנהגים אליליים ואמונות נוצריות, בשביל להקל על עובדי האלילים ועל הנוצרים לעבור אליה.[4]
כל אלה, שכבר התרחשו לפני זמננו, נצפו בחזיונות דניאל ובנבואות הנביאים, וגם מה שמתרחש בזמננו לנגד עיננו ומה שעתיד להיות, נצפו בנבואותיהם. דברים שעיקרם:
- הרדיפה והטבח של הכנסייה הנוצרית בעם ישראל תיפסק.
- האויב החדש של היהודים יהיו בני ישמעאל המוסלמים.
- עם ישראל ישוב לארצו.
- ארץ ישראל תיבנה ותפרח. לאחר שנות שממה רבות, כשרבים ניסו ליישבה ולא הצליחו.
- יתעורר לחץ נוצרי ומוסלמי על עם ישראל. כאשר הגורם המרכזי לכעסם תהיה העיר ירושלים.
- יתארגנו למלחמה נגד ישראל.
- מלחמת גוג ומגוג. סכסוך בין הנוצרים למוסלמים בגלל התגרות מוסלמית מוגזמת תגרום למלחמת עולם בין הגוש הנוצרי לגוש המוסלמי (תכלית מלחמה זו, לשלם לכל המציקים לעם ישראל במשך כל הדורות, אשר ישובו לעולם בגלגול, ותהיה מלכות בבל על כל נספחיה וחייליהם במהלך הדורות בצד אחד, ומלכות רומא על כל נספחיה וחייליהם בצד האחר, וילחמו זה בזה. ואם ישראל עדיי לא יעשו תשובה, יש למחמה זו תכלית נוספת, לדוחקם לקרן זווית בצרות קשות ורעות, עד שיעשו תשובה).
- משיח בן דוד, בנין בית המקדש השלישי, תחיית המתים, אחדות כלל עולמית תחת מלכות ה' בעולם כאשר יגיע העולם לתיקונו ולייעודו ויגיע עת קבלת השכר.
הנה דברי סיכומו של האברבנאל בביאורו למיכה (פרק ד): "בדבר הזה שייעדו עליו נביאים הרבה הוא, שכמו שבהיות אשור מולך בכיפה היה ראש ממשלתו (עיר בירתו) נינוה, ובהיות נבוכדנצר מולך בכיפה היה ראש מלכותו בבל, וכן בזמן הפרסיים. וכאשר מלכות רומי מלך בכיפה היתה רומא ראש מלכותו, ככה יעשה ה' שבזמן ההוא יהיה מלך המשיח מולך בכיפה יותר מכל הקיסרים, ותהיה ירושלם שרתי במדינות כמו שהיתה רומא בזמן הקיסרים. וכבר גילו זה חז"ל באומרם (שמות רבה כג, י) 'עתידה ירושלים שתהא מטרופולין לכל העולם'. ופירש רש"י ש'מטרופולין' הוא אם הערים. ואמנם איך יהיה זה, הוא מבואר ממה שכתבתי כמה פעמים, שמלכות רומי וכלל הנוצרים יעלו לארץ ישראל לכבוש את ירושלים, ומלכות הישמעאלים בני מזרח (טורקיה) וצפון (איראן עיראק וסוריה) יעלו עליהם שם. והיתה לאלה ולאלה עת צרה, כי תהיה נקמת ה' רבה בהם. ולכן תישאר ירושלים עיר ואם בכל העולם מולכת בכיפה. ועל זה אמר הנביא כאן שינהרו וירוצו אליו עמים. ואמר גם כן ושפט בין עמים רבים, שדבר ה' או הר ה' אשר זכר ראשונה, שם ישבו כסאות למשפט בין עמים רבים, וכן יוכיח לגוים עצומים. אכל לא תמשול ירושלים ומלכה בכיפה בחרב ובחנית, כמו שהיו עושים הרומיים ושאר המולכים בכיפה, אבל בהיפך, שאז יהיה בכל העולם שלום. והוא אומרו וכיתתו חרבותיהם לאתים, רצונו לומר שיעשו בני אדם מהחרבות אתים לעבוד את האדמה, ומחניתותיהם יעשו מזמרות לזמור את הגפנים ושאר העצים, לפי שלא יצטרכו עוד לכלי מלחמה, ולא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה. ויתבטל הגזל והחמס מן הארץ, כי ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין מחריד. הנה אם כן תהיה ירושלים ומלכה מולכים בכיפה לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחו יתברך, שכל העמים ייכנעו אליה מפני הקדושה ואלהות ה' יתברך אשר בה".
לרכישת ביאור ספר דניאל, מאת הרב זמיר כהן, הקליקו כאן.
[1] ובפרקי דרבי אליעזר ('חורב' פרק כז) מובא: "רבי אליעזר אומר הראה הקב"ה לאברהם אבינו בין הבתרים, מלכויות מושלים ואובדים. שנאמר (בראשית טו, ט): 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת' זו מלכות אדום שהיא כעגלה דשה. 'וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת' זו מלכות יון, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ח, ח) 'וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד'. 'וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ' זו מלכות מדי ופרס שנאמר (שם ח, כ): 'הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם, מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס'. 'וְתֹר' אלו בני ישמעאל. אין הלשון הזה לשון תור (שבלשון הקודש זהו זכר היונה), אלא בלשון ארמית, תור זה שור. כדין אמר (דניאל ז, יט): 'חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא'. 'וְגוֹזָל' אלו ישראל שנמשלו כגוזל, שנאמר (שיר השירים ב, יד): 'יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע'. רבי יהושע אומר לקח אברהם חרבו וביתר אותם כל אחד ואחד לשנים, שנאמר (בראשית טו, י): 'וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ'. ואלו לא ביתר אותם לא היה העולם יכול לעמוד, אלא הואיל וביתר אותם תשש כחם והקריב כל בֶּתֶר ובֶּתֶר לקראת רעהו, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ'. וגוזל בן יונה הניח בחיים, שנאמר: 'וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר'. ירד עליהם העיט לפזרן ולאבדן. ואין העיט הזה אלא בן דוד בן ישי שנמשל לעיט, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יב, ט) 'הָעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. כצאת השמש מן המזרח היה אברהם יושב ומניף עליהם בסודרו כדי שלא ימשול בם העיט עד שיבא הערב וכו'. עד שלא יבא הערב יצמח בן דוד אורן של ישראל, שנאמר (זכריה יד, ז) 'וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר'. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה כדי שלא ישתעבדו בניו בארבע מלכיות הללו, ונפלה עליו שנת תרדמה וישן, שׁנאמר (בראשית טו, יב): 'וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם', וכי יש לך אדם שהוא יושב וישן ויוכל להתפלל? אלא ללמדך שהיה אברם שוכב וישן מכח תפילה, כדי שישתעבדו בניו בארבעה מלכויות הללו.שנאמר: 'וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו'. 'אֵימָה', זו מלכות אדום שנאמר בה (דניאל ז, ז): 'דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא'. 'חֲשֵׁכָה', זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצוות התורה. 'גְּדֹלָה', זו מלכות פרס ומדי שגידלה (שהתיימרה) למכור את ישראל חינם (להמן). 'נֹפֶלֶת' זו מלכות בבל שנפלה בידם ישראל (שהחריבו את המקדש והוציאום לגלות). 'עָלָיו', אלו ישמעאלים שעליהם בן דוד יצמח, שׁנאמר (תהלים קלב, יח): 'אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ'."
[2] ממקורות היסטוריים עולה שהיו עוד שלשה שליטים שמלכו בבבל בין אויל מרודך לבין בלשאצר בנו, ולא הוזכרו במקרא משום שלא היה להם כל קשר לקורות עם ישראל, ודרך המקרא לקצר במה שאין בו צורך. שמות מלכים אלה: נרגל-שראצר, גיסו של אויל מרודך שהתנקש בחייו שנתיים לאחר שעלה למלוכה ומלך במקומו. לאחר ארבע שנות מלכות מת, ובנו הנער לבאשי-מרדוך מלך חודשיים בלבד עד שנרצח, ונבונאיד עלה למלוכה. אחריו חזרה המלוכה לשושלת נבוכדנצר, ונכדו בלשאצר הוכתר למלך. ראה על כך בהרחבה בספר "ארכיאולוגיה תנכי"ת" (חלק ד פרק "נפילת בבל". ועיין בהערה שם שהמבואר בתלמוד במסכת מגילה יא ע"ב, אינו סותר ענין זה). ונכללה כל תקופה זו בנבואת ירמיהו (כז, ו-ז): "וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וכו', וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ, עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ".
[3] וכמו שפירט רש"י בתחילת ספר עזרא (א, א) בלשון זו: "סדר ספר זה סדור ומשוך אחר ספר דניאל כמפורש בבבא בתרא (יד ע"ב. עיין שם) וכו'. ותחילת סדר ספר זה כך הוא: שלאחר שנהרג בלשאצר, מלך דריוש המדי. ולאחר מיתת דריוש, מלך כורש זה מלך פרס, ובשנת אחת למולכו הושלמו שבעים שנה לפקידת גלות בבל, מיום שגלה יהויקים. שחזרו ישראל מגלות בבל לארץ ישראל. ובאותה שנה, בשנת אחת לכורש, יסדו ישראל יסוד בית המקדש, וצרי יהודה ובנימין הלשינו עליהם לכורש מלך פרס, וציווה לבטל המלאכה שלא לבנות עוד בנין בית המקדש. והיו ישראל בטלים שלא בנו הבית כל מלכות כורש ואחשורוש שמלך אחריו, עד שנת שתים למלכות דריוש בן אחשורוש מלך פרס, שהוא דריוש בן אסתר. ובשנת שתים למלכותו התחילו לבנות בית המקדש, עד אשר הושלם הבנין. ומשנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס שנבנה הבית בימיו, היו שמונה עשרה שנה לקיים מה שנאמר: לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה" (דניאל ט, ב), ועכשיו בשנת שתים לדריוש הושלמו שבעים שנה למלאות לחרבות ירושלים, חורבן הבית שגלה צדקיהו. ומגלות יהויקים עד גלות צדקיהו שנחרב הבית, היו שמונה עשרה שנה. ועכשיו בשנת אחת לכורש מלך פרס, הושלמו שבעים שנה מגלות יהויקים שגלו ישראל לבבל, ובכך נתקיים המקרא שנאמר: 'כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה' (ירמיהו כט, י). וזו היא הפקידה שחזרו ישראל על אדמתם ובנו יסוד בנין הבית, אף על פי שלא נגמר עכשיו. נמצא שהיה חמישים ושתים שנה מגלות צדקיהו שנחרב הבית, עד שנה אחת לכורש מלך פרס. ושמונה עשרה שנה לאחר שנה אחת לכורש שהיא שנת שתים לדריוש מלך פרס, הושלמו שבעים שנה לחורבות ירושלים מגלות צדקיהו שנחרב הבית עד שתים לדריוש שהתחילו ישראל לבנות הבנין וגמרוהו. וכן מוכיח בסדר עולם ובמסכת מגילה ובספר זה כאשר ביארתי". עד כאן קיצור דברי רש"י. וכדברים האלה כתב האבן עזרא בדניאל (ו, א).
[4] הנה דברי מהרח"ו ז"ל בספר "עץ הדעת טוב" (פרשת בלק ד"ה לא), אודות מייסד הנצרות ומייסד האסלאם, על הכתוב בנבואת בלעם (במדבר כג, יט): "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם. הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה": "בכל ימי עולם, לא נמצא כענין שני אנשים שהאחד עשה את עצמו אלוה והוא יש"ו הנוצרי, והשני עשה עצמו נביא והוא של הישמעאלים. וחידשו דתות חזקות קיימות לעולם, וכל העולם נתחלק לשתי אמונות אלו בלבד. ובלעם נתנבא עליהם תחילה (היה הראשון שהתנבא עליהם). כנגד הראשון אמר, כי הנה 'איש', ילוד אשה הוא, ואי אפשר שאיש יהיה אל. ואם הוא אומר שהוא אל, דעו כי 'וִיכַזֵּב', ולכן אל תטעו אחריו. וכנגד השני שהודה שהוא בן אדם ואינו אל, אמנם עשה עצמו נביא מחדש דתות, גם זה שקר, וסופו להתנחם ממה שעשה. 'וּבֶן אָדָם, וְיִתְנֶחָם'. והנה ביש"ו כולם מודים שהוא איש ילוד אשת מרים, אבל אינו בן אדם אלא מאליו נולד ואדם לא ידעה. לכן אמר כי אף על פי שאמר שאינו בן אדם, עם כל זה הרי אמר שהוא איש, ואם כן אי אפשר שהאיש יהיה אל. אבל בהישמעאלים שלא די שהודה שהוא איש, אלא כי שם בן אדם הוא, ולזה קראו בן אדם. והנה 'הַהוּא', רצונו לומר אם ח"ו יש"ו היה הוא האל בעצמו, איך מה שאמר לא יעשה? וכן אם אינו הוא האל, רק שהוא נביא שדיבר אליו האל, איך לא יקימנה? וזהו שאמר: 'וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה'. והנה רבותינו ז"ל בתנחומא אפשר שרמזו זה בפרשת בלק, וזו לשונם: 'לֹא אִישׁ אֵל, לפי שצפה בלעם שעתיד איש אחד להטעות הבריות ולומר שהוא אל וכו'.' ואמנם אני הוספתי לקח ובארתי שארית הפסוק כפי דרך רבותינו ז"ל כאשר אתה הוראת לדעת. ואחר שהתנבא על שני אלה, התנבא על ביאת המשיח. וזהו שאמר (במדבר כג, כג): 'כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל'."