אגודה למען בעלי חיים או למען בני אדם?

ה' חס על כבוד הבריות - בדתנו אין גזענות

כידוע, כשנסע בלעם לקלל את ישראל אף שה' אסר זאת עליו, הוא רכב על האתון, ובהיותו בדרך אותת לו ה' דרך מלאך עם חרב שלופה לעצור.

בלעם לא זכה לראות את המלאך, אך האתון כן ראתה אותו, ולכן עצרה אותו מללכת. בלעם כתגובה לכך הכה את האתון שלוש פעמים. להפתעתו של בלעם, האתון פתחה את פיה והוכיחה אותו על שהיכה אותה, שהרי היא עצרה אותו מלהיהרג על ידי המלאך.

מגלה לנו המדרש (במדבר רבה כ', י"ד) דבר מדהים - לאחר שדיברה האתון אל בלעם, היא מתה. ולמה?

התשובה שמובאת במדרש מרגשת ביותר: "חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ זוֹ הָיְתָה שֶׁסִּלְּקָה אֶת בִּלְעָם" (שהפריעה לבלעם בדרך).

הקב"ה ידע שאם האתון תישאר בחיים, כל אחד יצביע על האתון ויגיד: זו האתון שדיברה אל בלעם והפריעה לו בדרך כדי לעצור אותו מלקלל את עם ישראל. ואז לא ישכחו מהמקרה שבייש כל כך את בלעם והוריד אותו ממעמדו, וימשיכו לבייש את בלעם שוב ושוב ובלעם לא יוכל לעמוד מול בושה זו.

לכן המית ה' את האתון כדי למנוע ממנו את אותה בושה, כי חס הקב"ה על כבודו של הרשע.

וְאִם חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹד הָרָשָׁע, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל כְּבוֹד הַצַּדִּיק" (המשך המדרש) אם כך חס הקב"ה על כבוד הרשע, קל וחומר שחס על כבוד הצדיק.

הדת היהודית - דוגמא לאנושיות לאנושות כולה

ההבנה כמה הקב"ה חס אפילו על כבוד אדם שרצה לעשות רע ולקלל את עם ישראל, מחייבת אותנו לכבד כל אדם באשר הוא.

תמונתו המפורסמת של רבי אליהו לופיאן לא משה מנגד עיני, תמונה שכשראה חתול רעב השקה אותו בחלב. לא חס רבי אליהו על כבודו כראש ישיבה, ולא חס על זמנו היקר, אלא עמד והשקה את החתול לעיני כולם. כי אכן, זו דרכם של גדולי ישראל, להיות רחמנים על כל הבריות.

כמה כבוד ורגישות לחיות - קל וחומר לבני אדם!

היהודי שמתנהג כפי ציווי בוראו שעליו לכבד עבד, גר, יתום, אלמנה, תלמידיו וילדיו - הוא חי נכון!

מנהל בית הספר בית יעקב באנטוורפן, בו למדתי בילדותי, חינך אותנו לכבד כל אחד. תמיד היה אומר לנו: "המנקות הן אלו המרימות לכלוך. הן לא הלכלוך, ויש לכבדן מאד מאד!". גם בתוך כותלי ביתנו צריכים אנו להעמיק בכבוד הזולת לבעל לילדינו, ו... גם את עצמנו לכבד.

איזו איכות חיים ואיזו אוירה זה ישרה בביתנו...

לעיתים נדמה שעלינו לעלות על הכסא עם דגל ולצעוק: כאן מכבדים! אז לא, לא זו הדרך. לעיתים במעשה פעוט ובתשומת לב אמיתית, בהכרת הטוב, הארת פנים ועוד - לא דברים בשמים - נוכל לשדרג את הכבוד ואת הקשר. וכמה שזה מחבר!

ה' מנע מאיתנו בושה מרוב רצונו לכבדנו

ומוסיף המדרש דבר מעניין: למה אנחנו לא יכולים לתקשר מילולית עם חיות? היה נחמד אם הייתי מבינה מה החתולות ליד חצר ביתי מייללות ביניהן... או להבין את המסר המסתתר מאחורי ציוצי הציפורים...

אלא שהקב"ה ידע שאם הבהמות תדברנה, לא נוכל להיעזר בהן לעבודות השדה, כי אז הן תתחלנה לצעוק עלינו למה אנו מעבידים אותן בשדה, ולמה אנחנו לא עובדים בעצמנו, ולמה דוקא את השור הזה לקחנו לעבודה הקשה יותר, וכן הלאה. ואז נתבייש. שהרי אפילו בלעם, שהיה כה חכם, לא הצליח לעמוד בפני האתון, שהיא הטיפשה שבחיות. אז איך נוכל אנו לעמוד נגדן?

לכן חס על כבודנו, ועשה שלא תדברנה הבהמות: "לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁחָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹדָן שֶׁל בְּרִיּוֹת וְיוֹדֵעַ צָרְכָּן וְסָתַם פִּי הַבְּהֵמָה, שֶׁאִלּוּ הָיְתָה מְדַבֶּרֶת לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְשַׁעְבְּדָהּ וְלַעֲמֹד בָּהּ, שֶׁזּוֹ הַטִּפֶּשֶׁת שֶׁבַּבְּהֵמָה, וְזֶה חָכָם שֶׁבַּחֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁדִּבְּרָה לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהּ".

להעצים את האחר

נדמה לי שדווקא בתקופה זו מתבקשת האחדות וכבוד הזולת. לחפש להעצים ולא לרמוס. לכן נשקול אולי לפתוח שוב את האגודות למכבדי הבריות שנסגרו אצל חלק מהאנשים זמנית - מה דעתך?

ונזכור, שמי שבאמת מכבד את הזולת וכל בריה - הוא המכובד, וה' יכבדו חזרה בבחינת מידה כנגד מידה, כאמור "כי מכבדי אכבד" (שמואל א', ב').