למה ביקש רבי זושא שכר על השבת אבידה?

פינחס – נכדו של אהרן הכהן, הרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית, ובזכותו נעצרה המגפה שפשטה בעם בעקבות החטא עם בנות מואב, ובשכר זה זכה פנחס לכהונת עולם.

השאלה הנשאלת היא, מדוע משה בעצמו לא קינא להשם והרג את זמרי, מדוע פינחס הוא זה שעשה זאת?

בעלי המוסר עונים תשובה מרתקת (רבי נתן צבי פינקל – ה"סבא" מסלבודקא, וכן ה"אור יהל" על פרשה זו).

כאשר אדם עושה מעשה, הגם שמבחינה "חיצונית" המעשה נראה חיובי, יתכן מאוד שבעומק פנימה המניע הוא שלילי. כשהמעשה חיובי אולם הפנימיות שלילית, פעמים רבות עדיף לא לעשותו. משה רבנו, העניו מכל אדם, חשש שאם הוא זה שיכה את זמרי, המעשה לא ייעשה מתוך שיקול טהור של קנאות לדבר השם, אלא מתוך נקמה אישית על כך שזמרי פגע בו באופן אישי והעז פניו כנגדו. זמרי הרי שאל את משה בחוצפה לעיני העם – "בת יתרו מי התיר לך". משה אמר לעצמו, אני אישית לא יכול לפעול כעת, מחשש שלא אפעל מתוך כוונה אמתית, וכן מחשש שאחרים יפרשו את מעשי כנקמה אישית. לכן השאיר זאת לפינחס, שעשה זאת מתוך תכונת רדיפת השלום שירש מסבו אהרון. על פינחס, אלוקים בעצמו העיד: "בקנאו את קנאתי" – פינחס פעל לשם שמים, במאת האחוזים.

גם פינחס עצמו, לאחר מעשה הקנאות ולאחר שהרג את זמרי והמדיינית, שאר השבטים בזו לו. כך כותב רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל? לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

מדוע ביזו השבטים את מעשיו של פינחס? וכי "סתם" ביזו אותו בגלל שיתרו – אבי אמו, עבד עבודה זרה? מה הקשר בין העבודה הזרה של סביו למעשה הקנאות שלו מול זמרי? אלא, גם כאן רואים אנו את אותה נקודה. ייחוסו "המפוקפק" של פינחס, יתכן שהוא זה שהעיק עליו במעמקי לבו, והוא חיכה כל ימיו להזדמנות בה יוכל להוכיח לעין כל, שלא נשאר בו זכר מייחוסו המדייני. והנה, מעשה כזה של הריגת המדיינית יוכל "לשרת" את האינטרס האישי שלו, וימחק את הבוז של שורשו המדייני. יכול להיות שתת הכרה זו, היא זו שגרמה לו לעשות מה שעשה. בזה חשדו השבטים את פינחס. לכן בא הבורא ומעיד עליו שלא! מה שגרם לפינחס לעשות את מה שעשה, הוא אך ורק אהבת השלום שירש מסבו מצד אביו – אהרון, ולא המחשבה התת-הכרתית זו.

התורה חפצה בעדינות נפשו של אדם, והיא עוזרת לו לחשוף את המניעים החבויים בנפשו פנימה.

ישנו מעשה ידוע, המסופר בווריאציות שונות.

רבי זושא מאניפולי (תחילת המאה ה – 18, ממייסדי תנועת החסידות), היה צדיק עצום ואוהב ישראל באמת. רבי זושא היה עני ואביון, אולם הוא קיבל את מצבו הקשה באהבה ובאמונה.

רבו של רבי זושא ידע על מצבו הדחוק של תלמידו האהוב, והחליט להעניק לו סכום גדול עבור הוצאות נישואי בתו. רבי זושא שמח מאוד, ועשה את דרכו חזרה לביתו, כשמעותיו בידו. בדרך עבר בעיירה מסוימת, והנה ראה תכונה רבה. רבי זושא ברר מה ארע, ונודע לו שהערב הייתה אמורה להתקיים חתונה, אולם הורי החתן מאיימים לבטל את החתונה בעקבות כך שהורי הכלה עדיין לא הביאו את סכום הכסף שהבטיחו עבור הוצאות הנישואין. הסיבה שהם עדיין לא הביאו את מה שהבטיחו, היא בגלל שצרור הכסף אבד להם.

רבי זושא לא יכל לשאת את עלבונה של בת ישראל, וברר מהו הסכום שאבד. והנה התברר לו, שהסכום שאבד, זהה לסכום הכסף שרבו הביא לו עבור נישואי בתו.

רבי זושא לא היסס לרגע, והחליט שמניעת הלבנת פנים של בת ישראל שווה כל מחיר. הוא פנה לנוכחים ושאל – מהו הסכום שאבד? מצאתי סכום כסף, אבדוק אם זה הסכום שאבד. הנוכחים תלו תקוות רבות, ואכן רבי זושא חזר ואמר – כן, זהו הסכום שמצאתי! משפחת הכלה הייתה מאושרת, אולם רבי זושא הוסיף ואמר – יש לי תנאי. אני מוכן להשיב את ה"אבדה", בתנאי שאקבל בשכרי מאה רובל. הנוכחים שמעו את דבריו והחלו להוכיחו – תתבייש לך, לקחת שכר על מצוות השבת אבדה? הדבר נוגד את ההלכה. אולם רבי זושא התעקש ועמד על תנאו – איני משיב את האבדה ללא שכר.

בלית ברירה, פנתה משפחת הכלה לרב העיירה, ורב העיירה פסק, שאסור לרבי זושא לקחת דמי תיווך, שהרי זו מצוות השבת אבדה. בעקבות הפסק, רבי זושא "השיב את האבדה" בלי לקחת תמורה.

רבו של רבי זושא שמע על הסיפור, ושאל אותו – אמור נא לי, זושא תלמידי, מדוע נהגת כך?  יודע אני שלא באמת מצאת את הכסף, אלא הבאת את מה שאני נתתי לך, אולם לשם מה עשית את כל העניין עם בקשת השכר?

ענה רבי זושא, כשגמלה החלטה בלבי לעשות את המצווה ולתת מכספי למצוות הכנסת כלה, הגאווה הציפה אותי. אמרתי לעצמי – זושא, אתה משהו! אתה צדיק יסוד עולם! כל הכבוד לך! שלא נדבר על הכבוד וההערכה שאקבל מהסביבה על כך שאני משיב את הכסף. הייתי חייב לרסן את עצמי ולעשות פעולה שתעצור את הגאווה. מה עשיתי? ניסיתי לגרום למצב שמצד אחד אני מקיים את המצווה במלואה, ומצד שני – גם מבזים אותי בעבורה. זו הסיבה שביקשתי שכר על המצווה, אף על שידעתי במאה אחוז שלא אקבל שום שכר.

אין אנו בדרגתו של רבי זושא, וודאי לא בדרגתם של משה ופינחס, אולם לכל הפחות נלמד להעביר את מעשינו בכור המבחן ולפקח על דרכינו – מה אנו עושים מתוך כוונות טובות, ומה מתוך כוונות טובות פחות.