טעימה מתוך ביאור ספר דניאל (פרק א’), מאת הרב זמיר כהן

[1]בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים: בסדר עולם רבה (פרק כה) מבואר שאין הכוונה לומר בשנת שלוש לתחילת מלכות יהויקים, שהרי רק בשנה הרביעית למלכות יהויקים הוכתר נבוכדנצר למלך. "ומה תלמוד לומר בשנת שלוש ליהויקים? אלא שנת שלוש למרדו". לפי שבשנה החמישית למלכות יהויקים שהיא השנה השניה למלכות נבוכדנצר, כבש נבוכדנצר את ירושלים, והשתעבד יהויקים לנבוכדנצר במשך שלוש שנים עד שמרד בו, ועמד במרדו כמלך עצמאי שלוש שנים. ובשנה השלישית למלכותו העצמאית החדשה של יהויקים, שוב עלה נבוכדנצר לירושלים וצר עליה. זהו המצור הכתוב כאן: "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ". זוהי השנה השלישית למלכותו העצמאית החדשה, שהייתה השנה האחת עשרה למלכותו הכוללת של יהויקים.   

[2]יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה: על מלך זה נאמר: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו. בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ. וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וכו', כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (מלכים ב' כג, לד-לז; כד, א-ב).

[3]וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים: אף על פי שהעיר וכל אשר בה נפלו בידו, אמר הכתוב "וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים", לפי שרק מקצת מכלי המקדש הוריד לבבל, מאחר שעדיין לא החריב את בית המקדש והמשיכה בו העבודה בשאר הכלים. שכן כשסילק את יהויקים המורד מכסאו ואסרו בנחושתיים להוליכו עמו ומת, המליך במקומו את בנו, יהויכין בן יהויקים. וחזר והדיחו ומינה במקומו את מתניה אחיו של יהויקים, והסב את שמו לשם צדקיהו. וכשמרד בו צדקיהו, עלה והחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש. והיה זה שמונה עשרה שנה לאחר הכיבוש הראשון שכבש את ירושלים (עיין מלכים ב' פרק כד; דברי הימים ב' פרק לו; מגילה יא ע"ב).

[4]שִׁנְעָר: בתלמוד (שבת קיג ע"ב) אמרו על בבל: "אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול ננערו לשם". והיינו לפי שהיא ארץ מישור נמוכה.

[5]וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לפי שידע נבוכדנצר היטב שעם ישראל ניחן בפיקחות מיוחדת ובידו לתרום רבות לשלטונו. על כן הורה לאסוף צעירים יהודים בעלי תכונות מיוחדות, ולאחר שיעברו תקופת הכשרה מיוחדת, יבחר המלך מתוכם את המיוחדים שבהם וישמשו בחצר המלכות בתפקידי שררה בכירים.

[6]יְלָדִים: חפץ היה דווקא בצעירים ולא במבוגרים, משום שהמבוגרים נושאים בליבם טינה למי שטבח בבני עמם ושרף את בית מקדשם, ושונאים אותו. ואילו זכרון הצעירים עמום יותר, ולאחר השפע שירעיף עליהם המלך הבבלי, יהיו נאמנים לו.

והגם שלא נכתב כאן גיל הילדים, כתב האבן עזרא על פי התכונות הכתובות בפסוק שנדרשו מהם: "והנה ציווה לבקש מי שנמצאו בו אלה המידות, ולא נמצאו בילד פחות מט"ו שנים".

[7]וּמְבִינֵי מַדָּע: והאבן עזרא פירש: וּמְבִינֵי מַדָּע – לאחרים. "שיוכלו להבין לאחרים (לגרום לאחרים להבין) מה שיש בלבם ובמדעם. כי יש חכמים (אשר) ילאו להוציא בלשונם מה שיש בלבם, כי אם בדרך רחוקה ובארחות עקלקלות". וכוונתו לומר, שבהירים הם בדיבורם, באופן שהשומע מבין במדוייק את כוונתם. והדברים תלויים זה בזה. שרק כאשר הדברים בהירים היטב ומוגדרים נכון אצל המדבר, בידו להבינם לאחרים במילים מדוייקות והכל מבינים את דבריו. אבל כאשר המדבר אינו נבון דיו להגדיר לעצמו את הדברים במילים בהירות, אף על פי שלמד ומלמד, אין השומעים דבריו מבינים כראוי, משום שצריכים להוסיף מאמץ והשערות להבין את הענין, ולא תמיד מכוונים לאמת.

[8]וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ: בתלמוד (סנהדרין צג ע"ב) פירשו: "מאי 'וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ'?: אמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שהיו אונסין את עצמן (יכולים להתאפק) מן השחוק, ומן השיחה, ומן השינה, ומעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם, מפני אימת מלכות".

[9] כַּשְׂדִּים: בענין מקורה של אומה זו, כתב הרמב"ן (בראשית יא, כח): "אברהם אבינו עליו השלום לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו. וכשדים וכל ארץ שנער, ארצות בני חם היו". והרא"ם (שם יב, ב) השיג על דבריו וכתב שזו "אינה טענה. כי מי גילה לו שהכשדים הללו הם מבני חם ולא מבני שם? והלא כשד, אחד מבני נחור היה (כב, כב) שהוא מבני שם, ואפשר שנקרא המקום על שמו. ואף על פי שעדיין לא היה בימים ההם בעולם, יש לומר שנקרא כן על שם סופו, כמו 'וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר' (בראשית ב, יד)". ואשור עדיין לא נולד. עיין שם כל דבריו.

[10]דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: נקט לשון זו משום שמאכלי המלך היו משתנים על ידי טבחיו לפי היום והעונה ואופי האירועים, וכפי שרופאי המלך וחכמיו היו מתאימים את תזונתו לטוב לו על פי מדדים שונים. כגון מזג האויר, עונת השנה, חגים וחגיגות. וציוה המלך שכן ינהגו גם עם הצעירים היהודים המתאמנים לעמוד בהיכלו.

[11]מִפַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ: ביאור המילה 'בג', מאכל. והוא כאומר: מפת מאכל המלך (אבן עזרא). ואין הכוונה ללחם בלבד, אלא לסעודה מלאה, ודרך המקראות לכנות סעודה בשם 'לחם' לפי שהוא עיקר הסעודה. ככתוב להלן: (דניאל ה, א): "בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב", שביאורו עשה סעודה גדולה. וביוסף נאמר: "וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" (בראשית מג, לא). וציוה המלך שאת אשר אוכל הוא בסעודתו יגישו גם להם.

[12]וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו: פירש האבן עזרא: "ולא נכתב 'ומיין משתהו', כי יש יום ידוע (מסויים) לשתות יין לבן או אדום, או יין מקום פלוני ידוע (מיובא ממקום מסויים). והטעם, לגדלם להרגילם לעמוד ולדעת משפטי המלוכה".

[13]וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִיםשֵׁמוֹת: החליף את שמותיהם של כל הילדים משמות עבריים לשמות בבליים, בשביל לנתקם משורשיהם ולחבר אותם לזהות חדשה. וכל השמות שניתנו להם, מבטאים בשפתם דברי שבח והתפעלות.

[14]וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר: פירוש 'בלטשאצר', 'חכמת אל'. שכן 'בל' הוא שם העבודה זרה של הכשדים, ו'שאצר' בשפתם פירושו חכמה, ונקרא דניאל 'בלטשאצר', עם האות ט', שפירושו חכמת אל. ואילו פירוש שם המלך 'בלשאצר' בלי ט': אל חכם. משום שהיו מייחסים למלכיהם מעמד של אלהות. 

[15]וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ: מלשון 'שדר', 'שליח' בארמית. ואפשר שכוונתם למשמעות 'מלאך'.

[16]וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ: מלשון שייכות, 'משתייך' (כלשון התלמוד סנהדרין עא ע"ב: "קלה בחמורה מישך שייכא"). להורות על שייכותו למעמד הגבוה של המקורבים המלכות.

[17]וְלַעֲזַרְיָהעֲבֵד נְגוֹ: 'עושה אור'. והוא מעין השם העברי: 'מאיר'.

[18]וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים: שלא רק שלא הסגירו להריגה על בקשתו הנוגדת את צו המלך, אלא עוד הסביר לו מדוע אין בידו למלא את בקשתו.

 [19]וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ: שכן נבוכדנצר היה מלך אכזר ביותר, והיה מוציא להורג על כל עניין פעוט עד שהיו הכל יראים מפניו יראה עצומה. וכמו שאמרו עליו: "אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה" (שבת קמט ע"ב).

[20]נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה: שמלבד שמזון שאינו כשר מטמטם את לב היהודי ואוטם אצלו את מעיינות החכמה, ומאחר שאכלו מזון כשר היתה דעתם זכה וצלולה, גם נתן להם ה' מדע והשכל מיוחדים משום עמידתם בניסיון הגדול הזה להיות שונים מחבריהם ולסכן את עצמם.

[21]וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹןוַחֲלֹמוֹת: זכה למתנה נוספת זו מעל שלשת חבריו, משום שהוא שיזם את הפנייה לשר הממונה ולמלצר.

[22]הַחַרְטֻמִּים: 'טמיא' בארמית: 'עצמות'. והחרטומים אלו 'מבקשי טמיא', שמבקשים ושואלים עצמות מתים, ומייעצים לאנשים על פיהם. ולהלן (פרק ב, ב) פירש המלבי"ם: "לַחַרְטֻמִּים, העושים מעשיהם בלאט על פי סתרי הטבע". כלומר שבקיאים בסודות המסתתרים בטבע, ופועלים באמצעותם באופן מעורר השתאות.  

[23]הָאַשָּׁפִים: אלו האצטגנינים החוזים בכוכבים (אסטרולוגים). ואפשר שנקרא האצטגנין 'אשף' על שם התיק שנושא עמו ובו כלי צפיה וחישובי חשבונות. מעין הכתוב: "כְּחִצִּים וכו' אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם" (תהלים קכז, ד-ה).  

[24]עַד שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ: אחשורוש הראשון היה מלך מדי, וכשמת, מלך בנו דריוש הראשון. ולקח דריוש לחתן את כורש מלך פרס, ובכוחות משותפים הכניעו את המעצמה הבבלית בזמן שמלך עליה בלשאצר, בן אויל מרודך, בן נבוכדנצר. תחילה מלך דריוש על מדי ועל כל המדינות שהיו כפופות לבבל, וכשמת קיבל כורש את ממלכתו על כל מרחביה העצומים. אחר כך עלה למלוכה אחשורוש השני, עליו נאמר במגילת אסתר (א, א): "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". ההדגשה הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וכו' נועדה להבדילו מאחשורוש הראשון שמלך רק על מדי. ואומר כאן הכתוב שדניאל כיהן בתפקידים בכירים בחצרות המלוכה אצל כל המלכים הללו, עד כורש. אבל כשעלה אחשורוש לכס המלכות, חתכו מגדולתו לשמש לפני המלך, ושימש רק בארמון המלכה אסתר. כמבואר בתלמוד (מגילה טו ע"א) על הכתוב "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ" (אסתר ד, ה): "התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתכוהו מגדולתו".