"טוב, נו, הוא ’קריזיונר’. זה לא קשור אלי"

אם מישהו היה אומר לי פעם שאני שבוי, הייתי מגחך בשקט או אפילו בקול. שבוי? אני? אבל להפתעתי לא מזמן מישהו אכן אמר לי משהו בסגנון, והקשבתי די ברצינות. לא, אני לא שבוי בשטח אויב, חס ושלום. אני שבוי בתוך עצמי, עם דעות קדומות ומקובעות. אמר לי את זה דווקא איש מקצוע שנותן לי הדרכה. ותתפלאו, האמירה הזו עזרה לי הרבה בחיים, וגם לאחרים.

כאן המקום לספר לכם קצת על ההדרכה שלנו, אנשי המקצוע. בתחתית פירמידת הצרכים הנפשיים שבנה מאסלו, נמצא הביטחון. בעצם, הביטחון הוא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם כדי שיוכל לנהל חיים תקינים. זה מתבטא, כמובן, גם במובן הפיזי, כמו בשעת מלחמה או אדם שנתון לאיומים על חייו, שחייו אינם חיים, אבל בטחון הוא גם במובן הרגשי. קרה לכם פעם ששמעתם על מקרה מחריד כלשהו, ולא נחה דעתכם לדעת איך זה קרה ולמה? הסיבה הפשוטה לכך היא שאנחנו רוצים לדעת שאנחנו מודעים למרחב בו אנו חיים, כולל לסכנות הטמונות לנו, וכאשר אנו רואים בסביבה משהו לא מוסבר, מתערערת בנו תחושת הביטחון, כי בתת המודע אנו חוששים שזה יכול לקרות גם לנו. לכן אם נשמע על אדם כלשהו שמת בפתאומיות, שהוא היה מעשן / שמן / חולה לב / סוכרתי וכו' – זה ירגיע אותנו, לעומת מקרה בו נשמע שאין לזה הסבר, וזה יכול לקרות לכל אחד.

כעת, בואו ונבחן עוד רובד בתחושת הביטחון. הכרתם פעם מישהו "קריזיונר"? (תרגום: אדם שמצב רוחו משתנה בפתאומיות, לפי ה"קריזה" שלו) עכשיו תדמיינו אותו לרגע, ותנסו לענות לי מדוע בחרתם להגדיר אותו ככזה. מה? כי מצבי רוחו משתנים ללא הסבר? רגע, אבל אתם בטוחים שאם נשאל אותו, גם הוא לא ידע להסביר? אני בטוח שיש סיבה לתופעה הזו אצלו. אם כן מדוע בחרנו לכנות אותו "קריזיונר"? התשובה הולכת להפתיע אתכם: כדי להגן על עצמכם מפני תחושה של חוסר ביטחון. כאשר אנו רואים אנשים שמתנהגים בצורה שאנחנו לא מבינים, זה מערער אצלנו משהו. כי אם אדם נורמטיבי מתנהג כך, אולי גם אני יכול עוד רגע לצרוח כאן, באמצע הרחוב? אז אני חייב למצוא הסבר כלשהו, וההסבר הכי נח הוא "קריזיונר". אה, עכשיו הכל ברור ומובן. זה לא קשור אלי. אנשים כמוני, שהם "לא קריזיונרים", הם בסדר. כך תחושת הביטחון שלי לא מתערערת.

נשמע לכם מופרך? חישבו על עצמכם בתוך חיי היומיום הזוגיים בשנים האחרונות. האם היו אי אלו פעמים בהם לא ידעתם לפענח את התנהגות העומד/ת מולכם? מה אמרתם לעצמכם אז? מגוון רחב של תשובות, שהמכנה המשותף לכולם הוא "סטיגמות".

לדוגמה: "טוב, מדריך החתנים כבר לפני... שנים אמר שנשים סובלות ממצבי רוח קיצוניים בלתי מוסברים", "גברים צריכים כבוד, אם לא, הם משתגעים", "הוא רגיש יותר מדי", "היא עצבנית כי היא אחרי לידה", ועוד... אז זהו. אתם שבויים! שבויים בתוך הצורך שלכם להגן על תחושת הביטחון העצמי, ומיד להדביק הסבר כלשהו לתופעה שבעיניכם היא לא הגיונית. וכאן ישנו סוד קטן: גם איש המקצוע הוא קודם כל "איש", וגם הוא יושב ורואה ושומע סיפורי חיים שונים ומגוונים, שלא אחת גורמים לו לתחושה של חוסר שליטה במצב, ומה קורה אז? הוא "מדביק" סטיגמה על מישהו כדי להרגיע את עצמו. והנזק? ברור! כשאתה לא באמת מקשיב למה שיש לעומד מולך לספר ממקום פנוי ומכיל, אלא מתייג אותו בצורה מסוימת, לעולם לא תוכל להבין אותו באמת (כשהדבקתם בפעם אחרונה תווית לבן/בת הזוג, באיזו רמה חשתם הבנה והקשבה הדדית לאחר מכן?). כאן המקום של איש המקצוע ללכת ל"מדריך" – איש מקצוע חיצוני שישמע ממנו סיפור (כמובן ללא הסגרת שום פרט מזהה של המטופל), ויאמר לו: "אתה שבוי".

תדעו לכם, להשתחרר מהשבי – זה דורש מוכנות, אבל משתלם בצורה לא רגילה. נסו זאת. בפעם הבאה שאתם קולטים שהדבקתם תווית לבן/בת זוגכם. נסו להסיר אותה לכמה רגעים, ובאמת להקשיב למה שיש לו/לה לומר. בהצלחה...

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי.