"רגע לפני שאתה סוגר את השער, תכניס גם אותי"; סיפורן המופלא של חברות ההרכב הנשי ’אחותי’

נעים להכיר

"אורית איזק, 33, ירושלמית, סמזכל"ית חינוך בתנועת הנוער 'עוז', מנהלת להקת 'אחותי', זמרת ונגנית הקלרינט בה. צופיה לוין, 31, נשואה טרייה המתגוררת במבוא חורון, תרפיסטית במוזיקה ומתופפת. הדס פרנקל, 27, תושבת נוף איילון, גיטריסטית המנגנת עם מספר אמניות מוכרות, מלמדת מוזיקה. תהילה לביאד, 30, ירושלמית, נשואה ואם לשניים, קלידנית וזמרת, מחנכת אולפנה". 

שמה הולך לפניה

אורית: "באולפנא היה לי חלום להקים להקה. בסופו של דבר זה קרה בסוף שנה א' בלימודי מוסיקה ב'מכללה ירושלים'. לקראת סוף השנה הראשונה שלי שם רציתי להתחיל להגשים את החלום, צירפתי שלוש חברות לעניין, וחיכינו שתגיע המתופפת. כשהיינו בשנה ב' צופיה הגיעה והקמנו את הלהקה בחשוון. דברים התגלגלו מהר, ההופעה הראשונה הייתה בראש חודש אדר, ומיד אחריה נזרקנו למים עם הרקדת פורים במדרשה במעון. זה היה מטורף. לילה שלם של נגינה. בשלב הראשון יצאנו להופעות כשעדיין לא היה שם ללהקה. צחקנו על זה ואמרנו שעדיין אין שם ללהקה אבל שמה כבר הולך לפניה.

"התחלתי ללמוד כמו שצריך רק אחרי שהקמנו את הלהקה. בחודשים הראשונים בלהקה ידעתי לנגן רק עד תו מסוים והיה לי קלרינט מושכר מפלסטיק. דברים התקדמו, הבנו שאנחנו חייבות שם ללהקה, העלינו כל מיני אפשרויות, עד שאחת הנגניות שאלה: 'מה דעתכן על 'אחותי'?". בעיני 'אחותי' משדר משהו קרוב ונגיש לכל אחת, ואנחנו באמת רוצות לדבר לכל אחת בגובה העיניים. יחד עם זאת, 'אחותי' נותן קונוטציה תנ"כית ל'אחותי כלה', שמסמלת אצילות נשית. והשם גם כמובן מתכתב עם זה שאנחנו הרכב נשי. לפני כמה שנים התלבטנו אם לשנות את השם, אבל בסופו של דבר השארנו אותו בלב שלם כי הוא נהיה ישות בפני עצמו".

פירוק והרכבה

צופיה: "אחרי כמה שנים, כשסיימנו את התואר והתחלנו לעבוד - חל שינוי בהרכב הנגניות, ואז ישבנו אורית ואני וחשבנו איך ממשיכים מכאן. אורית ניגנה קלרינט ואני תופים, אז לא כל כך ידענו מה לעשות. חשבנו שזה הולך לקראת פירוק, אבל החלטנו לא להתייאש ולהמשיך עם ההרכב בכל מחיר. אפשר לפרק ולעשות דברים חדשים, ולפעמים זה נכון, אבל במקרה שלנו מה שגרם לי להמשיך היה זה שהרגשתי שבנינו משהו עם 'אחותי', ושזו בשורה שחייבים להמשיך אותה. השקענו המון בהרכב הזה, עשינו דברים נהדרים, והרגשתי שאסור לאבד את מה שהשגנו ואת מה שאנחנו יכולות להשיג בעתיד". 

צופיה לוין (צילום: שיר אלדד)

הדס: "בהקשר הזה אני יכולה לומר שלדעתי מה שאנחנו עושות הוא מאוד טוב ומיוחד, וגם עונה על צורך מאוד בסיסי של נשים רבות, ואם נשנה אותו אולי נאבד את המתיקות והפשטות שלו. יש הרבה ביקוש למוזיקה נשית שקשורה בקודש, וחשוב לנו לעשות את זה ממקום נקי ולא ממקום מלא באגו. כל אחת מאיתנו עוברת דברים, גם בחייה האישיים וגם בשיתוף הפעולה שלנו כלהקה, אבל אנחנו מסתדרות מעולה ומפרגנות באופן הדדי. למשל, בדבר מסוים אחת מאיתנו יכולה להוביל, ובעניין אחר מישהי אחרת תיקח את הבמה, אבל זה תמיד יהיה בטוב ובהסכמה.

"בכלל, אני חושבת שזה שאין מישהי אחת שהיא בפרונט עושה לנו טוב. במקרה שלנו, הלהקה, הביחד שלנו, היא גדולה מאיתנו. היא שלם שגדול מסך חלקיו. ברוב הפעמים הקהל שמאזין או צופה בנו אפילו לא מכיר את השמות הפרטיים שלנו. יש בזה משהו מאוד נכון וממקד".

רמזי אלול

אורית: "חודש אלול מבחינתי הוא גולת הכותרת של השנה. אני רואה איך לפעמים ניגון אחד יכול לעורר אותנו להתבוננות פנימית ולהעיר בנו מקומות חבויים. אני באופן אישי רק שומעת את הניגון שלפני 'ברכו את ה' המבורך' במנגינת החגים האשכנזית ומתחילה לבכות.

"ב"ה, ימי אלול ותחילת תשרי בדרך כלל עמוסים בהופעות אצלנו, וגם בעייפות. לסחוב כמעט כל לילה את הכלים הלוך-ושוב, לנסוע ברחבי ארץ, להתאים את עצמנו לקהל שמולנו, זה אדרנלין מאוד גבוה. ומעבר לזה יש את ההכנות הרבות – החשיבה על המופע, קטעי ההנחיה, ליין אפ, תיאום מול מוסדות, הגברה, תאורה וכו'.

"לצערי השנה רוב הלקוחות חוששים לסגור אירוע. רק מעטות סגרו. אני אומרת לכל מי שמתלבטת: 'מאמין בחי עולמים וזורע'. אפשר לתאם אירוע, ואם בסוף לא יתסדר – אפשר לבטל ולא תחויבו. נשמור את ההופעה להזדמנות אחרת. מעבר לכך, אפשר גם לעשות שידורים חיים במדיה ודברים נוספים. אותי המצב הזה מאוד מתסכל. אני כבר ממש מחכה לחזור להופיע מול קהל. אין תחליף לקשר החי ולאנרגיות האלה".

אלף תפילות רגילות

תהילה: "הנקודה הבסיסית שאני יוצאת ממנה בעשייה המוזיקלית שלי היא שאני אוהבת לנגן ולעשות מוזיקה. ברמה היותר גדולה, האידיאלית, אני מרגישה שמוזיקה יכולה להחזיר לכל אחת את המקום הכי פנימי שלה. אני רואה שבהופעות שלנו, וזה לא משנה אם זה מול נשים מבוגרות או תלמידות אולפנה, החוויה גורמת להן להתכנס. להתחבר לעצמן".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

צופיה: "פעם שמעתי את עידן רייכל אומר שכל עוד אנשים ירצו שהוא יופיע - הוא ימשיך להופיע. וכך גם אצלנו - כל עוד הקהל מבקש שנבוא, אנחנו נגיע. הרבה פעמים אני מרגישה שדווקא היה מתחשק לי לעשות משהו אחר, למשל בערב פורים לפעמים מתחשק לי פשוט לרקוד ולהשתחרר, אבל אני מרגישה שאני שליחה ולכן חייבת להופיע. מעבר לזה, אני חושבת שיש לנו בשורה מיוחדת. יש הרכבים נשיים שיש להן נשמה במוזיקה אבל הן לא מאוד מקצועיות, ויש להפך. אני חושבת שאנחנו מצליחות לשלב בעניין הזה נשמה ומקצועיות וזה דבר חשוב מאוד ונדיר".

אורית: "מספר רבנים אמרו לנו בעבר שאנחנו שליחות ציבור. וככה אני מתייחסת למה שאנחנו עושות. אולי זה ישמע קיטשי, אבל לפעמים ניגון שווה אלף תפילות רגילות. כבר 11 שנה שאני לא רוקדת בפורים, אלא רק מרקידה, וזה ממלא אותי ממש".

מי שאני באמת

אורית: "הצלחנו להיות ההרכב הנשי הדתי שהחזיק מעמד הכי הרבה זמן בנישה שלנו. עם השנים גם השתדרגנו במקצועיות שלנו, ואנחנו שומעות לא פעם שרואים את זה על הבמה. על מה שהשגנו עמלנו מאוד קשה. בנינו משהו מאפס. היה לנו חזון, חלום נערות שכזה, ופתאום זה נהיה עסק לכל דבר. עם הזמן למדנו לכתוב דרישת תשלום כמו שצריך, לפתוח טופס הזמנה, אנחנו לומדות כל הזמן מטעויות, ומתקדמות עוד ועוד. היום כשהרכבים מתחילים מתייעצים איתי על דברים כאלה אני נותנת עצות שלמדתי בזכות הקילומטרז' שעברנו. ויחד עם זאת, ולמרות מה שברוך ה' השגנו, אני מרגישה שעדיין לא הצלחנו לשבור את תקרת הזכוכית. אנחנו רוצות להביא את הבשורה לקהל רחב יותר, לתודעה הציבורית". 

אורית איזק (צילום: שיר אלדד)

צופיה: "אני מרגישה שאנחנו הולכות לאט אבל בטוח. אחד הדברים שמסייעים להצלחה שלנו הוא שלאורית יש ענווה להקשיב להרבה דברים, להשקיע, ללמוד ולברר. אנחנו לא ממהרות להצליח, אלא שמחות לעשות את הטוב שלנו ולתת אותו בכל מקום שרוצים אותנו. היו לנו עליות ומורדות, התמודדויות שונות במהלך השנים, ויהיו עוד בעתיד".

תהילה: "לדעתי אחד הדברים שבזכותו אנחנו מצליחות הוא החיבור שלנו, החברות הטובה שיש בינינו. מבחינתי הלהקה היא מקום שאני יכולה להגיד בו הכל. אני יכול להביא את מי שאני באמת. גם אם מה שאגיד ייצר מצב מורכב ומתוח, תמיד יהיה לזה מקום. אני עובדת היום ועבדתי בעבר בהרבה הצוותים, וברוב המקומות השיח הפתוח הזה לא כל כך קורה. אין לי ספק שהחיבור הזה מורגש על הבמה, עובר לקהל ומייצר מוסיקה הרמונית יותר". 

צינורות של שפע

אורית: "אני חושבת שאחת השאלות הכי חשובות לגבי אמנים היא כמה הם משתמשים במוזיקה ככלי לביטוי עצמי שלהם וכמה הם רוצים להיות צינור. אצל הרבה אמנים המוזיקה היא בעיקר כלי ביטוי עבור עצמם, ואצלנו היא קודם כל אמצעי שנועד להשפיע טוב על הקהל. אנחנו דואגות לשלב שירי תפילה ושירים ישראליים חדשים, להית תמיד רלוונטיות, ולהתאים את עצמנו לקהל מולו אנחנו מופיעות. אגב, זו הזדמנות טובה בשבילנו להודות לאודהליה ברלין על כך שעזרה לנו בכמה צמתים חשובים, ועל כך שבמובן מסוים פרצה את הדרך עבורנו ועבור רבות אחרות". 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

המודל לדור הבא

הדס: "אני חושבת שעברנו איזו טרנספורמציה בהקשר הזה מהרכב שרק מרקיד להרכב שיש לו משהו להגיד. הרכב שמקיים מופע שיש בו ומאחוריו רעיון. אנחנו מנסות להגיש משהו שיהיה מאוד מוקפד, אבל רואות שהרבה פעמים אין לזה ביקוש. אני מרגישה שרוב הזמן מה שמשדרים לנו זה: 'תעשו שמח או תרגשו לקראת הימים הנוראים', ואני חושבת שאפשר וצריך הרבה יותר מזה. אפשר להישאר עם השירים שכולם מכירים ואוהבים, אפשר לרצות את החוויה הפשוטה של המנגינות האהובות מבית הכנסת, אבל בתוך זה, גם מבחינת קטעי המעבר והתוכן המילולי וגם מבחינת העיבודים המוזיקליים, אפשר להפוך את המופע להרבה יותר איכותי".

אורית: "השנה הייתה לי הופעה משותפת עם רחלי פרנקל, אמו של נפתלי הי"ד. ביקשתי מהרכזת שהזמינה שתדאג לתאורה מתאימה, שיהיה נעים ומכובד, והיא אמרה שאין תקציב. אמרתי לה שתיקח שני פנסים ותשים עליהם צלופן, העיקר שיהיה משהו. אפילו הכי בסיסי. אחרי ההופעה היא ניגשה אלי ואמרה שהיא ממש חשבה שאני נסחפת בבקשות שלי, אבל עכשיו היא מבינה כמה זה שינה את כל האווירה. 

"ובכלל, להופיע רק בפני נשים זה מאוד קשה. אני לא יכולה לשיר למשל כמו חנן בן ארי או ישי ריבו בטקסים ממלכתיים ולהופיע איפה שאני רוצה. זה מגרש אחר לגמרי, שלא תמיד מוכשר לבנייה. אחד הדברים שהכי מנחמים אותי בעניין הזה הוא שאנחנו מהוות את המודל לדור הבא של המוזיקאיות הדתיות. לא פעם קרה שאחרי הופעה שלנו ניגשה אלי מישהי, לפעמים צעירה ולפעמים יותר מבוגרת, ואמרה שגם היא רוצה לשיר ולנגן ויחד עם זאת לשמור על רוח וכללי ההלכה, ואנחנו ההוכחה בשבילה שזה אפשרי. עם כמה שזה קשה, אנחנו מוכיחות שגם במסגרת שמירת ההלכה אפשר להצליח".

אמת או חובה

הדס: "לפעמים זה מורכב להופיע. מצפים ממך להיות באנרגיות, בשמחה, אבל לפעמים את לא, מה לעשות. מה שנקרא תופעת 'הליצן העצוב'. ובאמת צריך להתפלל הרבה כדי שהליצן תמיד יהיה שמח. מעבר לזה אני יכולה לומר שהרבה פעמים ההופעה וההכנות אליה משמחות. אם אני באמת רוצה לשמח אחרות, וגם לשמוח בעצמי, זה עובד. כשאני מופיעה אני רוצה להעניק. ולבוא להופעה ממקום טוב זו אחריות שלי. לא תמיד הצלחתי להיות במצב רוח טוב כשהופעתי, אבל אין מה לעשות. זה משהו שאי אפשר להימנע ממנו לגמרי.

צופיה: "אני חושבת שבהופעות צריך לבוא עם כמה שיותר כנות פנימית. לא לשים בצד את מי שאתה ואת מה שעובר עליך. אם בן אדם מביא את עצמו באמת – זה הכי נוגע ומעניין. בלא מעט הופעות בחודש אלול, כשעוד הייתי רווקה, היה לי לא קל להופיע. וכשנתתי לעצמי להיות אני ולא להעמיד פנים – ראיתי שזה נוגע בקהל באופן מיוחד".

אורית: "היו כבר כמה לילות פורים שהגעתי להרקדה שלנו פשוט מבואסת. ממש שבורה מהחיים. זה היה מאוד קשה, אבל דווקא הנגינה שיחררה אותי והרימה לי את מצב הרוח. המוזיקה שלנו היא תרפיה גם בשבילי". 

תהילה: "לא פעם קרה שלפני אלול הבנתי שעומדות בפנינו עשרים הופעות בחודש הקרוב, ולא היה לי מושג איך אצליח להביא את כל כולי בכל ערב מחדש. גם מבחינה רוחנית, היו שנים שבהן הרגשתי שאני לא מספיק מחוברת לה', אפילו רחוקה ממנו, ובסופו של דבר מה שחששתי ממנו דווקא היה מה שעזר לי. ההופעות מאוד קרבו אותי לה'. גם אם בהופעה מסוימת זה לא עבד, בסך הכל זה מאוד עזר. התהליך כולו היה חיובי ומחזק. וכמובן שגם הקהל עוזר לזה לקרות". 

חלומות מתוקים

אורית: "מבחינת שאיפות, הדבר הראשון מבחינתי הוא שכולנו נעבור את תקופת הקורונה מהר, בבריאות ובטוב. מעבר לכך, הייתי רוצה מאוד לארגן ערב גדול לנשים בבריכת הסולטן, למלא אותה בתפילת שירה וזעקה של נשים. ובכלל, להצליח להוציא נשים מהבית לא רק לפני החגים, אלא גם בימי שגרה כדי לצרוך תרבות לנשמה בין כל מטלות החיים. וכמובן שאני גם מאוד רוצה לשמור על ההרכב שלנו ועל המטרה שלמה הוא נוצר".

תהילה: "להגיע לכמה שיותר נשים, לקרב אותן אל עצמן ואל ה'. להיות חלק מתרבות מתחדשת של נשים שמנגנות קודש".

צופיה: "להוציא אלבום של חומרים מקוריים בשילוב עם שירים מוכרים".

הדס: "להמשיך לקרב, להעניק ולקבל דרך המוסיקה שלנו. להביא שפה של טוב ושל מתיקות, של עומק ושל חיבור. להמשיך להתקדם כמבצעות, לדייק את התוכן ואת ההגשה. לעשות נחת ושמחה לקב"ה בחיבור בינינו ובמוסיקה שאנחנו מביאות לעולם יחד". 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

שירי חתונה

צופיה: "התחתנתי אחרי גיל 30, והמוזיקה עזרה לי בהתמודדות עם הרווקות המאוחרת בכמה אופנים. שבתות וחגים בדרך כלל יותר מורכבים עבור רווקים, וההופעות עזרו לי לעבור את תקופת החגים בצורה טובה יחסית. הייתי תמיד מאוד עסוקה בחודש אלול, וזה הקל עלי. בנוסף לכך, בפורים תמיד ידעתי איפה אהיה, כנ"ל בימים מיוחדים אחרים. בימים כאלה, שהם מאוד משפחתיים, הרווקות בולטת במיוחד, ואם יש משהו שממלא אותך – זה מאוד מאוד חשוב. ובכלל, החברות שלי בלהקה תופסת לי המון מהחיים, נותנת לי המון משמעות, וכל עיסוק חיובי משכיח ממך קשיים במידה מסוימת. 

בתקופה האחרונה, מאז שהתחתנתי, אני חווה את הדברים אחרת. לפני כמה זמן כשעשינו ישיבת להקה הבנתי שעכשיו יש עוד מישהו שצריך לחשב איתו את הזמנים, החזרות וההופעות".

תהילה: "בסופו של דבר זו החלטה משפחתית להיות בלהקה. בעלי צריך לגבות אותי המון כדי שזה יתאפשר. לצורך העניין, בחודש אלול ותחילת תשרי זה אומר שאני יוצאת כמעט כל ערב מהבית. בעלי ממש מפרגן, וגם מלווה אותנו להופעות, עוזר, סוחב את הפסנתר. וזאת הזדמנות טובה עבורי להודות לו על כך.

"בפורים האחרון הייתי חודש אחרי לידה, ומאוד רציתי להופיע עם הלהקה. קיוויתי שאצליח, אבל כשהתאריך התקרב הבנתי שזה גדול עלי. ראיתי שזה דורש מאורית למצוא מחליפה, ושיש מחירים לשילוב של אמהות וקריירה. את בני הבכור ילדתי בערב שהייתה לנו בו הופעה, וזה כמובן דרש התארגנות מהירה מחדש. ההופעה התקיימה בסופו של דבר. ההצגה חייבת להימשך". 

אורית: "יש קשר הדוק בין זוגיות או אי זוגיות למוזיקה. אירוע שקיימנו בערב יום העצמאות במדרשת אוריה במשך שמונה שנים ברציפות נולד בזכות כך שלא מצאתי את עצמי בלילה הזה בשום מקום. פניתי לרב ברוך סליי, גלגלנו את הרעיון, והייתה היענות מדהימה לאירוע. כנראה שלא הייתי היחידה.

"באלול האחרון, מישהי ניגשה אלי אחרי הופעה ואמרה: 'אז אני רואה שרק את בעצם נשארת רווקה'. דבר כזה זה כמו סכין בבטן. אני מאמינה שהיא אמרה את זה ממקום טוב, אבל זה עדיין לא נותן הרגשה נוחה. למופע שלנו בחודש אלול נתתי את השם 'בשעת נעילה'. עברתי שנה מטלטלת, והרגשתי שהקב"ה סגר שער ועוד שער, דלת ועוד דלת, ופשוט התפללתי אליו: 'רגע לפני שאתה סוגר את השער, תכניס גם אותי'. 

"וממש אפשר לראות שכל אחת פוגשת את נעילת השער שלה במקום אחר. יש נשים נשואות שמתקשות עם הריונות, יש בעיות בריאותיות אחרות, יש קשיים בפרנסה ובחינוך הילדים, וכו'. ויחד עם זאת, אני יכולה לומר שלפעמים בזכות הרווקות אני מרגישה מיוחדת. למשל, כשאנחנו מופיעות בכנסים שרוב הנשים בהן נשואות, יש בזה משהו לא שגרתי ומעניין בין כל כיסויי הראש. פתאום את דווקא מרגישה ייחודית.

"כמנהלת ההרכב אני יכולה להגיד שעכשיו, כשברוך ה' שתיים מאיתנו נשואות, הניהול של ההרכב נהיה יותר מסובך. צריך לסנכרן בכל הסיפור גם לו"זים של שתי משפחות וילדים. ובכלל, באחת ישיבות הלהקה שקיימנו פתאום הבנתי שלהרכב נשי יש את האתגרים שלו, וחלק מהם הוא שיש קצב לנשים קצב אחר, איטי יותר. הדברים יותר מורכבים. אנחנו מתקדמות לאט אבל נכון".