שום דיאטה לא עובדת, אז איך ארד במשקל?

אני בחור בן 22 שמנסה כבר הרבה זמן לרדת במשקל. נרשמתי לחדר כושר, ניסיתי ללכת לפי התפריט, לספור קלוריות וכו'. מה שלא יהיה - אני לא מצליח להתמיד בשום דבר, ותמיד נשבר בשלב מוקדם מאוד. אני צריך להוריד מקסימום 10 קילו כדי להגיע למשקל הרצוי... לא הרבה. אבל לא מצליח. יש אולי איזושהי עצה?

ראשית, חשוב להבין שכדי לרזות ולהתמיד בתהליך ומאוחר יותר לשמור על המשקל לתמיד, אין לנקוט בדיאטה. הדרך היחידה והנכונה להצליח בתהליך ההרזיה היא ללמוד לאכול תפריט נכון ובריא אשר מותאם באופן אישי, וללא דיאטות, בהתחשב בגיל, מבנה הגוף, עיסוק יומי, סדר יום, מאכלים מועדפים וכו'.

הדרך היחידה לרזות מבלי לגרום לגוף להתגונן ולמנוע מכם לאבד משקל הוא רק ע"י ירידה מתונה במספר הקלוריות לעומת מה שצרכתם קודם, בתוספת צרופים נכונים, שעות נכונות וחשיבה חיובית.

חשוב להבין שגם אם יש מעידות קטנות בדרך, יש להמשיך בתהליך ולא להפסיק.

המשבר קורה כאשר אוכלים מעט מידי, עושים תוכנית דרסטית מדי, מפסיקים לאכול את כל מה שאוהבים – ואז כשאוכלים מעט מדבר שאינו כלול בתוכנית, מתמלאים רגשות אשמה וחרדה ו"שוברים" את התוכנית לגמרי.

כדאי לשאוף לקצב ירידה של כחצי ק"ג לשבוע; לאכול מספר ארוחות קטנות ביום ולא ארוחה אחת גדולה; לאכול מאוזן, התפריט צריך לכלול את כל אבות המזון – פחמימות, חלבונים ושומנים; להפחית אכילת מזון עתיר שומן; להפחית מזון ומשקאות מתוקים שמכילים סוכר; להקפיד על שתיה מספקת; להמעיט בשימוש בסוכר, אך לא להימנע לגמרי. אם מתחשק משהו במשך היום, הרשו זאת לעצמכם, אך בכמות קטנה.

מומלץ לאכול כל יום משהו קטן שאוהבים כי אם תמנעו זאת מעצמכם, יגיע היום שתרצו לאכול רק את זה.

אם כן, הדרך הנכונה היא לנקוט בשינוי הרגלי אכילה ולימוד של תזונה נכונה ללא דיאטה דרסטית ולהימנע מתפריטים קיצוניים.

(ד"ר סיגל תמיר, ד"ר לתזונה ומדעי ההתנהגות)

* * *

אני מתלבטת מאוד האם בכלל נכון לדבר עם ילדי על מוגנות, ובכך להכניס להם פחדים, חששות וידע שעלול להיות מיותר. הם ילדים תמימים מאוד, ואני חוששת לספר להם על מושגים מיותרים.

אני מבינה את ההתלבטות שלך כלפי חשיפה לתכנים שכולנו תפילה כי יהיו מיותרים עבור ילדיך, וכלפי הידע שעלול לפגום בחשיבה התמימה והכובשת שלהם.

לצערי, ומנסיוני המקצועי, רוב הפגיעות יכלו להימנע על ידי מתן ידע וכלים מותאמים לילד.

ילד שלא משוחחים עמו ומסבירים לו אודות מוגנות - עלול לא רק לסבול מפגיעה, אלא גם לא לשתף אף אחד אודותיה, בגלל שהוא מבין כי אין זה נושא שיחה.

חשוב לקבל הדרכה מתאימה כיצד להעביר את הנושא בצורה מונגשת ומותאמת, ולאפשר לילדים לדעת כי משתפים את אמא ואבא בכל דבר, וניתן לספר ולשאול אותם על הכל.

המחיר לא יהיה פגיעה בטוהר, חלילה, אלא ידע שיסייע להם לנהוג בזהירות. אולי הם לא יהיו תמימים כשהיו טרם יידעת אותם אודות המוגנות, וידעו כי מקרים קורים וזהירות רבה נדרשת, אך עדיף ידע מתאים מאשר המחירים הכבדים בחסרונו. העולם לצערנו אפוף ניסיונות וקשיים, וטוב שאת מעוניינת וחפצה לצייד את ילדיך בכלים שיסייעו להם להתמודד. ידע כזה לעולם אינו מזיק.

קיימים כיום קורסי הדרכה מאנשי מקצוע שומרי תורה ומצוות, הנותנים מענה ועצה כיצד ומה נכון לספר לילדים, איך להתמודד עם תהיות ומה נכון לענות לשאלות הילדים. (אסתי בראון, עו"ס קלינית. מתמחה בטיפול בגישה הנרטיבית בנוער ובמבוגרים, וב-IPT)

* * *

שמתי לב שהאכילה הרגשית נובעת אצלי מתחושות פחד וחסר אונים. איך אוכל להגיע מתחושת חסר שליטה - לשליטה?

הנושא של שליטה לעומת אכילה אוטומטית הוא המפתח לטיפול באכילה רגשית. עצירה של אוטומט דורשת תרגול.

בטיפול, השלב הראשון הוא להצליח לזהות רעב ושובע פיזיולוגיים. כשאני מצליחה לעצור את עצמי שניה לפני האכילה ולשאול "רגע, אני רעבה?" - כבר הצלחתי לעצור את האוטומט, גם אם אכלתי בסוף.

השלב השני הוא לחזק הרגלים, כמו לשבת בזמן שאוכלים (כל דבר - גם אם מדובר בקוביית שוקולד או כמה אגוזים). אם הצלחנו גם תוך כדי אכילת נשנושים לעצור רגע, לשים את האוכל בצלחת, להגיע לכיסא ולהתיישב – שוב הצלחנו לעצור את האוטומט. השלב השלישי הוא כבר הזיהוי של אכילה רגשית.

הייתי ממליצה לנסות לשאול את עצמך לפני כל ארוחה – "אני רעבה?". אם הצלחתם לזכור לשאול את השאלה - עברו לתרגיל השני – יש עוגיות על השיש, ובא לך לקחת על הדרך (סתם דוגמא) - עצרי, שימי כמה שבא לך בצלחת ושבי.

אם הצלחת לבצע את שני התרגילים הללו – הדרך משם להפחתת האכילה הרגשית קצרה מאוד.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)