סיון רהב מאיר: איך אפשר להרגיש תקווה כשנראה שהכל נגמר?

הרב סיני אדלר, בן 92, הלך לעולמו בשבת האחרונה. הוא היה ניצול אושוויץ, שאחרי השואה כיהן כרב הראשי של אשדוד ולימד וחינך דורות של תלמידים בישיבות שונות. הנה סיפור קצר שנהג לספר, שאולי יכול לתת תקווה בימים אלה: "היינו באושוויץ, וצירפו אותי לקבוצה שנקראה 'קומנדו חקלאות'. כל בוקר הלכנו ברגל במשך שעה כדי לעבוד בחווה חקלאית סמוכה. העירו אותנו בארבע בבוקר, בפולין, באמצע החורף. היה קר, ואנחנו היינו מחכים בבגדי אסירים ליד השער המפורסם שעליו כתוב 'העבודה משחררת'. בוקר אחד ניגש אלי יהודי מתוך הקבוצה. הייתי בחור בן 16, והוא אדם בן 40, ששאל אותי: תגיד לי, בפסוק בספר תהלים: 'קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'' - למה נאמר לקוות אל ה' פעמיים? לא ידעתי מה לענות לו, והוא אמר: לפעמים אומרים לאדם 'קווה אל ה', אבל הוא אומר: איך ארגיש עכשיו תקווה? זה נראה שהכל נגמר, אנחנו במצב בו לא רואים אפילו זיק של תקווה שמשהו יכול להשתנות לטובתנו. לכן ההמשך הוא: חזק ויאמץ לבך. תתחזק, תתאמץ, אל תאבד את רוחך, אסור להישבר. התאמצת? התחזקת? יופי, עכשיו תנסה שוב לקוות אל ה'. עכשיו תגיד שוב את המילים.

"זה היה שיעור בתקווה ובאמונה, שארך אולי 5 דקות, אבל אין מורה ואין ספר שיכול להתחרות בשיעור שקיבלתי מהיהודי הזה בקור המקפיא בשער של אושוויץ".

לזכרו.

חיים ומוות ביד הלשון, והמקלדת

כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו: יכולת הדיבור. אלה ימים לא פשוטים, והמילים יוצאות מהפה או מהמקלדת במהירות, בעצבים. זה יכול להיות נגד המשטרה או נגד השכן שלנו, נגד הממשלה או נגד הילדים.

פרשת השבוע, פרשת מטות-מסעי, מתחילה בנושא הנדרים. לאדם שמבטיח משהו - אסור לחלל את מה שאמר. יש קדושה במילים שלנו. עלינו להתייחס אליהן ברצינות, כי הן יוצרות מציאות.

הרב יעקב אדלשטיין נהג לומר שהאדם צריך ללמד את עצמו שלהזיז את הלשון אמור להיות יותר קשה וכבד מלהזיז יד או רגל. כשאדם לוקח פטיש כדי לדפוק מסמר, אמר הרב, הוא מתכנן תחילה מה יעשה. כך עליו לשאוף לשלוט גם בדיבור שלו, מתוך מחשבה מראש. חיים ומוות ביד הלשון, ובפרט בתקופה כה לחוצה – כל מילה טובה וכל מילה רעה שלנו, יכולה להשפיע רבות.

איך עוברים את המסע?

איך מקבלים כוחות למסע החיים? "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", נכתב בפרשת השבוע, ואז מגיע פירוט של עשרות מקומות ונקודות ציון במסעות במדבר. הפרשנים מדגישים: חלק מהמקומות זכו לשמות יפים כמו "שפר ו"מתקה", וחלק נקראים "חרדה" או "מרה". אלה לא שמות שניתנו למקומות האלה קודם. בני ישראל הם אלה שנתנו למקום את שמו – לפי התנהגותם ורוחם. כלומר, כל מקום קיבל את שמו לפי הדרך בה התנהגו בו.

מה המסקנה? במובנים רבים, אתה כותב את מסע חייך. אתה בוחר האם לתת שמות טובים או רעים לכל התחנות שבדרך.

השבוע שידרתי כתבה על זוג שליחי חב"ד בבוליביה. הם יצאו מהמדינה הנצורה עם שבעת ילדיהם, ביניהם תינוק בן חודשיים שבגלל המצב בבוליביה – עדיין לא עבר ברית מילה. הם החליטו לנסוע לישראל ולערוך ברית, וזה לקח להם ארבע יממות רצופות של טיסות מתישות. הסיפור הזה מתאים מאוד לפרשת מַסְעֵי: במקום לבכות ולקטר בכל שדה תעופה, הם רתמו את הילדים לספור בהתלהבות כמה טיסות עוד נשארו, לא הפסיקו לשיר ולרקוד בכל תחנה, והכול מתוך ציפייה לברית החגיגית שתתקיים בקרוב בארץ. בסוף, כאמור, אתה זה שנותן שמות לתחנות במסע חייך.

אלה ימי תיקון

אנחנו חושבים כל הזמן מה היה קורה בעולם מקביל – איפה היינו היום בלי הקורונה? איך היו נראים חיינו, שהשתנו כל כך בגלל המגיפה? הרב הלל מרצבך מציע לעשות את הניסוי הזה על הימים שבהם אנחנו נמצאים, ימי "בין המצרים", בין י"ז בתמוז לבין תשעה באב. וכך הוא כותב, על עולם מקביל: בי"ז בתמוז התרחש חטא העגל. אם לא היינו חוטאים באותו יום, משה היה יורד מהר סיני ולא שובר את הלוחות אלא נותן אותם לעם. זה היה הופך לנצח ליום שמחת התורה, יום קבלת הלוחות. בתשעה באב התרחש חטא המרגלים. אם המרגלים היו חוזרים באותו יום מארץ ישראל מלאי אופטימיות ומלהיבים את העם – זה היה הופך ליום של חגיגת הכניסה שלנו לארץ מתוך אהבה. פספסנו, קלקלנו, ובימים אלה צריך לזכור זאת, להתאבל ולנסות לתקן: בי"ז בתמוז מאסנו בתורה, בתשעה באב מאסנו בארץ ישראל, ויש לנו כעת שלושה שבועות של תיקון ושל תשובה.

ברוכים הבאים

מרב שולנסקי, שליחת הסוכנות היהודית בארגנטינה, כתבה לי הלילה: "אנחנו בסגר של 117 ימים רצופים, ואין טיסות שיוצאות מכאן. ובכל זאת, הלילה נחתו בישראל 44 עולים מארגנטינה! אני לא מאמינה שאני כותבת את המשפט הזה, כי עברנו כל כך הרבה בדרך. יש בקבוצה הזו עולים שתכננו לעלות בחודש מרץ, והקורונה שינתה להם את התוכנית, אבל הם לא ויתרו. הם כבר מכרו את הבית ועזבו את מקום העבודה, ופשוט ישבו פה וחיכו. יש פה עולה אחת שבן זוגה כבר נמצא בירושלים, והיא מצטרפת אליו עכשיו. את כל הפגישות והתיאומים עם הארץ עשינו כמובן ב'זום', וכל קושי שצץ – רק הגביר את הגעגועים והרצון. אפילו להגיע פיזית לשדה התעופה פה היה כמעט בלתי אפשרי, כי יש סגר מוחלט בחלק מהאזורים שבהם הם גרים, והדרכים סגורות. אבל הם הגיעו, בדרך לא דרך, בכל מיני טיסות ומסלולים ברחבי העולם, ועכשיו הם כבר בבידוד במלונית בישראל".

פרשת השבוע היא פרשת מטות-מסעי: אחרי המילים אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הפרשה מספרת על 42 מסעות שעברו אבותינו במדבר סיני. הבעל שם טוב הסביר שהפרשה לא מתארת היסטוריה, אלא אקטואליה, את כל מסעות החיים המפרכים שכולנו עוברים, על הטוב ועל הטוב פחות שבדרך. כל אחד מאיתנו – גם העולים החדשים מארגנטינה – מקבל כוח מהפרשה לעבור את מסעות חייו. ברוכים הבאים.