הזמר בעל לקות הראייה: "אמא חיכתה שאתבגר כדי שתבשר לי את הבשורה הקשה"

נעים להכיר

"אביחי טהיא, 25, רווק, מתגורר בפתח תקווה, זמר ונגן".

לשון הרע לא מדבר אלי

"נולדתי בישראל, ומילדות גר בפתח תקווה עם אמא שלי ואחותי. אמא שלי וכל המשפחה שלה נולדו באתיופיה. הדרך שלהם לארץ הייתה מאוד קשה ומורכבת. אני סובל מלקות ראייה, בשלב מסוים חלק מהחברים שלי שמעו עליה, וגם בגלל העניין הזה הילדות שלי לא הייתה פשוטה. בנוסף לזה גם שרתי מגיל צעיר, ובגלל שני הדברים הרבה ילדים לא פרגנו לי. הרבה פעמים היו מדברים עלי לשון הרע, ולעתים קרובות גם דברו אלי לא יפה. השתדלתי מאוד להתעלם, אבל לא תמיד הצלחתי. עם השנים פיתחתי יכולת עמידות גבוהה יותר, ובשלב מסוים כבר לא ספרתי אותם. פשוט הלכתי עם האמת שלי.

"בילדותי היינו משפחה חילונית, אבל ברוך ה' חזרנו בתשובה. כשהייתי בן שמונה הלכתי פעם אחת לבית הכנסת, שמעתי את החזן שר, וזה ממש הפעים אותי. מגיל מאוד צעיר אני מחובר למוזיקה, ומיד הרגשתי חיבור חזק למנגינות ולתפילות. יצרתי קשר עם רב מהשכונה, למדתי פיוטים ומקאמים, ועם הזמן נכנסתי לזה יותר ויותר. ככל שהשנים חלפו גם למדתי יותר על המצוות, והתחלתי לקבל עצמי עוד ועוד התחזקויות.

"אמא שלי ואחותי ראו מה קורה לי, קלטו שאני לומד ועושה דברים טובים, וזה הכניס גם בהן חשק לשמור מצוות. כשעליתי לקרוא בתורה בבר מצווה הרב שלי אמר לי שאני חייב לעשות משהו עם המוזיקה. ובמקביל לזה המשכתי להתחזק. הבנתי שכל היציאות עם החברים והדברים האלה לא חשובים, שיש בורא לעולם, וצריך לעשות את מה שהוא אומר. שזו תכלית החיים".

עיניים שלי

"אני סובל ממחלת עיניים שמאוד מקשה על הראייה שלי. המחלה תורשתית, אך למרבה הפלא אני לא ידוע לי על אדם נוסף ממשפחתי שסובל ממנה. באור אני רואה בערך 60%, בחושך פחות מ-10%. שזה אומר כמעט ולא רואה. אמא שלי ידעה על המחלה מגיל צעיר, אבל לא סיפרה לי עליה. עד כיתה ד' לא הרגשתי בקיומה. במהלך השנה אחת המורות ביקשה ממני לשבת יותר קרוב ללוח כדי שאראה יותר טוב. לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל כשהתקרבתי באמת ראיתי יותר טוב. כשחזרתי הביתה סיפרתי לאמא את מה שקרה, והיא אמרה לי שיש לי מחלה בעיניים. אמא חיכתה עם הבשורה כמה שיכלה. רצתה שאהיה כמה שיותר בוגר כשאתוודע למחלה. אחרי שאמא סיפרה לי על המחלה ידעתי שיש לי משהו, אבל אף פעם לא הרגשתי את זה. תמיד ראיתי בסדר.

"זו הפעם הראשונה שאני מספר על המקרה הזה, עד עכשיו שמרתי אותו אצלי, אבל בלילה אחד, כשהייתי בן 16, הבנתי לראשונה את חומרת הבעיה שאני סובל ממנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהמחלה בעיניים הפריעה לי. עד אותו לילה הכל היה בסדר. הלכתי בשכונה שלי, ופתאום הרגשתי שאני לא מצליח ללכת לבד. שאני לא רואה את הדרך. שאני לא יודע איך אחזור הביתה.

"התחושה הזו עשתה אותי מאוד עצוב. זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי חסר אונים. ניסיתי להמשיך ללכת הביתה, אבל הזמן עבר, וראיתי שאני רק מסתבך עוד ועוד, כמו במבוך ללא יציאה. הייתי בלי טלפון, לא ידעתי מה לעשות, ופתאום, בהשגחה פרטית, דוד שלי ראה אותי. הוא אמר 'שלום', ושאל מה אני עושה שם ליד הבית שלו. סיפרתי לו מה קרה, וביקשתי שיקח אותי הביתה. מעבר לתחושות הקשות, זה גם היה לי מאוד מוזר שזה קרה ככה פתאום. הלכתי לרופא עיניים, רציתי להבין מה קרה, והוא הסביר לי שהראייה שלי מתדרדרת עם השנים, ושבתקופה הסמוכה לאותו לילה - חלה התדרדרות משמעותית. ולכן קרה מה שקרה.

"תודה לאל אני בן אדם אופטימי, ולכן לא רואה את הלקות בראייה כמכשול, אלא כמשהו לצמוח ממנו ובעזרתו. משהו להתגבר עליו, להתקדם למרות שהוא קיים. כשהבנתי את חומרת הבעיה הייתי מאוד עצוב, אבל יחד עם זאת אמרתי לעצמי ולאחרים שבורא עולם נתן, ובורא עולם יכול גם לקחת.

"בשורה התחתונה, אני רואה את המחלה שלי בעיניים כמתנה. למשל, אפשר לראות גם דברים לא טובים, וברוך ה' אני כמעט לא יכול לראות אותם. מבחינה מעשית, אני הולך עם מקל ועושה הכל לבד. ואם מדי פעם אני צריך עזרה, אז ברוך ה' יש לי במי להיעזר - משפחה וחברים. אני לומד בתל אביב, במקום שנקרא 'מגדלור'. לקויי ראייה לומדים שם ומתקדמים כל הזמן. אנחנו רוכשים שם כישורי חיים שמאפשרים לנו להיות כמה שיותר עצמאיים. אף אחד לא אוהב להיות נזקק לעזרה ורחמים".

איך הוא שר

"מגיל מאוד צעיר שרתי למשפחה וחברים. הרבה פעמים אנשים ששמעו אותי שר, התלהבו מהקול שלי וזה נתן לי כוח להמשיך. מבחינת החברים, חלק מהם פרגנו וחלק לא. מי שפרגן עודד אותי, ומי שלא - אמר שלא אגיע רחוק. בהתחלה לא התמודדתי עם זה טוב. עם הזמן הבנתי שאני צריך לעבוד על עצמי. לא להקשיב לביקורות רעות, ולהתמקד בטוב.

"התפללתי לה' המון, וביקשתי ממנו שיעזור לי להצליח בדבר בזה. המוזיקה מאוד חשובה לי, אבל אם אראה שאני לא מצליח להתפרנס ממנה, אלך להייטק. אני גם מאוד אוהב את תחום המחשבים".

השירים הגנוזים

" אחת הסיבות שבגללן אני עוסק בתחום המוזיקה היא שלקות הראייה יחסית לא כל כך מפריעה בתחום הזה. בנוסף לזה, אני גם מאוד מחובר למוזיקה, אז במהלך חיי רציתי לראות 'אם יש לי את זה'. בהתחלה חשבתי שאני לא שר יפה, אבל אז חברים אמרו לי לעשות עם זה משהו. רציתי לחכות קצת, שאהיה יותר בוגר, והיום אני בהחלט רוצה להצליח בתחום. אני מאמין שאני יכול להיות על הבמות הכי גדולות, למרות לקות הראייה. אני רוצה לקיים הופעות משלי, בזאפה למשל. להופיע עם נגנים מול קהל חי.

"מעבר לכך, אני גם כותב ומלחין. כתבתי עד היום משהו כמו 600 שירים. את כולם גנזתי, ומתוכם הוצאתי רק שניים, את השניים הכי טובים. בנוסף, מגיל 13 עד 22 למדתי לנגן בגיטרה. בשנים האחרונות התמקדתי יותר בשירה, בפיתוח אוזן מוזיקלית, באיך לעמוד על במות. לפעמים אנשים לא מבינים איך אני מנגן על גיטרה למרות לקות הראייה, אבל התשובה שהיא שאני משתמש המון בחוש המישוש. בהתחלה זה ממש לא היה פשוט, אבל התאמנתי המון ועם הזמן הצלחתי יותר ויותר".

לא מאבד תקווה

"רוב השירים שפרסמתי עד היום הם קאברים. גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. יש לי כבר 11 כאלה, חלק הצליחו יותר וחלק פחות. אחד הקאברים שאני הכי מחובר אליהם הוא 'נחכה לך' של ישי ריבו ונתן גושן. אני מאוד מחובר לפזמון שלו: 'בגוף עייף מכישלונות, בלב שבור לחתיכות, נחכה לך שתקבל פנינו'. הוא מאוד מחזק אותי. אני רוצה לראות את הישועה של בורא עולם בעיניים.

"שיר נוסף שאני מאוד מחובר אליו הוא 'לא מאבד תקווה', אותו כתבה מנהלת יחסי הציבור שלי, ארלט ספדיה. השיר מדבר על הקשיים שיש לאנשים, ועל כך שאסור אף פעם לאבד תקווה. השתתפתי בכמה תחרויות בעבר, אחת מהן הייתה 'הקול הבא' ששודרה בערוץ הידברות. לא פעם במהלך התוכנית קיבלתי בראש מהשופטים, אבל בגדול התוכנית מאוד בנתה אותי. השופטים בתוכנית היו אמנים מוכרים, וביניהם איציק דדיה ועדי רן, ולא תמיד היה לי קל לשמוע אותם. אבל כמו שאמרתי, מכל דבר צריך ללמוד, ואסור אף פעם לאבד את התקווה. אני לא יכול להרחיב הרבה בעניין כרגע, אבל יש עוד תחרות שלקחתי בה חלק. זו תהיה הפתעה גדולה. ברוך ה' זכיתי לקדש בתוכנית הזו שם שמיים".

טוטפות בין עיניך

"האמונה בבורא עולם ועשיית המצוות הם החמצן שלי. אם לא הייתה לי אמונה חזקה בקב"ה אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם לקות הראייה. בעזרת האמונה ועשיית המצוות אני גם מתקדם כל הזמן, ויותר ויותר מאמין בעצמי. למשל, במשך כמה שנים לא הצלחתי להניח תפילין לבד, אז במהלך תקופה של כמה חודשים תרגלתי את זה ועכשיו אני מצליח. כשלא הצלחתי להניח תפילין לבד זה מאוד העציב אותי. התפללתי לה' בכל ליבי שאוכל לעשות את זה. לא רציתי להיות תלוי בחברים ומשפחה. נעזרתי באמא שלי, הנחתי איתה תפילין יחד, שוב ושוב ושוב, ואחרי חמישה חודשים הצלחתי. זה היה מאוד מאוד לא פשוט, אבל בסוף זה השתלם".

מישהו איתי כאן

"מאוד חשוב לי להשקיע במוזיקה, אז בשלב מסוים החלטתי ללמוד ברימון. הגעתי ליום הפתוח שהם קיימו, וראיתי את בניה ברבי מנגן שם על אחת הבמות. בניה למד ברימון, אז הם ביקשו ממנו להופיע ביום הפתוח. אחרי כמה שירים הוא שאל אם מישהו מהקהל רוצה לשיר איתו את 'מישהו איתי כאן', ואמרתי שאני רוצה. הוא ראה אותי ואמר לי: 'בוא כפרה עליך, בוא תשיר איתי'. זה היה מאוד חזק עבורי, סימן מאלוקים, כי התפללתי לה' שאשיר עם מישהו שאני מעריך ואוהב ביום הפתוח של רימון. גם קראתי תהילים כדי שזה יקרה, והנה זה קרה. ריגש אותי כמה שהכל מכוון מה'.

"מי שהיה שם הבחין בכך שאני סובל מלקות בראייה, ובמהלך הביצוע ראיתי שהקהל מאוד מתרגש. חלק לא קטן גם הזיל דמעה. אחרי שירדתי המנהל של 'רימון' בא אלי ואמר לי שמאוד ריגשתי אותו. במיונים עברתי את השלב הראשון, עברתי גם את המבחן של השירה והגיטרה, אבל כשניגשתי לשלב השני הייתה לי דלקת אוזניים אז לא שמעתי טוב, והם בחנו שמיעה מוזיקלית, ובו נכשלתי. היום ברור לי שזה היה לטובה".