גם אנחנו יכולים ללמוד להבקיע את החומות (של עצמנו)

אנו נמצאים בימי בין המצרים, אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב הימים שבהם הובקעה חומת ירושלים עד לכיבושה, החרבתה ושריפת בית המקדש.

טרם התחילו האויבים בפעולת הבקעת החומה הם יצרו מצור סביב העיר, הקיפו אותה בצבא גדול וחזק בכדי לנתקה משאר הישובים ולהכניעה. בצורה זו קל היה לכבוש את ירושלים הקדושה.

מצור, בהגדרתו המילונית, הינו כיתור, ניתוק, הסגר.

פעולת הכיתור מאפשרת ללוחם להיות בעמדת כוח ושליטה. המצור מחליש את הנצורים מנטלית ופיזית, חוסנם וחוזקם מתמעטים משמעותית, הם נתונים במצב של רעב, צמא ואמצעי לחימה חסרים, מה שמגביר את תחושת חוסר האונים וגורם לירידה במוטיבציה, שמביאה לוויתור ולכניעה. זו מטרת האויב וכך היא מושגת: על ידי מצור.

ישנו מצור נוסף, לא פיזי, אלא מנטלי. מצור שאנו מייצרים בעצמנו - על עצמנו. אנו גם נוצרים וגם נצורים בו זמנית. לעיתים כדרך חיים, ולעיתים רק בחלק מתחומי החיים. כך או כך, המצור מגביל אותנו ומונע מאתנו התקדמות והתפתחות בפן האישי, הזוגי והחברתי.

המצור האישי שלנו מתחיל בתחושת חוסר מסוגלות וחוסר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו, אמונה חזקה באמונות מגבילות אשר לא מקדמות, ייחוס מצב פנימי לכישלונותינו לעומת ייחוס מצב חיצוני להצלחותינו, וחוסר מוטיבציה להשקיע ולעבוד קשה כדי להשיג תוצאה ראויה, מה שיוביל לבינוניות ומטה ויתחזק את תחושת חוסר המסוגלות ו"יאשר" את אי כישרונותינו ויכולתנו. וכמו גלגל, אי עמידה במשימות ואי הצלחה - יגבירו את התחושה של חוסר המסוגלות, ויקטינו משמעותית את המוטיבציה. משם, הדרך פשוטה לוויתור וכניעה עצמית, וכן לחיזוק וביסוס האמונה באי יכולתנו.

כדי להבקיע חומות ולשבר שערים, האויב ישתמש במגוון דרכים. הוא יצפה וילמד מלוחמים אחרים שקדמו לו והצליחו להבקיע חומות, יחפור תחת היסודות, ישתמש בערמה בגורמים חיצוניים וינהל קרב פנים מול פנים בלי פחד, ובנוסף יפעל בעקביות והתמדה עד להצלחת הכיבוש.

גם אנחנו, כמו הלוחמים, יכולים ללמוד להבקיע את החומות של עצמנו. חומות הפחד, חומות חוסר האמון וחוסר המסוגלות. ביכולתנו ללמוד להבקיע את החומות ולצאת מהמצור.

ראשית נאמין שיש בכוחנו להצליח, לפרוץ ולגדול, נצפה באחרים ונלמד מאנשים שדומים לנו מבחינת הנתונים הבסיסים, נחקור ונבין - מה גרם להם להצליח? באלו פעולות הם נוקטים כדי לייצר הצלחה, ומה הם לא עושים לעולם?

נוותר על האמונות המגבילות שלא מקדמות אותנו אלא מחלישות ועוצרות אותנו. נערער אותן על ידי בירור: האם זו אמונה אישית שלי, או שמא של אחרים? האם זו האמת האבסולוטית? האם זו האמת תמיד? בכל מצב? במקום האמונה המגבילה נגדיר אמונה מקדמת.

נשנן משפטים מחזקים ומעצימים עבורנו, שמגבירים את תחושת המסוגלות. "אני יכול!", "אני מסוגל!", במקום "אינני יכול!" ו"אינני מסוגל!".

בשלב האחרון, נתחייב לצעד אחד קטן שאותו ניישם בעקביות ובהתמדה עד להשלמת המשימה. ביצוע המשימה בהצלחה יגרום לתחושת מסוגלות ולחיזוק האמונה בעצמנו, מה שיוביל למוטיבציה גבוהה יותר לעבוד ולהתאמץ, כדי לחוות הצלחות נוספות. נחווה תחושת סיפוק גם מההצלחה הספציפית של המשימה, וגם מעצמנו, על כך שלא וויתרנו.

וכמו שאומר טוני רובינס: "ההחלטה נמדדת על ידי פעולה. אם לא נקטת בפעולה - לא באמת קבלת החלטה".

נחליט שאפשר לצאת מהמצור, שאפשר להבקיע חומות! ונפעל כבר היום.

רות בן סימון היא פסיכותרפיסטית מטעם מחלקת "נפשי בשאלתי".

סובלים מדיכאון, חרדות ומצב נפשי ירוד? פנו אל מחלקת "נפשי בשאלתי" בהידברות. לקבלת ייעוץ חייגו 073-3333331 או במייל nafshi@htv.co.il