סיפור קצר: זעקת הבדידות

תמונות קטנות וגדולות מעטרות את קירות הבית הקטן. חנה מביטה בתמונות בערגה, נזכרת בפעם האחרונה ההיא, לפני כחודשיים, בה הגיעו נכדיה האהובים לביקור. חני ואורי ניבטים מן התמונה הגדולה, מלקקים בהנאה סוכריות מקל צבעוניות. שירי יושבת על אבן בתמונה מימין. מנחם עומד לצד עץ בתמונה  משמאל. חנה סוקרת את התמונות הקסומות, מנסה למלא את החלל החסר בלבה.

בכול בוקר, כשקרן שמש ראשונה חודרת מבעד לחלון חדרה, היא פוקחת עיניים. מודה לאדון הכול על עבר, הווה ועתיד. לא מפסיקה לשבח את קונה על חסדים קטנים וגדולים שהוא עושה עמה בכול יום, בכול רגע. אך לאחר התפילה, היא מוצאת את עצמה יושבת על הספה החומה בסלון ומביטה בתמונות של נכדיה, חסרת מעש.

שקט בבית, עצוב. ורק התמונות התלויות על הקירות מעלות בה זיכרונות יפים. ישנים.

פעם, לפני שנים, הבית היה כה תוסס. מלא חיים וצבע. סדר היום של חנה היה מלא בעשייה מבורכת. תמיד דאגה לטפל בקטנים, להאזין לגדולים. אף פעם לא הפסיקה להעניק, לאהוב.

בכל פעם שהיא נוברת בעבר, לבה נצבט בכאב. שפתיה לוחשות תפילה לעתיד: הלוואי ויהיה אי מי שיאזין לקול הדומם בתוכה.

ילדיה עסוקים כל כך. כולם הקימו בתים לתפארת. מדי פעם הטלפון מצלצל, אחד הילדים מתקשר לשאול בשלומה, להתעניין. לעיתים רחוקות הנכדים מגיחים לביקור קצר. אך מרבית הימים הבית שומם, חלול.

השקט מעיק ונורא כל כך. בלילות החורף הארוכים, כשהבדידות מכבידה עליה עד מאד, היא מתנחמת בעובדה שטוב לילדיה. את כל חייה הקדישה למען המשפחה, לטובת האחר.

* * *

דפיקות חלושות נשמעות מבעד לדלת. חנה גוררת את רגליה לעבר הפתח, משתדלת לעטות על פניה את ארשת האישה השמחה.

אפרת, בת הזקונים, עומדת בפתח הדלת כשבן השנתיים בזרועותיה. "אימוש, ליוני יש חום", היא אומרת, מבוהלת מעט, "וחשבתי שאולי תוכלי לשמור עליו".

"בשמחה", חנה מחייכת, לוקחת את יוני הקטן.

"אימוש, תוכלי לקחת אותו לקופת החולים? אני פשוט -"

"זה בסדר גמור", קוטעת אותה חנה. "לכי לעבודה, אני כבר אטפל בו".

כל רגע עם הנכדים הוא רגע קסום. חנה לא מוותרת על הרגעים הללו. אף פעם.

"תודה, אימוש", שפתיה של אפרת נמתחות לכדי חיוך רחב. "מה הייתי עושה בלעדייך?".

"שיהיה לך יום מקסים", חנה מנופפת לה לשלום, שולחת אותה לעיסוקיה.

* * *

בכי חנוק מפלח את השקט הסמיך בבית. חנה מלטפת את פלומת השיער הרכה, מדביקה נשיקה על המצח. מרגיעה. יוני מביט בה, אישוניו מבריקים. "יש לך חום", היא מסבירה, "תכף נצא לקופת החולים".

היא מתארגנת בזריזות, עוטפת את הפעוט בשמיכת תכלת קטיפה ויוצאת את הבית.

* * *

"ליוני שלנו יש דלקת גרון", קובעת האחות בקופת החולים. כותבת מרשם, מבקשת לשהות במנוחה.

חנה רצה לבית המרקחת, קונה תרופה. מגיעה הביתה. מקלחת. מלבישה. מערבבת דייסה. מאכילה את יוני כפית אחר כפית. שרה שיר ערש, מספרת סיפור לפני השינה. יוני עוצם את עינו, מבקר בממלכת הלילה. וכמה קסומים ויפים הרגעים הללו. חנה תמיד אהבה לפעול, לתת. כל חייה היו מלאים בעשייה מבורכת. ואף על פי כן, היא חשה צביטה קטנה בלב.

הפעם האחרונה שראתה את יוני הייתה לפני כחודשיים. הבייביסיטר לא יכלה להגיע באותה העת. אפרת שלחה את יוני ושירי לסבתא, שאף פעם לא מוותרת על ביקור של הנכדים. יוני בכה הרבה באותו היום. גם שירי הייתה חסרת מצב רוח בעליל, אך חנה לא ויתרה. היא אפתה עוגיות שוקולד עם שירי, הפריחה בועות סבון צבעונית עם יוני. בערב, כשאפרת הגיעה לקחת את ילדיה, הם היו כה רגועים ונינוחים.

הזיכרונות מכים בה כעת, כשהיא יושבת על הספה החומה בסלון. יוני, הפעוט הקסום, ישן בזרועותיה.

משב רוח קליל מניף את הווילונות הבהירים בסלון, כוכבים כסופים מעטרים את השמים הכהים. חנה משקיפה על הנוף מבעד לחלון, ונושאת תפילה חרישית שהבית הקטן שלה תמיד יהיה מאיר ושמח.

* * *

בשעה תשע בערב נשמעות דפיקות על הדלת. חנה ממהרת לפתוח.

"ערב טוב", אפרת עומדת בפתח הדלת, מחייכת. "אימוש, אין לי מילים להודות לך. יוני כל כך לא הרגיש טוב היום, לא ידעתי מה לעשות. כמעט איחרתי לעבודה, את הצלת אותי".

"אני שמחה לעזור, תמיד", אומרת חנה, "אני אוהבת את המשפחה שלי ואני -", קולה נסדק, "אני אשמח לראות אתכם גם סתם כך, באמצע השבוע. בלי סיבה מיוחדת".

אפרת בוחנת את אמה, נבוכה קמעה. "גם אנחנו אוהבים אותך, אמוש, אבל את יודעת... לא תמיד יש לי זמן", סומק מטפס על לחייה. ההתנצלות נשמעת מגוחכת גם באוזניה.

"אפרת, הייתי רוצה לחוות אתכם את החיים. המשפחה חשובה לי", היא אומרת, דמעות עומדות בעיניה. "לשמוח בציון טוב של נכד, להתלהב משן ראשונה של נכדה. לשמוח אתכם ברגעים יפים. להאזין גם בשעות קשות".

אפרת מביטה באמה, כאב מציף את לבה. "אמוש, אני מבטיחה שנבוא לבקר יותר", היא אומרת אחר שתיקה ארוכה. "פשוט סדר היום שלי קצת -".

"זה בסדר", קוטעת אותה חנה, "אני מבינה אותך".

"תודה, אימוש". אפרת לוקחת את הנסיך הקטן מזרועותיה של חנה ונפרדת ממנה לשלום.

* * *

כל הדרך חזור, המחשבות שטות במוחה של אפרת. לא עוזבות אותה לרגע. אמא, זו שתמיד הייתה שם לצידה, בשעות קשות, בימים יפים, צריכה אותה עכשיו יותר מאי פעם. זיכרונות הילדות מכים בה בזה אחר זה.

היא נעצרת בפינת הרחוב, מיטיבה את ראשו של יוני על כתפיה. "היה לך כיף אצל סבתא?", היא לוחשת באוזן הקטנה. הוא מחייך כאות הסכמה. גם היא. ורגע לפני שהיא עולה אל הבית, ואל המטלות הרבות שממתינות לה בו, היא מבטיחה לעצמה להרים טלפון לאמא. לפחות פעם ביום, להתעניין בשלומה. לנסות להחזיר טובה על כל הטוב שהיא העניקה לה מקטנות.