ישיבה בגובה העיניים: מה חמור כל כך בשיימינג?

תמר הייתה הכלה של יהודה שהיה *מנהיג שבטי ישראל. היא נישאה בשעה טובה לבנו הבכור שענה לשם ער.

הזיווג כך התברר לא עלה יפה, וער שלא היה צדיק כפי המצופה ממנו, נענש ע"י אלוקים והוא נפטר ערירי בטרם הספיק אפילו להביא ילדים לעולם.

על פי ההלכה היהודית כאשר אדם מת ללא ילדים, מצווה על אחיו לשאת את אשתו לאשה, ובכך להשאיר לו שם וזכר בעולם, מפני שמשפחתו כביכול ממשיכה להתקיים על ידי אחיו. פעולה זו קרויה בהלכה "ייבום"..

ולכן, לצורך קיום המצווה, תמר נישאה לאשה לעונן* שהיה האח של ער.

אך למרבה הטרגדיה גם עונן הלך לעולמו כעבור זמן קצר, כעונש על עבירה חמורה שביצע.

כעת תמר ציפתה לשאת לאשה את הבן הצעיר של יהודה שלה שמו, אך יהודה סירב לה להינשא לו בטוענה שהוא עדיין צעיר מכדי לישא אשה, ולכן הציע לתמר שתמתין שנים מספר עד אשר יגדל שלה.

האמת היא שיהודה פשוט חשש ששלה יישא את תמר אחרי ששניים מבניו כבר מתו לאחר שהיו נשואים לתמר, ולכן גם אחרי ששלה גדל, סירב יהודה לתמר להינשא לבנו הקטן.

חשוב לדעת שאשה המצפה לייבום היא כאשת איש, שאסורה להינשא לאדם אחר חוץ מאחי בעלה.

לפני מתן תורה היה ניתן לקיים את מצוות הייבום לא רק על ידי אחיו של המנוח אלא גם על ידי אביו.

ולכן, תמר שחפצה מאוד לקיים את מצוות ייבום החליטה להינשא ליהודה עצמו בעורמה.

היא כיסתה את פניה כדי שאיש לא יוכל לזהות אותה, ועמדה במקום שבו יהודה היה צפוי לעבור. כשיהודה עבר שם, הוא ראה אותה, חשק בה לאישה, הציע לה נישואין, ונישא לה. תוך כדי שהוא מביא לה כמה מחפציו האישיים ביניהם החותמת שלו, והמקל שלו, כדי שישמשו לה כראיה לנישואין. ובכך הצליחה תמר להערים על יהודה ולקיים את מצוות ייבום על ידו בניגוד לרצונו.

(חשוב לדעת אגב, שיהודה היה צדיק נשגב, ולכן הרושם הוולגארי העשוי אולי להתקבל כאן על יהודה אינו כפשוטו ואינו נכון. הפרשנים בחומש בראשית מאריכים בכך רבות..)

לאחר זמן מה התעברה תמר מיהודה. והדבר עורר מהומת אלוקים. כולם חשבו שהיא מעוברת מאדם זר, מה שאומר שהיא עברה איסור חמור של אשת איש ודינה מוות. אך איש לא ידע שהיא בעצם נשואה ליהודה. אפילו לא הוא בעצמו...

יהודה שהיה הדיין באותו זמן, שמע על כך שתמר התעברה, הזדעזע מאוד וציווה שיוציאוה להורג.

שליחי בית הדין תפסו אותה והחלו בלקיחתה למקום ביצוע העונש.

לתמר היו הוכחות לחפותה, היא יכלה להראות לכולם את חפציו של יהודה, ובכך להוכיח לכולם שהיא בעצם נשואה ליהודה, אך היא לא עשתה זאת.

היא לא רצתה לבייש אותו לעיניי כולם!! היא ידעה שאם היא תראה את ההוכחות, פניו של יהודה יולבנו ברבים, ואת זה היא לא הסכימה לעשות.

היא הסכימה שיהרגו אותה, שישליכו אותה לכבשן האש, העיקר שלא להלבין פני אדם ברבים!!!

* * *

שלום וברוכים הבאים, קוראים יקרים.

בכל פרק אנו מביאים לכם פלפול תורני במילים שכל אחד יכול להבין ולהתחבר. והפעם: "מלבין פני חברו ברבים" שיימינג.

הסיפור שקראתם הוא ללא כל ספק סיפור של הקרבה ואלטרואיזם, אבל אם חשבתם שזו התנהגות הירואית שמצופית רק מגדולי האומה, ממש טעיתם!!!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין את פני חברו ברבים מנלן מתמר

זוהי גמרא במסכת סוטה בדף י.

הגמרא מלמדת אותנו שהסיפור של תמר כלתו של יהודה, הוא בעצם גם הסיפור שלנו. גם מאיתנו נדרש להיזהר בכבוד הזולת בדיוק כמו תמר.

# על פי הלכה גם אנחנו חייבים בשמירת כבודו של הזולת, עד כדי כך שאם ניקלע לסיטואציה שבה עומדת בפנינו האפשרות או לפגוע בזולת ולהלבין את פניו ברבים, או למות חלילה עלינו למות, ולא לבייש אותו ברבים. ובלשון הגמרא "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין את פני חברו ברבים"

היום ננסה להבין מדוע באמת חמור כל כך האיסור של הפגיעה בזולת עד כדי כך שאנו מצווים למות ולא לפגוע בזולתנו? מה גורם לפגיעה בחברנו ברבים להיות עוון כה חמור, עד כדי שעלינו למסור את הנפש ולא להגיע למצב זה?

האמת היא, שבמסכת פסחים מובאת כבר רשימה אקסקלוסיבית של שלוש עבירות שחומרתן כל כך עזה, עד כדי כך שעלינו להיהרג ולא לעבור עליהן. ברשימה הזו נמצאות העבירות הבאות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

האיסור להלבין פני חברו ברבים לא מצוין שם כחלק מהרשימה...

(צילום: shutterstock)

בואו ננסה רגע להבין:

יכול להיות שממש עכשיו, הוספנו מצטרף חדש לרשימה השחורה הזו של שלושת העבירות החמורות. יכול להיות שמהיום יש לנו ארבע עבירות שבהן עלינו למות ולא לעבור. כי הלבנת פני חבר ברבים זה באמת עבירה חדשה שעוד לא הייתה ברשימה הזו, ואם כן עלינו להתאמץ ולחפש מהי באמת הסיבה שהאיסור לבייש אדם ברבים הוא חמור כל כך כמו כל האחרים.

אבל אולי לא! אולי אין לנו מצטרף חדש לרשימה, כי להלבין פני חבר ברבים כבר כלול בה, כחלק מהעבירה של לא תרצח? אולי לבייש חבר ברבים ולבצע בו שיימינג, זה בכלל נקרא כמו חלק מעבירה של רציחה, ואם כן מאוד ברור מדוע האיסור לפגוע בחבר ברבים חמור כל כך?

אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה בכלל הקשר בין האיסור לרצוח לבין האיסור לבייש חבר ברבים? מדוע שנעלה בדעתנו שחלק מהציווי למות ולא לרצוח אחרים יכלול בתוכו גם ציווי למות ולא לבייש ברבים את זולתנו?

אבל האמת, האנלוגיה המסקרנת הזו כבר כתובה בגמרא במסכת בבא מציעא:

תני תנא קמיא דרבי נחמן בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים.. דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיוורא

כלומר הגמרא עצמה מביאה שיש קשר בין לרצוח אדם ולשפוך את דמו, לבין לפגוע באדם פגיעה ברבים, מפני שגם בהלבנת פנים ברבים יש סוג של מוות. והסיבה היא שהאדם הפגוע מחוויר ודמו אוזל מפניו, ובכך הוא דומה למת.

אבל בואו נמקד חזק יותר מה אנחנו מנסים לברר:

האם בגלל הדמיון הזה בין הלבנת פנים לרצח, בפועל הם נחשבים כדבר אחד, וזוהי בעצם הסיבה שגם בהלבנת פנים יש את הדין של "יהרג ואל יעבור",

או שגם אם יש ביניהם עניין רעיוני מן המשותף, שבשניהם הדם אוזל, זה אינו, אלא עניין רעיוני הגותי, אבל בסופו של דבר אלו איסורים נפרדים, ובאמת הסיבה שלמלבין פני חברו ברבים יש דין של "יהרג ואל יעבור" היא בגלל סיבה שונה, ללא קשר לאיסור לרצוח? ואם כן, מהי הסיבה הזו?

אם כן, בואו ונשרטט את נקודות הציון עיקריות של המסע הצפוי לנו:

תחילה נראה שיש פרשנים הטוענים שבאמת האיסור לבייש חבר ברבים הוא ממש חלק מהאיסור לרצוח ולכן הוא חמור כל כך, אחר כך נשאל שאלה אדירה שתערער קשות את ההנחה הזו, ולסיום ננסה למצוא הסבר חלופי שיסביר לנו מדוע באמת יש למות העיקר שלא לפגוע ברבים בזולתנו.

מוכנים? בואו נקפוץ למים...

ישנם פרשנים שמהם נראה בבירור שלהבנתם האיסור "מלבין פני חברו ברבים" הוא ממש סעיף של "לא תרצח". וכנראה לשיטתם הסיבה שיש בהלבנת פנים ברבים, את הדין של יהרג ואל יעבור, הוא בגלל שזה חלק מהאיסור לרצוח.

והנה אבק הרציחה הלבנת פנים. כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה וכו' כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבתינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עברות חמורות. אכן דימו בכך הרציחה אל רציחה כי כמו שאמרו יהרג ולא ירצח.

זהו דבריו של רבינו יונה אחד מגדולי הראשונים שחי במערב אירופה לפני כ-800 שנה.

דבריו של רבינו יונה מדברים בעד עצמם. מדבריו נראה בבירור שלהבנתו האיסור להלבין פנים הוא פרט וחלק, מהאיסור לרצוח, מפני שהלבנת פנים היא פעולה שדומה מאוד לרציחה.

כמו שברציחה יש שפיכות דמים, כמו כן בהלבנת פנים יש שפיכות דמים. והוא אף טורח ומסביר  שטענתו מבוססת על הגמרא במסכת בבא מציעא שהבאנו מקודם, שגם מבחינה פיזיולוגית יש כאן סוג של רצח.

זה בעצם מה שקורה כשמביישים מישהו הוא מחוויר.. דמו אוזל מפניו והוא דומה למת למשך זמן מה.

ולכן לדידו של רבינו יונה הסיבה שיש דין להיהרג ולא להלבין פני אדם ברבים, היא משום שזה כמו רצח. ברצח ידוע ומפורסם הדין שחומרתו כל כך גדולה, עד כדי שצריך למסור את הנפש ולא לרצוח, ובדיוק אותו דבר גם מי שמלבין פני חברו ברבים חמור כרצח.

אבל רגע...

מה?? זה בדיוק אותו דבר??? איך אפשר לומר שאדם שמלבין פני חברו ברבים עושה מעשה חמור בדיוק כמו מי שרוצח??

בואו נשאל את השאלה בצורה מבוססת יותר ופחות מהאינטואיציה.

המקור לכך שהאיסור לרצוח הוא כל כך חמור עד כדי שעדיף למות ולא לרצוח הוא מהגמרא במסכת פסחים בדף כה:

הגמרא מספרת על אדם שהגיע לאמורא רבא וסיפר לו שאחד הבריונים פקד עליו לרצוח מישהו, ואיים עליו שאם הוא לא יבצע זאת, דמו בראשו, וכעת הוא בא לשאול מה עליו לעשות. האם עליו לרצוח ובכך להציל את עצמו, או שעליו למות העיקר שלא לרצוח?

וזה מה שרבא ענה לו:

אמר ליה ליקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי 

כלומר רבא ענה לו, שאם כל הצער והכאב מכך שכנראה אותו בריון יהרוג אותך, אין לך שום זכות להציל את עצמך על ידי רצח של מישהו אחר. "הדם שלך לא יותר אדום משלו" המשיל לו רבא.

וזהו בעצם המקור לכך שכנגד מצב שעלינו לרצוח כדי להינצל ממות, עלינו למות ולא לעבור. מפני שדמנו אינו אדום יותר מדם הנרצח. אין היגיון בכך שנהרוג אדם אחר ובכך נציל את עורנו.

אבל שימו לב.

אם זוהי הסיבה שעלינו למות ולא לרצוח, אם כן דבריו של רבינו יונה נראים כלא הגיוניים בעליל!!

זה אמנם מאוד הגיוני שכאשר עומד בפנינו השיקול האם לרצוח או להירצח, ברור כדבריו של רבא שעדיף למות ולא לרצוח. מפני שדמינו אינו סמוק יותר מדם זולתנו. אבל אם עומד בפנינו השיקול לפגוע בחבר או שאנו נמות, האם גם כאן אפשר לומר שדמינו אינו אדום משלו? הרי זה לא שאני והוא יכולים להיפגע באותו מידה, ולכן נאמר שאין היגיון לפגוע בו ולא בעצמי, כאן הפגיעה בי היא הרבה יותר משמעותית מאשר ההפסד שלו אם אני אפגע בו.

ברור שהרבה יותר מבאס זה למות מאשר להיפגע משיימינג חמור ככל שיהיה!! כל אדם שפוי שישאלו אותו האם הוא מעדיף להיפגע או למות, ברור שהוא יבחר בפגיעה שהיא דבר חולף, שהוא וודאי ישכח ברבות הזמן.

ואם כך לכאורה ברור שהטענה שדמי אינו יותר סמוק מדמו איננה הגיונית כאשר הדיון הוא על מלבין פני חברו ברבים!!! אין סיבה שאני אקריב את החיים שלי כשאני יכול במקום זה רק לפגוע בו!!!

שאלה קשה זו מאלצת אותנו לשנות מסלול. הנתיב של רבינו יונה שבו ניסינו לצעוד עד כה שמסביר שהסיבה שיש דין למות ולא לעבור על האיסור לבייש היא כי זה דומה לרצח, אם נודה על האמת... דיי קרס. כנראה שאין לנו את הדעת המספקת כדי להבין את הלך דעתו של רבינו יונה.

ואם כך, ניאלץ לחפש הסבר חלופי מדוע יש דין למות ולא לפגוע בזולתנו ברבים?

* * *

ננסה כעת לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות ולהציע הסבר שונה מאוד מרבינו יונה שינסה לענות על החידה לחומרה הגדולה של האיסור לבייש.

אך קודם לכך נפתח בשאלה:

כיצד אתם הייתם נוהגים במקרה הבא:

יעקב חש שכוחותיו הולכים ואוזלים, הוא הבין שרגעיו ספורים, והוא החל למלמל את מילות הווידוי. "אבל למה?" הרהר בתסכול "מדוע שכחתי את זריקת האינסולין שלי?" יעקב שהיה חולה סוכרת נטל תמיד איתו את זריקת האינסולין אבל היום הוא שכח. וכעת הוא מצא את עצמו גווע למוות בפינת רחוב שומם. אך לפתע הוא ראה שבמרחק לא רב ממנו נשכחה שקית שבתוכה  הצליח להבחין, מסתתרת לה הזריקה. יעקב הבין שחייו ניצלו והוא מיהר לשלוח את ידו לעבר השקית כדי לקחת את הזריקה יקרת הערך. "אבל רגע" עצר לפתע את עצמו. "זה שייך למישהו אחר, האם מותר לי בכלל להציל את חיי על ידי גניבה של חפץ של מישהו אחר?"

השאלה הזו העסיקה כבר את אבות האומה שלנו לפני אלפי שנים.

הגמרא במסכת בבא קמא מספרת שדוד המלך היה במלחמה נגד הפלישתים, והם בחרו להסתתר בתוך שדה תבואה שהייתה שייכת ליהודיי האזור. דוד המלך הבין שהדרך הכי בטוחה לנצח אותם היא להעלות באש את כל השדה ובכך להביא למותם של אחרוני הפלישתים. אך הוא שלח לבית הדין שיורו לו האם מותר לו בכלל להציל את עצמו ע"י שישרוף את השדות של אחרים?

הדיינים השיבו לו שאמנם אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו אך מכיוון שדוד הוא מלך, יש לו סמכויות נרחבות הרבה יותר שהרי "מלך פורץ גדר" ולכן הוא רשאי לעשות כחפצו.

אבל לפי מה שיוצא מזה, לאדם רגיל אסור להציל את עצמו בממון חברו.

הראשונים חלוקים ביניהם מה בדיוק נתכון דוד לשאול את הדיינים.

רש"י גדול פרשני התלמוד בכל הזמנים מסביר, ששאלת דוד הייתה ממש כפשוטה. האם מותר להציל את חיינו על ידי נטילת חפץ של אדם אחר. והם השיבו לו שאסור!! כלומר עליו למות העיקר שלא לגזול חפץ שאינו שייך לו.

ולכן במקרה של יעקב חולה הסוכרת המסכן, עליו למות ולא לגנוב את זריקת האינסולין.

# אך "תוספות" שהיה נכדו של רש"י בוחר להסביר את שאלת דוד המלך באופן סולידי הרבה יותר.

לפי תוספות השאלה לא הייתה האם עליו למות ולא להציל את עצמו בחפץ ששייך לחברו, זה ברור שמותר ואפילו חובה להציל את חיינו אפילו אם עלינו לגנוב בשל כך. ודוד בסך הכול התכוון לברר האם עליו לשלם אחר כך לבעלי השדות שניזוקו, או שהוא פטור מלשלם, מכיוון שהוא היה אנוס לשרוף את השדות ,כי חייו עמדו בסכנה. והדיינים השיבו לו, שחייבים לשלם.

ואם כך במקרה שלנו, כמובן שליעקב מותר לגנוב את זריקת האינסולין ולהציל את חייו. אם כי אחר כך עליו לשלם עליה.

ההלכה אגב היא שמותר לאדם לגנוב כדי להציל חייו, ואחר כך לשלם את הנזק, כמו שיטת התוספות ולא כרש"י.

אבל לצורך המשך הדיון שלנו בואו ניקח איתנו רק את שיטת רש"י:

רש"י לימד אותנו שלהזיק ממון של אחרים זה דבר שהוא בלתי אפשרי. לפי רש"י הממון של אחרים הוא קדוש!. רש"י טוען שאפילו אם חיינו עומדים מנגד, אין לנו זכות לגעת ולגנוב חפץ שלא שייך לנו.

ההנחה הזו, תהווה חלק משמעותי מאוד מאבני הבניין שבהן נשתמש בהמשך כדי להבין את הקושי בחומרה הגדולה של איסור מלבין פני חברו ברבים, אבל כעת בואו נביא לבינה נוספת כדי שנוכל להתחיל לסיים את הפאזל המרהיב הזה.

בואו נלמד דין נוסף:

כאשר אדם משלם כסף על איזה נזק שהוא ביצע ישנן שתי אפשרויות מדוע הוא משלם את הכסף הזה:

יתכן שהוא משלם את הכסף כקרן. כלומר רק את הסכום שאותו הוא חיסר. כל אחד מבין למשל שמי שהזיק רכב ברשלנות, צריך לשלם את הסכום שהוא הזיק, כדי למלאות את ההפסד הממוני שנחסר בגללו.

אבל לפעמים הוא משלם מסיבה אחרת לגמרי. לפעמים התשלום בכלל מגיע כקנס. כלומר זה אינו חלק מהקרן שאותו מובן מאיליו שהוא ישלם אלא התשלום הוא קנס. למשל אדם שגנב רכב משלם פי שניים. פעם אחת הוא משלם על הקרן שהוא גנב, ופעם שנייה הוא משלם כקנס להרתיע אותו.

אחד הנזקים שהתורה מכירה בהם כנזק שעל המזיק לשלם עליו, הוא ביוש. אדם המבזה את חברו עליו לשלם לו על הבושה שהוא ספג. למשל אדם שסטר על הלחי של חברו באמצע הרחוב עליו לשלם לו על הבושה שהוא חש.

אבל איך אפשר למדוד בושה? בושה זה דבר מאוד ערטילאי. איך נדע כמה על המבייש לשלם למתבייש?

התשובה היא שהדרך לשלם על בושה היא על ידי שנבין כמה אנשים מוכנים שישלמו להם כדי שיתנו להם סטירה באמצע הרחוב.

כלומר אם ישאלו אתכם האם אתם מוכנים שיתנו לכם סטירה ברחוב ובתמורה תקבלו מאה שקלים, אני מניח שרובכם יסרבו. אבל אם יציעו לכם אלף שקלים, כנראה אתם כבר תתחילו להסס, ובעשרות אלפי שקלים מי שיסרב כבר יהיה אדם דיי תימהוני.

וזוהי הדרך של אדם שבייש לשלם למתבייש. עושים שומא כמה אנשים מוכנים לקבל בשביל לספוג כזו בושה, ואת הסכום הזה עליו לשלם.

בואו נשאל שאלה:

הנזק שנקרא בושה האם באמת זה נזק ממוני, שהמתבייש כביכול נחסר בממונו והתשלום על הבושה הוא בעצם כמו לשלם על רכב שניזוק, או שבושה אינה נחשבת כנזק ממוני וכל התשלום עליה הוא בכלל קנס?

האמת, התשובה היא פשוטה. אם הדרך לשלם על בושה היא בצורה שבה שמים כמה אדם היה מוכן להתבייש בעד שישלמו לו על כך, כנראה שלהתבייש זה נזק ממוני, שהתשלום עליו הוא לא קנס או משהו כזה.

אם בושה לא הייתה נזק ממוני אלא קנס, לא סביר שזה היה הדרך לשום את הנזק, בגלל שאופן התשלום מראה שהעניין פה הוא להשלים חיסרון. מצורת התשלום הזו נראה, שזה ממש נזק ממוני רגיל, שהתשלום עליו הוא קרן ולא קנס.

האמת שיש לזה עוד ראיות רבות שלהתבייש זה בעצם נזק ממוני, אבל בואו נשאר עם הראיה הפשוטה הזו.

וזהו החצי השני באבני הבניין שתעזורנה לנו להבין מדוע לבייש חבר ברבים זוהי עבירה כל כך חמורה שעדיף למות ולא לבייש חבר ברבים.

ובכן:

אם ניקח את שיטת רש"י שלמדנו מקודם, שטוען שאין לנו שום זכות לגעת בממון של הזולת, אפילו אם חיינו עומדים מנגד, וניקח איתנו גם כן את ההנחה שהנחנו זה עתה שלבייש אדם זה בעצם להסב לו נזק ממוני, יתכן באמת שהסיבה לכך שצריך למות ולא לפגוע בזולת, היא לא בגלל מה שהניח רבינו יונה שהאיסור לבייש אדם ברבים הוא חמור כל כך והוא דומה ממש לרצח.

יתכן מאוד שהאיסור לפגוע הוא באמת לא כל כך חמור, ובטח שלא כמו רצח. ובאמת מצד עצם החומרה של העבירה לפגוע בזולת, לא היינו צריכים להקריב את חיינו כדי לא לעבור על האיסור לפגוע ברבים.

אך הסיבה שבכל זאת עלינו למות ולא לפגוע בחבר ברבים, היא בכלל בגלל סיבה טכנית צדדית, שאינה קשורה לחומרת העבירה של לפגוע בזולת.

הסיבה היא שלפגוע בחבר, המשמעות היא בעצם להסב לו פגיעה ממונית. ולפי שיטת רש"י הרי למדנו שממון של חבר הוא כל כך מקודש, עד כדי כך שעלינו למות ולא להזיק אותו.

כלומר, מבחינת חומר העבירה ברור שלפגוע בחבר ברבים, זה אינו חמור כל כך כמו רצח. ולכן מצד חומרת האיסור, אין כאן את הדין הדרמטי של יהרג ואל יעבור. וכל הסיבה שכאן באמת נפסק להלכה שצריך למות ולא לפגוע בזולת, זה בכלל בגלל סיבה ממונית. שהרי לפי רש"י למדנו שאסור להזיק לחבר, אפילו כאשר חיינו עומדים מנגד.

ואם כך, הסברנו שאפשר לומר שלא כמו רבינו יונה שהאיסור להלבין פני אדם ברבים, הוא שקול לאיסור לרצוח, ולכן הדין שלהם שווה. אלא למרות שלהלבין פני חבר ברבים בכלל הרבה פחות חמור מלרצוח, הדין שלהם שווה מסיבה אחרת.

האמת, שיהיה מאוד קשה להמציא רעיון כזה מבלי למצוא לו קצת סימוכין מאחד מהפרשנים, ולכן נראה כעת שמתוספות במסכת סוטה יש מעט ראיה וביסוס לדברינו.

תוספות במסכת סוטה בדף י. מתקשה מדוע לא צירפנו לרשימה של העברות שבהן הדין יהרג ואל יעבור גם האיסור של מלבין פני חברו ברבים.

שימו לב! בתוך השאלה התמימה הזאת מסתתר רמז שיכול להסביר לנו את דעתו בענייננו.

אם תוספות הבין כמו דבריו של רבינו יונה שהאיסור לבייש אדם ברבים, הוא חלק מהאיסור לרצוח, השאלה שלו ממש לא במקום.

הרי רצח כבר כלול ברשימה, ומדוע להוסיף גם את "מלבין פני חברו ברבים"?

אך אם נסביר שלדעתו האיסור לבייש אדם ברבים זה איסור אחר לחלוטין, וכל הסיבה שהדין בו, שצריך להיהרג ולא לעבור עליו הוא בגלל סיבה צדדית, מובן מאוד מדוע תוספות מתקשה, מדוע אם כך האיסור לבייש ברבים אינו חלק מהרשימה הזו.

זהו! עד כאן הדברים.

אך לפני שנסיים הערה נחוצה קטנה. חשוב לדעת שחלק מהפרשנים מסבירים באופן שונה את הגמרא, ולדעתם להלכה לא צריך למסור את הנפש בשביל לא לפגוע בזולת, והם מסבירים שהכוונה בדברי הגמרא "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו על כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" היא רק כהמלצה ולא כחיוב להלכה. ומכיוון שההלכה נפסקה כמותם, יש לראות בכל מה שדיברנו כאן רק כדברים על דרך הפלפול ולא כהלכות מעשיות לחיינו.

עד כאן הפרק – המלבין פני חברו ברבים.

תודה רבה למי שהשתתף עימנו, ונודה לכם מאוד אם תשתפו גם חבריכם.

חשוב לנו מאוד לזכות כמה שיותר אנשים בטעם הערב של לימוד התורה, ויותר מנשמח אם תפיצו את המאמר בקרב המכרים שלכם, כדי שכולם יתחברו ללימוד התרה.

נשמח מאוד לשמוע את חוות דעתכם כדי שנוכל להשתפר. וליצור תכנים שמותאמים יותר למה שאתם מצפים.

תודה לכם ונתראה בפרק הבא.