מתי יגיע תאריך התפוגה שלי? 5 נקודות למחשבה

מהיכן מגיע חלב האם?

חלב אֵם הוא פלא. יש רגעים מסוימים שאני נדהם בעודי חושב על הפלא הזה - שהגוף מייצר "מעצמו" חלב לתינוק. אבל כמה אנחנו באמת יודעים על חלב אֵם? מהיכן הוא מגיע? מה מקורו?

חלב אֵם נוצר מהדם!

הנקה מחברת בין האם לתינוק במערכת אחת שבה הדם של האם הופך לחלב, ושוב הופך לדם בגופו של התינוק. בורא עולם מזמין לתינוק את מזונו על ידי שיונק מאמו והופך את הדם שהיה מזונו בקרב אמו, לחלב, שהוא נוזל טעים ומתוק וכמו מעיין הנובע בזמן שיש בו צורך.

(צילום: shutterstock)

ובכלל, חלב אם הוא הרבה מעבר לנוזל: הוא מופק מדם האם; בהנקה אין צורך בהגדלת כמויות במקביל לגדילה כי הֶרְכֵּב החלב משתנה ומתאים את עצמו לצרכים המשתנים של התינוק; חלב אם מכיל מינרלים, ויטמינים, שומנים, חיידקים פרוביוטיים, סוכרים ונוגדנים-כל מה שהתינוק צריך לשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא.

ואני שואל: איך דם-נוזל אדום שאינו ערב לחיך הופך לנוזל לבן ומתוק? מי "הכימאי" הגאון שהמציא את הנוסחה לטרנספורמציה הפלאית הזו? את הֶרְכֵּב שניהם-איש לא יודע, איש לא מבין... מי הוא זה שתכנן ושיצר מערכות מופלאות אלו אשר יד אדם לא תרמה להן מאומה?

לכולנו יש תאריך תפוגה!

הימים חולפים ועוברים ויום המוות של כל אחד מאתנו מתקרב אלינו במהירות. ביום זה, יפסקו רצונותינו, תשוקותינו ושאיפותינו. ביום זה, נעזוב את כל הרכוש שלנו - הכסף, הדירה והרכב.  כל שעמלנו עליו - הבתים, המכוניות, העסקים... הכל יישאר כאן. לא נוכל לקחת מהם כלום בדרכנו הלאה ולא נוכל עוד לעזור לעצמנו בעסקינו ובענייננו פה, בעולם הזה...

עלינו להזדרז ולהתבונן מהי התכלית שלנו בעולם, בשביל מה נבראנו, לפני בוא היום שכולנו מפחדים ממנו, כי אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שנחיה אפילו עוד יום אחד...

אין אנו יודעים מתי יגיע קיצנו וכמה זמן נגזר עלינו לחיות. אבל כל אחד מאתנו יודע שביום מן הימים הוא ימות. עלינו להיות מוכנים, עד כמה שאפשר, למוות. הרי אנו רואים כי המוות פוקד בכל חודש אנשים רבים ויש מי שיכול להתחייב שבחודש הבא לא יגיע תורו למות! עלינו לחשוש בכל חודש שאנו גם כן עלולים למות.

אנו מעבירים את חיינו בהשקעה בעולם הזה, ולעיתים שוכחים מה מטרתנו - לזכות בחלקנו בעולם הבא. מוטלת עלינו החובה לחשוב על מה שעשינו עד היום ועל "הצידה" שעלינו להכין לדרכנו אחרי המוות ועל המקום המיועד לנשמותינו, לפחות יום אחד לפני שנצטרך להם...

אל תשקיעו את מיטב ומירב כוחכם בעולם הזמני והחולף, תשקיעו בעולם הנצחי שלכם. נצלו כל יום כאילו היה היום האחרון שלכם, משום שיום אחד הוא אכן יהיה כזה.. לכל אחד מאתנו יש שעון מתקתק. אולם אף אחד אינו יודע מתי השעון שלו יעצור מלכת. אל תחשבו שאין סוף לחיים. חכמינו אמרו "ושוב יום לפני מיתתך" (אבות ב', י'). כלומר, חזור לדרך הנכונה יום אחד לפני שתמות. ומתי בדיוק יהיה היום הזה?...

אין ברירה, חייבים להתחיל כבר היום ונמצא שכל ימינו בתורה, בתשובה ובמעשים טובים!

אהבה לא תנאים!

נניח שילד בן שלוש עובר לגור בשכנות אליכם. מדובר בילד חמוד שאי אפשר שלא להתאהב בו. רק מה? הילד הזה קצת נודניק. כל לילה הוא דופק על דלת בתיכם ומבקש בקבוק מים. במשך היום, הוא בוכה, צורח ומטריד את מנוחת הצהרים שלכם. ומספר פעמים ביום הוא מגיע אליכם לביקור ומבקש שתכינו לו ארוחת צהריים ושתקנו לו צעצוע להשתעשע בו.

ברור לכולנו שילד חמוד זה, ככל שיהיה, יזכה לבוז ולדחייה מוחלטת. יחד עם זאת, לאלו שחושבים שמדובר בתסריט דמיוני, אומר שמדובר דווקא בתסריט אמיתי, שקורה ברוך ה' מידי יום ובמינוני הצקה ונדנוד רבים וקשים יותר, רק עם הבדל אחד - אותם ההורים שזוכים לביקורו של ילד זה, הפעם מקבלים זאת באהבה ובשמחה...

על מה אני מדבר?

הורים שזוכים להביא ילד לעולם, זוכים למינוני "הצקה" רבים וקשים: לילות חסרי שינה, בכי, גזים, הנקה/האכלה מבקבוק, החלפות טיטולים, מקלחות, קניית ציוד מתאים ועוד. אין ספק, הורות כרוכה בעבודה קשה. גידול התינוק הוא משימה מורכבת, סוחטת רגשית ופיזית הכרוכה בהוצאה כספית משמעותית. אבל למרות זאת, כל הורה חש כלפי הילד שלו אהבה אינסופית, מתלהב מכל הברה שטותית שיוצאת לו מהפה, חושב שילדו הכי חמוד וחכם בעולם ומתגעגע אליו בכל רגע שהוא לא איתו.

אז איך זה יכול להיות? התינוק "מטריד" את מנוחתנו בלי הרף. הוא אינו משלם לנו משכורת ואינו תורם במטלות הבית ובכלל?! כיצד אם כן, נוצר בלב הוריו כזו אהבה ללא תנאים, כלפי תינוק שכל מהותו, היא לקבל ולא לתת, לולא חסד ה' שנתן בלב הוריו שיאהבו אותו וירחמו עליו. שאם לא-מה יהיה על העולל הקטן? מי ידאג לו?לולא חותמת אלוקית בליבנו, היינו מתייחסים אליו כמו לילד שבפתיח...

ה' נותן את הילד לחן, לחסד ולרחמים בלב הוריו, כדי שגידולו לא יכבד עליהם והם דואגים לשלומו יותר ממה שהם דואגים לעצמם וקל בעיניהם לשאת את כל הטרחא שהוא גורם להם ולעמול בגידולו. וגם בתקופת הנערות, הוריו אינם מואסים בו גם אם צרכיו מרובים וגם אם אינו מכיר להם טובה על הטרחא שהם סובלים למענו ועל כך שהם מספקים לו את צרכיו ושומרים אותו מנזק....

האם השכחה היא "באג" בזיכרון?

במוחנו מנגנונים שלכאורה סותרים זה את זה. למה אני מתכוון? מצד אחד, לאדם יש זיכרון, שהוא אחד הדברים הכי מדהימים שהגוף שלנו "יודע" לעשות. תחשבו על זה - כל יום טומן בחובו זיכרון של אלפי חלקיקי מידע, פרצופים חדשים, חוויות שאנו יוצרים עם אנשים אחרים וכולם נכנסים ומתמקמים במוח שלנו.

ישנה תועלת רבה בזיכרון. אלו לא היה לאדם זיכרון, תחשבו באיזה מצב נורא הוא היה וכמה הפסדים היה סובל בכל ענייניו - כשלא היה זוכר מה שחייבים לו ומה שהוא חייב לאחרים, מה שלקח ומה שנתן, מה שראה או מה ששמע, מה שאמר ומה נאמר לו, מי עזר לו ומי הזיק לו ולא היה זוכר את מה שהוא לומד... פשוט שהיה חדל מלהיות בן אדם.

מצד שני, למרות מנגנון הזיכרון המופלא המתרחש במוחנו, קיים בנו גם מנגנון השכחה. לעיתים אנחנו שוכחים פרטים, אירועים, חוויות, אנשים ועוד. איך מוחנו, המסוגל לאגור כל כך הרבה מידע, עם יכולת לחזור ולהשתמש במידע בכל פעם שנרצה, מתקיים לצד הנטייה הטבעית לשכוח דברים? האם מדובר חלילה בכשל בתכנון? האם השכחה היא "באג" בזיכרון?

(צילום: shutterstock)

אלא שגם פה, קיימת תועלת רבה בשכחה. לולא השכחה, היה האדם שרוי תמיד בעצבות ושום שמחה לא הייתה מסוגלת להסיח את דעתו מעצבותו והוא לא היה נהנה ממה שמשמח אותו. מדוע? כי הוא היה זוכר תמיד את כל החוויות השליליות בחייו, את כל הצרות והאירועים הקשים שהתרחשו בעבר. הוא לא היה מסוגל להמשיך הלאה. הפלא האדיר הוא שכחת קוצר חיינו, משום שאילו אדם היה זוכר באופן תמידי, שיום המוות שלו הולך וקרב, הוא לא היה מצליח לתפקד היטב. אם כך, השכחה הוא דבר מבורך ביותר, משום שהוא מאפשר לאדם להתגבר בהצלחה על חוויות טראומתיות (כמו פיגועי טרור ומוות של אדם קרוב).

ראו כיצד תכנן הבורא יתברך לאדם זיכרון ושכחה, שהם מנוגדים ושונים זה מזה ובכל אחד מהם ישנן תועלות שונות...

תודה לאבא המאמץ!

כל אחד מאתנו יתאר לעצמו, אילו היתה אמא שלו משליכה אותו לרחוב בעודו תינוק והיה עובר שם אדם שראה אותו, ריחם עליו והכניס אותו לביתו, טיפל ודאג לכל מחסורו עם המון חום ואהבה, גם כשגדל והתבגר...

כל אדם כזה, תסכימו איתי, כמה הוא היה מלא הכרת תודה לאותו אדם שגידל אותו. כמה הוא היה מחויב אליו, כמה הוא היה מזדרז למלא את רצונו ולעשות כל מה שהוא מבקש ממנו ולהימנע מכל מה שהוא אוסר עליו...

המון חובות היו מוטלות עליו כלפי האבא המאמץ שגידל אותו ולמעשה, הציל את חייו.

חברים, אם נתבונן, נבין כמה חובות כל שכן יש לנו כלפי בורא עולם ששומר עלינו ומספק את צרכינו כבר מרגע קיומנו, שמחייה אותנו בכל רגע ורגע, שנותן לנו עיניים לראות, רגליים ללכת. ילדים, פרנסה ומה לא? בהתאם לכך, על כל אחד מאתנו להימשך אחר עבודת ה', להודות לו על כל רגע בחיים ולקבל על עצמו באהבה - את הנחיותיו, בקשותיו ודרישותיו...