תשעה באב כפי שלא הכרתם מעולם

השנה לראשונה החלטתי שאני מפסיק להאשים את עצמי.

כל שנה מחדש בתשעת הימים, לקראת תשעה באב, אני נוזף בעצמי: איך אתה ככה מנהל חיי שגרה? איך אתה שוכח שבית המקדש נחרב? איך אתה לא יושב וממרר בבכי על החורבן?

השנה פתאום קלטתי איזה אבילות ישנה יש לנו! פתאום קלטתי כמה אי אפשר לצפות ממני לצאת מגדרי בימי האבלות על החורבן, כי אנחנו כ"כ רחוקים מזה, כ"כ רחוקים. איך אפשר לצפות ממני שלא אתרגל לחורבן בית המקדש?

אבל התשובה היא פשוטה: אם תפתח מגילת איכה ותקרא את כל המגילה, שים לב שאין כמעט פסוק אחד שמדבר על חורבן בית המקדש עצמו! המגילה מדברת על הכל, חוץ מבית המקדש.

המגילה מדברת על הרעב, על הייסורים, על העבדות, ההשפלה, השביה. על כל הצרות שעם ישראל עבר. אל תאמין לי, תבדוק אתה בעצמך: קח עכשיו מגילת איכה ותעבור פסוק פסוק. תראה לי איפה כתוב מילה אחת על בית המקדש. כלום! הכל שם זה סקירת שטח. ירמיהו כביכול מסתובב ברחובות ירושלים, וסוקר את הזוועות ואת הדם והחרב והיגון שעובר על יושבי ירושלים.

הרב זמיר כהן - על מה מתאבלים בתשעה באב? סרטון מושקע שאסור להחמיץ:

לבכות על מה שכולנו פוגשים ברחובות

רק מה? בסוף בסוף, בשלושה פסוקים האחרונים של מגילת איכה. שם כתוב הסיכום הסופי! על זה, על זה היה דווה ליבנו, על אלה! על אלה חשכו עינינו... על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.

מה כתוב כאן? שאחרי שירמיהו סוקר ומתאר את כל הסבל והצרות והייסורים שעם ישראל עברו, בסוף הוא מאבחן ומצביע על הנקודה!

מה הנקודה? על מה זה היה דוה לבנו? על הר ציון ששמם! על אלה! על אלה חשכו עינינו. כלומר: כל הצרות והייסורים והתלאות שעברו על עם ישראל - הכל מתחיל ונגמר במשהו אחד שחסר לנו - הר ציון ששמם.

מה כתוב כאן? שאם בתשעה באב אתה תחליט שאתה בוכה רק על בית המקדש שנחרב - זה לא יעבוד, זה לא ידבר אליך, כי בית המקדש לא באמת נמצא בראש שלך. אפילו בדורו של ירמיהו הנביא בעצמו, אותו דור שנחרב בו בית המקדש - הצרות והייסורים עצמם לא כ"כ היו בבית המקדש, אלא ברחובות. הרעב השתולל ברחוב, הדם נשפך ברחובות קריה, החרב והדבר השתוללו בחוצות ירושלים. רק מה? כולם ידעו להצביע על הנקודה! כולם הבינו שכל הסבל שיש כעת ברחוב מגיע מזה שהקב"ה סילק את שכינתו מבית המקדש! כולם הבינו את האבחון שזה "יושב" על הנקודה הזו. כולם ידעו שעל זה, על זה היה דווה ליבנו! שכל מה שקראת במגילת איכה, כל הצער והייסורים שמפורטים בה - הרי הכל נובע מזה ש"הר ציון שמם שועלים הלכו בו"!

וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים להבין היום, כשאנחנו יושבים בליל תשעה באב ומתאבלים על חורבן בית המקדש. אם אנחנו נתעקש לחשוב על בית המקדש - זה מאוד רחוק מאיתנו. על זה נאמר "אבילות ישנה". בן אדם לא יכול לבכות על משהו שהוא לא ראה.

אז על מה אפשר לבכות? לבכות על מה שכולנו פוגשים ברחובות. על הצרות המוכרות לנו כאן ועכשיו, על אלמנות ישראל המבוגרות והצעירות, שנוספו לנו השנה, והכאב עצום. על על כל הסבל שעם ישראל סובל כיום. על היתמות, על הסבל, על השכול, על האלמנות והאלמנים, הגרושות והגרושים, היתומות והיתומים, הרווקות והרווקים, החולים, הסובלים, הנכים, הגלמודים, המאושפזים, הסופניים, על בחורי ציון היקרים המסולאים בפז המסתובבים ברחובות, על משפחות מפורקות, על השנאה, הקנאה, הפרנסה שאינה, הצער וחוסר המימוש העצמי...

עזוב את הסבל הכללי של עם ישראל, קח את הסבל האישי שלך. כל אחד בפעקאלע הפרטי שלו. לכל אחד יש את החבילה הפרטית שלו, לכל אחד יש את הקשיים שלו, ואת החבילה הזו צריך לפתוח בתשעה באב. זה הזמן להבין שאם יש לנו צרות וייסורים, ואם יש הסתרת פנים, ואם הישועה עדיין לא הגיעה בשלל נושאים אישיים - הרי על מה זה "יושב"? על זה! על זה היה דווה לבנו! על אלה חשכו עינינו!

צריך לדעת שאת מגילת איכה אמנם ירמיהו הנביא כתב, אבל אחרי מגילת איכה. יש קינה שכתוב ר' יהודה הלוי לפני 900 שנה, ואח"כ יש את קינת "אדירי הלבנון", שנתחברה לפני 800 שנה, וכל דור ודור חיבר את ה"איכה" הפרטית שלו. לכל דור היה את ה"זכור ה' מה היה לנו" האישי שלו.

לכן גם אתה, כעת ועכשיו, בשנת התשפ"ג - יש לך את האיכה הפרטית שלך. את ה"זכור ה' מה היה לנו" האישי שלך מהקשיים האישיים שלך. "הביטה וראה את חרפתנו" האישי שלך... ובתשעה באב אתה בסה"כ צריך להעמיד את כל הקשיים שלי מול העיניים ולהבין שכל הקשיים האלו. על מה הם יושבים? ומאיפה הם נובעים? על זה היה דווה לבנו- על הר ציון ששמם. הכל מתחיל ונגמר פה.

"מָה-אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה-לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם--מָה אַשְׁוֶה-לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן:  כִּי-גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא-לָךְ". הפסוק שמזכיר לכולנו את אסון מירון הנורא: "שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב; הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ", וגם: "זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם".

שתבין: אם בית המקדש היה קיים היום, ברגע שיש בעיות. יהודי מגיע לבית המקדש ופשוט מדבר על זה עם הרבש"ע. מסדיר את העניין. סוגר את הקצוות מול הקב"ה והישועה היתה מגיעה. (כמובן שהיו כאלו שבחרו להנציח את הבעיות שלהם ולא היו מעוניינים להגיע עם הקב"ה להסדר. זה כבר עניין שלהם).

אנחנו כיום מסתובבים עם כל מיני קשיים, ואנחנו מרגישים אבודים. ולמה? על הר ציון ששמם! על הריחוק הזה מאבא שבשמים. הכל מסתובב סביב זה.

תשעה באב תשפ"ג - כיצד תבוא הגאולה?

אחרי 5 דקות אני שומע אותו בוכה בכי תמרורים

אם ככה: נחזור כעת למה שהתחלנו. מקודם שאלתי: איך מבקשים ממני שאני אבכה על בית שהיה לפני אלפיים שנה ונחרב?

התשובה היא: לא מבקשים ממך להתאבל על בית המקדש שאתה לא ראית אותו מעולם. מבקשים ממך לבכות על הבעיות המוכרות שלך, על הפעקאלאך שמי כמוך מדשדש בהם. ולהבין!!! להבין שכל הבעיות האלו מתחילות ונגמרות מזה שהר ציון שמם. לדעת להצביע על מקור הקושי, להבין שזה מפריד בינינו לבין האושר הגדול.

יש לי חבר שישב לידי בתשעה באב, ואמר לי: "אני יבש! לא מתחבר לתשעה באב. בית המקדש. לא יודע. הלב אבן".

אמרתי לו: "אני לא מבין. מה אתה רוצה. לפני שבועיים דברת איתי עם דמעות בעיניים על זה שאתה לא מצליח להרגיש חיות בעבודת ה', לא מצליח לשבת וללמוד. אמרת לי כמה זה כואב לך. סיפרת לי שלילד שלך אין טעם בלימוד, וזה מצער אותך מאוד. ואני שואל אותך: על מה זה? מאיפה זה מגיע? על הר ציון ששמם! כל הייבוש הזה נובע ישירות מהפיוז הזה ששמו הר ציון ששמם. הפיוז הזה נפל, ומאז אנחנו בהפסקת חשמל. משם מגיע כל החושך שלנו בעבודת ה'".

אחרי 5 דקות אני שומע אותו בוכה בכי תמרורים. מה קרה? איך "הצלחתי" להכניס אותו לאבילות על החורבן? פשוט מאוד: עד הרגע הוא ניסה להתאבל על איזה בית מקדש רחוק שהיה אי פעם, אבל ברגע שהסברתי לו שזה פה! בתוך הקשיים היומיומיים שלך, בתוך הילד שיורד מהדרך, בתוך הפנסה המקרטעת, בתוך הסבל של ילדים יהודים חולים במחלות קשות, בתוך הבנות המבוגרות שלך הממתינות לשידוך, ועדיין לא נשמע קול ששון וקול שמחה.

ברגע שהוא הבין ש"איכה ישבה בדד" זה לא בית המקדש, אלא "העיר רבתי עם". זה פה ברחוב, פה בשכונה, פה בבית שלי, בלב האבן שלי. באותו רגע הוא הבין בדיוק על מה חשכו עינינו.

אנחנו לא צריכים שיסבירו לנו על מה היה דווה ליבנו. אנחנו לא צריכים עזרה שיסבירו על מה חשכו עינינו. אנחנו יודעים טוב מאוד מה חסר לנו. כל מה שנדרש מאיתנו זה לקלוט שהצרות שלנו קשורות לבית המקדש! להבין שירושלים היתה אורה של עולם, ואם כעת יש חושך - זה בגלל המנורה שכבתה. אם כעת יש קשיי פרנסה - זה בגלל שאין לחם הפנים על שלחן הטהור. אם אנחנו מרגישים יובש מוחלט בעבודת ה' - זה בגלל שאין לנו מזבח שיכפר בעדנו וירצה אותנו לפניו יתברך. אם בימים הנוראים אנחנו מחכים מתי התפילה תיגמר - זה בגלל שאין לנו את עבודת הקרבנות שמזככת את האוויר ומרימה אותנו לגבהים רוחניים. אם בחג הסוכות אנחנו מרגישים לב אבן, ולא שואבים רוח הקודש ממעייני הישועה - זה בגלל שאין לנו ניסוך המים.

בית המקדש זה כאן ועכשיו. לא נותר לנו אלא לבכות באמת על חורבן עצמנו, ולהבין שהכל מתחיל ונגמר בחורבן בית המקדש. לא נותר לנו אלא להתפלל ולהאמין שבקרוב ממש, פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים.

די! פשוט די!! - הרב יצחק פנגר: